יצירות של יהודיה מאמינה

ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך אדון הכל, רוצה לבוא עד אלייך אבל נפלתי וחטאתי לך ואיך אעז לבוא לראות פניך? וצער על החטא כלל לא היה בי, לא חרטה ולא הכרה. אבל בשקר כבר מאסתי אז אני באה - בלכלוך מכוסה כי אין אף ידיד נפש מלבדך ואין מי שיגאל אותי זולתך. אין סוף, אדון הכל הענק לי מעופה של ציפור לעוף עד אליך.

בס"ד מלך, האם אפשר לסלוח על מה שעשיתי? על אשר חטאתי? האם קיימת תשובה על אשר עוללתי? האם יש לך עוד מקום למחילה השמור עבורי? כי חטאתי לך כ"כ הרבה, ומספר הסליחות שביקשתי קרבות למספר הדגים שבים, והדמעות שלי הן שיצרו אותו- את אותו הים.. ריבנו של עולם! מאז קטנותי נהגתי להאמין בלב שלם כי תמיד, תמיד אבל תמיד, ניתן לשוב בתשובה שלמה לפניך. כמו כן, האמנתי כי אתה אוהב כל יהודי שיצרת, כל יהודי, אף הרשע והבזוי ביותר! אם כך, ריבנו של עולם, אז גם אני יכולה לשוב בתשובה, ואף על פי שקשה לי להאמין שאתה אוהב גם אותי בתור ילדתך, אני מאמינה בזה. כי אתה אוהב כל יהודי. כי אתה אוהב כל ילד שלך. ואני יהודיה, ואני ילדה שלך- אז מה ההבדל? כל לילה, אתה חיבקת אותי, כאשר אף אחד אחר לא עשה זאת. כל בוקר נישקת אותי לברכה, בעוד שאחר לא עשה זאת. באפילה, כאשר ישבתי שם, מלאת ייאוש, אתה האחד שישב לצידי. מאיר לי, לא פוחד מהחושך שהבאתי איתי. בהיותי בבאר העמוקה, בוכה, טובעת בדמעותיי, אתה היית שם מוחה דמעה אחר דמעה זולגת. מגביה אותי, מפחית מהעומק. ובתחתית הנמוכה מכולן, היפה מכולן, מלאת החיוכים, מעוטרת בקישוטים מרהיבים. התחתית חסרת החרטות, כאשר עמדתי שם, בגב זקוף וחיוך זחוח על פני, חיוך שכולו חסר מוסר, בהיותי חסרת צער וסליחה, על אשר עוללתי, על אשר חטאתי, אתה היית שם, עומד לצידי, עומד ביחד איתי, ומלמד אותי איך עומדים בצורה כפופה, מכניס בי חרטה, מוריד את הקישוטים מסיחי הדעת מקירות אותה תחתית, מחדיר בי רגשות. כל רגש שהוא. כל רגש שנעדר ממני: משרה צער, מקנה רחמים, מבקיע כאב, מחלחל מוסר, מכניס אהבה. עומד לצידי. עומד ביחד וביציאות. ביציאות מאותם לילות, מאותם בקרים, מאותן בארות ותחתיות, באלו היציאות אתה היחיד שליווה אותי בחזרה אל ביתי, אל הארמון, פותח עבורי את השער, מסייע בידי לעלות חזרה אל השלב בסולם אליו אני שייכת, ומניח בעדינות מושלמת את הכתר בחזרה לראשי, לוחש לי מילות עידוד וחיבה. אתה היחיד שעשה כל זאת בעוד שאין אחר שאפילו ידע על כך. אתה, אתה שלעולם ומעולם לא עזבת. אתה שתמיד שם, ברע וברע מאוד. ובטוב. בטוב אתה שם, כמו תמיד-לצידי. איתי. כמה חבל שלפעמים מפאת האור החזק הבא עם הטוב, מסתנוורת אני, ולא מצליחה לשים ליבי אלייך, ולא רואה אותך. כמה חבל שבאותן פעמים, נופלת אני בקטנותי ומגיעה לתחתיות.. וכמה טוב.. כמה כיף..כמה אושר באותם רגעי טוב, כאשר משקפי שמש על עיני, ואיני מסתנוורת ואיני בטוחה שאני לבדי שם, שכל הטוב הגיע ממאמץ ידיי שלי, כמה טוב באותן פעמים טובות שאנו אוחזים ידיים ונהנים מן האור הטוב תודה מלך יקר, שעם כל הנסיכות שיש לך וכל הנסיכים, תמיד יש לך זמן אלי, תמיד יש בידך את היכולת לשלוח לי חיבוק ומילת אהבה, גם כשדבר לא מגיע לי. וסליחה מלך יקר, סליחה על כך שאני שוכחת מדי פעם את מקומי. תודה שאתה אף פעם לא מוותר עלי, תודה שאתה אף פעם לא מפסיק להאמין בי.. אוהבת כ"כ יהודיה מאמינה

