יצירות של ככה...

בסיעתא דשמיא ראיתי אותך ילד, חוזר מהחיידר עם ילקוט על הגב וכדור קופץ מהמדרכה ליד. רציתי לדבר איתך. לשאול אותך איך אתה מרגיש ואיך עבר עליך היום. בעצם, אני רוצה לנחש. למדת היום משהו חדש. אולי היה קשה. יכול להיות שהבנת. יכול להיות שלא. יצאת לשחק בחצר. אולי נזרק עליך כדור, אולי לא הצלחת לקלוע. אולי אמר לך מישהו משפט פוגע, או אולי היית אתה הפוגע. ילד, אהבת את הסנדוויץ שהכינה לך אמא? הוא השביע אותך? אולי בבוקר קמת על צד שמאל, עם שארית של חלום רע שאף אחד לא מחה. אולי יצאת מהבית בלי לטיפה אוהבת. אולי ליוותה אותך אל ההסעה גערה שנאמרה בלי מחשבה. יכול להיות שקיבלת היום מבחן שחיכית לו במתח מקווה, ואז העירה אותך המציאות, צולפת באכזריות על פניך, כמו רוח קרה. ילד, הלוואי שיכולנו לשבת במקומך על כסא התלמיד, לספוג בשבילך הערות, להלחם במקומך על מקום בחברה. לנגב עבורך דמעות מלוחות ואולי אפילו לבטל את מציאותן בעולם. אבל אי אפשר, ילד, ולא רק מבחינה טכנית. ילד, אם אנחנו רוצים שלגדלך להיות אדם רגיש אנחנו חייבים לעצום עין למול דמעותיך הקטנות. לבכות יחד איתך אך להראות לך פנים קשוחות. כדי שתגדל כמבין ויודע- אתה חייב להלחם על הבנת כל מילה ומשפט. כדי שתהפוך למבוגר אחראי- אנחנו חייבים להענישך על הפעמים בהן אתה שוכח. כדי שתהיה אדם- אתה מוכרח לסבול קצת, בעצם קצת הרבה. ויחד איתך גם אנחנו נסבול. ובלי שתראה נעזור לך לסחוב, וכשלא תשים לב נדבר עם המורה, ועם ההורים של החבר, ועם כל מי שאפשר, וברגע שתסובב את ראשך- ננגב את הדמעות שלנו, ונשטוף את העיניים האדומות. כדי שלא תדע. כי כדי להצמיח פרח- חייבים לתת לו קודם לנבול.

בסיעתא דשמיא הי, בוא רגע איש, תגיד לי איך אתה מרגיש, להיות הכי מפחיד ורע, כמו שאמא לי סיפרה? שאת הילד מלטף, ואחר כך אותו חוטף, אל מקום רחוק כל כך, מלוכלך וגם מוזנח? שמגיע בלילה כשחשוך וקר ולוקח מהארון כל דבר יקר? שנכנס הביתה כשכולם ישנים, למרות שאותך איש לא הזמין? אז רציתי רק לומר, שתדע ותזכור, שתמיד אפשר לאבא לחזור וגם אם הלכת אתמול בדרך לא-טובה, היום אתה יכול לשוב בחזרה.

בסיעתא דשמיא רוצה לקום בבוקר עם רוח מלטף, ומחלון לשמוע, איך הגשם מטפטף. ואז לצאת החוצה, לרחוב הריקני, לשיר, לקפוץ, להרטב, להיות פשוט אני. שישטוף אותי הגשם, את נשמתי היבשה, ואז אשוב אליך טהורה וחדשה.

