יצירות של בריאת אלוקים | יצירות ש-בריאת אלוקים אהבה

בס"ד
הרצון לצרוח מול השתיקה הממושכת.
התשוקה לקרוע, מול השלווה המאופקת.
הפנים המחייכות המאירות.
עליהן נסוך חיוך אור תענוגות.
ציפורניים שלופות למחלמת חורמה.
חרב פיפיות, מוכנות למלחמה.
סתירות החיים.
מחפשת מרגוע למכאוב
מחפשת שלווה לשים מעט את הראש
לנוח, לשקוט
לבטוח, לא לחשוש.
מחפשת לברוח. לברוח רחוק.
שיתן לי את הכוח, לחזור ולחבוק.
להיות קרוב.

בס"ד

אני רוצה לספר
את כל מה שמותר לומר
בפה מלא ובגלוי
את הפספוס, הפחד והלחץ שנוצר,
את האדמה המתפוררת,והצוק המצוי
תחת רגלי המחליקות ממנו.

אני רוצה לכתוב שיר
לבטא במילים
את מה שלא מותר לומר
את החיוכים, הכעסים,
האושר והכאב המר.

אני רוצה לצעוק
את מה שלא ניתן לכתוב.
את מה שלא מתבטא על דף ועט.
את חוסר החרטה, חוסר היכולת לאהוב,
חוסר

בס"ד

רציתי לקדש שמך,
השתוקקתי לעבוד אותך,
לבנות,לפאר,להלל מקדשך,
לשבת ולבקר בהיכלך.

אבל נעלמת כך פתאום,
השביל שאותי הוביל נעלם כלא היה.
התמימות והטוהר נראים כחלום.
אני פה. ואיפה אתה?

אני רצה יחפה
ולא רק מנעליים
כמו ילדה קטנה
פורשת שתי ידיים
מנסה לעוף...

רציתי לדבר איתך,
כמהתי ללכת לצידך,
השתוקקתי לאהוב אותך,
ולשיר

בס"ד

שיר זה אני כותבת אלייך - סרן אריה אלון ז"צל, מקווה ומאמינה שאתה רואה אותו מלמעלה.
כי כשאתה שמעת את השירים שהייתי כותבת אמרת תמיד עם בת צחוק " נוכל לעשות מהם הרבה כסף ",
היית אומר שכאשר אדם כותב שיר הוא צריך להשמיע אותו לעולם כדי שיוכלו להזדהות איתו.
הרבה שירים כתבתי לך, אהוב יקר, ורק אחד מהם הספקת לשמוע.

יום רביעי, היום בו ביקרתיך, ביקשת שנגיד משניות. יום חמישי,

בס"ד

כי ככה זה -השיחות שלנו.

אבא , מזמן לא דיברתי איתך
לא מצאנו זמן לשיחה
אני יודעת ששכחתי אותך
כנראה בגלל זה אני לא שמחה

רק רוצה לומר מילה ושאתה תקשיב.
לשאול שאלה עליה אתה תשיב.
רציתי להתנצל שעשיתי מטפל עיקר,
חשבתי שהכל נגמר, שאין טעם להיות מהודר.

אז אומר שאני אוהבת אותך,
איני יודעת אם אתה מקשיב לי.
אשאל האם אתה באמת אוהב אותי

בס"ד



מילה אחת קטנה
משנה את כל התמונה
אני לא ישנה
אני ממתינה

בהצגה שלי יש אלפי מערכות
המון גשרים של רגשות שצריך לחצות
פעם כועסת, ופעם שמחה
אח"כ מוחלת, אח"כ עצובה.

אבל תמיד מקשיבה ללב.
אהבה בלי גאווה. גם כשזה כואב
אבל משהו מוטעה כי בזו המערכה
לא אני צריכה לבקש סליחה.

