"עזוב, בועז. אף אחד כאן לא בא עם ההורים שלו, אני בטוחה שאסתדר!" ליהי מלמלה באי נעימות.
"מה העניין, ליהי? מתביישת באבא שלך?" הקניט בועז בחביבות ותפח על שכמה. "לא! אני..-" ליהי ניסתה להסביר, היא ממש לא רצתה לתת להורים שלה הרגשה לא נעימה.
"זה בסדר, מתוקה, אני רק צוחק עלייך. לכי תיהני לך, ואל תשכחי להתקשר כל ערב, כדי ששלומית לא תמות מדאגה." הוא חייך אליה וקירב אותה אליו בחיבוק. ביתו הגדולה, שכל כך חיכה לה- כמה יפתה, כל כך דומה לאשתו בכושר הארגון והאחריות. וכל כך שונה בעניין המראה, אם זאת- שתיהן ניחנו ביופי מיוחד- ליהי, גבוהה, תמירה, צמתה הכהה הארוכה מתנופפת בכל צעד שלה. ושלומית, האהובה, נמוכת קומה יחסית אליו, דקיקה, שיערה הבהיר עד סינוור נושר בחופשיות על אוזניה ועם זאת, עוצמתית. בעצם, ליהי לא ביתם ביולוגית, אבל מבחינה נפשית- רגשית..היא דומה לשלומית בכל וכל.
ליהי החזירה לאביה האהוב חיבוק, תיכף תגיע לגובה שלו.לפעמים מתבלבלים וחושבים שהיא אשתו או אחותו..כמה שנאה רגעים כאלו! רק מפני שהיא אינו דומה לו ואמה נמוכה יותר, לא אומר שהיא אינה ביתם! 'ימותו הקנאים' נהגה לאמר לעצמה כל אימת שרגשי נחיתות איימו להתפרץ.
"אל תדאג, לא אשכח. תשמור בשבילי על שלומית וליבי שלי?" היא נסוגה מעט והביטה בעיני אביה במבט רציני עד גיחוך.
בועז חייך וצעד חזרה לעבר המכונית היוקרתית שלו, משאיר מאחוריו את ביתו הבכירה. היא נופפה לעברו בעידוד.
ליהי הגיעה לביתן מס' 16, 'לא כזה נורא' ניסתה להיות אופטימית 'אבל יש הרבה מאוד מה לשפר בעניין האסטתיות' המחשבות העגומות התפרצו בראשה ללא רשות. היא סמכה על עצמה שבכזאת בעיה ניתן יהיה לטפל בקלות, אבל החברים החדשים..ובכן, זה עלול להיות סיוט, או חלום..'נחיה ונראה' החליטה. ובחיוך בוטח, מהמפורסמים שלה, נכנסה למגורי הבנות.
"היי, מה נשמע?"
הבחינה ליהי בחברתה לחדר ומיהרה להקדים שלום עוד לפני שהניחה את התיקים על המיטה הפנויה.
"בסדר גמור, אני איילת" הנערה על המיטה הייתה נראית מבולבלת ומנומנמת משהו, ובכל זאת, נסתה לחייך. אבל הנסיון היה עלוב, ולא עלה יפה.
"איזה שם נחמד!" פרגנה לה, "אני ליהי כהן- נעים להכיר! אנחנו ביחד בדירה, אה?"
"כן. כנראה". איילת הביטה סביבה במבט מבוהל מעט, ראשה היה סחרחר.
"את לא נראית מרוצה מהסידור הזה" ליהי העירה.
"לא, לא. את בסדר גמור! אני פשוט קמתי הרגע והיה לי איזה חלום לא סימפטי..."
"אוי! על מה היה החלום?"
ליהי התיישבה בנימוס על המיטה שלה, והביטה באיילת בחיוך מסוקרן.
"מה זה עניינך?!?"
"רק רציתי לתת מענה, אם את רוצה לספר ולשתף..את יודעת, בתור חברה לחדר.."
"טעית. אני לא רוצה!"
איילת הסתובבה לקיר, והרימה את השמיכה על ראשה.
ליהי הבינה שנגעה בנק' רגישה ולא הוסיפה לחקור. אך תחושת הכישלון הצורמת היכתה בה. היא סיכמה לעצמה, שהתחילה קצת ברגל שמאל ושפה, לפחות עם הבנות, הקסם האישי לא יספיק לה כדי למצוא חברה תומכת.
היא נאנחה והחלה לסדר את החפצים שלהבארונית ליד המיטה.
תגובהתגובות