איילת הגיעה לביתן מס' 16 וקראה את שמה בעיון "א.איילת..ואוו" איילת גיחכה לעצמה. 'איזו השקעה אישית בכל אחד- לכתוב ככה את כל השמות' חשבה בחיוך.
החיוך שלה התרחב כשראתה על השלט גם את השם של המשורר הידוע- ב.חיים נחמן. היא דחפה את הדלת בעדינות והביטה בסיפוק בסלון הקטן. היא נפנתה למגורי הבנות, ובחרה את המיטה מצד שמאל, ככה היא זוכה למעט פרטיות ולא רואים אותה מייד כשנכנסים לחדר. לא היה לה הרבה מה לעשות, והיא לא הייתה עיפה, אז היא ניגשה לתיק הגדול שלה והחלה מסדרת את תוכנו בשידה שלצד המיטה. אחרי הכל, יש לה חודשיים שלמים לגור כאן, כדאי שתרגיש בבית. אה, לא כמו בבית. כי כאן, אף אחד לא יודע על אחיה התאום שמת מוות אכזרי כל כך . וזאת, ללא ספק, הקלה גדולה!
אחרי שגמרה לסדר את הבגדים שלה בשידה ואת כלי הרחצה במקלחת, היא יצאה לסלון הקטן, והכניסה את כל האוכל שאמה דחפה לה לתיק, אל תוך המקרר. היא לא רצתה לאכול עדיין. מה זה שווה לאכול לבד? הרבה יותר כייף לאכול עם החבר'ה, וככה גם אפשר להתגבש.
איילת הנהנה לעצמה בסיפוק. בדיוק כשעמדה לחזור למגורי הבנות, חרקה דלת הכניסה ופנימה צעד נער נוסף, לא כל כך חתיך, שהביט סביב במבט ביקורתי מעט. 'חבל' חשבה איילת 'שהוא לא אוהב את הביתן. ככה אי אפשר להינות! אני מתכוונת לאהוב כל דבר במחנה הזה, וככה יהיה לי כייף!' בעצם, איילת האמינה בחשיבה חיובית. כי כדי להינות, צריך לבוא בהרגשה טובה, בדוק!
"היי" פנה אליה הנער בהיסוס. ביטחון עצמי כנראה לא היה הצד החזק שלו. "אני שמיר אהרונוב, אני מבין שגם את בביתן מס' 16?" איילת חייכה אליו, משועשעת מהרשמיות שלו. "אני אילת. וכן, אני גם פה!" היא, לעומתו, דיברה בהתלהבות ובחיוך גדול.
שמיר נדבק במעט מחיוכה. "נעים להכיר" אמר. ונפנה לעבר מגורי הבנים. "נתראה, השיבה איילת. כעבור דקות אחדות, למרות שבכלל לא הייתה עייפה, היא נרדמה על המיטה שלה במגורי הבנות.
תגובהתגובות