היא רגילה שכולן רודפות אחריה,
ולא מכירה את עצמה עצבנית ופגועה.
היא רגילה שכולן רוצות את חברתה,
לא אכפת לה מזו שבצד עומדת, דחויה.
אני מסתכלת עליה מהצד, מתבוננת.
שואלת את עצמי מדוע אינה חושבת.
אולי כדי להבין היא צריכה להתנסות ולהרגיש
אולי אזעקה בליבה לא פועלת, מצפונה לא מרעיש.
לעולם לא אוכל לדעת, כי תמיד זכרתי את ההרגשה
של בצד לשבת, בודדה ובוכה.
וכשפעם אחת, בצעירותי טעיתי
ואת ההרגשה שלי, לאחרת הענקתי...
מאז אני תמיד זוכרת, מי מסוגל לשכוח?
את עיניה הכאובות, שמביטות בי ולא נותנות מנוח,
את דמעותיה העצובות, שעל פניה נחשבו לאורח
ואת ליבה הדומם, שנותר לבד ובלי כח.
כל אלה זכורים לי היטב, כאילו קרה אתמול
איך שחכתי מה קרה לי, פרקתי כל עול
אני, שתמיד תמיד זכרתי את ההרגשה
פתאום שחכתי, לשנייה בודדה.
אבל זה הספיק כדי לשבור את ליבה-
שנשבר, תוקן מחדש ושוב לשניים נחצה-
בדיוק כמו שלי, לפני תקופה לא קצרה.
איך יכולתי לשכוח? את הכאב לא לזכור?
זה שנגס בי, מכניב לגופי קור
איך זעקה גדולה אז מפי יצאה:
"אבא, עזור לי, אני מרגישה א-ב-ו-ד-ה!!"
תגובהתגובות