בלילה, כשכולם הולכים לישון
יקירתי לבדה מתעוררת,
פוקחן עין, מגדילה אישון,
מסתובבת ברחובות מסונוורת.
רצה יחפה, על לבנים סדוקות
שפוצעות כל לילה את רגליה
ואף פעם לא נמאס לה לחכות,
לאהוב שימלא את חייה.
מסתובבת ברחוב, קוראת בשמו,
לא עוצרת, לא מרימה ידיה.
מפזרת אחריה את פיסות לחמו,
שידע בסוף לאן להגיע.
בבוקר תחזור יקירתי ריקם
למיטתה הקרה, הרטובה מדמעות,
ואנוכי אז פוקח עיניים וקם,
וחושב-מתי תפסיק לנסות.
הלילה כהרגלה-יצאה אהובתי אל הדרך,
ועל פניה נראתה תקוותה,
וכשחזרה היא מצאה את המלך,
ישן בין כרי מיטתה.
תגובות