לכל האבודים בעולם הגדול,
לכל אלה שכבר נמאס להם ליפול..
לפעמים, מחשבות על החיים
עולות, נוגעות לי בחושים,
רואה ורוצה את העולם לשנות
להזיז משהו בלבבות.
מסתכלת על חיי, מתאפקת לא לצעוק
לפעמים נמאס לי, נמאס לשתוק.
צריך לשאול את הלב, לפתוח את העיניים!
אם נדע להסתכל יהיה קל שבעתיים.
מלא אנשים, רואה איך גם בלעדיי החיים זורמים,
אובדת בהמון, תלויה בגלים.
מתנודדת, עוד רגע שוקעת למעמקים-
אבל פתאום איזה גל מגיע ומעיף אותי בחזרה למרומים.
לפעמים הגלים עולים לגובה, הים סוער
ואז רק מבקשת שיהיה בסדר.
יש גם ימים שהכל אצלי רגוע,
ואין בי שום חשש שוב לשקוע.
אני כבר לא מתנודדת, צועדת בבטחה
ורק בשקט מפחדת מרוח הסערה,
שמגיעה אלי בלי כל הודעה.
קופצת לביקור, מעיפה אותי בחוזקה-
ואני שוב סוערת, מחכה להצלה.
אני צוללת, אבודה, למעמקים
מרגישה איך החיים מכים לי בפנים,
צוחקים עלי, מנצלים את הכוח
רוצים לזכור את הרגע, לא לשכוח.
ועוד רגע אני מגיעה למטה, מפחדת כולי
כשלפתע אני רואה יד שמושטת לעברי!
'אולי בת פרעה', אני מהרהרת
תוך כך שלמעלה אני מהר נגררת.
כשאני מגיעה למעלה, עפה לי בשמי מרום
מי שעומד שם, מחייך אלי חיוך גדול ומחבק בחום
זהו אבא המסור כל כך, אבא שלי,
אבא שתמיד, לעולמים, למעלה- בשבילי.
תגובהתגובות