יצירות של *שמש*

ארוחת הערב הייתה ללא ספק מהנה במיוחד ומלאת התרגשות. כולם פטפטו בעליצות ויצרו חברויות. שבות התיישבה בכיסא ריק על יד נערה שהייתה מוכרת לה מקבוצתה. "היי, מה שלומך?" פנתה בנימוס ובחיוך, מוכנה להכיר חברה חדשה. הנערה הסתובבה אליה בתדהמה, כאילו לא חשבה ששבות מסוגלת לדבר בכלל, פלטה מבט מלא בוז, והסתובבה חזרה אל הנערה מצידה השני, מפטפטת ברוסית קולחת. 'אופס', חשבה לעצמה שבות, מעט מושפלת. 'אלה בטח נטשה וזיוה, הרוסיות'. היא תהתה לעצמה אם שווה לנסות להיות חברה שלהן בכל זאת, הן נראו לה נחמדות. אולי חוסר הנימוס שלהן נבע מכך שלא הבינו עברית כל כך..? שבות השלימה עם הנתון המצער שתאכל לבדה, כנראה. אבל בדיוק אז המקום שמולה, ושני מקומות מימין לה, נתפסו ומולם הונחו מגשים עמוסים באוכל. שבות הביטה בשכניה החדשים - אלה היו נערים מהקבוצה שלה - שני בנים ובת אחת. "כן, אנחנו יודעים את זה כבר". אמר אחד הבנים בחיוך, והצביע על מדבקת השם שנשארה דבוקה לחולצתה. שבות הייתה היחידה שהמדבקה עוד נשארה על בגדיה. מסמיקה היא הסירה אותה. "אני אלמוג, וזה כינר" הציג את עצמו הנער, בטוח בעצמו, והוסיף "את נראית ממש אבודה. באת הנה לבד?" שבות הנהנה והביטה אל הנערה מימינה שמיהרה להציג את עצמה כנאג'ולין. "גם אני במחול ואקרובטיקה, איתכם" הדגישה הנערה, בחי"ת גרונית. שבות זכרה את הנערה, ואמרה לה זאת בחיוך. רק לא סיפרה לה שהסיבה לכך היא שנרתעה מעובדת היותה בקבוצה אחת עם נערה ערבית. "רק אותנו את לא זוכרת?" קרץ לה כינר. "מה, דתיות לא מסתכלות על בנים?" קינטר אלמוג. השיחה הגיעה למחוזות לא בטוחים לדעתה של שבות, היא בלעה את הסלט באיטיות, מנסה להתחמש מתשובה. נאג'ולין הביטה בה. "איפה את גרה?" דרשה לדעת. שבות הביטה בנאג'ולין, וידעה שהשאלה לא נבעה מנימוס בלבד. "בבית אל" אמרה, מרגישה את הסלט יורד ונתקע בגרונה. היא חשבה לעצמה שהיא לא אמורה להתבייש מהערביה, היא מאמינה שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ואין לה צורך להתנצל. אבל איכשהו, המחשבה שהנערה לצידה גרה מאוד קרוב אליה, גרמה לה לחוסר נעימות. אחרי הארוחה שבות הרגישה הקלה עצומה. והחליטה שלהבא, תאכל לבדה ותמנע תקריות לא נעימות. היא נזכרה בחשש איך הציעו אלמוג וכינר לה ולנאג'ולין לבוא איתם לטיול ברחבי המחנה. אביו של כינר היה גנן במחנה, והוא ואלמוג הכירו את האיזור היטב עוד מילדותם. נאג'ולין נענתה להצעתם בהתלהבות, ושבות לא הגיבה בכלל, היה ברור שהיא תצטרף גם כן. היא קיוותה רק שחזותה הדתית מעידה כאלפי עדים ואזהרות את גבולותיה כלפיי בנים, והתפללה שלא יהיו בעיות. איילת סיימה לאכול, וכבר ישבה בסלון הקטן בביתן מס' 16 עם כלי כתיבה, דפים, מחשבון, שאלות קשות, ובעיקר כאב ראש מהנסיון לפתור אותן. היא בדיוק הייתה באמצע תרגיל שכלל נוסחה מסויימת של X בחזקת 7, אבל לא הצליחה להיזכר בנוסחה, כשדורון נכנס לביתן. "מה זה?" שאל בקולו השקט, שאלה רטורית לחלוטין. שכן התרגילים והמחשבון העידו על עצמם. "אין לך עבודות קיץ?!" איילת קראה בייאוש. "מסתבר שזאת המצאה מרושעת במיוחד של בית הספר שלי. המורה למתמטיקה החליטה שאנחנו בפיגור לקראת הבגרות, ונתנה לנו 5 טון של עבודות קיץ...!" איילת פלטה אנחה של אומללות ונענה אחורה על הכורסה. דורון התקרב לעברה, הציץ בדפים ושאל בהיסח הדעת "איפה את לומדת?" "בבית הספר החקלאי 'גני אל', שמעת עליו?" איילת נהנתה מההתעניינות ומהתירוץ להפוגה בלימוד המתיש. "לא." השיב דורון בכנות. וכשראה את המבט השואל על פניה של איילת הוסיף "אני לומד בבית הספר האזורי , המקיף הדתי 'תורת שלמה'." "המקיף..-?! אז אתה דתי!" איילת יותר קבעה מששאלה. "ממש לא" ענה דורן והביט בה במבט של מי שרגיל בשאלות מעין אלה. "זה בית ספר מעורב והתלמידים בו חילונים. רק שיש תלבושת אחידה, ולימודי תנ"ך יותר שעות שבועיות. זהו." איילת הנהנה בהבנה, וכשדורון לא פיתח שיחה, ולא היה נראה שעומד לעשות זאת, חזרה באנחה נוספת לדפים שלה. "מתמטיקה גם לומדים שם, במקיף?" שאלה כמעט אל עצמה. "בואי, תני לי." השיב דורון בהבנה, התיישב לצידה איילת חייכה אליו בשובבות אבל עזבה אותו לנפשו. דפיקה מנומסת נשמעה בדלת, ושבות נכנסה, על פניה שפוכה הבעה מתוסכלת. "שבות. מה קרה?" שאלה איילת והגישה לה יד מחזקת. "אני לא יודעת מה לעשות" פלטה שבות, נמשיה מתכווצים בהרהור. היא הסבירה לאיילת את המצב אליו נקלעה. "אני מבינה.. עכשיו באמת לא נעים לך לסרב. כי ברור שאת רוצה ליצור קשרים טובים ולא לצאת סנובה.." איילת הרהרה בקול ושבות הנהנה. "אז אני יודעת, למה שלא אצטרף אליכם כדי שתרגישי בנוח? ככה גם תוכלי לרמוז לי אם תרגישי לא נעים, ואני אבקש ממך ללוות אותי חזרה ואף אחד לא יכעס עלייך" איילת הציעה בחיוך. "וכדי ששלא אהיה תקועה, דורון יבוא איתי!" פסקה איילת בחדוות ניצחון, לא מעיפה ולו מבט לעבר דורון המובך שפלט "בסדר" למרות שלא נשאל. "ואו, תודה לשניכם! לא העזתי לבקש". שבות חייכה וחיבקה את איילת.

איילת ישבה בסלון הביתן ושוחחה שיחת היכרות נעימה עם ליהי. "..-בועז ושלומית אימצו אותי כשהייתי בת ארבע,אני לא ממש זוכרת את זה, אבל תמיד ידעתי. זה לא סוד. אף פעם לא הרגשתי מוזרה ושונה, הם הורים נפלאים ותמיד שידרו לי שאני נורמלית ואפילו בת-מזל. אחותי, לעומת זאת אומצה על ידינו כשהייתה תינוקת,היא לא יודעת..ככה עדיף כרגע.." ליהי נבוכה לרגע, אבל חייכה אל איילת ופלתה אנחת רווחה. "ואו, נשמע שאת באמת בת-מזל, ההורים שלך נשמעים נהדרים! כלומר,לא המאמצים..אמ..הסתבכתי.ההורים שלך וזהו,נכון?" ליהי הנהנה,צוחקת. "לי יש שני אחים- שלמה, גדול ומעצבן, ודביר-מתוק שכזה!" "בן כמה שלמה, הגדול?" "בן 17,למה?" איילת חייכה,משועשעת. "נראה טוב?" המשיכה ליהי. "עזבי אותך, הוא תפוס. ואם תשאלי אותי- סתם ילד מכוער. תגיד, רק על זה את חושבת כל היום? להשיג לך בנים..?" איילת הייתה משועשעת וצחקה בשחרור,תופחת על שכמה של ליהיה בידידות. "למה לא?" השיבה ליהי, גם היא צוחקת, ושתיהן התפתלו בצחקוקים בלתי נשלטים, חושבות כל אחת על סיטואציות משעשעות ומביכות שהיו שותפות להן בעבר. בראשה של איילת חלפה לרגע המחשבה על איתי 'הוא לא נחשב יותר אח שלך? רק"שני אחים" יש לך,הא? ומה את דורון נכנס בדלת בראש מורכן. "היי,אממ..דורון. הכל בסדר?.." פנו אליו בחשש, מחליפות מבטים. "הכל פחות או יותר כרגיל, תודה ששאלתן" דורון השיב ביובש, ונכנס למגורי הבנים. "זה רק אני או שנראה כאילו קרה לו משהו?" ליהי הביטה בדלת בחשש. "בואי נציע לו להצטרף אלינו!" איילת קפצה מהספא וניגשה לדלת,ליהי הצטרפה מאחוריה."דורון".איילת נקשה על הדלת. "מה?" הוא פתח להן, נראה עייף ומושפל. "בוא תצטרף אלינו-יש פה שפע של אוכל, ונשמח להכיר אותך" אמרה ליהי. דורון התיישב בסלון הקטן בכבדות. "טוב, אז לליהי יש שני הורים, אח גדול ואח קטן. לי שי שני הורים מאמצים ואחות אחת קטנה ומתוקה. מה איתך?" לייה יזמה שיחה באומץ. "לי יש אח גדול-שי,ואבא, ואמא שלי גם." דורון אמר בחוסר עניין. זה לא שהוא סבל, הבנות היו בסדר גמור, הוא פשוט לא האמין שבאמת הן מעוניינות לדבר איתו, בטח רק מנומסות, והוא לא רצה לגזול מזמנן. "המשמעות של שי ודורון דומה" העירה איילת וליהי הביטה בה במבט לפתע נפתחה הדלת הראשית, ונחמן, הדוס, פרץ פנימה מאושר"-אני דוד! אני דוד!" הוא צעק, וניגש וחיבק את דורון שהיה קרוב אליו, דורון נרתע, המום. איילת וליהי החלו לצחוק ללא שליטה אל מול הדרמה המגוחכת. "אני לא מאמין! אחיין! אחיין קטן! איזה יופי, איזו שמחה!" ונחמןחיבק את דורון בעוצמה והחל מרקיד אותו, קופץ מעלה-מטה בתזזתיות. "נחמן-מזל טוב!" איילת פלטה, מתקשה להשתלט על צחוקה. "אתה יודע, בימינו לא כל כך קשה להשיג ריטלין-מומלץ!" העירה ליהי. וניגשה לברך אותו, תוך שהיא מושכת את דורון הרחק מהישג ידו ומצילה בכך את חייו, שכן נחמן מנופף בידיו בהתרגשות הולכת וגוברת. "בוא, נחמן, שב איתנו- בדיוק סיפרנו על המשפחה שלנו. למה שלא נכיר אותך?" ליהי ניסתה בכל כוחה להיות פרקטית ולהרגיע את הרוחות. "סבבה" התרצה נחמןף, והתיישב במקומו של דורון, "אבא שלי הוא ר"מ בישיבה גבוהה, אמא שלי מורה להסטוריה. יש לי שני אחים גדולים, ושתי אחיות גדולות-יהודה עמיחי, שנשוי לברוריה, שבדיוק יצאה מחדר לידה (אני דוד!), שמעון שנשוי לרחלי, והיא גם בהריון. ויש גם את תרצה, שמאורסת, ואת לילך שבשירות לאומי עכשיו, היא קומונרית בסניף פיתוח. ואז יש אותי-אני דוד!איזה בר מזל אני! תקנאו, חסרי -אחיינים שכמוכם-אני דוד!"נחמן נאנח בעונג, ושקע בכורסה, מבסוט. הפלא של נחמן החל לרטוט והטראנס המוכר נשמע עולה ממנו. "הלו!" קרא נחמן לפומית, ויצא תוך כדי מהביתן, משאיר אחרי הדי צחוק ואווירת התרגשות משונה. "תגידו, איפה האחרים?" שאלה איילת כשהאווירה נרגעה מעט. "שבות השיגה לעצמה תורנות מטבח היום, ליהי עיקמה את פרצופה-"מסכנה, כל כך קטנה, בטח תאבד בתוך סירי המכשפה האלה". "ושמיר מתאמן בכדורסל" השלים דורון, "ראיתי אותו בדרך לכאן."

