יצירות של ככה... | יצירות ש-ככה... אהב/ה

בסיעתא דשמיא


ראיתי אותך ילד, חוזר מהחיידר עם ילקוט על הגב וכדור קופץ מהמדרכה ליד.
רציתי לדבר איתך. לשאול אותך איך אתה מרגיש ואיך עבר עליך היום. בעצם, אני רוצה לנחש.

למדת היום משהו חדש. אולי היה קשה. יכול להיות שהבנת. יכול להיות שלא.
יצאת לשחק בחצר. אולי נזרק עליך כדור, אולי לא הצלחת לקלוע.
אולי אמר לך מישהו משפט פוגע, או אולי היית אתה הפוגע.

ילד, אהבת

בסיעתא דשמיא

הי, בוא רגע איש,
תגיד לי איך אתה מרגיש,
להיות הכי מפחיד ורע,
כמו שאמא לי סיפרה?

שאת הילד מלטף,
ואחר כך אותו חוטף,
אל מקום רחוק כל כך,
מלוכלך וגם מוזנח?

שמגיע בלילה כשחשוך וקר
ולוקח מהארון כל דבר יקר?
שנכנס הביתה כשכולם ישנים,
למרות שאותך איש לא הזמין?

אז רציתי רק לומר, שתדע ותזכור,
שתמיד אפשר לאבא לחזור
וגם

בסיעתא דשמיא

רוצה לקום בבוקר
עם רוח מלטף,
ומחלון לשמוע, איך
הגשם מטפטף.

ואז לצאת החוצה,
לרחוב הריקני,
לשיר, לקפוץ, להרטב,
להיות פשוט אני.

שישטוף אותי הגשם,
את נשמתי היבשה,
ואז אשוב אליך
טהורה וחדשה.

בסיעתא דישמיא

שלום נועה!
אני יודעת שאת רק בכיתה א' אבל אני כותבת לך כמו שכותבים לאדם מבוגר, כי את באמת כבר גדולה ומבינה.
נועה, כשאת מתגעגעת לאבא ואהרון ושחר שהלכו פתאום בגלל מחבלים רשעים, את יכולה להסתכל על הגבעה, לראות את הסלעים הלבנים הגדולים ולדעת שהם שם. את בטח יודעת שעכשיו טוב להם, הם לא סובלים מקור או מרעב, הם לא מקבלים מכות.
אבל אני, נועה, אני לא יודעת איפה גלעד שלי. יכול

אי שם במרחב בצידי הצדרכים
צומחים אלפי סוגים של פרחים,
כמעט כולם מתמידים בחיוכים,
למה? ככה. כי הם מוכרחים.

אי שם במרחב בין גבעות והרים
כל אותם הפרחים צומחים וגדלים,
יתכן שחלקם חשים ממש אומללים
אך כולם מחייכים כי לכך הם רגילים.

ואתה ההולך ולפרחים מתכופף
ומחפש את המסכנים שצריך ללטף,
שים נא ליבך גם אל אותם הפרחים
שבחוץ מחייכים אך בפנים אולי בוכים.

בסיעתא דשמיא
כמו אילן בשלכת
את עומדת.
יבשה,
עזובה,
אבלה.
נשרו כל עליך
אבדו,
הותירו אותך
לבדך.
וכל עצי הגן גם כן,
הסירו מלבושם
מפני אבלך.

האמיני, יום יבוא,
ושוב תעטי עלווה.
תפרחי,
תגדלי,
תתמלאי.
עוד ישובו אליך
בניך,
ברחמים גדולים
יתקבצו.
וכל עצי הגן גם כן,
ילבשו ירוק לכבודך.
ויותר לא תבוא שלכת.

בסיעתא דשמיא

האחות עטפה את היצור הזעיר בחיבה, בחנה אותו בעיון ומיהרה לצאת מן החדר. חיה שכבה על מיטתה, רואה מזוית עינה את התינוק המוצא עוד בטרם הספיקה ללטף את שערותיו, אבל היא חשה מותשת פיזית ונפשית ולא ניסתה לעצור את האחות.
"מזל טוב אבא", קראה האחות לאהרון שעמד בפינת המסדרון, כוסס את צפורניו, "זה בן. אשתך מחכה בחדר". אהרון שחרר אנחה שהיתה כלואה בו, נשא תפילת הודיה פרטית משלו ומיהר לברר

האדמה הארורה ספוגה עוד בדם
דמם של מליוני יהודים,
אך אותם הקרואים אדם
שוב היום ניצבים ועומדים.

עוד להבה עולה ובוערת
ואליה מועבר הלפיד,
כי כל יהלום שנוסף לשרשרת
על נצחון ונקמה מעיד.

ומהדהדת הבקשה "יהודים, נקמה!"
והקול לא פוסק רק הולך וגדל,
ומצווחת הקריאה בתוך הדממה
"שם", אך לאוזני כל ישראל.

נכתב כפריקת רגשות אחרי קריאת הספר "להתראות, ילדים"

"וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר
חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶר לֹא תַמְטִיר עָלֶיה תִּיבַש"
(עמוס, ד, ז)


נפתחות ארובות השמים
עננים שחורים מופיעים,
גשמי ברכה ושפע מים
וכל הימים מתמלאים.

סערה וסופה, רוחות עזות,
וברק מאיר את החשיכה,
אך רגע, מי ראה כזאת
הגשם יורד והאדמה תחוחה!

כי אכן, מסלול לכל טיפה
אשר

בסיעתא דשמיא

מיד כשיצא מהבנין הוא ראה אותה. קטנה ורזה עם עיניים ירוקות ידידותיות להפליא. הוא חייך אליה אך היא לא הגיבה, רק כשהמשיך לחייך והיא הבינה שכוונתו טובה, הסכימה לבוא אליו. אז הוא גילה שהיא צולעת. אחת מרגליה הקדמיות הייתה קצרה יותר מהאחרות ולכן היו צעדיה איטיים ומסורבלים.
כשהגיעה אליו החתולה הקטנה הוא בחן אותה. הפרווה החומה הייתה נעימה למגע ומזמינה ליטוף, וזה אכן מה שהוא עשה. התיישב