בסיעתא דישמיא
שלום נועה!
אני יודעת שאת רק בכיתה א' אבל אני כותבת לך כמו שכותבים לאדם מבוגר, כי את באמת כבר גדולה ומבינה.
נועה, כשאת מתגעגעת לאבא ואהרון ושחר שהלכו פתאום בגלל מחבלים רשעים, את יכולה להסתכל על הגבעה, לראות את הסלעים הלבנים הגדולים ולדעת שהם שם. את בטח יודעת שעכשיו טוב להם, הם לא סובלים מקור או מרעב, הם לא מקבלים מכות.
אבל אני, נועה, אני לא יודעת איפה גלעד שלי. יכול להיות שכשאת שותה שוקו- הוא רעב נורא, אולי מתעללים בו עכשיו באכזריות, ואולי כשהקור בחוץ מתגבר ואת יושבת ליד ההסקה ובארון ממתין לך מעיל מחמם, הוא קופא מקור ואין מי שיעזור לו.
נועה, כתבת שאני גיבורה, אבל אני לא. אני לא גיבורה וגם גלעד לא גיבור. הוא חייל שמדינת ישראל הפקירה בשטח ואני אמא שלו שרוצה לראות אותו שוב בבית. שלא יכולה לראות עוד את מיטתו הריקה, המיותמת. אפילו מצבה לבכות עליה אין לי.
נועה, אני לא גיבורה! אני אמא!! אמא, שכדי לראות את הבן שלה שוב בבית מוכנה לעשות הכל. באמת הכל.
אני מסכימה לשלם לחמאס כמה כסף שירצה, אני מסכימה להחזיר את כל המחבלים לעזה, אני מסכימה שהפלשתינאים יזרקו את כולנו לים, אם רק גלעד יחזור.
אני יודעת שאני לא ריאלית, זה לא מציאותי ולא אפשרי. אבל אני לא מדברת בשם ההגיון, אני מדברת בשם הלב. לב של אמא שלא יכול יותר. לב של אמא שנקרע מגעגוע, ומי כמוך יודע מה זה כאב של געגוע.
נועה, קרה פעם שאחרת לחזור מהגן או מבית הספר ואמא כבר דאגה? יום אחד תהיי את אמא בעצמך, תרגישי מה זו דאגה של אמא לבן שלה ואז תביני מה מרגישה אני כבר ארבע שנים. יום יום, שעה שעה.
כן נועה, אני לא פוליטיקאית ולא מדינאית, אני רק אמא שרוצה את הבן שלה שוב לידה. עכשיו.
תגובהתגובות