בסיעתא דשמיא
מיד כשיצא מהבנין הוא ראה אותה. קטנה ורזה עם עיניים ירוקות ידידותיות להפליא. הוא חייך אליה אך היא לא הגיבה, רק כשהמשיך לחייך והיא הבינה שכוונתו טובה, הסכימה לבוא אליו. אז הוא גילה שהיא צולעת. אחת מרגליה הקדמיות הייתה קצרה יותר מהאחרות ולכן היו צעדיה איטיים ומסורבלים.
כשהגיעה אליו החתולה הקטנה הוא בחן אותה. הפרווה החומה הייתה נעימה למגע ומזמינה ליטוף, וזה אכן מה שהוא עשה. התיישב על המדרגה ליד הבניין עם החתולה בזרועותיו וליטף אותה מהופנט.
אחרי חמש דקות התנער בבהלה והניח אותה לידו. "אני מצטער נועה", הוא אמר ודמותה של נועה האמיתית צפה מול עיניו, "את חייבת ללכת עכשיו. עוד מעט יבוא גיא ואסור שהוא יראה אותך איתי". החתולה יללה קצת אך הלכה כשהבינה שהוא רציני.
אחרי דקה הגיע גיא. עם אותם מכנסי ג'ינס משופשפים, אותן הסגריות ואותו ריח בושם יוקרתי. הכל היה כמו תמיד אז למה מנחם חש רתיעה ממנו? הוא לא ידע לענות, רק הרגיש הקלה גדולה כשנפרד מגיא לאחר שלושים דקות בערך.
כשהתיישב שנית על המדרגות, לאחר הפרידה מגיא, ראה את הצל של החתולה על המדרכה ליד השיחים, הוא שרק אליה והיא מיד התרוממה והחלה לצלוע לקראתו. היא הייתה שונה כל כך מנועה שלו ועם זאת דומה לה כל כך. הוא בהה בפרווה החומה אותה ליטף בלי משים, ונזכר בתלתלי הזהב שלה, שהיו קופצים בכל תנועה ותזוזה. והעיניים... העיניים החומות והחכמות, עם המבט המבין והרגיש. כל כך קטנה היא הייתה אבל הבינה הכל.
החתולה הקטנה יללה ומנחם נאלץ לחזור למציאות. היה קר בחוץ והחתולה הייתה מן הסתם רעבה מאד. מבט בשמים החשוכים הבהיר לו שהשקיעה הייתה לפני זמן רב מאד. איך לא שם לב?
הוא עלה הביתה, מותיר את החתולה הקטנה עזובה ברחוב. עיניה האדומות של אמו קיבלו אותו במטבח ליד ספר התהילים וצלחת עם טוסט ריחני וחיבור שני הנתונים האלו, יחד עם נועה שעוד עמדה מול עיניו הנידו מיתר קטן בליבו. "הייתי למטה על המדרגות, יש שם חתולה קטנה צולעת. אני מצטער שהדאגתי אותך". "אתה יודע שקר בחוץ" היא אמרה, טומנת את מילותיו האחרונות בכספת שבליבה, "תכניס אותה הביתה שלא תקפא". בתחילה חשב מנחם שדיבוק נכנס באימו ולא מפיה יוצאות המילים, אך אחרי רגע הבין שהיא אמרה את זה וברצינות. "כן מנחם, אתה במקרה הבן שלי. ומה שחשוב לך חשוב גם לי. אתה לא חושב ככה?".
הבוקר עלה ומנחם הקיץ. המום מעצמו. מתי לאחרונה ראה את השמש עוד בטרם הגיעה לרום השמים? אמא קיבלה אותו במטבח. "מנחם! איזו הפתעה נהדרת. התעוררת בזכות החתולה?" הוא הנהן. הדאגה לחתולה הקטנה שלו לא נתנה לו לישון ברוגע. "אולי תלך להתפלל?" הקול היה זהיר, כאילו אמא מפחדת לתלות תקוות רבות מידי בתשובתו, אך הוא לא אכזב. "תשמרי על החתולה שלי, נכון?" והוא הלך. מותיר אחריו חתולה צולעת ואמא אחת עם עיניים אדומות אבל הפעם מסיבה שונה ומשמחת.
