בעזהי"ת
"תשמור על עצמך, יוסף." מבקשת האשה הדואגת, חוזרת על בקשתה כבכל יום.
"וודאי, וודאי.." משיב יוסף בחיוך, מבין לליבה של אשתו האמיצה אך חוזר ומזכיר את חשיבות שליחותו היום יומית.
"אתה תמיד מזלזל בבקשתי. מדוע? מדוע אינך מבין כי השינה במקום פרוץ, מרוחק מן היישוב היהודי ומוקף המון ערבי, דבר מסוכן הוא?" היא קובלת נוכח שאננותו של זה.
יוסף מתרצן. "איני שאנן. יודע היטב כי סכנה היא."
אך האישה, נראה כי רק מקומם אותה משפט זה. "אם כן, מדוע אתה נכנס לסכנה, מדוע שב אתה לעשות פעולה זו, ערב אחרי ערב, לבדך?"
"איני לבדי," חוזר יוסף ומרגיע, "ישנו עמי עוד גבר."
"שכיר חרב הוא!" מתפרצת היא לדבריו. "ואתה- חינם אין כסף! אולי ילך נא יואל במקומך?" מזדרזת היא להעלות בפניו דמות חלופית.
יוסף נאנח. "יואל הוא אב צעיר, ושלום ילדיו נתון בידו. אנו, לא זכינו להפקד. אך אולי זכות בניין ירושלים תעמוד לנו."
"ומה איתי?" נאנחת גם היא.
יוסף מביט בה, עיניו נעצמות, נושך הוא את שפתיו ואחר שואל, "כלום אינך מבינה את חשיבותו של איוש המקום? כלום
אינך מבינה כי אין איש מלבדי שייצא וידור שם בשעות החשיכה?"
היא מרכינה מבט ומהנהנת. יוסף אחוז בכתפיה ומישיר אליה את מבטו. "שרה, מבקש אני את רשותך ללכת. איני זז בלי אישורך."
והיא מהנהנת, מסרבת לדבר פן יפרוץ הבכי.
יוסף חובק אותה בזרועותיו, נושק לה לשלום, ואחר אורז תיק דל ופונה ללכת. שרה מוסיפה לעמוד בפתח הבית, נותנת לדמעות לשטוף את לחייה, ושפתיה נושאות תפילה לשלום בעלה, תפילה לבניין ירושלים.
רק זמן מה אחרי שדמותו של יוסף המתרחק הולכת ונבלעת בשערי החומה, פונה שרה להכנס הביתה.
'ציר המשקוף התעקם' מבחינה היא לפתע. 'הדלת אינה נסגרת', היא מנתחת. 'אתקן זאת תכף ומיד.' מחליטה האשת-חיל, ופונה לקחת את כלי העבודה.
היא מוציאה את הכלים הנדרשים, וביעילות כמו של בעל מלאכה מתקנת היא את המשקוף, מחזירה את הציר למקומו.
בשביעות רצון היא בוחנת את מעשה ידיה ואחר אוספת את הכלים הפזורים סביב, משיבה אותם למקומם ופונה לסגור את דלת ביתה ולהתפנות לשנת הלילה שלה.
אך הנה, בבואה לסגור את דלתה- מזנק גבר ומונע מהדלת להסגר, בזרועו אוחז הוא בסכין שלופה ומשפתיו יוצאת צעקה מקפיאת דם במבטא ערבי מובהק, 'איטבח אל יהוד'.
שרה רואה את מבט השנאה בעיניו ומנסה בכל כוחה לסגור את דלתה, נאבקת מאבק כוחות מול הערבי החמוש, ונזהרת מהסכין התקועה בחריץ, בין הדלת ובין המשקוף, מתנופפת אנה ואנה ומנסה לפגוע ולהשחית.
אלמלא הייתה נתונה בסכנת חיים, אולי הייתה צוחקת מהמצב האבסורדי. הנה היא, אישה בישראל, שוכנת בדירתה המוגנת ברובע היהודי המוקף בחומות, ואילו בעלה, יוסף, שוכן לבדו בשכונה בתהליכי בניה, בבית שרק קירות חיצוניים וגג לו, באזור ערבי ללא חומה ומרוחק מהחומות, והנה- דווקא היא הנתקפת.
מקץ דקה שלמה של מאבק על הדלת, גבר עליה כוחו של הערבי החמוש, והוא זינק עליה עם סכינו.
ביד חשופה תפסה את זרועו השרירים וסובבה את סכינו לעברו. איש אינו יודע כיצד הצליחה לגבור עליו ולהורגו, ואף היא אינה יודעת.
שכן טוב ששמע את זעקותיה ואת בכיה המבוהל, בו פרצה רק לאחר שניצלה מן הסכנה וגופת הערבי לפניה, הזעיק עזרה.
בבית החולים, אליו פונתה כ"נפגעת חרדה", הידרדר מצבה ולצידה ישב כל העת יוסף, מחזק ומעודד.
"יוסף.." לחשה אליו שרה באחד הימים, והוא נזעק להקשיב. "המשך לבנות את ירושלים" מלמלה, ובמילים הללו עצמה עיניה ונפטרה, מותירה את בעלה הכואב לצידה.
סיפורה האמיתי של שרה ציפה, אשתו של ר' יוסף ריבלין, שהיה הולך לישון מידי לילה בשכונת 'נחלת שבעה' ההולכת ונבנית.
את הסיפור שמעתי בשיחה של אלידע בר שאול.
תגובהתגובות