והקהל נדם המנגינה פסקה
ואת גם וההצגה חדלה

בס"ד

אולי יש בי עוד תקווה קטנה בלב
אולי יש עוד ניצוץ בוער בנר שלא דולק
אולי באמת אסור להתייאש
ויום אחד מישהו ילמד איך להדליק את האש

וצריך להמשיך רק הלאה
ולשאוף רק מעלה
לא ליפול גם כשהרוח חזקה וקרה
לחייך כשטוב לחייך כשרע

תקווה- אהבה, הקשבה, גאווה- גם כשקשה
תקווה כמו חלום פתאום.
היום שאומר לך שבוא לא ננסה
כשאמרת לי שאפשר לקוות
ששכנעת

בס"ד

סיפורים מספרים בלילה לפני השינה,
והסיפור שלו הוא כבר יותר משנה.
כולם מכירים את האגדה הזאת
שאין לה המשך אחר המילה 'להתראות'.

זה על אמא שמתגעגעת, ועל בן שלא חוזר,
על אבא מאמין ששואל מי את השער היום סוגר.
דף לא חתום. איש לא רואה.
אלף מנוולים בתוך סורגים -זה קשה

עיתון עם תאריך שאולי עבר,
וזיכרון ארוך שלעולם לא נגמר.
שעות, שעות, העוברות

בס"ד

אתה רוצה לשתוק
ואני לא יודעת מה לומר
אני ילדה קטנה
אבל אתה לא מבוגר.

"הילד שלי עוד צעיר
לא הספיק לעשות דבר
הילד שלי עוד צעיר
תן לו קרן אור שתזהר"

רציתי לתת לך מפתח
שתפרוץ כל מנעול
אבל הכלים שלי הלכו
ונשאר רק בלבול

התמימות גם היא נגנבה
איתה האהבה
אבל אתה נשארת
ואתה סיבה מספיק טובה
כדי לרצות לנצח

בס"ד

לפעמים נראה הכל שחור.
לבך כמהה לצעוק.
הנך רוצה לרוץ הכי רחוק
מעצמך..

לא זוכר מי אתה.
האם קיים משהו שאתה רוצה?
תוהה מה יהיה זה עתה.
מה יגרום לך לחוש מרוצה?

במשך כל הזמן רק בורח,
ללא יעד אמיתי להגיע אליו,
כי אתה- כבר אינך נופח
תקוות שווא

בלבול מעוות את כל התמונה,
והבכי מקטין את שדה הראיה.
הלחץ משתק. הפחד מפיל לתהום.
האם

בס"ד

"למה?" הוא שואל. חסמתי את דרכו ככל הנראה. אני זזה, נבוכה, מתנצלת.
"למה?", הוא עוד שואל?! אני מסתובבת, הדרך פנויה, אם כך מתכוון לעניין אחר,
"מה למה?" אני שואלת בתמיהה. "למה אני מרגיש שחלק מהזמן את נוכחת בשיעור, וברגע אחר כבר לא?" אני מנסה להיזכר אם אי פעם הברזתי מהשיעור שלו, או ברחתי לשירותים ולא חזרתי, מוחי לא מעלה אף לא זיכרון אחד. אני מנסה להבין את זה במשמעות אחרת, כנראה

נתתי לך כל מה שהיה לי לתת
רק לידך הייתי מי שאני באמת
חשבתי עליך כשלא היה מי שיחשוב
כשבכית צחקתי, כדי שלא תמשיך לכאוב

ורק אני הרגשתי כך - כעלה תלוש,
בעוד שאתה, כנראה רק ניצלת.
ואני בעניך ככלי שלאתקף לשימוש,
כנראה, כי אתה עזבת.

למה רדפת אחרי הגאווה?
איך הנחת לי לנעול דלת?
אתה לא יודע שיש מילה, והיא אהבה!
לא משנה שלא תבין למה אני

בס"ד

אל תבכי, אחות שלי. מכירה את תחושת הכאב
אולי יום אחד תביני שגם אותך הוא אוהב.
וגם לי קרה שהבטתי לשמים ולא ראיתי יותר מסתם כחול
קרה שהרמתי ידיים ואמרתי למישהו שהוא לא יכול.
אך את צריכה לעשות את הדבר הנכון,
לקום למרות ניסיון אחר ניסיון של כישלון.
לכל אחד יש פצע ורק אחד אותו תופר
עצרי רק לרגע הפסיקי למהר
לשום מקום שומם.
הרמי מבט נוסף לשמים,
הביטי מעבר

בס"ד

ופתאום עולה כמו רגש של געגוע
סוער שוטף עוטף סוחף כמו ים לא רגוע
החלום מתמהמה הדמיון מתפרע
הזיכרון נוגע ובי הכול מתעתע.