כשחזר, המתינו לו פרוסות לחם, סלט מרענן וחביתה שאמא טיגנה מיד עם הגיעו. "אני הולכת עכשיו", היא הודיעה וכיתפה את תיקה, "שיהיה לך בתיאבון ויום נעים". הוא הודה לה והלך ליטול ידיים. נטל, בירך, ניגב, הרים את הלחם, בירך עליו ונגס. בעודו לועס את הביס הראשון הוא הגניב מבט אל החתולה שליקקה חלב מקערית פלסטיק, ואמר בשקט: "אני חושב שאת גלגול", היא לא התייחסה. "באמת, בטח את איזה גלגול של נועה או של אבא", הוא נזכר איך בבית הכנסת חש ממש את אביו עומד לצידו, שמח.
"מחול לך, מחול לך, מחול לך!" הוא צעק. החתולה הרימה את ראשה, בחנה אותו בתמיהה ואחר חזרה ללקק. "טוב, אז את לא גלגול" הוא אמר ונאנח. סיים את הסלט וקם מכיסאו, מתעלם מהברכונים שעל השולחן.
הלך לחדרו כשהחתולה הצייתנית והנאמנה בעקבותיו. הפלאפון אותת לו על שלוש הודעות חדשות אך כשבא לקרוא אותן חש את לשונה הרכה של החתולה מלקקת את רגלו. הוא חזר בכניעה למטבח ובירך כשהחתולה ישובה על ברכיו וידו שלא אוחזת בברכון, מלטפת אותה בעדינות.
ההודעות לא היו מעניינות במיוחד. גיא שאל אותו אם הוא מרגיש טוב, כי אתמול כשנפגשו, היה מנחם מהורהר קצת. איציק סיפר על החוויות שהיו אתמול בלילה וציין ש"ממש פספוס שלא באת". וההודעה השלישית הייתה מאורנג', על חנות תיקונים חדשה בקינג' ג'ורג'.
ההודעה של גיא תפסה את מנחם. כן, הוא מהורהר. מהיום בו פגש את החתלתולה הקטנה, כלומר מאתמול בעצם, הוא לא מפסיק להיות מהורהר. בזכרונו עולים קטעים שכלל לא חשב שהיו שמורים בתוכו. מתי לאחרונה נזכר באותו יום אומלל, שרבי ולח, בו ליווה בדרכם האחרונה את אביו ואת נועה? אף פעם. עד היום.
זה התחיל עם שמועות מבלבלות על פיגוע תופת במרכז העיר. השכנה מלמעלה שבאה לשאול שקית חלב וסיפרה על הפיגוע, לא שיערה שהיא הופכת חיים של משפחה רגילה ומאושרת לחיים של "לפני שזה קרה" ו"מאז ה...".
מנחם היה אז בן אחת עשרה בסך הכל. ילד רגיש ומופנם ובוגר ממרבית חבריו. בכור הבנים וגאוות המשפחה. "תלמיד חכם שלי" היה אבא קורא לו בחיבה אחרי שהיה בוחן אותו על המסכת הנלמדת. כששני השוטרים הגיעו, מלווים בשני אזרחים שהזדהו מאוחר יותר בתור עובד סוציאלי ופסיכולוג, מנחם לא הזיל דמעה. "אבא ונועה הלכו לרופא", אמר לו סבא מעט לפני שהגיעו שתי המיטות, "ורופא כל בשר החליט לקחת אותם אליו". מנחם הנהן בראשו ולא הוציא הגה. גם כשקרא "יתגדל ויתקדש" בפעם הראשונה בחייו, יחד עם אליהו ואברהם הקטנים, גם כשראה את הארון הקטן של נועה, הילדה העליזה עם תלתלי הזהב שאהבה לחקות את מעשיו, וגם כשישב על כסא נמוך ורב הקהילה דיבר איתו בקול חנוק, נותרו עיניו יבשות.
אחר כך הסתיימה השבעה וכבר הונחה מצבה על הקבר הגדול ועל הקבר הקטן, ונדמה היה שמנחם פשוט שכח איך בוכים. אף אחד לא אמר לו יותר "תלמיד חכם שלי", הגמרא שכל כך אהב נעשתה מצבת זכרון לאבא שהלך ולא ישוב עוד והוא לא העז לפתוח אותה יותר. אמא הייתה עסוקה ומוטרדת ורק בלילות, כשכבר הייתה בטוחה שהוא ישן, הייתה מלטפת את ראשו ולוחשת "צדיק שלי". אבל זה לא היה אותו דבר.
בבר המצוה שלו, כשעלה לתורה מלווה בסבא, נרטבו ממחטות רבות בעזרת הנשים וגם בעזרת הגברים נשמעו שיעולים חנוקים אך הוא נותר אדיש.