תקציר הסיפור: הסיפור מתמקד ב3 נערים ו3 נערות מרחבי הארץ שמגיעים לחודשיים למחנה כשרונות.המשותף בינהם- כולם משובצים יחד בביתן מס' 16. תוך כדי המחנה, הם לומדים אחד על השני, מתחברים ואוהבים. ומבינים שלמרות השוני והפערים- המשותף הוא שכולם מתבגרים עם התמודדויות לא פשוטות. וביחד הם עוזרים אחד לשני..החבר'ה המדוברים: שמיר- בן יחיד, עשיר ומפונק ששונא להיות בודד. יש לו טביעת עין חדה ומעמיקה על בני אדם. מראה כללי- שיער כהה, הסיפור עד עכשיו- בינתיים הסיפור עדיין על היום הראשון בקייטנה, החבר'ה עוד לא מכירים אחד את השני כל כך והם לומדים להכיר את הדומה והשונה בינהם. דורון מאוד מסוגר, נחמן בדיוק גילה שגיסתו ילדה לו אחיין ראשון, איילת סובלת מגעגועים לאחיה, וכולם מבינים שהמחנה הוא יותר מחנה עבודה מאשר קייטנה. בכללי- יש פה דברים שאולי חידשתי לכם- אבל הרוב המוחלט של הפרטים יתברר בהמשך. בנוסף, הערה- הסיפור ממשיך להתקדם, וכמובן העלילה מסתבכת- הסוף עצוב! אני חוזרת- הסוף עלול להיות קשה! (לאלו שחוששות, ניתן לפנות אליי במסר"ש או משו, ואני מוכנה לגלות פחות או יותר..) תודה על כל הפרגונים וההערות! פרק י"ז: איילת ישבה בסלון ביתן מס' 16, משוחחת בנעימות עם ליהי, שכנתה לחדר. "בועז ושלומית אימצו אותי כשהייתי בת ארבע, אני לא ממש זוכרת את זה, אבל זה מעולם לא היה סוד.תארי לך לגלות פתאום בגיל מבוגר שאת מאומצת-זה נורא! עדיף ככה...להרגיש בנוח." "את צודקת, זה ממש הגיוני. ויש לך אחים נוספים או משהו?" התעניינה איילת "יש לי אחות קטנה, ליבי. אימצנו אותה ביחד כשהייתה תינוקת. היא יודעת אני חושבת. לחא ממש דיברתי איתה על זה." ליבי השתתקה פתאום, ואיילת לקחה את המושכות לידיה "לי יש אח גדול ומעצבן בשם שלמה, ואח קטן ומעצבן בשם דביר. אבל לפעמים הם גם די בסדר." סיפרה "בן כמה האח הגדול שלך? התעניינה ליהי. "17, למה זה מעניין אותך?" איילת חייכה "הוא חתיך? פנוי?" הביטה ליהי באיילת בחיוך שובב "עזבי אותך, תפוס. ובינינו- אני לא מבינה למה בכלל.." היא וליהי צחקקו בשלווה "באמת, ליהי, רק זה מעניין אותך?" "למה לא? זה חשוב מאוד!" השיבה ליהי וכיבדה את עצמה בחטיף מהערימה על השולחן. שתיהן ישבו, צוחקות ולומדות להכיר זו את זו. התיקים כבר פורקו, המיטות סודרו- זה הרגיש כמו הזמן המתאים לחשוף את החבילות המתוקות מהבית. הדלת נפתחה בחריקה, ונער מהביתן שלהם נכנס בה. ליהי ואיילת הביטו בו, שקט ומופנם "אממ..הכל בסדר איתך?" ליהי שאלה בדאגה. "הכל פחות או יותר כרגיל" השיב דורון ביובש ונכנס בשקט למגורי הבנים. "הבנות הביטו זו בזו בחשש ואז ניגשו אליו בהחלטיות "בוא," פקדה איילת. "תספר לנו על עצמך, יש לנו אחלה חטיפים. אין לך משהו יותר חשוב לעשות עכשיו, נכון?" "מסתבר" דורון ענה, וניגש לשבת לצידן. "אחלה" איילת הבחינה שהוא יושב בשתיקה ולא נוגע בחטיפים. "אז בדיוק סיפרנו על המשפחות שלנו- לליהי יש אחות מאומצת קטנה, ולי יש שני אחים, אחד גדול ואחד קטן. איך המשפחה שלך?" "יש לי אמא ואבא, ואח גדול שקוראים לו שי"."המשמעות של שי ודורון זהה" העירה איילת "מה?!" ליהי ודורון הביטו בה מבולבלים. "שי, ודורון- שניהם פירושם מתנה, משהו שמעניקים למישהו אחר." איילת הסבירה כאילו זה הדבר ברור ומובן. דורון משך בכתפיו וליהי צחקקה. הדלת נפתחה שוב, ונער נוסף פרץ פנימה, זה היה הדוס. "אני דוד! אני דוד! אני לא מאמין!!!" פרץ נחמן בקריאות נרגשות מפזר חיוכים לכולם. איילת וליהי צחקו למראהו התוסס והשמח וכניסתו הדרמתית לחדר, אפילו דורון הביט בעניין. "מזל טוב!" "מזל טוב!" איחלו לו."נו, בוא ספר מה בדיוק הסיפור שלך, נכיר גם את המשפחה שלך קצת." אמרה ליהי. "טוב," נחמן נרגע מעט והתיישב לצידם בסלונית." אבא שלי הוא ר"מ, שזה כמו מורה רק בישיבה "חתיכת משפחה!" ליהי חייכה "איך זה? כייף?" נחמן הביט בה משתאה "ברור! למה שלא יהיה?" הם המשיכו לפטפט בניחותה. הפלאפון של נחמן רטט והרעיש והוא ענה לו בקולניו "הלו! כן, אתה מאמין? יאו, אחי, איזה טוב ה'! בן זכר, בריא כמו שור!.."והוא יצא החוצה ממשיך לדבר בהתרגשות ובשמחה קיצוניים. "ואו, נראה ממש שמח, נכון? הלואי ואני הייתי מסוגלת לשמוח ככה" אמרה איילת בעוד שלושתם מביטים בדלת שנשארה פתוחה. דורון פלט מלמול לא מחייב וליהי הנהנה בהסכמה. "איפה שבות?" שאלה ליהי לפתע "ושמיר" הוסיפה איילת " שבות בתורנות מטבח היום, אז היא עובדת שם עכשיו, אני חושב. שמיר סיפר לי. הוא עצמו הלך להתאמן לבד בכדורסל." השיב דורון. שמיר באמת היה במגרש הכדורסל, חוזר ועובד על התרגילים שהכיר ומתאמן שוב ושוב, כדי לדייק כמה שיותר. הוא השתמש בכדור פרטי שלו שקנה לפני שהגיע למחנה במיוחד למטרה זו. אילו היה רוצה בכך, היה יכול שמיר לקנות כדורי-סל ולהשתמש בהם באופן חד פעמי בלי לדגדג אפילו את הכיס של הוריו. אבל זה לא משנה, מה שלא יעשה, הם בלאו הכי לא יבחינו..ואולי אפשר להתפלא על שמיר- עד שהוא מגיע למחנה מלא בנערים ונערות צעירים הוא משחק בגפו?! שמיר עבר להתאמן על הטבעות וצעד וחצי. הוא לא תמיד הצליח וזה הפריע לו. בזמן שהתאמן חשב על הנערים שהכיר עד כה- דורון, אח..נער מסכן. היה לו מראה כל כך מוזנח ופרוע, עיניו שידרו חשדנות וחשש, כאילו אין לו אמון בבני אדם כלל, כמה נורא! שמיר חשב שחבל. אם דורון היה מעט יותר מטופח ופחות חששן ומסתגר- מייד היה הופך למרכז החברה. עם המראה ה"חתיך" שלו, השיער הבהיר, העיניים החודרות, מעט גבוה, שזוף ושרירי, כל בחורה במחנה שמיר שתק. 'מה איתי?' שאל את עצמו 'אני? אני סתם צוציק מכוער!' השיב לעצמו בביטול. הוא שנא כל דבר בעצמו- הבגדים היקרים, השיער הכהה והמתולתל- פעמים רבות שאלו אותו אם הוא ירש את השיער מאיזה צד אתיופי במשפחה. אז לא, התשובה היא לא! הוא פשוט ירש לעצמו מראה מכוער יש מאין, וגופו התעקש לדבוק במראה הזה, לא משנה מה עשה איתו. נחמן, לעומת שניהם, כך הבחין דורון מייד, היה מלא ביטחון והקרין עוצמות נפש גדולות. הוא היה דתי, נאמן לעקרונותיו הרוחניים והפוליטיים. שמיר, השמאלני בדיעותיו, קיווה שנחמן יבין את טעותו וימהר לעשות הכל כדי להביא שלום לעם, ובדחיפות. צל נפל על שמיר, הוא הרים את מבטו בחשש והסתנוור מאורות המגרש הבוהקים. "ערב טוב שמיר, אני רואה שאתה לוקח את האימונים ברצינות, אבל אתה לא סומך על האימונים שלי שיהיו מספיק טובים בכדי להוביל אותך לפסגה?" זה היה המאמן שי, והוא הביט בשמיר בחיוך משועשע. "כן המאמן שי, כלומר, לא המאמן, אני כן סומך..כלומר..סליחה" שמיר השפיל את מבטו. תגידו מה שתגידו, היה לו כבוד למבוגרים ממנו. "אתה לא חושב שכדאי לנצל את הזמן בכדי להכיר את חבריך החדשים?" שאל המאמן. "לא יודע, המאמן. אני צריך גם קצת להיות לבד, הכדורסל נותן לי ביטחון, אני נהנה." השיב שמיר בכנות. הוא הניף את הכדור וזרק אותו לכיוון הסל מחוץ לשלשה. הכדור נכנס פנימה בתנועה חלקה. המאמן שי הביט בו בגאווה גלויה. "אתה מוכן לצרף אותי לאחד על אחד?" שאל החיוך. עיני שמיר נצצו. "כמובן!"

