מה נשמע אמא?, הסתערה אורית דרך הדלת הפתוחה, "אני מתה מרעב". "תניחי את הילקוט בחדר", חייכה אימה לנוכח הטקס הקבוע של חזרת ביתה מבית הספר, "ואני בינתיים אשים לך אוכל".
אורית ניגשה לשולחן והתיישבה ליד צלחת עם שניצל ופתיתים מעלים אדי חום, היא הכניסה כף גדושה אל תוך פיה והחלה לדבר, אך אמא עצרה אותה, "חכי לסוף הארוחה, שלא תחנקי לי".
משסימה לאכול התחילה בשטף דיבורה הבלתי פוסק, "נכון יש את רבי עקיבא? זה שהיה רועה צאן והתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים? אז היום סיפרו לנו עליו סיפור מה-זה יפה. הוא תמיד היה אומר על כל מה שהיה קורה לו, גם אם זה נראה דבר רע, שזה בעצם טוב, כי לא יכול להיות ש-ה' יעשה משהו רע. אז פעם אחת הוא הלך הרבה זמן ולקח איתו חמור לרכוב עליו, תרנגול שיעיר אותו ונר שיהיה לו אור ללמוד בלילה.
ואז בלילה באו אריה וחתול וטרפו לו את החמור והתרנגול ורוח כיבתה לו את הנר, אבל הוא אמר "כל מה שעושה ה' הכל לטובה". ובסוף עברו שם שודדים ואם החמור או התרנגול היו עושים רעש, או אם היו רואים את הנר אז השודדים היו מגלים אותו, וככה הוא ניצל". אורית מסיימת את הסיפור בנשימה אחת, וכבר מעבירה נושא, "את חייבת לראות מה הכנתי היום בשיעור אומנות, מין מחזיק לעפרונות עם קישוטים מפימו של ורדים וכל מיני חיות".
היא רצה לחדרה, ועולים משם קולות חיפוש, אבל כשסוף סוף היא יוצאת משם ידיה ריקות ודמעות מבצבצות מעיניה. "אני חושבת שהוא נפל לי בדרך, בלי ששמתי לב", היא אומרת. אמא מסמנת לה להתיישב לידה ומלטפת את ראשה, "תנסי להזכר איפה המקום האחרון שהנחת אותו?" אורית מנסה, אבל כל מה שהיא זוכרת הוא שהיא הניחה את מחזיק העפרונות על המדף בכיתה. "אולי הוא עוד שם?" מעודדת אותה אמא, "תלכי מחר לבית הספר ותבדקי בכיתה".
אורית מנענעת את ראשה, "אבל מחר אין לנו שיעור אומנות, אז כיתת האמנות נעולה ואי אפשר להכנס". "אני בטוחה שיהיה לך בסוף רעיון, תמיד יש לך רעיונות מוצלחים", מחייכת אמא. "את יודעת מה?", מחייכת גם אורית, "אני אדבר מחר עם המורה לאומנות ואבקש ממנה שתפתח לי את הכיתה. וחוץ מזה, גם אם זה לא יהיה שם, לא צריך להיות עצובים, כל מה שעושה ה' זה בטוח לטובה", ופתאום אין עוד דמעות על פניה.
תגובהתגובות