מחשבות מתרוצצות צצות במח.
תהיות שאלות זכרונות בלי כח.
לחשוב מאיפה באתי לחשוב איפה להיות
לזכור במה טעיתי ליישם מחשבות

לא ידוע מה יבא המחר
ומה ישמור לי האתמול
האם מה שהיה כבר נגמר?
או שאזכור ואחרוט בחול
את הפסגה

יש בתוך תוכי פחד ויראה,
גם התלבטות - תחושה נוראה.
רוצה בנשמתי לעשות רצונך,
להמשיך כאז להיות בקרבתך.
אבל נעלמת לי פתאום,
והתמימות הלכה, היא כבר אינה.
איפה האור שהיה אז באפלה?
היכן נמצאת לה כל הגדולה?
אתה מסתכל עלי,
שומע את כל מחשבותי:
השאלות והתשובות
ההתלבטויות הקשות.
אני עוד על השביל, מחפשת אותך,
את המקום בו אהיה במחיצתך.
מוצאת סימנים על השביל

בס"ד
ילד יהודי {מבוסס על הסיפור 'מארצות הקור'}

מעל גבעה נישאה בשכונה קטנה,
פגשתי אז אותו לראשונה.
ילד בעל עור בהיר.
חייכתי אליו חיוך מזמין ומאיר.
אז הוא עוד לא רצה,
הוא פנה לאחוריו וחזרה פסע.
ילד מסכן וקטן
שבכלל לא רצה להגיע לכאן.
"מישקה! מישקה! ורק לא מיכאל!
איפה הוא המלאך גבריאל?
מי החליט שאני יהודי,
מי אמר שאני שייך, ושזהו ייעודי?
ביתו

בס"ד

הדרך הביתה

היא הולכת היא בורחת אל מקום לא מודע
היא יודעת שלא תבוא אחריה
מעולם לא העיזה לומר תודה
לא עמדה מאחורי מעשיה

במקום חשוך מלא כולו בעלטה
באוויר הדחוס ישנה תחושה של מועקה
היא נאנקת ולא מוסיפה דבר
במקום הכי שפל, היכן שהשער כבר נסגר

ואפילו הכאב בודד,
שרוע על האדמה.
ופעימות הלב חוזרות כהד
בתוך רעש של דממה.

מביטה

בס"ד

ליצר הרע. כן, מכולם בחרתי לפנות דווקא אלייך, רציתי להשתתף בצערך ולהחמיא לך.
אני בטוחה שזה לא כ"כ קל להיות The bad guy . אבל יש שחקנים שאומרים שקשה לשחק
אם התסריט גרוע- לא התפקיד אז כנראה שהחיים ממש סבבה כי אתה פשוט שחקן אדיר.
כמה פעמים הצלחת לעבוד עלינו ולקחת אותנו לצד שלך? אה? כן...
אבל פה יש בעיה קטנה, אתה יודע למה? כי פה התסריט לגמרי אמיתי – הוא החיים שלנו,
ואנחנו

בס"ד

שא עניך אל הים, הבט אל הגלים.
בקש מבורא עולם מעט מן הרחמים.
עכשיו האוקינוס סוער וגועש,
זו דווקא הסיבה לא להתייאש.

אנא אל תלך!

כשרצנו על החוף הסתכלתי מאחורי,
ראיתי שתי עקבות לא גדולות יותר מדי.
ולידי חרוטים פסים עגולים.
זה אתה! זה אתה על כסא עם גלגלים.

אני כותבת שיר כדי שתרצה להישאר.
אני כותבת כי, אני אוהבת יותר!
ומחשבה אחת

לב קטן, המכיל כה הרבה.
אגרוף של ילד ומידע של מבוגר.
שער התמימות מזמן נסגר.
דמעות של בית רבן, התייפחות נוספת,
בקשר לעניין, אני רק הולכת.

כי הפסקתי להקשיב.
לא רוצה להכאיב.

בבטן נשמרים כל הסודות,
ורק אצלי מפתח החומות.
השביל מלא באבנים צהובות,
אין דרך חזרה לכוונות הנסתרות.

והלב - לב של ילד.
והכאב - כאב של ילד.

וחיוך מאיר, ביום