יצירות של ישורון ברטוב

בוקר. שמש. ציפורים. וילון מוסט. יד צעירה אוחזת במטאטא קש. ומטאטאת. ואז היא קופאת במקום, רעש מנוע מפר את שכבת הדממה הפרושה על השכונה. את דיממת האימה. "בבקשה", לוחשות שפתיה, "בבקשה שהם לא יבואו לפה", דמעות של תחינה נקוות בזויות עיניה. היא יודעת שזה לא צודק, אם לא אליה הם יכנסו לבית אחר. משפחה אחרת תסבול. אבל שפתיה ממשיכות למלמל, כמו שעשו כל-כך הרבה בשבועות האחרונים. ואז היא מבחינה בו, ליבה מחסיר פעימה, היא רוצה לנעול את הדלת. ואז לקחת את המפתח ולרוץ להתחבא מתחת למיטה. כמו פעם, כשהכול היה פשוט יותר. אבל עכשיו היא כבר מבינה שזה לא יעזור. היא יודעת שבסוף הם יגיעו, הם ימצאו אותה. וחוץ מזה, היא לא מצליחה להתיק את אוזנה מקול הצעדים, סופרת את המדגרות, עדיין מקווה. לא בראש, אבל בלב. אך הצעדים ממשיכים, עוד מדרגה ועוד מדרגה, עכשיו הם כבר בקומה שתחתיה, עולים אליה. ותכף יגיעו הדפיקות על הדלת, הדפיקות מהסיוטים ואז הם מופיעים, לרגע הם מופתעים לראות אותה כך, כאילו מחכה להם, אבל הם ממשיכים לעלות באותו הקצב. אפילו לא מתנשפים. ופתאום הכול מתחיל לזוז מהר. כל-כך מהר, כמו בסרט, שכל הרגשות נעלמים ומשאירים בזיכרון רק תמונות מטושטשות. היא לא מצליחה לזכור, אבל יודעת שזה קרה. היא יודעת שהם ישאלו לזהותה, אבל לא מצליחה לזכור. היא יודעת שהם נכנסים הביתה ומבקשים ממנה לשבת, אבל לא מצליחה לזכור. היא יודעת שהם אמרו שבעלה, האדם בוקר. שמש. ציפורים. וילון מוסט. יד מקומטת אוחזת במטאטא קש. ומטאטאת. ואז היא קופאת במקום. התמונה, שזמן כה רב עבר מאז שהעזה להסתכל בה, נמצאת מולה. והיא שולחת יד באיטיות, מהססת, מרימה את התמונה. ולמרות האבק הרב שמכסה אותה ולמרות השנים הרבות שחלפו – היא נזכרת. וגל של דמעות מהעבר שוטף את פניה.

החבורה הישנה שיר לערב שירה   כשבחוץ כל-כך סוער ורוח מנשבת, ובאח המחממת קול פיצוח הזרדים, כשבחוץ אביב והפריחה כה משכרת, ובאויר נישא באון ריח הורדים.   בבית, בחצר, או בין עצי היער, בינות צללי המדורה או לחופו של ים. אל מול אורו של הירח וגם כוכבי הלילה, ולפעמים רק עם אורו של העולם.   שוב מתקבצים, הם מארבע רוחות הארץ, איש, איש נושא הוא את שירו איתו, מי בבגדי שבת ומי בצבע חאקי, כמו סיפור ישן מצהיב על גב עיתון.   שוב אותה החבורה הישנה, נאספים כמו זרד ועוד זרד, אחוות רעים ילדות שכבר עברה, ליחידה אחת אותם היא מלכדת.   והגרון כבר הצטרד וקמט קל הופיע, ושיני העת הן כבר נגסו בבשר עטם, מציבים הם מול כינור הזמן, את כינור הלחן , ומבטיחים הם לעולם - עוד טרם נס ליחם.   שוב אותה החבורה הישנה, נאספים כמו זרד ועוד זרד, אחוות רעים ילדות שכבר עברה, ליחידה אחת אותם היא מלכדת.  

אם צמאה היא ארצי תנו לה גשם, אם צחיח עורה תנו לה טל, אך מה תעשו אוהביה,אם רווה היא מדם ילדיה?!