שבות הביטה בשקט על הנערים והנערות בקבוצה שלה. מהר מאוד גילתה שהיא לא הדתיה היחידה, היו עוד בת ובן דתיים בקבוצה, מה שגרם לה להרגיש מעט יותר בנוח. במבט מהיר ספרה שבות בסך הכל 16 בנות ו7 בנים בקבוצת המחול. היחס בין הבנים לבנות היה מובן. לא מכיוון שבנים פחות מוכשרים במחול, אלא מכיוון שזהו ענף ספורט שנחשב לפחות גברי והירואי, ולכן בנים מעדיפים לפנות לענפי ספורט תחרותיים יותר כמו משחקי כדור למינהם. אחרי שכולם התאספו וקיבלו מדבקות עם שמותיהם, המאמנים הציגו את עצמם, והסבירו, כהקדמה, שהאימונים יהיו בחלקם תיאורטיים וילמדו בכיתת הלימוד. ובנוגע לאימונים המעשיים, כפי שנאמר מראש, החזרות יתקיימו בנפרד לבנים ולבנות. למרות שהדתיים במחנה היו מיעוט, המנהל הגיע למסקנה שאימונים נפרדים הם יעילים בהחלט.   "ואיפה בדיוק יהיו האימונים?" ליהי התפרצה בקוצר רוח "כאן, באולם?" "מובן שלא. יש לנו כיתת לימוד משותפת עם שאר נבחרות הספורט, ושני חדרי אימון נפרדים רק לנו.ואל תתפרצי להסבר, אולי כך תדעי!" הוכיחה המאמנת בחומרה. ליהי השתתקה, אך התפרצותה נתנה לשאר החניכים טעימה נוספת מהרצינות והנוקשות בעניין הכללים והמשמעת במחנה. הם צעדו בדממה בעקבות המאמנים לעבר כיתת הלימוד להיכרות "בזירת האירוע". היא הייתה פנויה מכיוון ששאר נבחרות הספורט עשו היכרות במגרשים השונים. אך קבוצת המחול ואקרובטיקה הייתה היחידה המעורבת- בנים ובנות.   "טוב, התמקמתם כולכם?" המאמנת חייכה ברעננות. שבות הבחינה שהיא הדברנית הגדולה מבין המאמנים שלהם, ודמיינה שהמאמן יעסוק בעיקר בהדגמה בעבודה המעשית עם הבנים. לפי השרירים, זה היה עיסוקו כל היום. "אני 'המאמנת מירב', אוקיי? וזה 'המאמן גילי'. אני כמובן אאמן את הבנות, וגילי את הבנים. בלימודים התיאורטיים אני אלמד לבד.עכשיו נעשה סבב שמות, תוכלו לספר קצת על עצמכם אם תרצו. בבקשה, נתחיל ממך- שלי"   שבות בחנה את שאר החבר'ה בקבוצה בתשומת לב- אחרי שלי הייתה אביבה, שהעדיפה להיקרא "אביב" כי לדעתה אביבה זה מיושן מדי. היו גם שרית, ליהי ודבורה, כולן מאותה עיר. ואביגיל, הג'ינג'ית הדוסה מהצפון. אלמוג וכינר הסתגלו זה לזה די מהר ופיטפטו תוך כדי חיוכים, מעיפים מדי פעם מבטים לעבר הבנות. שלומי היה הבן הדתי, שבות הבחינה שהוא הטיפוס המופנם, כנראה מסוג ה"אמור מעט ועשה הרבה", כמו המאמן גילי. היו גם2 'לירונים'- בקבוצה היה גיוון רב של דתות, מינים וסגנונות. נאג'ולין הייתה הערביה היחידה, אך היו כמה רוסים לא יהודים בקבוצה, ושבות ראתה שרשרת צלב סמלית מתנוססת על צווארו של ויקטור. כך שמבחינת קבלת השונה ושילוב של אמנים וספורטאים מכל המינים והסוגים- המחנה אכן הצליח במטרתו.  

נחמן עצר ליד ספסל קטן והניח עליו את התרמיל שלו. הוא רכן אל השקיות בהן נחו כמה חפצים חדשים שזה עתה קנה בBIG והחל לסדר אותם בתיק, כדי להיפטר סוף סוף מהשקיות המסרבלות. כשגמר, התקדם נחמן לכיוון המחנה. הוא לא חשש שיתבלבל בדרך. לנחמן היה חוש כיוון מצויין, רגליים חזקות ועיניים שלא פספסו שום פרט בדרכים. כך שללכת לאיבוד מעולם לא הייתה אופציה כשהלך למקומות לא מוכרים. 'אולי להיחטף..' חשב במשיכת כתף.   הוא נכנס בשער המחנה, וניגש לשולחן קטן בכניסה כדי לדעת היכן להתמקם. לפניו עמדה ילדה אחת ודיברה עם האשה מעבר לשולחן. טוב, ממבט ראשון זו הייתה נראית ילדה. אבל למען האמת, זו הייתה נערה, מאוד קטנה ודקיקה, אבל נערה. היא דיברה בקול שקט, מעט ביישני, אבל החלטי. היה אפשר להבחין מייד שהיא דתיה, לפי לבושה. היא נפרדה בתודה מבת שיחתה, ורכנה להרים את השקיות שלה. נראה שלא רק נחמן התעכב לקניות. הוא התקדם לעבר השולחן "בן שושן..? אה,הנה! אתה בכדורסל, נכון? יופי. אתה בביתן מס' 16, יחד עם שבות כאן" היא החוותה בידה על הילדה שסוף סוף נעמדה והתחילה להתקדם בשביל.   נחמן הביט בנערה בבלבול. "מה?! אבל..היא..אני...היא בת!" קרא לאשה מולו. הוא ידע שזה לא מחנה דתי, אבל הובטח לו שחוקי הדת נשמרים והכל כשר כדת וכדין. הוא לא ציפה אפילו לכזאת בעיה.. "אל תדאג, זה בסדר.. רק תתקדם בבקשה, אתה כנראה לא היחיד שאיחר". האשה הניפה ידה בביטול, כמגרשת זבוב טורדני ונחמן נאלץ לזוז הצידה. שבות התקרבה אליו. "אל תדאג" אמרה בקול שקט "היא הסבירה לי כבר- הבנות והבנים במגורים שונים. יש פשוט מן סלון שמחבר, אבל השינה והשירותים והכל נפרדים לגמרי. בוא, אני אראה לך" "אה!" נחמן פלט אנחת רווחה. אבל עדיין חושש, הוא צעד בעקבות שבות לעבר ביתן מס' 16.   "שם נחמד יש לך- חיים נחמן" שבות חייכה שליו מעט משועשעת. בדיוק מזה הוא חשש "תקראי לי נחמן" ביקש בתקיפות. "אוקיי, אין בעיה." היא חייכה ושניהם פנו לכיוונים מנוגדים, כדי להכיר את החברים במגורים שלהם.

