מוקדש לכל ניצולי השואה, גם לאלה שלא זכו לשרוד..
"לא נשכח ולא נסלח"!
איך חיים נקטעים סתם כך בלי סיבה?
איך ילדות מאושרת הופכת לתקופה נוראה?
ראיתי הרבה, סבלתי סבל לא אנושי
ראיתי איך אמא נופלת, מתה, לידי.
יותר מאוחר אחי הקטן נרצח באכזריות
ונשארתי רק עם אבא. אבא שהפך לסמרטוט.
הייתי בת תשע ופני כבת תשעים
כי הייתי צריכה להאבק, מאבק על חיים.
הדמעות כבר מזמן נגמרו;
מעיניי נעלם האור. הן כבו.
חוויתי התעללויות, רוע ורשע,
וכל סנטימטר שזזתי גיליתי עוד פשע.
כל ילדה ממוצעת ורגילה גדלה מוקפת באהבה,
ואני גדלתי עם רצון לנקמה.
כל ילדה ממוצעת ורגילה אוהבת לבלות,
ומה שהיה בראש מעייני- לנסות. לחיות.
גרתי בגרמניה, עד גיל שבע- ארץ מקסימה,
עד.. עד שהתחילה השואה.
לקראת סוף המלחמה נפטר אבי בייסורים
ונותרתי לבד בעולם, יתומה ללא הורים.
בודדה הייתי, בלי משפחה
ילדה בת עשר שכבר בהכל התנסתה,
חוץ מילדות מושלמת.
את זה היא פספסה.
תמיד זכרתי את מילותיו האחרונות של אבי,
לפני שנלקח ברוע לב מעולמי:
"ילדתי היקרה, עלי לארץ ישראל- חפשי נקמה.
בשבילי, בשביל כל הנרצחים שדמם זועק מן האדמה-
בבקשה.. הקימי משפחה."
ולמרות הקושי, והכאב, והסבל,
קיימתי את הצוואה והנפתי, בישראל, דגל.
התחתנתי במהירות וילדתי שלושה ילדים,
והנקמה שלי בנאצים (ימ"ש)? לראות את ילדי פורחים.
לאהוב אותם, לעזור להם, שיהיו מאושרים,
לתת להם את מתנתי הגדולה ביותר. לתת להם חיים.
תגובהתגובות