יצירות של בריאת אלוקים

בס"ד הרצון לצרוח מול השתיקה הממושכת. התשוקה לקרוע, מול השלווה המאופקת. הפנים המחייכות המאירות. עליהן נסוך חיוך אור תענוגות. ציפורניים שלופות למחלמת חורמה. חרב פיפיות, מוכנות למלחמה. סתירות החיים. מחפשת מרגוע למכאוב מחפשת שלווה לשים מעט את הראש לנוח, לשקוט לבטוח, לא לחשוש. מחפשת לברוח. לברוח רחוק. שיתן לי את הכוח, לחזור ולחבוק. להיות קרוב. לכתוב שיר חדש ישן שממלא את הלב על שמחה ויופי על כיעור וכאב על עולם שלם של פלא על עולם של תחושת פספוס על היופי שבילד על המבוגר המאוס עולם הפוך ראה הגדול קטן והקטן גדול. אמרו לו: "זה העולם הפוך הוא. רואים לא נכון" לכתוב את מה שאני מרגישה בלי להיות מוגבלת לאורך דף וכמות הדיו, בלי לנסות לשכתב מילים לחריזה, פשוט לכתוב מה שנכון.

בס"ד אני רוצה לספר את כל מה שמותר לומר בפה מלא ובגלוי את הפספוס, הפחד והלחץ שנוצר, את האדמה המתפוררת,והצוק המצוי תחת רגלי המחליקות ממנו. אני רוצה לכתוב שיר לבטא במילים את מה שלא מותר לומר את החיוכים, הכעסים, האושר והכאב המר. אני רוצה לצעוק את מה שלא ניתן לכתוב. את מה שלא מתבטא על דף ועט. את חוסר החרטה, חוסר היכולת לאהוב, חוסר הרצון לתת. ואז לפתוח בשתיקה של מה שאי אפשר להגות. בלבול, מועקה, ערבול של תחושות. שתיקה שמעבר למילים, ומעבר לכל צעקה . שתיקה, עטופה בערפילים, חוסמת אור סהר וחמה. שתיקה, כמו שיר ריק מבתים. שתיקה כמו צעקה ללא צליל. שתיקה שמכלים בפנים, עד שתצא ותתעורר במילים..

בס"ד רציתי לקדש שמך, השתוקקתי לעבוד אותך, לבנות,לפאר,להלל מקדשך, לשבת ולבקר בהיכלך. אבל נעלמת כך פתאום, השביל שאותי הוביל נעלם כלא היה. התמימות והטוהר נראים כחלום. אני פה. ואיפה אתה? אני רצה יחפה ולא רק מנעליים כמו ילדה קטנה פורשת שתי ידיים מנסה לעוף... רציתי לדבר איתך, כמהתי ללכת לצידך, השתוקקתי לאהוב אותך, ולשיר את שירי רק לך. אבל ליבי בגד, הלך לו לאחר. וגופי מעד, כנראה טעות הבחירות בהן בוחר. אז אני שוב יחפה, כי הכל חונק, ונפשי עייפה. מדוע אינך חובק כשאני רצה בלי נעליים, מנסה לעוף..