בסיעתא דישמיא שלום נועה! אני יודעת שאת רק בכיתה א' אבל אני כותבת לך כמו שכותבים לאדם מבוגר, כי את באמת כבר גדולה ומבינה. נועה, כשאת מתגעגעת לאבא ואהרון ושחר שהלכו פתאום בגלל מחבלים רשעים, את יכולה להסתכל על הגבעה, לראות את הסלעים הלבנים הגדולים ולדעת שהם שם. את בטח יודעת שעכשיו טוב להם, הם לא סובלים מקור או מרעב, הם לא מקבלים מכות. אבל אני, נועה, אני לא יודעת איפה גלעד שלי. יכול להיות שכשאת שותה שוקו- הוא רעב נורא, אולי מתעללים בו עכשיו באכזריות, ואולי כשהקור בחוץ מתגבר ואת יושבת ליד ההסקה ובארון ממתין לך מעיל מחמם, הוא קופא מקור ואין מי שיעזור לו. נועה, כתבת שאני גיבורה, אבל אני לא. אני לא גיבורה וגם גלעד לא גיבור. הוא חייל שמדינת ישראל הפקירה בשטח ואני אמא שלו שרוצה לראות אותו שוב בבית. שלא יכולה לראות עוד את מיטתו הריקה, המיותמת. אפילו מצבה לבכות עליה אין לי. נועה, אני לא גיבורה! אני אמא!! אמא, שכדי לראות את הבן שלה שוב בבית מוכנה לעשות הכל. באמת הכל. אני מסכימה לשלם לחמאס כמה כסף שירצה, אני מסכימה להחזיר את כל המחבלים לעזה, אני מסכימה שהפלשתינאים יזרקו את כולנו לים, אם רק גלעד יחזור. אני יודעת שאני לא ריאלית, זה לא מציאותי ולא אפשרי. אבל אני לא מדברת בשם ההגיון, אני מדברת בשם הלב. לב של אמא שלא יכול יותר. לב של אמא שנקרע מגעגוע, ומי כמוך יודע מה זה כאב של געגוע. נועה, קרה פעם שאחרת לחזור מהגן או מבית הספר ואמא כבר דאגה? יום אחד תהיי את אמא בעצמך, תרגישי מה זו דאגה של אמא לבן שלה ואז תביני מה מרגישה אני כבר ארבע שנים. יום יום, שעה שעה. כן נועה, אני לא פוליטיקאית ולא מדינאית, אני רק אמא שרוצה את הבן שלה שוב לידה. עכשיו. מבוסס על המכתב "לאביבה שליט". http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_read.aspx/20230

אי שם במרחב בצידי הצדרכים צומחים אלפי סוגים של פרחים, כמעט כולם מתמידים בחיוכים, למה? ככה. כי הם מוכרחים. אי שם במרחב בין גבעות והרים כל אותם הפרחים צומחים וגדלים, יתכן שחלקם חשים ממש אומללים אך כולם מחייכים כי לכך הם רגילים. ואתה ההולך ולפרחים מתכופף ומחפש את המסכנים שצריך ללטף, שים נא ליבך גם אל אותם הפרחים שבחוץ מחייכים אך בפנים אולי בוכים. כי גם מי שמחייך ומתנהג כרגיל, זקוק מידי פעם למילה טובה, כי כל אחד, בכל גיל, לא יכול לחיות בלי אהבה.

בסיעתא דשמיא כמו אילן בשלכת את עומדת. יבשה, עזובה, אבלה. נשרו כל עליך אבדו, הותירו אותך לבדך. וכל עצי הגן גם כן, הסירו מלבושם מפני אבלך. האמיני, יום יבוא, ושוב תעטי עלווה. תפרחי, תגדלי, תתמלאי. עוד ישובו אליך בניך, ברחמים גדולים יתקבצו. וכל עצי הגן גם כן, ילבשו ירוק לכבודך. ויותר לא תבוא שלכת. ציון, האמיני, יום יבוא והוא קרוב.

