שמיר נכנס למגורי הבנים, חושש ממה שימצא שם. כן, חששותיו התאמתו. מולו היה חדר קטן ולא מרווח, במראה מרושל ומלוכלך. והכל בתחושה של אנטי- אסטתיות מכוונת.
מולו, על המיטה, ישב נער בן גילו וסקר אותו בדממה מעיקה. טוב, הגיל יהיה הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם, זה ברור. שמיר היה בחור מטופח, ביקורתי, סמכותי, וגם, לא נעים לומר- לא כל כך יפה או מושך. לעומתו, הנער נראה מוזנח, מקבל את מה שקורה סביבו בהכנעה, וגם- לא נעים להודות- חתיך-על. הוא היה בלונדיני, שרירי ושזוף. והמבט החשדני שלו הוסיף לכך בהחלט.
"היי. אני שמיר אהרונוב." שמיר הציג את עצמו לנער.
"היי". השיב הנער ביובש.
שמיר הביט בו שוב. הוא חיבב את הנער הזה. לא ברור למה. הוא היה שקט ומופנם, וזה משהו שכן הלם את שמיר בהחלט. רק שאצלו זה היה נראה כמו תוצאה כואבת של ייסורים רבים שעברו עליו, ושעוד נכונו לו. שמיר בעצם ריחם עלי.
"גם אתה בנבחרת הכדורסל?" שאל בהתענינות, בעודו מניח את חפציו על המיטה מצד ימין על יד הדלת.
"כן. אני דורון" סוף סוף הנער הציג את עצמו, הוא התיישב מעט אחורה יותר במיטה, מוסתר ונחבא. "שם יפה יש לך." אמר שמיר בכנות, מכל ליבו. "אותי ההורים תקעו עם שם של תולעת!" הוא התאונן באזני דורון.
דורון חייך, ושמיר סימן לעצמו וי קטן ומבטיח.
"הגעת לפני הרבה זמן?" שמיר המשיך בעקשנות. "לא ממש. הגעתי באוטובוס, לפני חצי שעה. דורון השיב במשיכת כתף.
" זה די הרבה זמן. מה עשית פה לבדך כל הזמן הזה?"
"לא יודע. סתם נחתי. ממש נחמד פה, נכון?" דורון שיתף פעולה ושמיר שמח בכך, אבל על השאלה האחרונה חשש שלא יוכל לענות בכנות.
"כן..ברור, כמובן." השיב בהיסוס, מביט שוב לעבר התקרה המתקלפת.
"אתה בטח רגיל לטירה מפוארת, הא?" דורון חייך במן זלזול באותו בן- תפנוקים. "אל תהיה חוצפן. עם קצת עזרה, אני אתרגל למקום הזה." שמיר השיב בבטחון. הוא חשב שגם אם המקום לא מושלם, הייתרון של הביחד בהחלט הולך לבלוט, וזה מה שרצה.
תגובהתגובות