איילת הגיעה לביתן מס' 16 וקראה את שמה בעיון "א.איילת..ואוו" איילת גיחכה לעצמה. 'איזו השקעה אישית בכל אחד- לכתוב ככה את כל השמות' חשבה בחיוך. החיוך שלה התרחב כשראתה על השלט גם את השם של המשורר הידוע- ב.חיים נחמן. היא דחפה את הדלת בעדינות והביטה בסיפוק בסלון הקטן. היא נפנתה למגורי הבנות, ובחרה את המיטה מצד שמאל, ככה היא זוכה למעט פרטיות ולא רואים אותה מייד כשנכנסים לחדר. לא היה לה הרבה מה לעשות, והיא לא הייתה עיפה, אז היא ניגשה לתיק הגדול שלה והחלה מסדרת את תוכנו בשידה שלצד המיטה. אחרי הכל, יש לה חודשיים שלמים לגור כאן, כדאי שתרגיש בבית. אחרי שגמרה לסדר את הבגדים שלה בשידה ואת כלי הרחצה במקלחת, היא יצאה לסלון הקטן, והכניסה את כל האוכל שאמה דחפה לה לתיק, אל תוך המקרר. היא לא רצתה לאכול עדיין. מה זה שווה לאכול לבד? הרבה יותר כייף לאכול עם החבר'ה, וככה גם אפשר להתגבש. איילת הנהנה לעצמה בסיפוק. בדיוק כשעמדה לחזור למגורי הבנות, חרקה דלת הכניסה ופנימה צעד נער נוסף, לא כל כך חתיך, שהביט סביב במבט ביקורתי מעט. 'חבל' חשבה איילת 'שהוא לא אוהב את הביתן. ככה אי אפשר להינות! אני מתכוונת לאהוב כל דבר במחנה הזה, וככה יהיה לי כייף!' בעצם, איילת האמינה בחשיבה חיובית. כי כדי להינות, צריך לבוא בהרגשה טובה, בדוק! "היי" פנה אליה הנער בהיסוס. ביטחון עצמי כנראה לא היה הצד החזק שלו. "אני שמיר אהרונוב, אני מבין שגם את בביתן מס' 16?" איילת חייכה אליו, משועשעת מהרשמיות שלו. "אני אילת. וכן, אני גם פה!" היא, לעומתו, דיברה בהתלהבות ובחיוך גדול. שמיר נדבק במעט מחיוכה. "נעים להכיר" אמר. ונפנה לעבר מגורי הבנים. "נתראה, השיבה איילת. כעבור דקות אחדות, למרות שבכלל לא הייתה עייפה, היא נרדמה על המיטה שלה במגורי הבנות.

נחמן עלה על האוטובוס וסקר אותו- מלא לגמרי. אה, לא. בעצם יש פה מקום ליד איזה נער ישן. זה אולי לא האדם האידיאלי לשבת לידו אבל אין דבר. חשב לעצמו נחמן, והניח את התרמיל הכבד על המושב כדי למתוח את שריריו התפוסים. כשסיים, הניח את התרמיל במעבר, והתיישב לצד הנע, נזהר לא להעיר אותו. הוא היה בלונדיני, עם שיער חלק ודי ארוך שהגיע לאוזניו. הבגדים שלבש היו גדולים עליו, אבל מבעד לבד הדק ניתן היה להבחין בשרירים מפותחים. נחמן נאנח והסיט מבטו מהנער. הבוקר הוא היה צריך לקום מוקדם במיוחד כדי להספיק לארוז, להתפלל, להתקלח, להיפרד מכולם ולרוץ לאוטובוס שבדיוק הגיע. נחמן העיף מבט בשעון שלו, שעה הייתה שמונה שלושים ושתיים. 'לא רע' חשב לעצמו בסיפוק. צלצול פלא' קטע את הרהוריו בגסות. נחמן קפץ בבהלה כשהשיר הברסלברי הידוע "ר' נחמן מאומן" הרטיט את מכנסיו בשיא הווליום. נחמן לא היה חסיד של הרבי מברסלב, אבל לא יכל לוותר על שיר שממש שר את השם שלו עצמו. "הלו" קרא לתוך פומית. "חיים נחמן! אתה לא תאמין..ברוריה עכשיו בחדר לידה, אתה עומד להיות דוד!" קראה אחותו בהתרגשות מן העבר השני. "ואו תרצה, את בטוחה? כאילו, זה בטוח זה ולא סתם?" "מה פתאום סתם???" תרצה צווחה "כבר הייתה לה ירידת מים! זה עומד לקרות בשעות הקרובות..תגיד תהילים לבריאות התינוק והיולדת, טוב?" "אין בעיה. תודה שהתקשרת להגיד לי. תודיעי כשיש מזל טוב ושיהיה בשעה טובה." השיב נחמן, התרגשותו גוברת "אה, וחוצמזה- אמרתי לך לא לקרוא לי חיים!" שכנו לספסל הביט בנער הרועש לצידו בחשדנות מעיקה. "גיסה שלי נמצאת עכשיו בחדר לידה" הרגיש נחמן צוך להסביר. ולא יכל שלא לתהות האם הנער בכלל יהודי דובר עברית ול איזה פועל רוסי. "כן. הבנתי את זה." השיב הנער טסילק את החשש הנ"ל מלב נחמן. "שיהיה במזל טוב" הוסיף באדישות. "אה, תודה!" השיב נחמן, מרוצה. נחמן תמיד חלם שיהו לו אחים קטנים, אבל בגיל9 כבר הבין שזה לא יקרה. נכון לעכשיו, יש לו שני אחים נשואים, אחות מאורסת, ושני אחיינים בדרך. 'החיים הם תענוג.' חייך לעצמו בסיפוק. נחמן שלף מהתיק צידה לדרך שהכינה לו לילך, אחותו בת ה17. הוא קרא לזה 'סלט חטיפים'= אוסף של חטיפים ודגנים ביחד, בשילוב מנצח. הוא חשב שה'סלט' מאוד מוצלח, ואת ידו הפנויה תחב נחמן לתרמיל והוציא ספר תהילים, ליולדת והתינוק. נחמן מאוד אהב את משפחתו ונהנה בחברת אחיו, גיסותיו והוריו. בשנה שעברה בקיץ, מיד אחרי החתונה של שמעון, יצאו כולם לטיול משפחתי. הטיול היה ממש מוצלח, והם גם הדפיסו חולצות ייחודיות. נחמן הביא את החוצה ההיא איתו בתיק, לאימונים. האוטובוס עצר וכתריסר אנשים ירדו. נחמן חשב ששכנולספסל בינהם, כי הוא עשה תנועות מבטיחות עם הראש. אבל כנראה הוא רק בדק איפה הם נמצאים, כי לבסוף הוא שב להתיישב ועצם שוב את עיניו. והנסיעה המשיכה לאיטה, בדרך למחנה הקיץ...

"דביר, איפה הנעליים שלי?!?" איילת כעסה כל כך. למה יש לה כזה אח קטן ומעצבן, מה היא עשתה לא בסדר? דביר נכנס לחדרה בחיוך שובב עם נעליה בידיו. "למה לקחת לי אותם, אתה לא מבין שאני ממהרת?" היא הוכיחה את הילדון. "לא רציתי שתךכי לי פתאום ולא תגידי שלום.." הסביר לה במבט מבוייש ותמים. "נו טוב, מה שתגיד. אבל מה פתאום חשבת שאני אלך בלי להגיד לך שלום?! אני הכי אוהבת אותך בכל העולם כולו! בוא אליי, דבירוש" והיא כרכה את זרועותיה סביב הילדון בן ה6, כל כך קטן ומתוק, איך יכלה לכעוס עליו ככה? "בפעם הבאה פשוט תזכיר לי אם אתה מודאג, אבל אל תיקח לי את הנעלים, אוקיי?" דרשה. "בסדר, אני מבקש סליחה" מלמל דביר ולאחר מכן, כבקשתה, הדביק לה נשיקה קטנה על הלחי. "ביי ממוש" קראה אליו בחיוך בעוד אמה צופרת לה מלמטה. "ביי איילת, תעשי חיימשוגעים!" הוא נופף לה בהתלהבות. "סוף סוף את הולכת לך" אמר שלמה, שהיה עסוק באכילה כפייתית של פיצה ענקית מהחנות הקרובה. "כן. יי גם לך." היא החזירה לו בחיוך ומיהרה למכונית למטה. אחרי שאמה גמרה את הנאום המוכר של 'תשמרי על עצמך, אל תעשי שטויות, תתנהגי יפה, תעזרי לכולם' וכמובן 'תשני מוקדם', איילת הבחינה בדמעה בודדה זולגת במורד לחיה. "מה קרה, אמא?" היא שאלה בדאגה. "אל תלכי לי גם את!" בכתה אמה "בבקשה.. תשמרי על עצמך, בשבילי.." איילת שתקה. גם היא חששה, וכל כך התגעגעה לאחיה התאום שמת בשנה שעברה לאחר שהתרסק בתחתית צוק בטיול הכיתתי. היא לא ידע המה לומר, והמשך הנסיעה עברה על שתיהן בדממה. איילת לא אהבה לחשוב לחשוב על אח שלה ולכן סילקה מראשה את העצב ונזכרה איך המנהלת בבית הספר החקלאי בו היא לומדת סיפרה לה על מחנה הקיץ אליו היא יותר ממוזמנת, בזכות כישורי הריקוד שלה. איילת הסמיקה כשנזכרה כמה שיבחה אותה המורה באוזני המנהלת ואיך התמוגגו שתיהן כשאמרה שתשמח לייצג את בית הספר במחנה הקיץ. ההורים שלה קצת התקשו עם התשלום הגבוה, כי מה כבר המשכורת של רופא שיניים צעיר? אז המנהלת אישרה סבסוד גבוה מטעם בית הספר בטענה שזה בשביל אחיה, שמת. אוף, בסופו של דבר הכל הסתכם באח שלה...לא נורא, במחנה אף אחד לא יידע על אח שלה, ולא ירחמו עליה, לא יטרידו אותה, והיא תוכל להינות בלב שלם. או לפחות כך קיוותה.