בסיעתא דשמיא האחות עטפה את היצור הזעיר בחיבה, בחנה אותו בעיון ומיהרה לצאת מן החדר. חיה שכבה על מיטתה, רואה מזוית עינה את התינוק המוצא עוד בטרם הספיקה ללטף את שערותיו, אבל היא חשה מותשת פיזית ונפשית ולא ניסתה לעצור את האחות. "מזל טוב אבא", קראה האחות לאהרון שעמד בפינת המסדרון, כוסס את צפורניו, "זה בן. אשתך מחכה בחדר". אהרון שחרר אנחה שהיתה כלואה בו, נשא תפילת הודיה פרטית משלו ומיהר לברר איפה התינוק. "התינוק כבר בבדיקות אצל הרופא. תראו אותו מאוחר יותר". הוא הנהן. מוזר. בשתי הלידות הקודמות הם זכו לראות הרך הנולד במשך כמה דקות, עוד לפני שנלקח לתינוקייה. אולי זה נוהל חדש. חיה חיכתה לו, מאושרת. "עוד בן!" היא אמרה וכל השמחה שבעולם נמסכה בקולה. "מענין למי הוא דומה". דמותם של אליהו בן הארבע ויהושע בן השנתיים צפה מול עיניה. אליהו היה עם שער כהה ועיני אגוז יפיפיות, יהושע היה עם שער בלונדיני חלק, כמו רוב האחיינים בצד של אהרון, גם לו היו עיניים חומות. "הודעת כבר להורים שלך ושלי?" אהרון השיב בשלילה. מהורהר. "ראית את התינוק?" הוא שאל והפעם היה תורו להיענות בשלילה. "אני חושבת שזה הנוהל פה", אמרה חיה, "נראה לי שגם את יהושע לא הספקנו כמעט לראות. כן, אני ממש בטוחה שככה היה". לפעמים, האדם מתגונן עוד לפני שהוא יודע מפני מה. הרופא נכנס אל החדר. פניו רציניות. "אתם אהרון וחיה כהנא?" הם הנהנו בראשם בשתיקה. חרדה הציפה את ליבם בגלים. רופא, אף פעם לא בא אליהם מיד אחרי הלידה. זה בטוח. "ראיתם את התינוק החדש שלכם? לא? אני ראיתי. הוא מתוק מאד". הרופא דיבר מהר. רוצה להיות כבר אחרי הבשורה הקשה. החלק הקשה ביותר בתור רופא הוא להודיע למשפחות על אובדן יקיריהם או על מחלה של התינוק. "הוא חמוד מאד ויפה מאד ועם תסמונת דאון". זהו, הבשורה נאמרה. שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. "אבל, הכל היה רגיל. הריון רגיל. לידה רגילה. איך זה שלא הרגשנו כלום??" "נכון. אלו בדיקות מיוחדות שרוב העם לא עושה. צר לי". הוא היה נראה כל כך אומלל. אהרון היה מרחם עליו אלמלי שהיה עסוק בלרחם על עצמו. "אבל אני צעירה. זה רק הריון שלישי שלי. אני עוד לא בת שלושים". קולה היה מתחנן. כאילו הרופא הוא זה שאחראי למחלתו של תינוקה. "זה לא קשור לגיל. זה סתם מיתוס שגוי שמושרש בקרב הציבור. תסמונת דאון יכולה להופיע בכל לידה. בלי קשר לגיל של האם אבל נשים הרות מבוגרות נמצאות בסיכון גבוה יותר. אני אכנס אליכם מאוחר יותר עם רופא מומחה בתחום. האחות תביא לכם את התינוק עוד מעט. שלום". הוא יצא. מותיר אחריו זוג צעיר, המום. "אז יש לנו תינוק עם תסמונת דאון? לנו??" חיה שאלה. מוכרחה לשבור את השתיקה המפחידה של אהרון. "לנו", השיב אהרון בקול צרוד. מודע לכך