בס"ד   שיר זה אני כותבת אלייך - סרן אריה אלון ז"צל, מקווה ומאמינה שאתה רואה אותו מלמעלה. כי כשאתה שמעת את השירים שהייתי כותבת אמרת תמיד עם בת צחוק " נוכל לעשות מהם הרבה כסף ", היית אומר שכאשר אדם כותב שיר הוא צריך להשמיע אותו לעולם כדי שיוכלו להזדהות איתו. הרבה שירים כתבתי לך, אהוב יקר, ורק אחד מהם הספקת לשמוע.   יום רביעי, היום בו ביקרתיך, ביקשת שנגיד משניות. יום חמישי, זהו יום פטירתך, את שיעור משנה הקדשתי לרפואתך, כנראה הרגשת שלמדו בשבילך ובשעות הללו נפחה נשמתך.   יום חמישי ,יום לכתך, יכולתי למלא את הכינרת בדמעותי, יכולתי לבקוע את שערי שמים בצעקותי, אך על מה אני בוכה? על מה אני צועקת? מרחמת עליך? איני צריכה, כיוון שעכשיו טוב לך, כיוון שעכשיו אתה קרוב לאביך יוסף ז"ל והקב"ה שאתה כה אוהב. על עצמי אני בוכה, על האובדן הגדול, על כך שלא אוכל עוד לעלות לקומה שלישית ולראות את מי שתמיד יכל לשנות את יומי, לטוב או לרע. אני בוכה על כך שהאיש היחיד שמילא את החסרון באח גדול עזב אותי. והיינו הולכים ביחד ואתה היית אומר שאני האחות הקטנה שתמיד רצית. והיינו הולכים ביחד והייתי אומרת שאתה האח הגדול שתמיד רציתי. 'ואני בוכה. לא רוצה לחייך. כי אם אני לא אבכה אחלל את שמך.' אני חושבת, אבל אז נזכרת ששאלת אותי: "למה את כ"כ כועסת? החיוך שלך יפה. מתאים לך. אני אוהב שאת מחייכת." אז אני מחייכת, אבל בקושי, כי האדם היחיד, שתמיד כשהיה מחייך הייתי מוכרחה לחייך, הלך. ועל מי אני בוכה? אח יקר? על עצמי! על עצמי אני בוכה! על שנעלם לי סוג של הנאה בעולם! וכמה אגואיסטי הבכי הזה, על עצמי! כמה כפוי טובה הוא- אותו בכי! שלא הייתי מוכנה לוותר עלייך! שחשבתי שלי אתה שייך!!! לוותר. אני צריכה ללמוד לוותר. אבל אח יקר, עכשיו כל אלפית שניה היא עליך, אני נזכרת בכל מיני רגעים שחווינו יחדיו, אבל בעוד שנים, איך אזכור את כל זאת? אח יקר שלי? ואיך אכתוב את כל שעברנו? כל העצים שבעולם לא יוכלו להכיל את הרגעים הגבוהים והעמוקים הללו. אך האהבה אליך תמיד תישאר, גם לאחר אלפי שנים לא ימחק אותו רגש עמוק הכמהה אליך. מחכה כבר לפגוש אותך בביהמ"ק, ואל תשכח להביא לי את חצאית המעטפת שרצית לקנות לנו...   אבא יקר ואהוב שלי. אני לא כועסת עליך. לא שואלת למה דווקא הוא, ולמה בדרך הקשה, המלאה ביסורים הקשים מנשוא. צד אחד שבי אומר לי שטוב למי שלא הכיר אותו, כיוון שהוא לא צריך לנסות להכיל כאב כ"כ לא מתעכל, אך צד שני שבי אומר לי שחבל למי שלא הכיר אותו כיוון שלא יוכל עוד להכירו. ואני אומרת שלמרות רגע הקושי הלא מתקבל על הדעת, הוא שווה היה כל שניה בה הייתי איתך- אריה אלון זצ"ל. אז תודה אבא על המתנה, ואני יודעת שלקחת מאיתנו אותה רק לטובה, שהרי מתנות שנותנים לא לוקחים. אז רק מבקשת ממך קל מלא רחמים שתתן לכולנו את הכוח להתמודד ולהמשיך לעבוד אותך בשמחה הכי גדולה שרק אפשר.     חיכיתי שתגיע. רציתי שתבוא, ממש כמו פעם, ותחבק אותי חזק. הם אמרו שאתה כבר לא פה! הם אמרו שהלכת! פי שתק. ליבי צעק. לא כי פחדתי צעקתי, ולא בגלל העצב צעקתי, כי בטוחה הייתי שישנה טעות. אח יקר! הם אמרו שעכשיו יותר טוב. שעכשיו אינך צריך עוד לסבול. אבל אולי היית בוחר לא לעזוב? איש במקומך לא יוכל לבחור, את הסיכוי לחיים. רק רוצה לשאול אותך, אח יקר שלי, אחרי שעזבת מי יצילני? ימשה אותי מן הים? מי יהיה איתי? מי ייבש את האוקינוס שבעיניי? כמו שאתה עשית!!!   אני אוהבת אותך! אח יקר שלי. לא כועסת שעזבת ולא תחזור לעולם, העיקר שיהיה לך טוב ולא משנה איפה. תמיד אתך בלב - יסכה {זאת שלחתי לו בהודעה לאחר פטירתו}