בס"ד שני אהובים הנחתי שעזבת כי בדרכי נפלתי. חשתי שבגדת, לאחר שעלייך סמכתי. טעיתי בחשבי שאתה כבר פה, ואמרתי שאם אתה לא, אז בוודאי בקרוב תבוא. וודאי שתבוא! כי אנחנו בלתי נפרדים, כמו שניצן לא גדל בלי גבעול. אנחנו שני אוהבים, ואהבה הרי גוברת על הכל. תחושת פספוס וכעס. אי-וודאות, ורעד. זו היא אני, עכשיו בוכה. האם אתה יודע שאני מחכה? דמעה זולגת על לחי, מדוע הנחת לה לזלוג ולצנוח? היכן חבוי אתה אהובי? היאך בלעדי יכול אתה לשמוח? כי אנחנו בלתי נפרדים, כמו שניצן לא גדל בלי גבעול. אנחנו שני אוהבים, ואהבה הרי גוברת על הכל. כשתשמע אותי קוראת אלייך, ותניח שאעשה זאת שוב. כשתחשוב שאני חושבת עלייך, אז תדע.. בידך אולי טעות. כי הניצן פורח רק פעם אחת, ולאחר מכן הוא נובל. אמנם מחזיק זמן- לא מעט, אך שנית איננו חוזר. אך אנחנו בלתי נפרדים, כמו שניצן לא גדל בלי גבעול, כי אנחנו לא פרחים בודדים, אנו שדה שפורח על אף הכל... אז תתראה אותי רצה אלייך, כנוהג שני אוהבים. שרה את שיריי רק עלייך, שומרת לך אמונים. אני יודעת לא עזבת.. אתה פשוט נסתר מפניי לפעמים...

בס"ד   ריקנות. שום דבר. לא כעס, לא עצב, לא צחוק ולא שמחה. הלב מלא במקום, כיוון שאין בו כלום!   חוסר תחושה. תשוקה עזה לצרוח, אך אין סיבה אז הקול לא יוצא. כמיהה גדולה לבכות, אך אין על מה על כן אין דמעות שיירדו.   זוהי הריקנות- זהו העונש והנסיון הקשה ביותר. להמשיך. להמשיך להאמין ולשמוח. להמשיך לאהוב ולצחוק.   לא צריך לדחוק את הריקנות, אלא צריך למלא אותה: כף של אושר כפית הסתפקות כוס של יושר וקומץ אכפתיות     ריקנות!   אפשר להילחם בה - צריך! כי אי אפשר לחיות בריקנות! כי אי אפשר לחיות כשאתה לא חי...            