שהוא הגבר כאן והוא זה שצריך לחזק אבל מרגיש בעצמו מרוסק ושבור. היא היתה היולדת היחידה בחדר, אולי במכוון. וכששררה שתיקה ביניהם היה החדר דומם, רק בכי עז של תינוק בן יומו חדר אליהם מחדר התינוקות. אולי היה זה התינוק שלהם. כמו מתוך חלום נזכרה חיה בלידתו של אליהו, בכור בניה. אליהו היה תינוק בכיין וחמותה עיקמה את האף כששמעה את צרחותיו הבלתי פוסקות. שבע גיסות היו לחיה וכולן מושלמות. כשהצטרפה חיה למשפחת בעלה, נכנסה בניגוד לרצונה לתחרות מתמדת של מושלמוּת. מי תתלבש הכי אופנתי, מי תעבוד במשרה הכי משתלמת, מי תאפה את העוגה המושקעת ביותר. מי תקבל הכי הרבה מחמאות. מי תנצח. מי תבלוט. מי תרשים. בתחרויות האלו ניצחה חיה תמיד מהכיוון עכשיו, כאילו כדי להשלים את התפאורה האומלללה הזו, נכנס גם הילד החדש שלה. חיה יכלה לראות בעיני רוחה את הגיסות נועצות מבטים, מתלחשות. יכלה לדמיין את ילדה נמוך ושמנמן, גמלוני ומסורבל. זוחל כשכולם יודעים כבר לרוץ, מדבר כשכולם מתחילים לקרוא. הכי רחוק ממושלמוּת. דפיקות עדינות על הדלת קרעו את חוט מחשבותיה העגום. האחות נכנסה, אוחזת בידיה חבילה קטנטנה. "את יכולה לקבל אותו עכשיו?" היא שאלה את חיה באמפתיה, מודעת למצב העדין. "פשוט אם לא, נאכיל אותו אצלנו. הוא רעב מאד". חיה נטלה אותו מזרועות האחות. בוחנת אותו בדקדקנות, אהרון לצידה. הרופא צדק. הוא היה מתוק. שערו שחור כהה ועיניו עיני אגוז כמו של אליהו ויהושע, מלוכסנות. הוא פעה בקול דקיק והיא חיבקה אותו. אותו, שנוצר ממנה וניזון ממנה. שהיה תשעה חודשים בבטנה וכעת מחכה לה שתאכיל אותו, כי חלב אם אמיתי, יכולה רק היא להביא לו. "ילד שלי", היא לחשה לאוזניו בלבד. אפילו אהרון לא שמע אותה. "אתה שלי ואני שלך ואני אוהבת אותך".

האדמה הארורה ספוגה עוד בדם דמם של מליוני יהודים, אך אותם הקרואים אדם שוב היום ניצבים ועומדים. עוד להבה עולה ובוערת ואליה מועבר הלפיד, כי כל יהלום שנוסף לשרשרת על נצחון ונקמה מעיד. ומהדהדת הבקשה "יהודים, נקמה!" והקול לא פוסק רק הולך וגדל, ומצווחת הקריאה בתוך הדממה "שם", אך לאוזני כל ישראל. נכתב כפריקת רגשות אחרי קריאת הספר "להתראות, ילדים" של יהודית פריינד.

"וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶר לֹא תַמְטִיר עָלֶיה תִּיבַש" (עמוס, ד, ז) נפתחות ארובות השמים עננים שחורים מופיעים, גשמי ברכה ושפע מים וכל הימים מתמלאים. סערה וסופה, רוחות עזות, וברק מאיר את החשיכה, אך רגע, מי ראה כזאת הגשם יורד והאדמה תחוחה! כי אכן, מסלול לכל טיפה אשר נקבע לה ממרום, וממש כמו על פי מפה, מסומן לכל טיפה מקום. ראה זאת בן אדם ומוסר תיקח, כי גם עליך ההשגחה הינה בדיוק כך. שאין הרגל נעה ואין ידך מוזזת, אם לא שבשמים, בת קול על כך מכרזת.

