גועות ועולות מתוכי מחשבות.
לא מוצאות שום מנוח,
לא מרפות. לא שוקטות.
שואפות לנסוק עדי רקיע,
לפרוץ ולגדול.
כמו מלאך, בתור אדם.
בתור סַבָּל, כמו בלי עול.
פורץ, פועל, פורשֹ ופותח.
על ענני שמיא רוכב
ולא רוגע, רק זורח.
אך חייו חיי חומר
הוא כלוא, הוא מוגבל.
גועשות בו מלחמות
הוא קרבן, מה חבל!
התאווה לרבוץ, התשוקה לפרוח
הוא יושב בסתר רעם.
וזוך טהרת האמת לו קורא
לבל יִנְחַם, יִיפָּח בלי טעם.
"גדלי, פרחי! כי כוח רב לךְ!"
כך אומרים לי הגיגיי
"ולא לנצח יעזבךְ", הוא קרוב תמיד אליי.
ובי גועות ומתגעשות, אותן קריות וצעקות:
ימין ושמאל תפרוצי,
ואת י-הוה תעריצי.
תגובות
הטקסט מעייף לקריאה,
וחבל כי ביטויים יפים מתפספסים תוך כדי.
אהבתי ממש את תאורי המלחמה העצמית והרצון לעלייה!