לישיבה הוא נכנס אחרי השתדלות רבה מצד אחד הדודים. גם הכינוי "יתום" פתח בפניו שערים אך הוא לא חפץ בהם. המשגיח ניסה לקרב אותו אליו אבל הוא היה אטום. את הגמרא פתח רק כשהרגיש שהסבלנות של ראש הישיבה כמעט נגמרת, אבל עיניה של נועה שהייתה תמיד יושבת עליו כשהיה לומד עם אבא, עלו מדפי הגמרא והכריחו אותו לסגור אותה.
אחרי שנה וחצי הוא חזר עם המזוודות הביתה. אמא לא אמרה כלום. רק בלילות היה מדמיין את קולה האומר "צדיק שלי, ילד צדיק שלי" ושמא לא היה זה דמיון.
קול פתיחת הדלת קרע את מחשבותיו. אמא חזרה מהקניות, אוחזת בידיה שקיות עמוסות. "מה שלומך?" היא שאלה, "כמה טוב לראות אותך בבית בשעה כזו". הוא חייך במבוכה. אף פעם לא חשב כמה שליטה עצמית ואיפוק נדרשים ממנה כדי לחייך אליו בכל יום, בכל שעה. אליו, בכור בניה, שציפיות גדולות נתלו בו, שמבלה עם בחורים שאינם לרוחה ושמעביר את זמנו באפס מעשה. אבל היא מחייכת. תמיד.
הוא עזר לה לפרוק את המוצרים מהשקיות וחזר לחדרו. החתולה שכבה על הרצפה, עיניה עצומות. "היא בכלל לא דומה לנועה", אמר לו השכל הקר, אבל עם הרגש אי אפשר להתווכח. מגע הפרווה החומה הזכיר למנחם את מגע התלתלים ההם, וה"מיאו" המיילל היה ממש כמו המנגינה שנועה הייתה שרה בנסיון לחקות את ניגון הגמרא. דוקא העיניים היו ממש לא דומות . עיניה של החתולה היו צמאות לאהבה ואילו בעיניה של נועה שכנה אהבה שופעת.
מה אומרות עכשיו עיניה של נועה? למנחם ברור היה שהן עצובות. אמנם, אין ספק שטוב לה שם, למעלה. תינוקת של בית רבן שעוד לא טעמה טעם חטא וכבר נעקדה על קידוש השם, ודאי הגיעה מיד למעלות הגבוהות ביותר. אבל כשהיא מסתכל עליו, על מנחם האח הגדול ה"תלמיד חכם" של אבא, ודאי היא מצטערת. איך זה שאף פעם לא חשב על זה.
אמא דפקה על דלת החדר ואז פתחה אותה. בידה צלחת עם עצמות דגים. "ההלכה אומרת להאכיל קודם כל את בעלי החיים. לך יש אוכל במטבח". הוא יצא מהחדר בדממה כשהיא לפניו, ואז הטיל את הפצצה: "אני רוצה לחזור לישיבה". היא הסתובבה אליו וחייכה כאילו ידעה שזה מה שהוא הולך לומר. "יופי, אבא ישמח וגם אני. עוד היום אני אדבר בעז"ה עם יצחק שיסדר את זה". היא נשמה עמוקות והתנצלה שהיא צריכה לסדר משהו וכבר תבוא גם כן לאכול. רק מאחורי דלת השירותים הנעולה הרשתה לעצמה לבכות בפעם השלישית תוך יומיים.
סביב השולחן ישבו כבר אחיו הקטנים של מנחם. אם נועה הייתה חיה, היא יכלה להיות כבר בכיתה ב'. מן הסתם היא הייתה ממשיכה להיות שמחה ועליזה, בדיוק כמו שהוא רוצה שהיא תהיה שם למעלה.
בערב הוא ארז את חפציו, בבוקר הוא כבר נסע לישיבה. מלווה בתפילותיה של אמא כאן למטה, בברכותיו של אבא למעלה ובעיניה של נועה שחייכו אליו בעידוד בכל פעם שפתח את הגמרא.
החתולה הקטנה התלוותה אליו, אחרי חלקה הגדול בהחלטתו הוא לא היה מסוגל להשאיר אותה מאחוריו. אבל היא לא הספיקה להגיע לישיבה. כשחצה את הכביש כדי להגיע אל האוטובוס שכבר עמד בתחנה, שכח שהיא צולעת. אם היה זוכר- ודאי היה מחכה לה או מרים אותה, אבל הוא שכח.
היא הייתה באמצע הכביש כשהוא הגיע למדרכה. לחתולה קטנה ואיטית כמוה לא היו הרבה סיכויים.
ושם, על מושב האוטובוס, כשהחתולה שוכבת על הכביש ועיניה עצומות, בפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות- הוא בכה.
תגובהתגובות