לא החרב מתהפכת כי אם הבטן
ולא פציעה היא המביאה לכאב
הנפש סוערת, והאדם אינו אדם
השכל פוקד, הלב בשלו, וערפל
תחושה ראשונה, לזרוק הכול ולברוח
להגיע למי ים רגועים ושלווים
אך זוהי הסערה שצריך עוד לצלוח
להתגבר ולשלוט, עקשנים
להשקיט הלב, להשקיט השכל
הכיוון ברור, רק ללכת בה
תכבד העבודה יש אומרים
והנה הנה, הפגישה הגואלת.
עתיד עתיד מה יהא בו
ועבר עבר כבר היה
ונפש נקשרת ועבותות פחד
והאמונה רק היא מזהירה.
סערת ההווה משתוללת כסופה
הורסת מנתצת בדרכה
מניעה זה הפחד, ואולי האהבה
להשתיקה, להתגבר, זו מהותה.
הדר החיים מתגלה היא מתוך סופת אנשים
מעל רגשות האדם הקטנות, שמחת כל העולמות
שמחה מהולה היא זו, מהולה באדם, באדם
ולו הפתרונות, ולנו העשייה, והשמחה מהולה באדם.
תגובות
ויפה
אהבתי את העומק.
זה קצת נשמע פריקת רגשות מקשר כלשהו קצת מבולבל..
צדקתי? |שאלה רטורית, או שלא?|
ב"הצלחה רבה בהמשך.
התמודדות עם מלחמה בין הלב לשכל. בין צו הרגש לצו השכל ואחרי מה הולכים? למה מקשיבים?
והרצון פשוט לא להתמודד, לא להאבק,
ומנגד הרצון להגיע לשם...אל החוף מבטחים.. אחרי הסערה. אל המקום הכי אמיתי ורגוע שקיים.
וגם שם, בתוך הסערה,
מתחוללת שמחה שקשה להתמודד איתה..
ורק הרצון לעבור את הסופה.
[ומה עם ההבנה שזאת רק סופה ראשונה, אמנם היא שונה מהבאות שאחריה.., אבל גם להן צריך כוחות איתנים]..
קודם ממש תודה על הרעיון המחודש שהעלת, שההתגברות היא השתיקה והרוגע, נראה לי שיש בזה יותר ממשהו.
אך המלחמה היא לא נגמרת, וסופה תמיד תלויה בהחלטה לעשות את בדבר הנכון בניסיון.
רק שלעיתים גם בדבר הנכון ערימת קשיים מעורפלת נבנת ועומדת לחוצץ והדרך היחידה להילחם בזה זה להבין שבעצם הקושי הוא קרש קפיצה וצריך לנסות להבין את מהות הקפיצה שתבוא עקב ההתגברות, לנסות לפני ההתגברות ולבסוף בסוף ההתגברות לעמוד על מהות השינוי שנוצר כתינוק שנולד בנו.