סיפורנו נפתח במקום לא רחוק, כאן בארץ הקודש, נולד לו תינוק. תינוק יהודי, זאת צריך לציין, חכם וצדיק, בחליל מנגן. וזה התינוק גדל במהרה, ובהגיעו למצוות הוא עלה לתורה. ומאז אותו יום הוא החל להקפיד, לקיים כל מצווה וכל אות וכל פסיק. ויום אחד לפתע, בין ותיקין למנחה, קרה דבר מוזר מאוד - ביטנו הפכה כרוכיא, קרקור כזה לרוב הוא אינו סיפור גדול, מעיד רק על כפן קל ועל צורך לאכול, אך במקרה שלנו (אל תקבלו שיתוק), תקף את ידידינו "בולמוסשניצל"-קצת-דפוק, את המחבת שם על האש כשעל פניו חיוך גווע, השמן חיש מהר רוחש, כולו מבעבע, אך רגע לפני שהשניצל שם מונח, נזכר היהודי אז בכל הלכות מטבח: בישול, צלייה, ח"ננ, בריה ו"טעם כעיקר", נוזל, שומן, בחם, בקר, וגם תיתאה גבר, כבוש כמבושל וגם מליח כרותח, וחשוב מאוד לבדוק - אם יש ממש בריח. רעב היהודי, מבולבל, חסר אונים, ומקים בלית ברירה כת של "צמחוניים". ומכיון שמורעבנו הרי בחור חרוץ, אינו יושב בטל ומיד מתחיל לרוץ - מכין הוא סלט חסה בריא וגם טעים, מנה שניה קינוא ולקינוח יש תמרים. אבל דבר ידוע, שיהודי לא קל להיות, ויחד עם האוכל גם באות הבעיות - החסה לא מהדרין, עשירה בתולעים, ולקינוא גדר דמאי (הוא נקנה מ"בני דודים"), עורלה, נטע רבעי ומעשר שני, פאה ושכחה וגם לקט לעני. ושוב הוא מבולבל ושוב חסר אונים, ואז מצא מוצא חדש, פשוט עשרות מונים - אם לא בשר ולא צמחים - הפיתרון מהיר, מיודענו אז מחליט לחיות רק מאוויר. אך כפי שנאמר, בישראל לא סתם נושמים - "אוירא דארעא" כאן הוא אויר מחכים. ותוך כמה נשימות הוא כבר לומד להיזהר, שלא לנשום חלילה אויר "דבר אחר". אויר של גילולים הוא לעולם אינו שואף, גם לא אויר חמץ וגם לא אויר טרף. נכון ש-"ריחא מילתא", זו רק דעה אחת, אבל "ספק דאורייתא" אין להקל בו קצת. הזמן חלף לו במהירות ותוך ימים מספר, בבוקר יום בהיר אחד אותו צדיק נפטר. מגיע חיש מהר הוא לדין שבמרומים, וכל צבא מרום מגיעים להיות עדים. אחד אומר "צדיק זה, אכל הוא רק כשר", "ישר לגן העדן", מוסיף אחד אחר. ואז נהית דממה וכולם מאזינים, כי הנה מגיעה ההקראה של פסק הדין. "היהודי הזה כשר הוא מקודקוד עד אגודל, שמר הוא טוב על פיו ובטריפה אינו נכשל, אך פסוק אחד שכח כלל ואותו אינו קיים, כי הלא כבר נאמר בתורה "וחי בהם". וגם אם תטענו שהפסוק אינו פשוט, הלא פירש כבר שמואל - "וחי, לא שימות".