לפני הארוחה, הוכרז שיש משחק -רשות בכדורסל-פתוח חופשי לכל מי שמעוניין. נערים רבים הגיעו, נבחרו קפטנים, נערכה חלוקה לקבוצות, הצופים (ובעיקר הצופות) התיישבו ביציע, והמשחק החל בסגנון חופשי של חניכי "מחנה כשרונות צעירים". באופן טבעי הצטרף שמיר למשחק, אפילו נחמן החליט לנצל את ההזדמנות לפרוק מעט מההתרגשות שאחזה בו,יוצא דופן היה דורון, שעמד לצד החניכים שנבחרו לשפוט במשחק, ושתק. הוא הגניב מבט לעבר הבנות ביציעים, המשחק היה מהנה ביותר, השחקנים הלכו להתארגן ולהתקלח והצופים התפזרו אף הם, מדברים על המשחק בנינוחות. דורון ישב על מיטתו בביתן, שיעול תקף אותו והוא אחז בצלעותיו בעווית כאב, מרגיש כאילו סכינים ננעצות בהן. שמיר נכנס, מזיע כולו, והביט בדורון בפליאה. שמיר הביט בדורון בדאגה. "מה קרה? אני יכול לעזור?" הוא שאל ורכן לקראתו במבט מבולבל אך גם דואג ומלא רחמים. דורון הניד בראשו ושמיר נסוג מעט.דורון לא הבין למה המבט השיעול נרגע לבסוף ודורון ייצב את נשימתו ומלמל בנימה מתנצלת כלפיי שמיר "חטפתי מכה חזקה בצלעות בתאונת-דרכים קטנה, זה כואב מאוד, אבל אל תדאג, אני בסדר עכשיו." "תאונה?! איך זה קרה?" שמיר שאל בסקרנות ודאגה כאחד. "לא משנה, עזוב, זה היה מזמן" דורון התחמק מעיניו הבוחנות של שמיר, הוא הסתובב לקיר והרשה לדמעה קטנה ובודדה לשחרר את הגוש שחסם את גרונו באיום. שמיר נכנס למקלחת, כשיצא, נעמד שוב ליד דורון. "דורון" פנה אליו."איך באמת זה קרה לך? ולמה אתה לא מספר למאמן? אולי הוא יוכל להקל עליך, אולי אפילו לתת לך פטור- תבוא בשנה הבאה אם תרצה, אל תסכן את הבריאות שלך." "לא עניינך" "חטפת מכות,אה? אני לא אלשין- איך זה קרה?" שמיר התיישב על המיטה לצד דורון. "היה ערב כיתה והרגשתי קצת מעל הליגה שלי כנראה, וכשהסבירו לי את זה בעדינות, שאלתי יותר מדי שאלות." דורון ניסה לרמוז לשמיר. "אז החבר'ה מהכיתה חטפו עצבים והרביצו לי." הסיפור היה שקרי, דורון לא חשש מבני כיתתו, כי גם אם לא היה אהוב, הרי הוא נער חסון ויודע להגן על עצמו, בנוסף הוא שמר על כבודו ולא עורר מהומות, הן פשוט באו אליו. האמת הייתה שבערה הכיתה המדובר אבא רצה שיקנה לו סיגריות, ולא יבלה עם חבריו. אבא כעס כל כך כשדורון שב הביתה מאוחר ללא הסיגריות, וזעמו לא אחר להתבטא כלפיי צלעותיו של דורון. "אולי בכל זאת כדאי שתסביר למאמן. ככה החבר'ה יבינו את הקושי שלך, ולא יזלזלו בך או יחשבו שאתה סתם מתרץ. אם המאמן יבין-זה רק יקל עליך." שמיר ניסה לשדל. אבל דורון הרגיש מושפל מההתייחסות אליו כאל חלש ולא ראה את ההתערבות של שמיר בעין יפה. הוא ידע, שאיש לא מנסה לעזור לו סתם כך, בטח שמיר מחפש טובה כלשהי.לא, הוא לא מוכן לזה. "מי מתקשה באימונים,הא??? מה אתה חש!?" הוא קם בזעם ויצא מהביתן, הולך לאן שרגליו יוליכו שמיר נותר בביתן, נבוך ומלא חרטה. כך לא תכנן את הקשר שלו עם חבריו לביתן. הוא תהה האם יוכל לתקן את הרושם שיצר בעיני דורון, של נער מפונק ומתנשא. שמיר ניקה אחריו בחדר האמבטיה באנחה.

נחמן התיישב עם הצלחת שלו על יד אביחי, עמ"י ואביעד, מהקבוצה שלו. ארבעתם היו הנערים הדתיים מהקבוצה, והרגישו בחיבור הטבעי בינהם, בעזרת שפה משותפת, כמו "שותפים לצרה". "בחיי, ראיתם שיש לנו בקבוצה ערבי?!" עמ"י שאל בהתרגשות ומעט כעס. "כן, מה אתה מתלהב כל כך? מה, אתה מהפאנטים שחושבים שערבים מועילים רק עמוק עמוק בים?" אביעד יותר קבע משאל. "למה בים? מצידי שיחיו- אבל רחוק מכאן. אין לי שום עניין להכיר אותם." התערב נחמן. "אני לא רוצה להרוג אותם, הם בני אדם. רק שתסכימו איתי- זה מוזר. כלומר, עד עכשיו הערבים היחידים שהכרתי היו אלחה מעבר לכביש בהפגנות, או מחוץ לאוטו, זורקים "תגידו" אביחי אמר לאחר שני ביסים פחות או יותר, מביט בצלחתו בדחייה עמוקה "זה מה שנאכל כאן כל הזמן?" "מה פתאום?" צחק נחמן, מביט גם הוא בצלחת בהבנה המצערת שהוא לא מעוניין בה ובתוכנה יותר "זה רק ביום הראשון, הביאו לנו את האוכל המשובח ביותר, כדי לעשות עלינו רושם" ארבעתם צחקו והחליטו יחד שעד השבוע הבא, יגיעו מצויידיםן מהבית, כדי שלא ימותו מתת תזונה. "היי, אפשר להצטרף?" דייגו ניגש אליהם בנימוס. "אממ...כן, למה לא?" השיב עמ"י. ושאר הארוחה הם פטפטו איתו מעט במלאכותיות אודות חשיבות הכדורסל. בסוף הארוחה הוסיף המנהל מספר מילים, הציג בפני כולם את צוות המטבח (שבאותו רגע כל החניכים תהו לעצמם האם דרישות התפקיד היו האם הם יודעים לקלקל אוכל מספיק טוב), וציין את הלו"ז להמשך היום ולמחרת. "נכון לעכשיו, חבר'ה יקרים- ניתן לכם זמן חופשי, להתמקם, להכיר אחד את השני- אל תעשו שטויות! שמונה אפס-אפס, ארוחת ערב. משוחררים." דורון התיישב בקצה המגרש, בועט באבן בדרכו, נסחף בים מחשבותיו. לפתע, נפל עליו צל, הוא הרים את מבטו, "שלום לך, נקבה קטן". קרא הנער מולו. זה היה דקל, מנבחרת הכדורסל., איתו היו גם יוגב ושון. דורון ציפה לז ה, הוא כמעט חיכה לזה, ידע שמישהו מהקבוצה יחליט להתערב ו"לחנך" אותו. הוא לא נבהל, למרות שהיה מעט מוזנח, הרי שלא ניתן לומר את אותו הדבר על שריריו. רבים מבית הספר שחשבו להציק לו בשל משפחתו העלובה, לדעתם- "אה, באמת??" קרא יוגב "אז למה לעזזאל אתה מתנהג כמו נקבה??? כמו תינוק בכיין! אין לנו סבלנות לחובבנים עצלנים ולא יעילים כמוך, כדאי שתתחיל להתבגר ומהר, תפסיק להתבכיין ותתחיל לעבוד. פה זה מקצוענים- לא משחקים אצלינו בקבוצה!" "חשבתיע שכדורסל זה משחק.." מלמל דורון בחוסר עניין "משחק שמשחקים" "אל תתחכם!" שון תפס אותו הצוארון חולצתו "פשוט תתחיל להתאמן ברצינות, וותקטין את עצמך כמה שיותר, אנחנו לא נעבוד בשבילך. אם לא תקלוט אתזה ומהר- דברים רעים יקרו!" והם עזבו כלעומת שבאו. דורון נאנח, אין לו כח להתעסק עם בריונים מטומטמים ואנוכיים כמו שון והנספחים שלו. הוא קם בתנועה חלקה, וניגש לביתן שלו, לנוח לבד.