בס"ד נשמה יקרה שלי, אני רוצה לחבר לך שיר אהבה!! אהובה שלי, את צורחת, זועקת מתוך הזוהמה. מבקשת לצאת מן הביצה המעופשת, מן החול הטובעני שמטביע אותך, מהנהר המזוהם שסוחף אותך אל עבר הצניחה הכואבת. ומי ישמע זעקתך המושתקת על ידי הלכלוך שממלא את כל כולך, סותם מיתרי קולך? מי יקשיב לצעקתך המוחרשת בהנאות עולם זה? מי יזהה בקשתך הטהורה שמכוסה כולה ברפש? ואת לוחשת: "אבא.. אבא.." והוא שומע.. מתוך הבוץ, הלכלוך, הגועל - הוא מקשיב לך. ללחישה שלך. לשפתיים הנעות ללא הפקת צליל. ואת בוכה. בדמעות חמות ומלוחות שזולגות על לחייך. ואת מתנצלת על המקום אליו הגעת ואת לוחשת: "סליחה.. סליחה.." והוא יודע.. הוא יודע שאת סובלת. שאת מצטערת צער עמוק. אבל את חוששת.. חוששת שאין לך עוד תקנה. שאין דרך יציאה מהחול הטובעני הזה. שנאכלת על ידי צמח טורף. ואת פוחדת.. פוחדת שאין לך הזכות לבקש סליחה. בת מלך שהסתובבה ברחובות, בין אנשים שאין מוקמה עמם. וזרקה את כתר מלכותה על עבר הרצפה לעיני העוברים ושבים. ואיך אבא ישמע לחישתה? ואיך אלוקים יקבל צעקתה? אבל היא מתגעגעת הביתה! היא מתגעגעת למיטת האפריון הנוחה שלה... לארוחה הדשנה שהיתה מוגשת לה.. לאח שחימם את חדרה כשהיה קר.. ולאחד שהעניק לה כל זאת - הרי הוא אביה. בוראה. אז היא מתנצלת - כי היא חייבת לעשות כל שביכולתה. נכון.. היא חטאה. היא טעתה. נפלה. אך לכל אחד יש הזכות לבקש חנינה. ואני לא חושבת שעבור החנינה היא מתנצלת, ולא עבור הקלה בעונש. סבורה אני שלא זו הסיבה כי אם פשוט ההבנה כי עשתה דבר שלא נכון היה לעשותו והיא מבקשת סליחה. סליחה פשוט כי היא רוצה להתקרב לאביה.. להגיד שהבינה שטעתה ומבקשת שיקבל אותה בחזרה. והיא מגיעה הביתה.. וכולם מביטים בה, מביטים לעברה, תוההים מה קרה לה, מדוע היא כה מלוכלכת ואיך העזה לעשות את שעשתה - אבל היא רק משפילה את מבטה "אבא!! אני מלוכלכת!! אבא... נקה אותי!! התלכלכתי.. קלח אותי מן הזוהמה הזו, שטוף ממני את הרפש הזה!! אני רוצה להכנס לחדר! לישון על המיטה שלי.. לענוד את הכתר שלי, אבל יש לי קשרים בשיער! אני רוצה להביט במראה ולזהות אותי. אבא.. טהר אותי.. טהר אותי להיות בתך!!" אז היא נותרת במזדרון, גבה שעון על הקיר, והיא ישובה על הרצפה, בוכיה שוב. אז אתה יושב לצידה.. מרטיב מגבת נקיה במיים צלולים ומתחיל לנקותה, ברכות אין קץ, ובאהבה שלא נגמרת. אתה מכניס אותה לחדרה.. אך היא רק נסגרת., ואתה שואל אותה לפשר בכייה, והיא מסבירה שהיא מרגישה כמה היא קטנה, וכמה אתה בטח אוהב את אחיותה הרבה יותר ממנה. שכל פעם שמוענקת לה ההזדמנות לדבר איתך, לפתוח סידור ולזעוק אליה, כוונת הלב לא מצויה בחלקה, והיא פשוט ממלמלת את המילים.. כי אמרו שהכוונה תבוא מתישהו.. והיא עושה כך כבר שנים רבות, והכוונה עדיין לא הגיעה. וכל אחיותה מאמינות שכל אשר אתה עושה להן - הן וודאי לטובתן, וודאי ממך, וודאי אז היא סבורה כי אינך אוהב אותה עוד. אוהב אותה הכי פחות. על שאינה מאמינה בגדולתך, ברצונך להטיב עמה תמיד, שאתה שומע כל בקשה ואוסף כל דמעה. אז היא רוצה לברוח שוב.. פשוט כי היא כבר לא מאמינה שיש לה מקום בבית הזה. היא לא מאמינה באהבתך אותה. היא מביטה במראה.. רואה את פניה ויודעת.. גם אם כבר אין קשרים בשערה הכתר כבר לא יעלה על ראשה כפי שהיה לפני כן. והכתר עוד רועד בידה, והיא לא מוכנה לשבת על המיטה, בטענה כי אין זה מקומה. אבל אתה יושב לידה - כל כולך זוך וטוהר אינסופי ואומר לה.. "כשהנשמה מאירה, אפילו שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים.." נשמה יקרה שלי, את רוצה לחזור בתשובה, את מוארת כולך באור, ואור זה יאיר את כל כולי, את כל צדדיי שקיימים בי. אבא מחכה לך. ועכשיו.. הוא קורב יותר מתמיד. שובי הביתה נשמתי. הוא קורא לך "שובי הביתה בתי אהובתי"

