בס"ד
יש לי נטייה לעשות מה שאסור
לא לעשות מה שאומרים לי.
אני נוהגת לוותר על הכל למען הגאווה,
להשתיק את הקול ולהתכחש לאהבה.
יש לי נטייה לעשות דברים
כדי לגרום לכולם לשנוא אותי
ואז לבכות בכי תמרורים
על כך שכולם עזבו אותי
זו היא אני
אני האדם המושלם, זה שיודע הכל
לא טועה מעולם, זה שהוא הכי גדול.
ואין לי דמעות שיירדו על הלחיים
ואין לי שמיים לפרוש אליהם ידיים.
ואני זו לא אני. אני לגמרי שונה.
ביער עזבתי אותי ברגע שבחרתי בשנאה.
ואיפה לב שיוכל לכאוב?
שרפתי כל חלק טוב
שהיה בי
וזו היא אני
וזו לא אני! אני אשה אחרת!
כישלון גדול שלא היה עוד
ועכשיו אני כל הזמן רק נופלת
אחרי שפעם לא הצלחתי למעוד.
ואני שונאת את עצמי
ולכן אני שונאת כל אחד אחר
והעצים שבורים
באותו יער שנטשתי
ואין שם חיים
מישהו חטף את אשר שאהבתי
אז אולי "האני" האמיתי שלי לא יחזור
ואולי אשאר אותו אדם קר ושתלטני
כי אולי מישהו הספיק כבר לסגור
את שער הטוב שאי פעם פתחתי
את השער שה"אני" שלי פתח
תגובהתגובות