בסיעתא דשמיא מיד כשיצא מהבנין הוא ראה אותה. קטנה ורזה עם עיניים ירוקות ידידותיות להפליא. הוא חייך אליה אך היא לא הגיבה, רק כשהמשיך לחייך והיא הבינה שכוונתו טובה, הסכימה לבוא אליו. אז הוא גילה שהיא צולעת. אחת מרגליה הקדמיות הייתה קצרה יותר מהאחרות ולכן היו צעדיה איטיים ומסורבלים. כשהגיעה אליו החתולה הקטנה הוא בחן אותה. הפרווה החומה הייתה נעימה למגע ומזמינה ליטוף, וזה אכן מה שהוא עשה. התיישב על המדרגה ליד הבניין עם החתולה בזרועותיו וליטף אותה מהופנט. אחרי חמש דקות התנער בבהלה והניח אותה לידו. "אני מצטער נועה", הוא אמר ודמותה של נועה האמיתית צפה מול עיניו, "את חייבת ללכת עכשיו. עוד מעט יבוא גיא ואסור שהוא יראה אותך איתי". החתולה יללה קצת אך הלכה כשהבינה שהוא רציני. אחרי דקה הגיע גיא. עם אותם מכנסי ג'ינס משופשפים, אותן הסגריות ואותו ריח בושם יוקרתי. הכל היה כמו תמיד אז למה מנחם חש רתיעה ממנו? הוא לא ידע לענות, רק הרגיש הקלה גדולה כשנפרד מגיא לאחר שלושים דקות בערך. כשהתיישב שנית על המדרגות, לאחר הפרידה מגיא, ראה את הצל של החתולה על המדרכה ליד השיחים, הוא שרק אליה והיא מיד התרוממה והחלה לצלוע לקראתו. היא הייתה שונה כל כך מנועה שלו ועם זאת דומה לה כל כך. הוא בהה בפרווה החומה אותה ליטף בלי משים, ונזכר בתלתלי הזהב שלה, שהיו קופצים בכל תנועה ותזוזה. והעיניים... העיניים החומות והחכמות, עם המבט המבין והרגיש. כל כך קטנה היא הייתה אבל הבינה הכל. החתולה הקטנה יללה ומנחם נאלץ לחזור למציאות. היה קר בחוץ והחתולה הייתה מן הסתם רעבה מאד. מבט בשמים החשוכים הבהיר לו שהשקיעה הייתה לפני זמן רב מאד. איך לא שם לב? הוא עלה הביתה, מותיר את החתולה הקטנה עזובה ברחוב. עיניה האדומות של אמו קיבלו אותו במטבח ליד ספר התהילים וצלחת עם טוסט ריחני וחיבור שני הנתונים האלו, יחד עם נועה שעוד עמדה מול עיניו הנידו מיתר קטן בליבו. "הייתי למטה על המדרגות, יש שם חתולה קטנה צולעת. אני מצטער שהדאגתי אותך". "אתה יודע שקר בחוץ" היא אמרה, טומנת את מילותיו האחרונות בכספת שבליבה, "תכניס אותה הביתה שלא תקפא". בתחילה חשב מנחם שדיבוק נכנס הבוקר עלה ומנחם הקיץ. המום מעצמו. מתי לאחרונה ראה את השמש עוד בטרם הגיעה לרום השמים? אמא קיבלה אותו במטבח. "מנחם! איזו הפתעה נהדרת. התעוררת בזכות החתולה?" הוא הנהן. הדאגה לחתולה הקטנה שלו לא נתנה לו לישון ברוגע. "אולי תלך להתפלל?" הקול היה זהיר, כאילו אמא מפחדת לתלות תקוות רבות מידי בתשובתו, אך הוא לא אכזב. "תשמרי על החתולה שלי, נכון?" והוא הלך. מותיר אחריו חתולה צולעת ואמא אחת עם עיניים אדומות אבל כשחזר, המתינו לו פרוסות לחם, סלט מרענן וחביתה שאמא טיגנה מיד עם הגיעו. "אני הולכת עכשיו", היא הודיעה וכיתפה את תיקה, "שיהיה לך בתיאבון ויום נעים". הוא הודה לה והלך ליטול ידיים. נטל, בירך, ניגב, הרים את הלחם, בירך עליו