בס"ד
שיר זה אני כותבת אלייך - סרן אריה אלון ז"צל, מקווה ומאמינה שאתה רואה אותו מלמעלה.
כי כשאתה שמעת את השירים שהייתי כותבת אמרת תמיד עם בת צחוק " נוכל לעשות מהם הרבה כסף ",
היית אומר שכאשר אדם כותב שיר הוא צריך להשמיע אותו לעולם כדי שיוכלו להזדהות איתו.
הרבה שירים כתבתי לך, אהוב יקר, ורק אחד מהם הספקת לשמוע.
יום רביעי, היום בו ביקרתיך, ביקשת שנגיד משניות. יום חמישי, זהו יום פטירתך, את שיעור משנה הקדשתי לרפואתך, כנראה הרגשת שלמדו בשבילך ובשעות הללו נפחה נשמתך.
יום חמישי ,יום לכתך, יכולתי למלא את הכינרת בדמעותי, יכולתי לבקוע את שערי שמים בצעקותי,
אך על מה אני בוכה? על מה אני צועקת? מרחמת עליך? איני צריכה, כיוון שעכשיו טוב לך, כיוון שעכשיו אתה קרוב לאביך יוסף ז"ל והקב"ה שאתה כה אוהב.
על עצמי אני בוכה, על האובדן הגדול, על כך שלא אוכל עוד לעלות לקומה שלישית ולראות את מי שתמיד יכל לשנות את יומי, לטוב או לרע. אני בוכה על כך שהאיש היחיד שמילא את החסרון באח גדול עזב אותי.
והיינו הולכים ביחד ואתה היית אומר שאני האחות הקטנה שתמיד רצית.
והיינו הולכים ביחד והייתי אומרת שאתה האח הגדול שתמיד רציתי.
'ואני בוכה. לא רוצה לחייך. כי אם אני לא אבכה אחלל את שמך.' אני חושבת, אבל אז נזכרת ששאלת אותי:
"למה את כ"כ כועסת? החיוך שלך יפה. מתאים לך. אני אוהב שאת מחייכת." אז אני מחייכת, אבל בקושי,
כי האדם היחיד, שתמיד כשהיה מחייך הייתי מוכרחה לחייך, הלך.
ועל מי אני בוכה? אח יקר? על עצמי! על עצמי אני בוכה! על שנעלם לי סוג של הנאה בעולם!
וכמה אגואיסטי הבכי הזה, על עצמי! כמה כפוי טובה הוא- אותו בכי! שלא הייתי מוכנה לוותר עלייך!
שחשבתי שלי אתה שייך!!! לוותר. אני צריכה ללמוד לוותר.
אבל אח יקר, עכשיו כל אלפית שניה היא עליך, אני נזכרת בכל מיני רגעים שחווינו יחדיו, אבל בעוד שנים, איך אזכור את כל זאת? אח יקר שלי? ואיך אכתוב את כל שעברנו? כל העצים שבעולם לא יוכלו להכיל את הרגעים הגבוהים והעמוקים הללו. אך האהבה אליך תמיד תישאר, גם לאחר אלפי שנים לא ימחק אותו רגש עמוק הכמהה אליך.
מחכה כבר לפגוש אותך בביהמ"ק, ואל תשכח להביא לי את חצאית המעטפת שרצית לקנות לנו...
אבא יקר ואהוב שלי.
אני לא כועסת עליך. לא שואלת למה דווקא הוא, ולמה בדרך הקשה, המלאה ביסורים הקשים מנשוא.
צד אחד שבי אומר לי שטוב למי שלא הכיר אותו, כיוון שהוא לא צריך לנסות להכיל כאב כ"כ לא מתעכל,
אך צד שני שבי אומר לי שחבל למי שלא הכיר אותו כיוון שלא יוכל עוד להכירו.
ואני אומרת שלמרות רגע הקושי הלא מתקבל על הדעת, הוא שווה היה כל שניה בה הייתי איתך- אריה אלון זצ"ל.
אז תודה אבא על המתנה, ואני יודעת שלקחת מאיתנו אותה רק לטובה, שהרי מתנות שנותנים לא לוקחים.
אז רק מבקשת ממך קל מלא רחמים שתתן לכולנו את הכוח להתמודד ולהמשיך לעבוד אותך בשמחה הכי גדולה שרק אפשר.
חיכיתי שתגיע. רציתי שתבוא,
ממש כמו פעם,
ותחבק אותי חזק.
הם אמרו שאתה כבר לא פה!
הם אמרו שהלכת!
פי שתק. ליבי צעק.
לא כי פחדתי צעקתי,
ולא בגלל העצב צעקתי,
כי בטוחה הייתי שישנה טעות.
אח יקר!
הם אמרו שעכשיו יותר טוב.
שעכשיו אינך צריך עוד לסבול.
אבל אולי היית בוחר לא לעזוב?
איש במקומך לא יוכל לבחור,
את הסיכוי לחיים.
רק רוצה לשאול אותך,
אח יקר שלי,
אחרי שעזבת
מי יצילני?
ימשה אותי מן הים?
מי יהיה איתי?
מי ייבש את האוקינוס שבעיניי?
כמו שאתה עשית!!!
אני אוהבת אותך! אח יקר שלי.
לא כועסת שעזבת ולא תחזור לעולם,
העיקר שיהיה לך טוב ולא משנה איפה.
תמיד אתך בלב - יסכה
{זאת שלחתי לו בהודעה לאחר פטירתו}
תגובהתגובות