ארץ אדומה.

כשראיתיך לראשונה

עומדת יפה וגבוהה,

צמרמורות של שבריר שניה

 הרעידו גבך.

ועל ראשך - מסנוורת אותי,

המטפחת הלבנה.

וכשנפגשנו בשנית באותה הפניה,

גבך השפוף ושמלתך הקרועה,

השאירו אותות מצוקה.

אך עיניך שחדרו לליבי

השפילו מבטי.

ולרגליך נפלה שדודה -- 

המטפחת הלבנה.

אחרי חודשים שהייית כה רחוקה,

ראיתיך שוב יושבת, לבד בדממה.

העפתי בך מבט חטוף, 

ורק הספקתי לראותה מלוכלכת,

המטפחת הלבנה.

חצים שפגעו בך

הותירו כתמי דם

על גופך, על ליבך החם.

וגם כתם דם שותת

בקצה המטפחת

הקשורה לראשך, מפויחת -

המטפחת הלבנה.

אותה הגברת בשינוי אדרת,

את גברת עלי.

גרמת לי להתכופף,

גרמת לי לכבוש את פני.

ואותה המטפחת

כבר לא נקיה וצחורה,

אלא מלאה בכתמים--

המטפחת הלבנה.

ובפעם האחרונה הבנתי שהגזמתי.

אי אפשר להחזיר את המילים שאמרתי.

ראשך צבוע,

וליבי הפגוע - בוכה מתוך הדממה,

כשרואה על ראשך,

את המטפחת האדומה.