בס"ד כי ככה זה -השיחות שלנו. אבא , מזמן לא דיברתי איתך לא מצאנו זמן לשיחה אני יודעת ששכחתי אותך כנראה בגלל זה אני לא שמחה רק רוצה לומר מילה ושאתה תקשיב. לשאול שאלה עליה אתה תשיב. רציתי להתנצל שעשיתי מטפל עיקר, חשבתי שהכל נגמר, שאין טעם להיות מהודר. אז אומר שאני אוהבת אותך, איני יודעת אם אתה מקשיב לי. אשאל האם אתה באמת אוהב אותי כ"כ, ואתה לא תענה לי. כי ככה זה –השיחות שלנו אני מדברת ואתה שותק, אבל אי אפשר לעצור את אהבתנו. אני יודעת שמשם אתה אותי חובק

בס"ד מילה אחת קטנה משנה את כל התמונה אני לא ישנה אני ממתינה בהצגה שלי יש אלפי מערכות המון גשרים של רגשות שצריך לחצות פעם כועסת, ופעם שמחה אח"כ מוחלת, אח"כ עצובה. אבל תמיד מקשיבה ללב. אהבה בלי גאווה. גם כשזה כואב אבל משהו מוטעה כי בזו המערכה לא אני צריכה לבקש סליחה. והקהל נדם המנגינה פסקה ואת גם וההצגה חדלה הצגה בשתיים מדברת על החיים עם רגשות שרואים על הפנים. ואז את הלכת וההצגה הייתה ליחיד ואז הבנתי גם אני טעיתי- כמו תמיד אז אני קוראת לך להצגה בשתיים על החיים איך לסלוח כשכואב בינתיים ואולי לי עשו עוול ואולי קצת כואב ואולי מישהו פרץ לאוהל האוהל של הלב אבל הלב יכול עוד להתעורר וכל הכעס עובר מישהו את שער העצב סוגר ואז בעל ההצגה מצטער. סליחה לך חבר!

בס"ד אולי יש בי עוד תקווה קטנה בלב אולי יש עוד ניצוץ בוער בנר שלא דולק אולי באמת אסור להתייאש ויום אחד מישהו ילמד איך להדליק את האש וצריך להמשיך רק הלאה ולשאוף רק מעלה לא ליפול גם כשהרוח חזקה וקרה לחייך כשטוב לחייך כשרע תקווה- אהבה, הקשבה, גאווה- גם כשקשה תקווה כמו חלום פתאום. היום שאומר לך שבוא לא ננסה כשאמרת לי שאפשר לקוות ששכנעת אותי לבקש בקשות... ולהאמין. גם אם הזמן לא ממתין. גם אם היום לא עדין להאמין – שיש תקווה

בס"ד סיפורים מספרים בלילה לפני השינה, והסיפור שלו הוא כבר יותר משנה. כולם מכירים את האגדה הזאת שאין לה המשך אחר המילה 'להתראות'. זה על אמא שמתגעגעת, ועל בן שלא חוזר, על אבא מאמין ששואל מי את השער היום סוגר. דף לא חתום. איש לא רואה. אלף מנוולים בתוך סורגים -זה קשה עיתון עם תאריך שאולי עבר, וזיכרון ארוך שלעולם לא נגמר. שעות, שעות, העוברות בסבל רב. האם אנו פה עושים את המיטב? הוא נלחם בשבילי. הוא נלחם בשבילך. אך כבר מה זה משנה כשהוא שם - לא איתך? בפחד לבד, במקום מבודד, בלי יד , של אמא. עם שמיכה דקה ובלי אוכל, בתוך צריף או זיפט או אוהל, בסופות, קור ורעמים, בחום השמש או סתם ימים, שם נמצא ילדי אהובי! המתנה היקרה מה' אבי. רק בקשה אחת נוספה שגלעד יחזור למשפחה שהעם יהיה בשמחה אנא קבל את זאת התפילה זה על אמא שמתגעגעת, ועל בן שעוד יחזור. על אבא שאומר שאת השער היום לא לסגור! דף לא חתום -אבל כן רואים . אלף מנוולים עדיין מאחורי הסורגים.

