יצירות של אורח בעולם

  במשחק הזה, יש שנשארים עד שנגמר להם הכח ויש את מי שנפסלים. יש שממשיכים לברוח, יש כאלה שאת הסוף רואים ויש שמנסים לנצח.   הזמן כבר כמעט אזל, עוד מעט יבוא הלילה. בקוביות האלה אין מזל, יש גורל שנפל מלמעלה.   ובאין מליץ יושר שיבקש לפני אדונינו שגם מחר יאיר הבוקר, נתפלל אליו אנו עצמינו.   במשחק הזה אין מפסידים ואין גם אלוף שינצח. יש רק כאלה שנרדמים עד ששוב האור זורח.

נדהם אעמוד לאורך, המאיר את כול כולי ושופך עלינו שחר כטל אל יום חדש של חיבוקים. את יודעת, אהובה, ותזכרי מה שאני אומר לך, האנשים הכי שמחים, הם אלה שבוכים הכי הרבה, בלילה, כשלא רואים. בחורף עוד מילא, כי הימים קצרים לכן יש כמה שעות לשמוח ואחריהן לילה ארוך, לפרוק, לנפץ את כל מה שבפנים. אבל בקיץ, הימים ארוכים, והחיוך מכביד על הפנים, והלילות הקצרים נותנים רק שעות בודדות שבהן אנחנו מתפרקים. עייף אעמוד אל מול אורך, ההולך אט אט ושוקע, ואתמוסס אל מול יקירתי, ואתן לעיניי לדמוע.

בשתיקתי אז בשתיקתי אני צעקתי את מה שלא היה לומר במבטי חדוותי אני הסתרתי מרירות בקני סוכר   נתתי לחרבות של אש לחצוב בתוכי להבות מצאתי ליבי מבקש שיחדלו אוהביי להכות   כל אמריי כוסו בשחורים שמחותיי נפלו לרגליי משקאות פאריי הפכו עכורים וסופות תלשו את עליי   ידיי הכותבות חיוכים ננעלו בכבלים של שנאה כל מגדלי הפורחים נפלו לבורות הקנאה   אז בדממתי אני צעקתי את מה שלא היה לומר ופתאום בשתיקתי אני מצאתי את כל האהבה שאפשר.

ברית חתומה בטבעת זוהי הברית, היא חתומה בטבעת, ואין איש, אשר יוכל בה לגעת. מול האור בעינייך וצחור שמלתך, נשבעתי ללכת בדרך ליבך. זה ההסכם, שנחתם כאן בנינו, התחייבנו בו יחד, לבנות את חיינו, האדמה והעצים-הם עדי שבועתי לפנייך אתך בכל העולם, כעיוור אצעד אחרייך "הנך יפה רעייתי, הנך יפה--עינייך יונים, מבעד לצמתך שערך כעדר העיזים, שגלשו מהר גלעד כפלח הרימון רקתך, מבעד לצמתך. כמגדל דויד צווארך, בנוי לתלפיות" אן כח בעולם שישבור את בריתינו וגם לא שד רע שיכנס בעולמינו שנינו זה יחד-באש ובמים וזה השבועה-מכאן אנו שניים זוהי הברית, היא נחתמה כאן לנצח כמו מול הים, מול שקיעה על המזח ויונים של זהב, שאת שנינו עוטפות ואת כל האהבה שבנינו אוספות "הנך יפה רעייתי, הנך יפה--עינייך יונים, מבעד לצמתך שערך כעדר העיזים, שגלשו מהר גלעד כפלח הרימון רקתך, מבעד לצמתך. כמגדל דויד צווארך, בנוי לתלפיות" וכאן גם אלוהים, מעל ראשינו שוכן ובאור האהבה מעלינו קורן ומלאכיו מסביבנו חגים בחדווה שרים מעלינו תפילה של תקווה זוהי הברית, היא חתומה לעולם נחתמה בטבעת של אהבה ושל דם אצעד איתך לנצח, עד אחרי הכוכבים לעולם אנו שנינו-צמד אוהבים. "הנך יפה רעייתי, הנך יפה--עינייך יונים, מבעד לצמתך שערך כעדר העיזים, שגלשו מהר גלעד כפלח הרימון רקתך, מבעד לצמתך.כמגדל דויד צווארך, בנוי לתלפייות," (שיר השירים)