מה נשמע אמא?, הסתערה אורית דרך הדלת הפתוחה, "אני מתה מרעב". "תניחי את הילקוט בחדר", חייכה אימה לנוכח הטקס הקבוע של חזרת ביתה מבית הספר, "ואני בינתיים אשים לך אוכל". אורית ניגשה לשולחן והתיישבה ליד צלחת עם שניצל ופתיתים מעלים אדי חום, היא הכניסה כף גדושה אל תוך פיה והחלה לדבר, אך אמא עצרה אותה, "חכי לסוף הארוחה, שלא תחנקי לי". משסימה לאכול התחילה בשטף דיבורה הבלתי פוסק, "נכון יש את רבי עקיבא? זה שהיה רועה צאן והתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים? אז היום סיפרו לנו עליו סיפור מה-זה יפה. הוא תמיד היה אומר על כל מה שהיה קורה לו, גם אם זה נראה דבר רע, שזה בעצם טוב, כי לא יכול להיות ש-ה' יעשה משהו רע. אז פעם אחת הוא הלך הרבה זמן ולקח איתו חמור לרכוב עליו, תרנגול שיעיר אותו ונר שיהיה לו אור ללמוד בלילה. ואז בלילה באו אריה וחתול וטרפו לו את החמור והתרנגול ורוח כיבתה לו את הנר, אבל הוא אמר "כל מה שעושה ה' הכל לטובה". ובסוף עברו שם שודדים ואם החמור או התרנגול היו עושים רעש, או אם היו רואים את הנר אז השודדים היו מגלים אותו, וככה הוא ניצל". אורית מסיימת את הסיפור בנשימה אחת, וכבר מעבירה נושא, "את חייבת לראות מה הכנתי היום בשיעור אומנות, מין מחזיק לעפרונות עם קישוטים מפימו של ורדים וכל מיני חיות". היא רצה לחדרה, ועולים משם קולות חיפוש, אבל כשסוף סוף היא יוצאת משם ידיה ריקות ודמעות מבצבצות מעיניה. "אני חושבת שהוא נפל לי בדרך, בלי ששמתי לב", היא אומרת. אמא מסמנת לה להתיישב לידה ומלטפת את ראשה, "תנסי להזכר איפה המקום האחרון שהנחת אותו?" אורית מנסה, אבל כל מה שהיא זוכרת הוא שהיא הניחה את מחזיק העפרונות על המדף בכיתה. "אולי הוא עוד שם?" מעודדת אותה אמא, "תלכי מחר לבית הספר ותבדקי בכיתה". אורית מנענעת את ראשה, "אבל מחר אין לנו שיעור אומנות, אז כיתת האמנות נעולה ואי אפשר להכנס". "אני בטוחה שיהיה לך בסוף רעיון, תמיד יש לך רעיונות מוצלחים", מחייכת אמא. "את יודעת מה?", מחייכת גם אורית, "אני אדבר מחר עם המורה לאומנות ואבקש ממנה שתפתח לי את הכיתה. וחוץ מזה, גם אם זה לא יהיה שם, לא צריך להיות עצובים, כל מה שעושה ה' זה בטוח לטובה", ופתאום אין עוד דמעות על פניה.

יומני היקר, הוא היה פשוט ענק, מה זה ענק?! ענק זו לא מילה, לפחות עזריאלי... טוב אולי נסחפתי קצת, בסך הכל שש אמות וזרת, אבל איזו זרת, צריך לראות אותה כדי להבין מה זו זרת, וחוץ מזה כשאתה כזה קטן וכולם דורכים עליך אפילו הקטנצ'ק ההוא שעומד מולו, נו, זה עם הקלע והמקל שהנשרים כבר עפים מסביבו, נראה כמו עוג מלך הבשן. רק מלחשוב על הענק הזה נהיית לי צמרמורת. רק רגע! זו לא צמרמורת, האדמה פשוט רועדת, הענק הזה מתקרב וזה נראה ועוד לא הזכרתי את האחיות של סבתא שלי שהיו מבלות את מיטב זמנן בקטטות ומריבות, עד שמריבה אחת יותר מדי הפכה אותן לאבן אחת, או ליתר דיוק לכרית אחת תחת ראשו של יעקב בן יצחק. בכל אופן אם הבנתי נכון את הכוונה של "לעשות היסטוריה" במקרה דנן, הייתי מהמרת על אחד לחמישה שאחד מאיתנו אמור להכנס לקלע הזה, ולאחר כמה סיבובי אימים לעוף במהירות אל עבר הענק ההוא (קצת קשה לפספס) ולחדור לאיזה מקום שלא קבור מתחת למידגם מייצג חייבת א-ו-י-ר. הו! הרבה יותר טוב! מי אמר שאבנים לא יכולות לעוף?! נראה אותו עכש... אחחח, זו היתה חתיכת מכה. ממה הראש שלו עשוי לכל הרוחות? נראה לי שאני סובלת מאובדן תחושה, או ממשהו אחר שבו לא מרגישים כלום מלווה בקצת ערפל איפשהו באיזור שחושב. אני חושבת שאעזוב עכשיו... אהההממ... רק איפה פה אני נכנסת להיסטוריה? "ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל... ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי וימתהו..."