בס"ד אתה רוצה לשתוק ואני לא יודעת מה לומר אני ילדה קטנה אבל אתה לא מבוגר. "הילד שלי עוד צעיר לא הספיק לעשות דבר הילד שלי עוד צעיר תן לו קרן אור שתזהר" רציתי לתת לך מפתח שתפרוץ כל מנעול אבל הכלים שלי הלכו ונשאר רק בלבול התמימות גם היא נגנבה איתה האהבה אבל אתה נשארת ואתה סיבה מספיק טובה כדי לרצות לנצח

בס"ד לפעמים נראה הכל שחור. לבך כמהה לצעוק. הנך רוצה לרוץ הכי רחוק מעצמך.. לא זוכר מי אתה. האם קיים משהו שאתה רוצה? תוהה מה יהיה זה עתה. מה יגרום לך לחוש מרוצה? במשך כל הזמן רק בורח, ללא יעד אמיתי להגיע אליו, כי אתה- כבר אינך נופח תקוות שווא בלבול מעוות את כל התמונה, והבכי מקטין את שדה הראיה. הלחץ משתק. הפחד מפיל לתהום. האם אזכור לשאול מי אני היום?

בס"ד "למה?" הוא שואל. חסמתי את דרכו ככל הנראה. אני זזה, נבוכה, מתנצלת. "למה?", הוא עוד שואל?! אני מסתובבת, הדרך פנויה, אם כך מתכוון לעניין אחר, "מה למה?" אני שואלת בתמיהה. "למה אני מרגיש שחלק מהזמן את נוכחת בשיעור, וברגע אחר כבר לא?" אני מנסה להיזכר אם אי פעם הברזתי מהשיעור שלו, או ברחתי לשירותים ולא חזרתי, מוחי לא מעלה אף לא זיכרון אחד. אני מנסה להבין את זה במשמעות אחרת, כנראה לא רוצה להבין למה התכוון. "אתה מתכוון לכך שאני נמצאת פיזית, אך חוץ מכך אני הרחק אי-שם?" מנסה. "אני מתכוון לכך, שאת איתי, גם בפנים גם בחוץ, משתפת פעולה נהדר. אני מסובב את הראש שכאשר חוזר מבחין כי מה שנשאר ממה שהיה שם הוא בהחלט רק הגוף..." מסביר. "למה?" "אני לא יודעת, אולי כי לא הספקתי להתבונן.." הוא מגחך. כנראה שבכל זאת הקשבתי לשיעורו האחרון, בו לימד את חשיבות ההתבוננות, על כל מעשה אותו אנו עושים בחיינו, כדי שלמעשים תהיה תכלית, כדי שלא נפול למעשים רעים בלי שנשים לב, בלי שנתבונן. מישהו אמר לו שלום. מרגע זה אני שומעת את צעדי, לא אמרתי להתראות. והוא קורא אחרי "גם זו תשובה, שתדעי." אני מסתובבת, מחייכת, וחוזרת אל דרכי הביתה. אילו רק היה שואל, אליו רק היה מתעניין מדוע לא הספקתי להתבונן, אז הייתי עונה לו: "כיוון שיש כ"כ הרבה דברים התובעים התבוננות, כה רבים הם המקרים הדורשים את תשומת ליבי. וכיצד אוכל להתבונן בכולם גם יחד? כיצד אוכל לעשות כן? אז אני מתיישבת רגע על אבן, כדי לנוח, כדי לאגור כוחות לקראת מה שמתקרב, לאגור כוחות אחרי כל מה שקרה. מתיישבת בניסיון לשכוח במעט את הרגשות הסותרים אותם אני צריכה לברר, בהם אני צריכה להתבונן, להבין לאן שייכים הם. אך האם זה אפשרי זה אפשרי, להלחם בעצב הרוצח מול השמחה המשכרת? האם ניתן להתמודד אם הבלתי מובן, הדוחק בך, הזורק אותך למקומות הנוגדים זה את זה בו זמנית? אז אני מתיישבת על אבן בצד הדרך כדי להוציא מהתיק את מעט הכוח שעוד נותר כדי להשתמש בו במטרה להמשיך ללכת על המסלול. ואני מתיישבת, ופתאום קשה כ"כ לקום, פתאום נראה נחמד כ"כ הנוף החולי המשעמם, פתאום מרגישה האבן הקשה נוחה עד מאוד, פתאום אני רוצה להישאר. אבל אז אתה בא ושואל אותי: "למה?" אתה מושיט לי יד לעזרה, עוזר לקום. ואני מסתובבת לתיק, בתקווה שתעזור לי להוציא את הכוח הנותר, בתקווה שתמלא את תיקי בכוח נוסף. אבל אתה משאיר את התיק סגור, מסתיר בגופך את הנוף האמיתי, שלא נגלה עוד אחרי לכתך. ואני צונחת על האבן, עייפה מחדש, כי היד שהושטת זו רק השאלה "למה?", ולכתך היא הסימן שאמר לי, כי מעולם לא חיכית לתשובה." אך אני לא אוכל לענות לו זאת כיוון שהלך, המשיך על השביל אותו פיניתי ביושבי על האבן. ועכשיו אולי ייקח זמן רב יותר, לפתוח את התיק ולהספיק להתבונן על הנוף המשתנה לו בדרך- על חיי.