פרידה מאוחרת בוורדים שנתת-לי צמחו קוצים וכשאני מחזיק אותן הן דוקרות. כשאני מביט בדמותך-היא יורה בי חצים וכמו מנבאת לי שחורות האנשים שהיו לי, חוזרים והולכים יורקים לעברי חטאים. כל אמריך בלבי מונחים, מותירים זכרונות נוראים. תמונתך המונחת ליד מיטתי, מעלה את כאבך לפניי. והשעון המתקתק בין חדרי דירתי, שוטף בדמעות את פניי. הפרפרים הכחולים שהיו כאן, נהיו אפורים בעזבך אותי. מזכירים לי שהיה פעם גן, שפרח כאן בינך לביני. כל השורות שהשארת בחדר- הופכות עכשיו לשירים עצובים. הזכרונות, המילים, שרצים בי כעדר, דובקים אליי ולא עוזבים. בוורדים שנתת לי-גדלו קוצים וכשאני מחזיק אותן, הן דוקרות, וכשאני הולך בגנים, בין פרחים ועצים, תמונותך ממטירה לי אורות.

קרבנות בְמִלחָמוׂת שאין בהן מכריע ודינים שאין בהם דיין רק שטן צוחק ומריע מרקד בענן של עשן נשמות טהורות שעולות קורנות בקרינה אלוהית מותירות אחריהן שאלות נעלמות בסערה עוצמתית ודמותך קרועה על מצעיי בלילות שאין בהם ירח מתמזגת בתוך דמעותיי אך כמו חלום פרצופך פורח גם פריטה פגומה על מיתרי האהבה שבלכתך דם גם קולם תזכיר את רגעי האיבה ותזכיר גם אותך בכולם ובלילות שאלוהים בשמיים מוריד מלאכים לעולם אני מזילה דמעה או שתיים אך קולי נאלם בקולם רק צעקתך פועמת בליבי ולא נותנת לי מנוח ומותך עוד בוער בקרבי מטלטליני בסופה עם הרוח

הוא החזיק את ידה ונשק לה במצח, נתן בעיניה מבט שיזכר לה לנצח. ארז את חייו לתוך תיק ונעליים. לפני שנפרדו-הם עצרו להביט בירח שבשמיים. היא הדליקה נר-להלחם בחשיכה, אך אהובה לא חזר, עודנה מחכה. מארובת ביתה ענן שחור פורח. בליבה היא הבטיחה-להביא לו את הירח. אך ביום בו חלומות מתגשמים, תקוות נגוזות, מתנפצות לרסיסים, החושך מגיע, ועימו סערות, שמסתובבות בארץ, ומכבות את הנרות. כל רסיס תקווה הופך לדמעה חמה ודם אהובים שפוך על פני האדמה. כאובה היא תעמוד מול קברו, והירח לא ייתן את אורו נמס הירח, מתפורר ונופל, ממלא את העולם כעשן לבן, בערפל. תצא אהובתו מבית הקברות, ואין נרותיה נותנים לה אורות אין חוזר עימה לביתה. הולכת לבדה, בוכה בעלטה, עומדת ברחוב הריק, מביטה ולוחשת שלענני הירח שסביבה לגבר הזה התפללתי, איכה אלוהיי ולמה, למה עזבתני?   _________________________________________________________ השיר נכתב לזכרם של אלדד רכב ואהוד גולדווסר הי"ד, בלוויתו של אהוד אמרה אישתו: "הבטחתי להבביא לך את הירח, האם ייתכן שדווקר בהבטחה זו איכזבתי אותך?" יהי זכרם ברוך.

בלילה, כשכולם הולכים לישון יקירתי לבדה מתעוררת, פוקחן עין, מגדילה אישון, מסתובבת ברחובות מסונוורת. רצה יחפה, על לבנים סדוקות שפוצעות כל לילה את רגליה ואף פעם לא נמאס לה לחכות, לאהוב שימלא את חייה.   מסתובבת ברחוב, קוראת בשמו, לא עוצרת, לא מרימה ידיה. מפזרת אחריה את פיסות לחמו, שידע בסוף לאן להגיע.   בבוקר תחזור יקירתי ריקם למיטתה הקרה, הרטובה מדמעות, ואנוכי אז פוקח עיניים וקם, וחושב-מתי תפסיק לנסות.   הלילה כהרגלה-יצאה אהובתי אל הדרך, ועל פניה נראתה תקוותה, וכשחזרה היא מצאה את המלך, ישן בין כרי מיטתה.