דורון הגיע אחרי שמיר שהגיע אחרי נחמן, אבל הוא לא היה האחרון, ועד שהגיעו כולם לאולם הכדורסל- עברו דקות ארוכות. המאמן שלהם, אדם גבוה ושרירי עם שיער כהה שהיה מגולח למשעי, עמד בנחת במקומו כאילו ישד לו את כל הזמן שבעולם. על צוארו תלויה הייתה משרוקית, ובידו אחז בכדורסל חדש. לאחר שהגיעו כולם, שרק המאמן במשרוקית החדות והפטפוטים הופסקו באחת. "אני המאמן שי, ככה אתם תקראו לי פה. וכשאני עומד פה, אני לא רוצה שום ציוץ בינכם, ברור?" הוא העיף מבט בנערים סביבו, מלמול של הסכמה עבר בינהם, אך הוא לא נראה מסופק. "כשאני שואל שאלה, אני מצפה לתשובה של "כן המאמן שי" או ?"לא המאמן שי". עכשיו אשאל שוב- ה-א-ם ז-ה ב-ר-ו-ר???" "כן המאמן שי!" נשמעה צעקה אחידה מפיות כולם. המאמן שרק והביט בהם בשביעות רצון. המאמן המשיך ודיבר זמן רב, חוזר על הכללים, מתאר את סדר האימונים והתפריט שעליהם להיצמד אליו לשמירה על כושר ובריאות. בזמן שקולו נשמע והדהד באולם, סקר שמיר את הנערים סביבו, הוא קרא את הפתקים על החולצות שלהם- יוגב, יובל, חליל, צורי, אביעד (כיפה=דוס), שון, נתיב, עמ"י (כיפה=דוס), דייגו, נחמן (מהביתן שלו, הם כבר הכירו- עושה רושם "אוקיי, אני רוצה את כולכם יורדים לשלושים, עכשיו!" צעק עליהם המפקד, אה, סליחה- המאמן בקשיחות. כל הנערים הביטו זה בזה משועשעים, אבל מהר מאוד הבינו שזאת לא בדיחה, ונאלצו לרדת לשכיבות שמיכה. יותר משלושים, אם תהיתם, כי בכל פעם שאחת מהם נפל, נאלצו כולם להתחיל מההתחלה... נחמן היה טוב בשכיבות שמיכה, כך שבסוף ה"אימון הראשוני" שלהם, כמו שכינה זאת המאמן שי, לא הרגיש שהרג את עצמו ממאמץ. בישיבה התיכונית בה למד, היה המורה לספורט ומאמן הכדורסל שלו קשוח כמעט כמו המאמן שי. מצד שני, אם זה נקרא "אימון ראשוני", מה מצפה להם בהמשך..? שמיר, שהיה מנוי למכון כושר לנוער בהנהלת אימו, הצליח גם הוא לעמוד יפה במשימה המתישה. אבל הוא התקשה להתרגל לקשיחות של המפקד ולפקודות הניתכות עליהם כמו פצצות. לדעתו, המאמן היה קשוח מדי. לפי מה שאמרו לו בבית הספר, המאמנים אמורים להיות סוג של חברים הכי טובים של החניכים במחנה. לשמיר אמנם לא היה חבר הכי טוב אבל היה לו ברור שהיה בוחר חבר בעל רגשות, ולא איזו מכונת עצבים מתקתקת שנהנת לראות אותך סובל. דורון, לעומתם, היה בין אלו שנפלו. שלוש פעמים הוא השתטח וגם זה במאמצים כבירים לא ליפול ולהמשיך להישען על הידיים כמה שרק אפשר. הוא לא יכל לסבול את המבטים משאר חברי הקבוצה בכל פעם שנפל, כועסים ורוטנים על העצלות שלו, ועל כך שהוא נקבה..דורון התקדם לחדר האוכל בראש מושפל, בועט באבנים בדרך, נושך את שפתיו. זה לא שהוא לא חזק, ידיו של דורון היו חזקות ושרירי=ו מפותחים. פשוט בכל פעם שעלה, הרגיש כאב חד ובלתי נסבל "זה..זה..זה כלום..אני רק חשבתי ש..אולי..עדיף שאני אחזור הביתה" מלמל דורון, מבטו נעוץ במרצפות. "לחזור בהביתה?!?" הביטו בו שניהם מופתעים. "דורון." קרא המאמן שי מהמדבקה שעל חולצתו "אני חושב שיש לך פוטנציאל אדיר, יהיה לנו חבל להפסיד אחד כמוך בקבוצה, מה הדחיפות פתאום? האם אפשרי לחשוב שוב ולסדר את העניין פה?" דורון התפלא על דברי המאמן "פוטנציאל אדיר?! אבל המאמן, אני נפלתי בשכיבות שמיכה היום שלוש פעמים לפחות, אני לא בכושר, אני מאט את כולם, אני דואג למשפחה שלי, אמא שלי נשארה לבד, אני-אני לא מתאים לפה!"הוא פסק בהתרגשות "אני חושב שהכי טוב לכולם יהיה אם אחזור הביתה." "בחור צעיר, אני חושב שאתה טועה!" פסק המנהל נחרצות, והמאמן שי הוסיף "אנחנו מתאמנים פה, לא בוחנים. אתה לא חייב להצטיין על היום הראשון, כושר זה דבר נרכש- אתה תשתפר, אני בטוח! בקשר לאימל'ה- יש פה טלפון ציבורי לאלו שאין להם פלאפונים, ויש גם ימי הורים בהמשך לביקורים ופינוקים. אסור לך להסיק מסקנות תוך יום אחד בלבד. אם בעוד שבועיים תרצה לעזוב- אתן לך ללכת ולא אעצור בעדך. אבל ככה? לא מתקבל! חזור למקומך ותאכל

איילת, ליהי, שבות, דורון, שמיר ונחמן- נכנסו לאולם הגדול יחד עם כולם, נרגשים מאוד ומעט חוששים. "ברוכים הבאים למחנה הקיץ כשרונות צעירים!" פנה אליהם מנהל המחנה, מר אפי ברזילאי, אדם גבוה ומעט שמנמן, שלבש חליפה נוחה ולא מהודרת מדי. הוא דיבר בחיוך, ובקול מהיר ומבטיח. "המחנה שלנו קיים כבר יותר מ30 שנים והוא מביא לכולנו הרבה גאווה. לדוגמא- שאול טוויסטר, השחקן הידוע- בוגר השנה השלישית שלנו! ריקי מנדלסון, השופטת בכוכב נולד, בוגרת המחזור התשיעי שלנו! שלי חיימוב, אלי שרעבי, שירן עוגן, ועוד רבים רבים אחרים זכו להתחיל את הקריירה המוצלחת שלהם ממש פה, במקום בו אתם עומדים כעת. אתם המחזור ה 37, ואני מאוד מקווה שנצא מפה עם מספר לא קטן של כוכבים. כי השנה, הסכמנו לקבל רק, אבל -נבחרת הכדורגל -נבחרת הכדורסל -התזמורת -כיתת מחול ואקרובטיקה -נבחרת השחיה -הלהקה -כיתת ספרות ושירה -כיתת עיצוב וציור אם למישהו לא ברור באיזו קבוצה הוא, או שהוא חושב שהוא טוב יותר במשהו אחר, הוא או היא, מוזמנים לפנות אליי. אתם הרבה מאוד בני נוער, תעזרו לנו לשמור עליכם, אנחנו לא מעוניינים בחבר'ה שהולכים לאיבוד. תזכרו את חוקי המחנה, לטובתכם. וכמובן, הוראות בטיחות בסיסיות. עכשיו אתם מוזמנים להתחלק לקבוצות שלכם- ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!"   מנהל המחנה סיים את דבריו ומייד החלה המולה, בעוד כל אחד מחפש את הקבוצה שלו. ליהי תפסה ביד אחת את איילת ובשניה את שבות, והוליכה אותן לעבר השלט שעליו היה רשום "מחול ואקרובטיקה".נחמן, דורון ושמיר, מצאו כל אחד את דרכו אל השלט "כדורסל".

"עזוב, בועז. אף אחד כאן לא בא עם ההורים שלו, אני בטוחה שאסתדר!" ליהי מלמלה באי נעימות. "מה העניין, ליהי? מתביישת באבא שלך?" הקניט בועז בחביבות ותפח על שכמה. "לא! אני..-" ליהי ניסתה להסביר, היא ממש לא רצתה לתת להורים שלה הרגשה לא נעימה. "זה בסדר, מתוקה, אני רק צוחק עלייך. לכי תיהני לך, ואל תשכחי להתקשר כל ערב, כדי ששלומית לא תמות מדאגה." הוא חייך אליה וקירב אותה אליו בחיבוק. ביתו הגדולה, שכל כך חיכה לה- כמה יפתה, כל כך דומה לאשתו בכושר הארגון והאחריות. וכל כך שונה בעניין המראה, אם זאת- שתיהן ניחנו ביופי מיוחד- ליהי, גבוהה, תמירה, צמתה הכהה הארוכה מתנופפת בכל צעד שלה. ושלומית, האהובה, נמוכת קומה יחסית אליו, דקיקה, שיערה הבהיר עד סינוור ליהי החזירה לאביה האהוב חיבוק, תיכף תגיע לגובה שלו.לפעמים מתבלבלים וחושבים שהיא אשתו או אחותו..כמה שנאה רגעים כאלו! רק מפני שהיא אינו דומה לו ואמה נמוכה יותר, לא אומר שהיא אינה ביתם! 'ימותו הקנאים' נהגה לאמר לעצמה כל אימת שרגשי נחיתות איימו להתפרץ. "אל תדאג, לא אשכח. תשמור בשבילי על שלומית וליבי שלי?" היא נסוגה מעט והביטה בעיני אביה במבט רציני עד גיחוך. בועז חייך וצעד חזרה לעבר המכונית היוקרתית שלו, משאיר מאחוריו את ביתו הבכירה. היא נופפה לעברו בעידוד. ליהי הגיעה לביתן מס' 16, 'לא כזה נורא' ניסתה להיות אופטימית 'אבל יש הרבה מאוד מה לשפר בעניין האסטתיות' המחשבות העגומות התפרצו בראשה ללא רשות. היא סמכה על עצמה שבכזאת בעיה ניתן יהיה לטפל בקלות, אבל החברים החדשים..ובכן, זה עלול להיות סיוט, או חלום..'נחיה ונראה' החליטה. ובחיוך בוטח, מהמפורסמים שלה, נכנסה למגורי הבנות. "היי, מה נשמע?" הבחינה ליהי בחברתה לחדר ומיהרה להקדים שלום עוד לפני שהניחה את התיקים על המיטה הפנויה. "בסדר גמור, אני איילת" הנערה על המיטה הייתה נראית מבולבלת ומנומנמת משהו, ובכל זאת, נסתה לחייך. אבל הנסיון היה עלוב, ולא עלה יפה. "איזה שם נחמד!" פרגנה לה, "אני ליהי כהן- נעים להכיר! אנחנו ביחד בדירה, אה?" "כן. כנראה". איילת הביטה סביבה במבט מבוהל מעט, ראשה היה סחרחר. "את לא נראית מרוצה מהסידור הזה" ליהי העירה. "לא, לא. את בסדר גמור! אני פשוט קמתי הרגע והיה לי איזה חלום לא סימפטי..." "אוי! על מה היה החלום?" ליהי התיישבה בנימוס על המיטה שלה, והביטה באיילת בחיוך מסוקרן. "מה זה עניינך?!?" "רק רציתי לתת מענה, אם את רוצה לספר ולשתף..את יודעת, בתור חברה לחדר.." "טעית. אני לא רוצה!" איילת הסתובבה לקיר, והרימה את השמיכה על ראשה. ליהי הבינה שנגעה בנק' רגישה ולא הוסיפה לחקור. אך תחושת הכישלון הצורמת היכתה בה. היא סיכמה לעצמה, שהתחילה קצת ברגל שמאל ושפה, לפחות עם הבנות, הקסם האישי לא יספיק לה כדי למצוא חברה תומכת. היא נאנחה והחלה לסדר את החפצים שלהבארונית ליד המיטה.