  נתתי לך כל מה שהיה לי לתת רק לידך הייתי מי שאני באמת חשבתי עליך כשלא היה מי שיחשוב כשבכית צחקתי, כדי שלא תמשיך לכאוב   ורק אני הרגשתי כך - כעלה תלוש, בעוד שאתה, כנראה רק ניצלת. ואני בעניך ככלי שלאתקף לשימוש, כנראה, כי אתה עזבת.   למה רדפת אחרי הגאווה? איך הנחת לי לנעול דלת? אתה לא יודע שיש מילה, והיא אהבה! לא משנה שלא תבין למה אני הולכת.   אבל תסביר לי למה כ"כ קשה לזכות באמון בעוד שקל כל כך פשוט לשבור? מי ימצא את המפתח הטמון שיפתח את הדלת שנהגת לסגור?   למה מעריכים רק אם זה לא נמצא? למה שכחת להחמיא כשהייתי לצידך? למה חשבת שאחזור אחרי שהפנת את הגב? לא חשבתי שתחשוב לשפר את המצב.   נתתי לך כל מה שהיה לי לתת, אבל מה שכבר נבל לא יפרח כעת! אחרי שלכת הכל ישוב, אך האמון נפל וישאר לעד כאוב...

בס"ד אל תבכי, אחות שלי. מכירה את תחושת הכאב אולי יום אחד תביני שגם אותך הוא אוהב. וגם לי קרה שהבטתי לשמים ולא ראיתי יותר מסתם כחול קרה שהרמתי ידיים ואמרתי למישהו שהוא לא יכול. אך את צריכה לעשות את הדבר הנכון, לקום למרות ניסיון אחר ניסיון של כישלון. לכל אחד יש פצע ורק אחד אותו תופר עצרי רק לרגע הפסיקי למהר לשום מקום שומם. הרמי מבט נוסף לשמים, הביטי מעבר לכוכבים יש שם יותר מכחול ומים, יש שם את כסא הכבוד של א-לוקים. ואת בוכה שהוא לא מביט אלייך ואת מרגישה שאינו מרחם עלייך. אז אחות קטנה הוא פורש לך ידיים, אין מקום שומם על פני השמים. רוצי אליו אחותי עם חיוך על בדל השפתיים.

בס"ד ופתאום עולה כמו רגש של געגוע סוער שוטף עוטף סוחף כמו ים לא רגוע החלום מתמהמה הדמיון מתפרע הזיכרון נוגע ובי הכול מתעתע. מחשבות מתרוצצות צצות במח. תהיות שאלות זכרונות בלי כח. לחשוב מאיפה באתי לחשוב איפה להיות לזכור במה טעיתי ליישם מחשבות לא ידוע מה יבא המחר ומה ישמור לי האתמול האם מה שהיה כבר נגמר? או שאזכור ואחרוט בחול את הפסגה מחשבות מתרוצצות צצות במח. תהיות שאלות זכרונות בלי כח. אז צריך לעצור ולנוח להמשיך לבטוח בכיוון הרוח. להמשיך להמשיך להצליח לשמוח אני צריך ללמוד איך לאהוב איך לצחוק. איך לכאוב לרצות לתת ולדעת לקבל לפעמים ללמוד איך להיכשל. להמשיך הלאה ולא לעצור להפנות מבט, חיוך לאחור לא לדאוג כל הטוב יחזור כי אם יש חושך, סימן שהצלחתי לראות את האור.

