תני לי לרוץ, כמו עיוורת אחרייך
מה את יודעת? כמה אהבה בי אלייך
שנים חיכיתי לקבל אותך במתנה
והנה סוף סוף, יש לי חברה טובה.
את ה-חברה שלי, המדהימה שלי,
זאת שתמיד מקשיבה ומייעצת לי,
ופתאום את עוזבת, ולצערי אני מגלה
כמה לי בלב את חסרה.
אז אני רצה אחרייך, קוראת לך בייאוש
אבל את מתעלמת, ממשיכה לרוץ
להתרחק ממני, לברוח כמה שיותר
לתת לי הרגשה שה"לבד" חוזר.
לאט לאט אני מפסיקה את הריצה,
עוצרת ולוקחת נשימה ארוכה.
ופתאום, ממך, אני שומעת קריאה-
"תפסיקי לרוץ, החברות הסתיימה."
כל כך הרבה חיצים ליבי ספג,
הוא כבר לא יכול להחזיק מעמד.
אולי חשבת שהוא עשוי מפלדה קשיחה,
אבל לא- מכה כזו הוא לא שרד.
אבל פתאום, אחרי כמה חודשים מיוסרים הוא חוזר לקדמותו
כשאני נשברת, מגיעה ומבקשת סליחה.
"באמת שלא התכוונתי," אני מבטיחה,
למרות שכלום לא עשיתי, חוץ מלסבול תקופה ארוכה.
ואז ברחמייך המרובים, את חוזרת להיות חברתי המסורה.
ושוב אני נותנת לך את ליבי בשמחה וכיופים,
שוכחת מה קרה לו לפני כמה חודשים,
שוכחת איך נשבר, איך עזבת בלי רחמים
ואותי הפקרת לבד, פצועה עם דימומים.
ואז, בפעם השנייה, הרעיון "ללכת" שוב נשמע לך מושך,
ואת בורחת עם ליבי, מנצלת את כוחך.
"לפחות החזירי לי את ליבי," אני ממש מתחננת
אך שוב, כמו אז, את ממני מתעלמת.
משחקת בי בהנאה, לא מבינה שמעשייך הם אכזריות לשמה.
כמה בכיתי בלילות, מחפשת תשובות,
זכרונות מפעם עולים במחשבות.
כבר נמאס לי להיות, כמו משחק בבובות-
למה אנחנו לא יכולות להיות חברות אמיתיות?
כנראה שאצטרך לחצות כמה גשרים
למסירות והחום שאולי חבויים בליבך.
את לא מודעת אליהם, מימייך לא שמעת עליהם,
אבל הם אצלך, מחכים שתשתמשי בהם.
קראי להם, הם יבואו בריצה,
לרגע שתכירי בנוכחותם חיכו תקופה ארוכה.
אז קדימה- חברתי הנפלאה-
הגעגוע כלפייך עוד לא ממש כבה.
אני מחכה שתחזרי אליי מהר,
אותך לא יוכל להחליף אף אדם אחר!
תגובהתגובות