ונגס. בעודו לועס את הביס הראשון הוא הגניב מבט אל החתולה שליקקה חלב מקערית פלסטיק, ואמר בשקט: "אני חושב שאת גלגול", היא לא התייחסה. "באמת, בטח את איזה גלגול של נועה או של אבא", הוא נזכר "מחול לך, מחול לך, מחול לך!" הוא צעק. החתולה הרימה את ראשה, בחנה אותו בתמיהה ואחר חזרה ללקק. "טוב, אז את לא גלגול" הוא אמר ונאנח. סיים את הסלט וקם מכיסאו, מתעלם מהברכונים שעל השולחן. הלך לחדרו כשהחתולה הצייתנית והנאמנה בעקבותיו. הפלאפון אותת לו על שלוש הודעות חדשות אך כשבא לקרוא אותן חש את לשונה הרכה של החתולה מלקקת את רגלו. הוא חזר בכניעה למטבח ובירך כשהחתולה ישובה על ברכיו וידו שלא אוחזת בברכון, מלטפת אותה בעדינות. ההודעות לא היו מעניינות במיוחד. גיא שאל אותו אם הוא מרגיש טוב, כי אתמול כשנפגשו, היה מנחם מהורהר קצת. איציק סיפר על החוויות שהיו אתמול בלילה וציין ש"ממש פספוס שלא באת". וההודעה השלישית הייתה מאורנג', על חנות תיקונים חדשה בקינג' ג'ורג'. ההודעה של גיא תפסה את מנחם. כן, הוא מהורהר. מהיום בו פגש את החתלתולה הקטנה, כלומר מאתמול בעצם, הוא לא מפסיק להיות מהורהר. בזכרונו עולים קטעים שכלל לא חשב שהיו שמורים בתוכו. מתי לאחרונה נזכר באותו יום אומלל, שרבי ולח, בו ליווה בדרכם האחרונה את אביו ואת נועה? אף פעם. עד היום. זה התחיל עם שמועות מבלבלות על פיגוע תופת במרכז העיר. השכנה מלמעלה שבאה לשאול שקית חלב וסיפרה על הפיגוע, לא שיערה שהיא הופכת חיים של משפחה רגילה ומאושרת לחיים של "לפני שזה קרה" ו"מאז ה...". מנחם היה אז בן אחת עשרה בסך הכל. ילד רגיש ומופנם ובוגר ממרבית חבריו. בכור הבנים וגאוות המשפחה. "תלמיד חכם שלי" היה אבא קורא לו בחיבה אחרי שהיה בוחן אותו על המסכת הנלמדת. כששני השוטרים הגיעו, מלווים בשני אזרחים שהזדהו מאוחר יותר בתור עובד סוציאלי ופסיכולוג, מנחם לא הזיל דמעה. "אבא ונועה הלכו לרופא", אמר לו סבא מעט לפני שהגיעו שתי המיטות, "ורופא כל בשר החליט לקחת אותם אליו". מנחם הנהן בראשו ולא הוציא אחר כך הסתיימה השבעה וכבר הונחה מצבה על הקבר הגדול ועל הקבר הקטן, ונדמה היה שמנחם פשוט שכח איך בוכים. אף אחד לא אמר לו יותר "תלמיד חכם שלי", הגמרא שכל כך אהב נעשתה מצבת זכרון לאבא שהלך ולא ישוב עוד והוא לא העז לפתוח אותה יותר. אמא הייתה עסוקה ומוטרדת ורק בלילות, כשכבר הייתה בטוחה שהוא ישן, הייתה מלטפת את ראשו ולוחשת "צדיק שלי". אבל זה לא היה אותו דבר. בבר המצוה שלו, כשעלה לתורה מלווה בסבא, נרטבו ממחטות רבות בעזרת הנשים וגם בעזרת הגברים נשמעו שיעולים חנוקים אך הוא נותר אדיש. לישיבה הוא נכנס אחרי השתדלות רבה מצד אחד הדודים. גם הכינוי "יתום" פתח בפניו שערים אך הוא לא חפץ בהם. המשגיח ניסה לקרב אותו אליו אבל הוא היה אטום. את הגמרא פתח רק כשהרגיש שהסבלנות של ראש הישיבה כמעט נגמרת, אבל עיניה של נועה שהייתה תמיד יושבת עליו כשהיה