"דביר, איפה הנעליים שלי?!?" איילת כעסה כל כך. למה יש לה כזה אח קטן ומעצבן, מה היא עשתה לא בסדר? דביר נכנס לחדרה בחיוך שובב עם נעליה בידיו. "למה לקחת לי אותם, אתה לא מבין שאני ממהרת?" היא הוכיחה את הילדון.
"לא רציתי שתךכי לי פתאום ולא תגידי שלום.." הסביר לה במבט מבוייש ותמים. "נו טוב, מה שתגיד. אבל מה פתאום חשבת שאני אלך בלי להגיד לך שלום?! אני הכי אוהבת אותך בכל העולם כולו! בוא אליי, דבירוש" והיא כרכה את זרועותיה סביב הילדון בן ה6, כל כך קטן ומתוק, איך יכלה לכעוס עליו ככה?
"בפעם הבאה פשוט תזכיר לי אם אתה מודאג, אבל אל תיקח לי את הנעלים, אוקיי?" דרשה. "בסדר, אני מבקש סליחה" מלמל דביר ולאחר מכן, כבקשתה, הדביק לה נשיקה קטנה על הלחי.
"ביי ממוש" קראה אליו בחיוך בעוד אמה צופרת לה מלמטה. "ביי איילת, תעשי חיימשוגעים!" הוא נופף לה בהתלהבות.
"סוף סוף את הולכת לך" אמר שלמה, שהיה עסוק באכילה כפייתית של פיצה ענקית מהחנות הקרובה. "כן. יי גם לך." היא החזירה לו בחיוך ומיהרה למכונית למטה.
אחרי שאמה גמרה את הנאום המוכר של 'תשמרי על עצמך, אל תעשי שטויות, תתנהגי יפה, תעזרי לכולם' וכמובן 'תשני מוקדם', איילת הבחינה בדמעה בודדה זולגת במורד לחיה.
"מה קרה, אמא?" היא שאלה בדאגה. "אל תלכי לי גם את!" בכתה אמה "בבקשה.. תשמרי על עצמך, בשבילי.."
איילת שתקה. גם היא חששה, וכל כך התגעגעה לאחיה התאום שמת בשנה שעברה לאחר שהתרסק בתחתית צוק בטיול הכיתתי. היא לא ידע המה לומר, והמשך הנסיעה עברה על שתיהן בדממה.
איילת לא אהבה לחשוב לחשוב על אח שלה ולכן סילקה מראשה את העצב ונזכרה איך המנהלת בבית הספר החקלאי בו היא לומדת סיפרה לה על מחנה הקיץ אליו היא יותר ממוזמנת, בזכות כישורי הריקוד שלה. איילת הסמיקה כשנזכרה כמה שיבחה אותה המורה באוזני המנהלת ואיך התמוגגו שתיהן כשאמרה שתשמח לייצג את בית הספר במחנה הקיץ.
ההורים שלה קצת התקשו עם התשלום הגבוה, כי מה כבר המשכורת של רופא שיניים צעיר?
אז המנהלת אישרה סבסוד גבוה מטעם בית הספר בטענה שזה בשביל אחיה, שמת. אוף, בסופו של דבר הכל הסתכם באח שלה...לא נורא, במחנה אף אחד לא יידע על אח שלה, ולא ירחמו עליה, לא יטרידו אותה, והיא תוכל להינות בלב שלם.
או לפחות כך קיוותה.
תגובהתגובות