בס"ד אני יודעת שנראה שהתרחקתי, שכבר לא שמתי ליבי לעיקר. אני מבינה שנראה שעזבתי את האמת של העולם. כאילו נטשתי את דרכו של אלוקים וסטיתי לשמאל, ואני כבניין רעוע שעומד ליפול וכל העוברים ושבים מביטים עליו ברחמים, ובצער על דייריו- הם האנשים החיים סביבי. אני יודעת שנראה שכרצוני אני עושה ולא כרצונו, ולא פוחדת ממנו ולא חושבת עליו כלל. אני מבינה שנראה שבחרתי בדרך האחרת, בשאלה, בטעות, באחר. כן, אתם חושבים שהלכתי לאיבוד, שפניתי אל צידו האחר של ההר, אל הגעש המתפרץ, ובגדתי בצד בו נולדתי, בו הפירות, בו הים והנוף המרהיב - בו כל הטוב. ונראה בעינכם שבדרכם בחרתי, באורח חייהם ובהסתכלותם על העולם. אולי זוהי הסיבה שקראתם אותי 'כופרת'. אך דעו יקיריי המהוללים כי אלוקים עוד הינו מחכה לי, אוהב ומאמין בי, יודע שלא עזבתי וודאי שאשוב, כי אלוקים יודע שלא כפרתי, אלא למדתי דרך הכופרים כדי לילך נגדה. כי אלוקים יודע שנכנסתי אלהם כדי להלחם מתוך. למצוא את הסיבה האמיתית והדרך החזקה לכפור בכפירה...

בס"ד   שיר השירים   בלבול. ערפל שלא נותן מנוח. תסכול. זכרון, תמונה שבמוח.   ואני הולכת! מנסה בכל כוחי לברוח מהלא נודע. ואני צועקת! מנסה בכל כוחי לצרוח, ומי ישמע?   ומי רודף אחרי? מה יחכה היכן שאבוא? ולאן אברח? עד מתי? ולמה לא לחזור?   אני בורחת כי לא מצאתי דרך אחרת אני צורחת כי לא ידעתי למה אני הולכת         חזרתי מהשדה ולא ראיתיך, למי עכשיו אתן את פרחיי? כמחווה על אשר אהבתיך. ואוהב. עד בלי די.   אהובה קראתי לך לחזור נזכר ברגעינו היפים אך לא השבת בחרת לסגור את שער האוהבים.   אל מי רצת כה מהר? האם היה זה אני? ומי שאותך כל רגע מתאר זה רק אני בעצמי.   יקירה, תמיד אחכה בתקווה חזקה לשובך ותמיד אוהב כי ליבי מכה באהבה - דודך  

  בס"ד   יש לי נטייה לעשות מה שאסור לא לעשות מה שאומרים לי. אני נוהגת לוותר על הכל למען הגאווה, להשתיק את הקול ולהתכחש לאהבה.   יש לי נטייה לעשות דברים כדי לגרום לכולם לשנוא אותי ואז לבכות בכי תמרורים על כך שכולם עזבו אותי   זו היא אני   אני האדם המושלם, זה שיודע הכל לא טועה מעולם, זה שהוא הכי גדול. ואין לי דמעות שיירדו על הלחיים ואין לי שמיים לפרוש אליהם ידיים.   ואני זו לא אני. אני לגמרי שונה. ביער עזבתי אותי ברגע שבחרתי בשנאה.   ואיפה לב שיוכל לכאוב? שרפתי כל חלק טוב שהיה בי   וזו היא אני   וזו לא אני! אני אשה אחרת! כישלון גדול שלא היה עוד ועכשיו אני כל הזמן רק נופלת אחרי שפעם לא הצלחתי למעוד.   ואני שונאת את עצמי ולכן אני שונאת כל אחד אחר   והעצים שבורים באותו יער שנטשתי ואין שם חיים מישהו חטף את אשר שאהבתי   אז אולי "האני" האמיתי שלי לא יחזור ואולי אשאר אותו אדם קר ושתלטני כי אולי מישהו הספיק כבר לסגור את שער הטוב שאי פעם פתחתי   את השער שה"אני" שלי פתח

בס"ד   וויתרתי עלייך, אבל רק כי אני אוהבת. וויתרתי עלייך כדי שאת תהיי מאושרת. ואני אוהב אותך - גם אם את לא אוהבת אותי. אני אעזור לך- אפילו שאני יודעת לא תעזרי לי. אני אתעלה מעל עצמי ואפסיק לשתוק. למרות שאני רוצה בכל ליבי לשנוא, אני אחבוק.   כי זה מה שיהודיה מאמינה עושה!!!   אבל עלייך אבא, עלייך אני לא אוותר, כי אני צריכה אותך בשביל לחיות, ואני חייבת לחיות כדי ללמוד על מה צריך לוותר!