יצירות של פליקס(=

  פוסח על ביתנו כמו אז, מתעלם מרצוננו העז. ואפילו שאין דם במזוזות, ואיננו מצרים וכבר אין בכורות, אתה פוסח.   פוסח, דוחה הגאולה, ועל השולחן- כוסך מחכה. ואין קורבנות וזבחים, ואין חגורות, תרמילים. ואתה פוסח.   פוסח, אלפי דורות רק חולף, אתה לא סלחת ליבך עוד זועף. ואיננו בני-חורין ,וגם לא עבדים ואין מלך רשע ואכזר. ואין בכורות, ואין היאור אך יש את הלב הנשבר.   ואתה - פוסח.

  את מדברת, בלא מעצור, בלי לשים לב לסובבים. לא מכניסה פסיק, נקודה, וגם לא שתיקה לפעמים.   את מדברת, מוציאה בלי לחשוב, לא מבדילה בין הרע והטוב. ואני - מנסה, ממלמלת, לוחשת, רומזת לך, שתעצרי.   ויש המון אנשים שעוזרים לך לנשום, ובזמן, תני להם הקשבה, גם להם תשאירי סימן - של הקשבה, שתיקה ופיסוק.   של הפסקה, נקודה, וסיום.

מבעד לחלון, שתי עיניך, מול עיני נוצצות דמעותיך, השפתים בלי קול מבקשות, הרגלים מנסות - אך כושלות. ועוד מהדהדת באוזני זעקתך האילמת, לא נותנת מנוח לרגע,לא עוזבת. וליבך שקרוב אך רחוק מתמיד, גופך היפה כמו צבוע בסיד. חיוור, לבן, חסר חיים, ואני עומדת מולך - חסרת אונים. עיני יבשו מדמעות, גם עיניך עכשיו כבר כבויות. השפתים מנסות ללחוש תפילה, היידים , מחזיקות קצה של תקווה. שקט, דממה עלטה גמורה, אך הנשמה טרם נדלקה. והלב שרחוק - רק הוא עוד בוכה עליך, רק ליבי עוד סופר דמעותיך, שיבשו. .

  כשראיתיך לראשונה עומדת יפה וגבוהה, צמרמורות של שבריר שניה הרעידו גבך. ועל ראשך - מסנוורת אותי, המטפחת הלבנה.     וכשנפגשנו בשנית באותה הפניה, גבך השפוף ושמלתך הקרועה, השאירו אותות מצוקה. אך עיניך שחדרו לליבי השפילו מבטי. ולרגליך נפלה שדודה -- המטפחת הלבנה.     אחרי חודשים שהייית כה רחוקה, ראיתיך שוב יושבת, לבד בדממה. העפתי בך מבט חטוף, ורק הספקתי לראותה מלוכלכת, המטפחת הלבנה.     חצים שפגעו בך הותירו כתמי דם על גופך, על ליבך החם. וגם כתם דם שותת בקצה המטפחת הקשורה לראשך, מפויחת - המטפחת הלבנה.     אותה הגברת בשינוי אדרת, את גברת עלי. גרמת לי להתכופף, גרמת לי לכבוש את פני. ואותה המטפחת כבר לא נקיה וצחורה, אלא מלאה בכתמים-- המטפחת הלבנה.     ובפעם האחרונה הבנתי שהגזמתי. אי אפשר להחזיר את המילים שאמרתי. ראשך צבוע, וליבי הפגוע - בוכה מתוך הדממה, כשרואה על ראשך, את המטפחת האדומה.

  יורדת במשעול עקב בצד אגודל לאט, לבד בחושך כך דרכי - פסיעה ,פסיעה גולשת על הלחי מגיעה אל הפה דמעה מלוחה- מתוקה כך דרכה - דמעה, דמעה בוקע כשחר מאיר, אורך בבוקר כאילה על ההרים, כך דרכך - קמעה, קמעה.