כולם עוזבים כולם עוזבים עכשיו ואז נשאֶר לבד. רק אני מדבר אליו ועכשיו רואה-הכל אבד. כולם הולכים עכשיו, זה רק אני ואלוהים. כאב הולך ושב. מזכיר שהיו כאן אנשים. בתוכי אש בוערת, שורפת הכל מסביב. מרכבת שדים דוהרת, מפילה ערפל באביב. עננים של דמעות מגיעים, מסתירים לי שקיעה אדומה. כמו מפני סכנה מתריעים, מטיחים אימתם באדמה תיכף כולם יחזרו, רק שלא יראו שבכיתי. וגם העננים יתפזרו, ויתנו את הזריחה שרציתי.

שתיקה סגורה רציתי במבטי להבעיר את כל שפגע בדרכיי, ואז מעליי להסיר את כל שרמס בפרחיי. חיפשתי בנרות חשוכים את האור, שיאיר את הדרך, אך מצאתי כלים הפוכים ושבריהם, על פתח בית-מלך. אלוהים שלי, שנמצא בשמיים גבוה גבוה מעל הכוכבים עשה שיהיו אדם אחד או שניים שיודעים, שאוהבים, שמבינים. רציתי במבטי לשרוף את כל האדמה והעצים, ואז בדמעות לשטוף, לכבות את האש והגיצים. חיפשתי דרך אחרת, שתקח אותי לבטח, קלה, טובה וזוהרת, שתפתח בלבי עוד פתח. אלוהים שלי, שנמצא בשמיים גבוה גבוה מעל הכוכבים עשה שיהיו אדם אחד או שניים שיודעים, שאוהבים, שמבינים. ניסיתי לחייך, רציתי לצחוק, לא ידעתי איך, יכולתי רק לשתוק. אלוהים שלי, שנמצא בשמיים גבוה גבוה מעל הכוכבים עשה שיהיו אדם אחד או שניים שיודעים, שאוהבים, שמבינים.

כל-כך רציתם לגעת להושיט ידיים של רוך לראות, לחבק ולדעת בסופו של שבוע ארוך להביט זה לזה בעניים באחוות לוחמים נדירה לצאת אל מול תכלת שמיים בתחושת ניצחון אדירה אך לפתע התנפץ הכול ותקווה נהפכה לכאב ולא יישמע כבר הקול אשר חדר עד לעומק הלב כל כך רציתם לדעת להושיט זוג ידיים טובות אך כשעוד לא הספקתם לגעת חיוכים נהפכו לדמעות לבבות של חברים ששקעו בדאגה התפוצצו לרסיסים והתקווה התפוגגה כל כך רציתם לגעת לראות, להכיר, לאהוב ובאחוות לוחמים כה נוגעת לראות זה את זה מקרוב כל כך רצים לגעת לראות, לחבר אהבות ולא יעלה על הדעת איך נמוגו כל התקוות

עונת מעבר לתוך ארגז גדול אני אוסף, כינורות שנגנו אצלי אֶבֵל, ואז את חדרי אני עוטף, בשירים ומזמורים של נבל. פסנתרים שחורים שבורים, שנתנו לי קינה בקולם, עכשיו הם הולכים וחוזרים, רצים ברינה בעולם. ליצנים עצובים שליוו את דרכיי, נופלים לצלילים של זמר. אנשים בשחור, שקטפו מפרחיי, מניחים אותם-בגדישים של עומר. שדות שרופים, ומלאים בעשב, צומחים עכשיו, מתמלאים שושנים. זורעים לי שמחה, על אדמות של עצב, וגדלים בניהם ארנים. שבילים של חושך וערפל, מתבהרים עכשיו-נותנים לי אורות, והלב, שהיה עד עכשיו אפל, מראה לי דרכים אחרות.

השתקפות מול מראה גדולה אתה עומד ובה אתה רואה את עצמך מנסה לגעת אך פוחד ורק אתה נמצא מולך משקפת את הקמטים שעל פניך אך גם את עניך התכולות החיוך התמים שעל שפתיך בין זוג לחיים עגולות מולך מצטיירת דמותך כאובה ועמוסת שאלות חודרת לעומק לבך מחפשת אזניים שומעות כל מאמציה הכושלים הפילוה לבור של יאוש הסיעוה בים בין גלים ואין עונה לקולה החלוש מול מראה גדולה עומד הנך והיא מתנפצת לרסיסים ואז אתה רואה את עצמך באלף צורות וצבעים פתאום בעצמך אתה מגלה עולמות שאז לא היכרת ותקוה בעצמך אתה תולה לחזור לאן שממנו באת