דורון ירד מהאוטובוס בעקבות הנער התוסס והרועש שישב לידו בנסיעה. האמת, הוא די קינא בילד ההוא שעומד להיות דוד. יש לו פלאפון להתקשקש בו, וכל מיני שטויות ומיני פינוקים. רק אדם עיוור לא היה שם לב כמה 'הדוד' מוקף במעגל משפחתי אוהב ותומך. ודורון, בינו לבין עצמו- הודה שאפילו אם 'הדוד' קצת מוזר ובנוסף גם דתי (!), הוא מקנא בו ובחייו המושלמים. דורון הקרין רק הזנחה ופשע, ואותו הנער, ממש שכב על זרי הדפנה. טוב, די. צריך לשכוח מהילד ההוא. איפה עכשיו הסמטה הזאת שמובילה למחנה? המורה הסביר לו איך להגיע.. מאחורי הכיכר הגדולה, מצד ימין..אה, הנה השלט..ושם נמצאת חנות המזכרות..אוקיי, הוא בכיוון הנכון. דורון לא עצר להביט בחנויות הרבות שהיו שם, קורצות בתכולתן לעוברים ושבים. לא היה לו כסף. לא עכשיו, לא בכלל. אמא מאוד רצתה להביא לו קצת כסף אבל המשכורת הדלה שלה הלכה בשלמות ישר לאבא. מסכנה, כמה היא מנסה להיות אמא טובה ולדאוג לבנים שלה. ועכשיו שי התגייס כמו ילד טוב לצבא, ודורון יוצא לו לנפוש במחנה קיץ..משאיר מאחוריו את הבית, הצרות, ואת אמא. דורון פסע בשביל העפר המוביל לשער הפלדה הגדול של המחנה ונעמד בקצה טור קצר של נערים ונערות שהגיעו מוקדם, ורצו לבדוק עם מי הם בחדר, ובקבוצה.. לבסוף גם התור של דורון הגיע. הוא נעמד בחשש מול הבחורה עם הקלסר ביד ששאלה אותו לשמו המלא. "דורון לביא" השיב. "לביא..לביא...אה, הנה. אתה בנבחרת הכדורסל, נכון? אתה תהיה בביתן מס' 16! הוא נמצא שם, מצד ימין ממש בקצה השביל, רואה את השביל שם? יופי. תלך בו בו עד שתמצא את הביתן שלך, תוכל לבחור מיטה ולהתארגן שם עד להוראות נוספות, תיהנה!" היא שלחה אליו חיוך מעודד ונפנתה לנער שמאחוריו. דורון פסע בשביל באיטיות, תוהה מי יהיו חבריו לחדר והאם יתחבר אליהם. סביר להניח שלא, הוא לא יודע איך מתחברים לאנשים, בודאי לא יצליח. הוא הגיע לביתן הקטן בקצה השביל. על הדלת התנוסס שלט גדול עם שמות שאר הדיירים: א. שמיר. א. איילת. ב. חיים נחמן. כ. ליהי. ל. דורון. ל. שבות. "מה, אנחנו ישנים עם בנות?!" התפלא דורון. הוא דחף את הדלת, ונכנס. מול עיניו התגלה מן סלון קטן, עם 2 כורסאות נוחות, ושולחן נמוך לקפה. מול הדלת, מאחורי הסלון, היה מן מטבחון שכלל כיור, קומקום חשמלי, טוסטר, ארונות נמוכים, ומקרר קטן. מצד ימין, יותר קרוב לדלת הייתה דלת ועליה התנוסס שלט באותיות מודגשות "מגורי בנות". דורון הפנה את עיניו לצד הנגדי, ומצא שם דלת נוספת "מגורי בנים". דורון נכנס בדלת השניה. החדר היה מרווח מכפי שציפה. היו בו שלוש מיטות, אחת מצד שמאל לפתח, ועוד שתיים צמודות לקיר מצד ימין. ליד כל מיטה הייתה שידה לבגדים, או ארון קטן. במרכז עמד שולחן מרובע קטן, ועליו אגרטל עם פרחים צבעוניים. מצד שמאל, בפינה המרוחקת, היו השירותים והמקלחת. על יד הדלת לשירותים, היה כיור קטן עם מראה בדיוק בגובה המתאים. אין ספק, דורון בהחלט הרגיש שהמקום הזה, הוא ביתו. לפחות נכון לעכשיו. הוא ניגש למיטה המבודדת והניח עליה את תרמילו.

ליבי דידתה לעבר מיטתה של אחותה הגדולה והביטה בגיבורה שלה נושמת באיטיות מתוך שינה, חיוך שליו שפוך על פניה. הקטנטנה ליטפה בידה את פניה של ליהי וקראה אליה בקול סמכותי ככל שיכל קולה הדקיק לגייס- "ליהי, אמא אמרה שאת מאחרת ואת צריכה לקום לפני שאבא יברח לך!" ליהי התהפכה פעם ופעמיים. אבל לאחר שליבי ממש צווחה את דבריה באוזנה היא כבר לא יכלה להתעלם. "אימל'ה!" היא קפצה בבהלה "איפה אני? מה את רוצה ממני?" היא שפשפה "היא מתלבשת" דיווחה ליבי בסמכותיות לשלומית. "יופי חמוה, כל הכבוד!" שיבחה אותה שלומית בחיוך גאה. "עכשיו ממוש- רוצה להכין לה סנדוויץ', היא בטח לא תספיק, אבא כבר ממהר לעבודה והיא צריכה לנסוע איתו." הציעה לה אמה הצעה מפתה. "בטח!" קפצה ליבי על ההזדמנות, ורצה להוציא את הגבינה מהמקרר. "נו ליהי, איך ישנת?" בועז נכנס לחדר האמבטיה בעוד ביתו קולעת לעצמה צמה נמהרת, אך גם מדוייקת. "בסדר, אבל תגיד לליבי שתיזהר כשהיא מעירה אותי, זאת כבר פעם שניה החודש שמרוב בהלה שכחתי מה חלמתי" היא התאוננה באוזני בועז. בועז צחק וחייך אליה "קדימה, אני תיכף יוצא- או שבית החולים יפטר אותי מיד." "אל תדאג אבא, אתה הרופא הכי טוב שיש להם, הם לא יפטרו אותך כל כך בקלות." היא השיבה, בוחרת לעצמה שרשרת מהקופסא. לבסוף היא יצאה. לאחר שנפרדה משלומית ומליבי בנשיקות והבטחות שתתקשר המון, שתחשוב עליהן כל הזמן, וכמובן שתשמור על עצמה. "ואו" היא נאנחה בהקלה כשישבה באוטו לצד בועז "שלומית ממש מודאגת, מה?" בועז הביט בה "היא מאוד אוהבת אותך, ואת יודעת את זה!" הצדיק בועז את אשתו. "את יודעת, כשאימצנו אותך, היה לנו ברור, שאם הייתה לנו ילדה משלנו היא הייתה בדיוק כמוך!" הוא חייך לעברה באהבה. "תודה, בועז" השיבה והעניקה לו נשיקה רכה על הלחי. "אני כל כך אתגעגע לכולכם!" היא נאנחה שוב, והביטה בחשש בנוף החולף.

דורון סגר את התרמיל הגדול בתחושות מעורבות. אז נכון שאמא מאוד עודדה אותו והוא בטוח שהוא יהנה. אבל משהו אמר לו שהוא יצטער על כך שהוא לא נשאר בבית ושככה הוא עוזב אותה לבד עם אבא. "אתה מוכן,דורי?" שי, כבר לבוש במדיו החדשים, נכנס לחדר. הוא תמיד קרא לו 'דורי', חוץ מאשר כשהיה במצב רוח עגום ומסוכן במיוחד. אז דורון,מסיבות מובנות, תמיד העדיף את השם 'דורי'. אבא קרא לו תמיד רק 'דורון', לא משנה באיזה מצב רוח היה. אמא הייתה קוראת לו "דורונושי". היא הסבירה לו שזה אומר שהוא המתנה שלה. כי דורון זה מתנה וה'שלי' התקצר פשוט לסיומת 'שי' חמודה ואוהבת. אח, כמה כמה לא רצה לעזוב אותה לבד עם אבא... "אתה בא כבר, או שאתה ממשיך לחלום?" שי קטע את חוט המחשבות של דורון. דורון הרים את התרמיל וניגש להיפרד מאימו שהביטה בו במבט גאה ואוהב במיוחד. "אתה תהיה שחקן מפורסם. נכון דורונושי? תזכור שאני תמיד גאה בך ואוהבת אותך ורק תיהנה ותשמח, אוקיי?" מילות הפרידה שלה היו ארוכות במיוחד. אבל אחרי הכל, חשב לעצמו -זאת הפעם הראשונה שהם נפרדים לכל כך הרבה זמן. "ביי אמא." השיב לה בחיוך, נוטל מידיה את הכריכים שהכינה עבורו לדרך "תשמרי על עצמך!" קרא לעברה שי לאחר שהעניקה לשניהם נשיקת פרידה על המצח, כנהוג. "אל תדאגו לי מתוקים, רק תיהנו!" אמם נופפה לשני בניההבוגרים באנחה, שפתיה מדובבות תפילה שיישמרו ולא יאונה להם כל רע. שעה אחר כך כבר היה דורון באוטובוס, בדרכו למחנה הקיץ "כשרונות צעירים" לנערים ונערות מכל חלקי הארץ. הוא זכר איך המורה לספורט הודיע באחד הימים לכל הכיתה, כי באותו יום ייבחר תלמיד אחד שילך לייצג את בית הספר המחנה הכשרונות. ואיך, לאחר קליעה חלקה משלשה, הכריז המורה שדורון הוא הנבחר. כל הכיתה ידעה שדורון טוב בספורט, אבל התפקיד היה צריך להגיע לאחד מהחבר'ה המקובלים בכיתה, לא לאחד פשוט וחסר כריזמטיות שכמותו. בתחילה, אבא התנגד בכל תוקף ורק על כך שהביא את המכתב הביתה- נהיו לדורון סימנים סגולים בכל הגוף וכאב לו לכתוב במשך שבוע. אבל אז התעקש המורה לספורט ודיבר עם אביו ושיכנע אותו. הוא אפילו השיג לדורון מילגה! היא הייתה הקש ששבר את גב הגמל, לאחר שבועות שאמו משדלת, והסברים משכנעים של שי, ולבוף- אבא הסכים. אתמול בלילה דאג אביו לצייד אותו במנה כפולה של מכות לדרך, למקרה שיתגעגע. דורון שפשף את גבו בעווית כאב כשניזכר בכך. 'טוב,' אמר לעצמו 'אני הולך להינות ודי! יהיה בסדר..' וכך, במחשבות חיוביות ואופטימיות אלה, נרדם על מושב האוטובוס.