לומד עם אבא, עלו מדפי הגמרא והכריחו אותו לסגור אותה. אחרי שנה וחצי הוא חזר עם המזוודות הביתה. אמא לא אמרה כלום. רק בלילות היה מדמיין את קולה האומר "צדיק שלי, ילד צדיק שלי" ושמא לא היה זה דמיון. קול פתיחת הדלת קרע את מחשבותיו. אמא חזרה מהקניות, אוחזת בידיה שקיות עמוסות. "מה שלומך?" היא שאלה, "כמה טוב לראות אותך בבית בשעה כזו". הוא חייך במבוכה. אף פעם לא חשב כמה שליטה עצמית ואיפוק נדרשים ממנה כדי לחייך אליו בכל יום, בכל שעה. אליו, בכור בניה, שציפיות גדולות נתלו בו, שמבלה עם בחורים שאינם לרוחה ושמעביר את זמנו באפס מעשה. אבל היא מחייכת. תמיד. הוא עזר לה לפרוק את המוצרים מהשקיות וחזר לחדרו. החתולה שכבה על הרצפה, עיניה עצומות. "היא בכלל לא דומה לנועה", אמר לו השכל הקר, אבל עם הרגש אי אפשר להתווכח. מגע הפרווה החומה הזכיר למנחם את מגע התלתלים ההם, וה"מיאו" המיילל היה ממש כמו המנגינה שנועה הייתה שרה בנסיון לחקות את ניגון הגמרא. דוקא העיניים היו ממש לא דומות . עיניה של החתולה היו צמאות לאהבה ואילו בעיניה של נועה שכנה אהבה שופעת. מה אומרות עכשיו עיניה של נועה? למנחם ברור היה שהן עצובות. אמנם, אין ספק שטוב לה שם, למעלה. תינוקת של בית רבן שעוד לא טעמה טעם חטא וכבר נעקדה על קידוש השם, ודאי הגיעה מיד למעלות הגבוהות ביותר. אבל כשהיא מסתכל עליו, על מנחם האח הגדול ה"תלמיד חכם" של אבא, ודאי היא מצטערת. איך זה שאף פעם לא חשב על זה. אמא דפקה על דלת החדר ואז פתחה אותה. בידה צלחת עם עצמות דגים. "ההלכה אומרת להאכיל קודם כל את בעלי החיים. לך יש אוכל במטבח". הוא יצא מהחדר בדממה כשהיא לפניו, ואז הטיל את הפצצה: "אני רוצה לחזור לישיבה". היא הסתובבה אליו וחייכה כאילו ידעה שזה מה שהוא הולך לומר. "יופי, אבא ישמח וגם אני. עוד היום אני אדבר בעז"ה עם יצחק שיסדר את זה". היא נשמה עמוקות והתנצלה שהיא צריכה לסדר משהו וכבר תבוא גם כן לאכול. רק מאחורי סביב השולחן ישבו כבר אחיו הקטנים של מנחם. אם נועה הייתה חיה, היא יכלה להיות כבר בכיתה ב'. מן הסתם היא הייתה ממשיכה להיות שמחה ועליזה, בדיוק כמו שהוא רוצה שהיא תהיה שם למעלה. בערב הוא ארז את חפציו, בבוקר הוא כבר נסע לישיבה. מלווה בתפילותיה של אמא כאן למטה, בברכותיו של אבא למעלה ובעיניה של נועה שחייכו אליו בעידוד בכל פעם שפתח את הגמרא. החתולה הקטנה התלוותה אליו, אחרי חלקה הגדול בהחלטתו הוא לא היה מסוגל להשאיר אותה מאחוריו. אבל היא לא הספיקה להגיע לישיבה. כשחצה את הכביש כדי להגיע אל האוטובוס שכבר עמד בתחנה, שכח שהיא צולעת. אם היה זוכר- ודאי היה מחכה לה או מרים אותה, אבל הוא שכח. היא הייתה באמצע הכביש כשהוא הגיע למדרכה. לחתולה קטנה ואיטית כמוה לא היו הרבה סיכויים. ושם, על מושב האוטובוס, כשהחתולה שוכבת על הכביש ועיניה עצומות, בפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות- הוא בכה.