שריקות פגזים וזמזום כדורים ואחר כך דממה ארוכה, וריח עופרת וצבע הדם ופתאום נשמעה אנקה - קול ענות חלושה של חייל, שלחם ומסר את נפשו, ואומץ גבורה וגם עוז בדם חרותים על ליבו. ולוחש לרעהו דבר מה ואחר כן חופן את ידו, ובפנים לא כדור או רימון כי אם זוג חבצלות. ובבית ממתין לו אחיו הקטן, אך האם בעניים דומעות, מושיטה לו תמונה ישנה ישנה של צעיר עם עניים בורקות. אולי יום אחד, היא לוחשת, אולי יום אחד הוא יחזור וכולם ימחאו לו כפיים ויתנו לו כבוד של גיבור. והילד איננו מבין מדוע אימו בוכייה הרי אחיו כה אמיץ ועכשיו גם גיבור מלחמה ועברו הימים הסתיים כבר הקרב חלפו אביבים והאח טרם שב. אך זה הקטן פרח וגדל ויהי יום אחד ואף הוא לחייל ולילה אחד בעת מארב תלש איזה צמח שעליו הוא שכב, צמח לבן באור הירח זרח, זוג חבצלות שזה אך פרח...

_________ רסס גלים וקצף לבן, עומקו של הים - קוראים לו טעם עשן, צהלת שיכורים וריח הסם מרקדים מול עיניו צעד ראשון, מהסס, לא יודע, וממשיך בביטחון מדומה וחוטים כה דקיקים של בני משפחתו, בעבר עבותות, ניתקים בזה אחר זה מבט חטוף אחרון אל עבר נציבי המלח, ונסחף במערבולת של חיים חדשים. מיטלטל ונטרף בלי שליטה על הדרך, בלי חץ או כיוון, נאחז הוא בקש מול טלטלה משברת ונמלט מכריש אימתני. כוחותיו לא עומדים לו, הוא נשאב כבר למטה אך אמא קוראת לו ועימה שולחן השבת, קשר עדין שלא ניתן לנתקו. ומחשבה אחרונה, עת כלות הכרה: אולי נותרו עוד ימים? אולי גם יופי במים? אולי...

הוא היה ילד, ילד קטן ורזה שכל מה שעניין אותו היה שאריות אוכל כלשהו שקיווה למצוא באחד הפחים ואיפה הוא יניח הלילה את ראשו כדי להירדם. וכמובן בלי לפסוח על ידידו של האדם, יצור קטן בעל פרווה שחורה ומדובללת שאותו כינה הילד בשם "חבר". לילד לא היה דבר מלבד כלבו הנאמן, אפילו את שמו שכח, אבל מדי פעם, בלילה קר, כשהיו נצמדים אחד לשני מתחת לחתיכת עיתון ישנה בכדי לשמור על חום גופם, הילד היה מרגיש שאין בעולם אדם והנה, בוקר אחד, עת חיטט הילד בפח מטונף וידידו הנאמן המתין לו בחוץ, יצא כשידיו עמוסות שאריות מזון, אך את חבירו הטוב לא ראה. והילד הבין כי אך משחק הוא משחק, והחל מחפש וקורא בשמו. אך נקפו השעות, והחמה כבר בלב הרקיע ניצבת וחשש החל מכרסם את לבו הקטן, פן קרה דבר מה לידידו הנאמן והיחיד. ורגליו נושאות אותו ברחבי העיר עד שמצא עצמו במקום אותו כינו הנערים "הכלביה", והיו אומרים שלשם לוקחים את הכלבים הרעים והנושכים. ובבוקר זורחת שמש חיוורת, וכמה דייגים משכימי קום מוצאים גופה קטנה צפה על פני המים. גופה קטנה עם עיניים גדולות, המביטות בתקווה אל מול אכזריותו של העולם. גל נוסף התנפץ ברעש עמום על החוף.