ליהי הביטה בנערה שנכנסה דלת מגורי הבנות. לפי הגודל, ליהי יכולה להיות דודה שלה לפחות. ליהי הייתה נערה גבוהה מאוד, ואמנם לא שמנה, אך הייתה לה נוכחות ומעט כריזמה. הנערה השניה, לעומתה, הייתה דקיקה וכמעט הסוותה את עצמה יחד עם הקיר. וגם, לא נעים לומר- היא דתיה. האם הן יסתדרו ביחד? ואולי יתפתחו דיונים מעצבנים והנערה הרזה באה לפה רק כדי להטיף לה ולהחזיר אותה בתשובה? 'טוב, לעזזל החששות, תהיי נחמדה!' "היי. אני ליהי" הציגה עצמה בחיוך. "אני שבות. נעים להכיר." שבות העיפה מבט מסוקרן לעבר המיטה בה ישנה איילת. "מי זאת?" "זאת..איילת..היא..היא כנראה מאוד עייפה-בטח הגיעה מרחוק.."הסבירה ליהי ונשמעה לעצמה צולעת וחסרת ביטחון. "אולי כדאי שתתחילי לארגן את הדברים שלך בארונית?" הציעה לשבות הדתיה. "עזבי, אין זמן. דיברתי עם אחת המדריכות, והיא אמרה שעוד עשר דקות מכנסים את כולם" שבות השיבה בידענות "אה" מלמלה ליהי, והרגישה מיותרת יותר ויותר מרגע לרגע. 'כל מה שאני מציעה לא במקום. אני לא מסתדרת עם אף אחת מהבנות' חשבה בדכדוך.   איילת, שלא ממש ישנה, שמעה את חילופי הדברים, וקצת ריחמה על ליהי שבטח לא מרגישה עכשיו בנוח. היא פנתה לשבות "גם 10 דקות יכולות להספיק לך. ואפילו אם לא, תוכלי לפחות להתחיל, מה מזיק? ככה יותר תכירי את החדר, ותרגישי בבית." ליהי חייכה אל איילת בתודה. "טוב. אתן בטח צודקות.." שבות נכנעה, וניגשה לסדר את תיק הרחצה שלה בחדר השירותים.   בינתיים, במגורי הבנים, התווכחו הנערים אודות פוליטיקה. "עזבו אתכם משטויות, כולם שם סתם דואגים לכסא של עצמם!" נחמן פסק בלהט. "הם לא באמת עושים את מה שיביא שלום, אלא רק מה שיגרום לאו"ם ולארה"ב לחייך אליהם חיוך מזוייף שנועד להסתיר את הנשק ושאר התחמושת שהם מעבירים מאחורי הגב לערבים." דורון הנהן בהסכמה. אבל שמיר, שהיה שמאלני מובהק בדיעותיו, לא התפשר. "תחשוב מה שנוח לך. אתה סתם מפליל. אני מאמין שאלי גוייבה הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו אי פעם. והוא מסוגל להביא לשלום אמיתי עם פלסטין!" הכריז שמיר בדרמטיות. נחמן גיחך בבוז, והוויכוח התלהט ונמשך. אולי היו מצליחים לשכנע זה את זה, לולא קול חזק קטע אותם. הקול נשמע ברחבי המחנה, נשי ובוטח- "כל הבנים והבנות מתבקשים להגיע עכשיו לאולם המרכזי שנמצא מול שער הכניסה. אני חוזרת: כל הבנים והבנות מתבקשים להגיע עכשיו לאולם המרכזי, תודה".

שמיר נכנס למגורי הבנים, חושש ממה שימצא שם. כן, חששותיו התאמתו. מולו היה חדר קטן ולא מרווח, במראה מרושל ומלוכלך. והכל בתחושה של אנטי- אסטתיות מכוונת. מולו, על המיטה, ישב נער בן גילו וסקר אותו בדממה מעיקה. טוב, הגיל יהיה הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם, זה ברור. שמיר היה בחור מטופח, ביקורתי, סמכותי, וגם, לא נעים לומר- לא כל כך יפה או מושך. לעומתו, הנער נראה מוזנח, מקבל את מה שקורה סביבו בהכנעה, וגם- לא נעים להודות- חתיך-על. הוא היה בלונדיני, שרירי ושזוף. והמבט החשדני שלו הוסיף לכך בהחלט. "היי. אני שמיר אהרונוב." שמיר הציג את עצמו לנער. "היי". השיב הנער ביובש. שמיר הביט בו שוב. הוא חיבב את הנער הזה. לא ברור למה. הוא היה שקט ומופנם, וזה משהו שכן הלם את שמיר בהחלט. רק שאצלו זה היה נראה כמו תוצאה כואבת של ייסורים רבים שעברו עליו, ושעוד נכונו לו. שמיר בעצם ריחם עלי. "גם אתה בנבחרת הכדורסל?" שאל בהתענינות, בעודו מניח את חפציו על המיטה מצד ימין על יד הדלת. "כן. אני דורון" סוף סוף הנער הציג את עצמו, הוא התיישב מעט אחורה יותר במיטה, מוסתר ונחבא. "שם יפה יש לך." אמר שמיר בכנות, מכל ליבו. "אותי ההורים תקעו עם שם של תולעת!" הוא התאונן באזני דורון. דורון חייך, ושמיר סימן לעצמו וי קטן ומבטיח. "הגעת לפני הרבה זמן?" שמיר המשיך בעקשנות. "לא ממש. הגעתי באוטובוס, לפני חצי שעה. דורון השיב במשיכת כתף. " זה די הרבה זמן. מה עשית פה לבדך כל הזמן הזה?" "לא יודע. סתם נחתי. ממש נחמד פה, נכון?" דורון שיתף פעולה ושמיר שמח בכך, אבל על השאלה האחרונה חשש שלא יוכל לענות בכנות. "כן..ברור, כמובן." השיב בהיסוס, מביט שוב לעבר התקרה המתקלפת. "אתה בטח רגיל לטירה מפוארת, הא?" דורון חייך במן זלזול באותו בן- תפנוקים. "אל תהיה חוצפן. עם קצת עזרה, אני אתרגל למקום הזה." שמיר השיב בבטחון. הוא חשב שגם אם המקום לא מושלם, הייתרון של הביחד בהחלט הולך לבלוט, וזה מה שרצה.

נהג המונית כבר צפר לה ליד הבית, שבות מיהרה לצאת אליו עם תיקיה העמוסים לעייפה. ההורים שלה יצאו מהבית מוקדם לעבודה, היא נפרדה מהם כבר לפני כן. עכשיו נשאר לה רק לכבות את האור ולנעול את הדלת. וזה מה שהיא עשתה בזמן שהנהג העמיס את התיקים שלה על המונית. לבסוף התיישבה שבות במושב האחורי עם התיק הקטן שלה, עייפה אך מרוצה. מצפה בכליון עיניים לבאות. לאחר שהבהירה עם הנהג את הדרך והתשלום, פתחה שבות את הסידור שלה והתפללה בדממה. היא הכניסה תפילה בקשות ותפילות אשיות משלה- שלא תיפגע, פיזית רוחנית ונפשית, שתיהנה ככל האפשר, שתצליח במקצוע שאהבה ושתכיר חברים חדשים. למען האמת, באולפנא ששבות למדה בה לא כ"כ התלהבו לשלוח אותה למחנה הקיץ הזה. אבל ההורים שלה לחצו. הם ידעו כמה חשוב לה להצליח, כמה זה יכול לתרום להמשך הקריירה שלה- גם בעבודה מקצועית יותר, מול קהל, וגם בפיתוח גמישות וטקטיקה בשילוב של כייף עם חברות בנות גילה. ואכן, ההורים שלה הצליחו במשימת השכנוע. עובדה, היא עכשיו בדרכה למחנה "כשרונות צעירים" בו תבלה במשך חודשיים ותיהנה הכי הרבה שבעולם! "אוי בבקשה ה', תעזור לי להינות." היא ביקשה, בעוד הנוף בחלון חלף ביעף. ' אני מקווה שאיהנה, אני חייבת להינות!' חשבה בשקט, ממוללת באצבעותיה את שרשרת המגן-דוד שקיבלה לבת מצווה שלה ומאז לבשה בכל רגע בחייה. "תאמין בה' והכל יסתדר" היה כתוב על הסטיקם שהיה דבוק לתיק שלה, והיא שמחה להאמין בזה, בכל ליבה.

השקט הזה, המעיק והמפחיד. כמה שהוא שונא אותו! שמיר ניגש לטלוויזיה והדליק אותה על איזשהו ערוץ בידור. גם את הרדיו הדליק וכיוון לחדשות. עכשיו, כשקולות מרגיעים של אנשים נשמעו ברקע- הוא יכל להתלבש בנחת ולסיים לארוז. לבסוף, כבר גמר לאכול ולהתארגן, נשארה רק המעטפה של הכסף שאמא השאירה לו במגירה..אוה, הנה, עכשיו היא מוחבאת לה בעומק התיק..זהו, הכל מוכן. שמיר יצא מהבית ונעל את הדלת אחריו במפתח. את הטלוויזיה תכבה כבר מיקה, האחראית על מצב הבית. כן, שמיר כבר ידע שהוא כפוי טובה ושעליו להעריך את העובדה שהוא לא מונח או גווע ברעב. גם כל החברים קינאו בו על כך שהוא יכול כל שבוע לערוך אצלו בבית הריק מסיבות אינסופיות. אבל בכל זאת הוא לא הרגיש בר מזל במיוחד. לא כשבשבת בצהריים הוא ישב מול הטלוויזיה צופה בקומדיה משפחתית, אכול קנאה על המשפחה המאושרת שבמצג. לא כשלחברו הטוב יש אחות שמשיגה לו כל בכל פעם חברה חדשהבת -גילה (כי חבר שלו לא היה כל כך טוב בלשמור טוב, זה לא הוגן מצידו לשפוט את הבן של מיקה, בטח גם הוא ממש משעמם אם רק יחשוב על זה- מה הוא עושה כל היום, משחק כדורסל..? יופי לו! לפעמים שמיר כל כך ריחם על עצמו שרצה פשוט להתאבד, ואולי אז יבינו הוריו כמה טעם הוא מכניס לחייהם וכמה הם זקוקים לו. ומתוך כך, יבינו כמה..הוא זקוק להם.. "נו ילד, אתה בא כבר או לא? אין לי את כל היום." נהג המונית צפר לו בעצבנות. שמיר התנער מהרהוריו ועלה על המונית- בדרך למקום שבו לא יישן לבד, לא יאכל לבד, ותמיד תמיד יהיה איתו מישהו. כי ככה זה במחנה קיץ, אתה אף פעם לא לבד, וזה מה שכייף בו.