יש בתוך תוכי פחד ויראה, גם התלבטות - תחושה נוראה. רוצה בנשמתי לעשות רצונך, להמשיך כאז להיות בקרבתך. אבל נעלמת לי פתאום, והתמימות הלכה, היא כבר אינה. איפה האור שהיה אז באפלה? היכן נמצאת לה כל הגדולה? אתה מסתכל עלי, שומע את כל מחשבותי: השאלות והתשובות ההתלבטויות הקשות. אני עוד על השביל, מחפשת אותך, את המקום בו אהיה במחיצתך. מוצאת סימנים על השביל שמשאירים אותי מעט. אך שלח לי כח אנא עוד קצת.

בס"ד ילד יהודי {מבוסס על הסיפור 'מארצות הקור'} מעל גבעה נישאה בשכונה קטנה, פגשתי אז אותו לראשונה. ילד בעל עור בהיר. חייכתי אליו חיוך מזמין ומאיר. אז הוא עוד לא רצה, הוא פנה לאחוריו וחזרה פסע. ילד מסכן וקטן שבכלל לא רצה להגיע לכאן. "מישקה! מישקה! ורק לא מיכאל! איפה הוא המלאך גבריאל? מי החליט שאני יהודי, מי אמר שאני שייך, ושזהו ייעודי? ביתו כעת פה ונפשו שם הרחק.לרוסיה המושלגת ליבו חושק. המחשבות רק מתרוצצות "לא יודע לקרוא" - הוא לא רוצה לנסות. ילד, תרים ראש ואל תתיאש. המסע אכן היה ארוך, אך עוד המשך טוב יש... תסתכל עלי, תסתכל עלינו מאותו מקום נכון אנו באנו. אמא, הסבירי לבנך הכואב ששם היה נתון רק ללעג צורב. וביום העצמאות, ובתאריך כיבוש ירושלים, תוהה, מסתכל לשמים. "והמטוסים, שלנו?" - הוא שואל. "לא ידעתי אני מיכאל..."

בס"ד הדרך הביתה היא הולכת היא בורחת אל מקום לא מודע היא יודעת שלא תבוא אחריה מעולם לא העיזה לומר תודה לא עמדה מאחורי מעשיה במקום חשוך מלא כולו בעלטה באוויר הדחוס ישנה תחושה של מועקה היא נאנקת ולא מוסיפה דבר במקום הכי שפל, היכן שהשער כבר נסגר ואפילו הכאב בודד, שרוע על האדמה. ופעימות הלב חוזרות כהד בתוך רעש של דממה. מביטה אלייך בעיניים פקוחות ורואה רק שחור אפילו השמש לא מסכימה לשלוח לה קרן אחת של אור והדמעות שלה הן כמו גרזן שוברות חומות גבוהות של בטון והתפילה שלה מגיעה להיכן שאתה שוכן והכוונה היא המפתח לשער הנכון. ואז אתה בא. מביא לה חיבוק גדול, מנשק לה על הלחי נשיקת אהבה. היא חשה בך- בשקט בלי קול מרגישה געגוע –כמה רק לך חיכתה. והיא הולכת אבל כבר לא בורחת. לא עפה. לא צונחת. מחייכת אלייך –אינה צורחת חזרה לאבא בדרך שאינה נשכחת.

בס"ד ליצר הרע. כן, מכולם בחרתי לפנות דווקא אלייך, רציתי להשתתף בצערך ולהחמיא לך. אני בטוחה שזה לא כ"כ קל להיות The bad guy . אבל יש שחקנים שאומרים שקשה לשחק אם התסריט גרוע- לא התפקיד אז כנראה שהחיים ממש סבבה כי אתה פשוט שחקן אדיר. כמה פעמים הצלחת לעבוד עלינו ולקחת אותנו לצד שלך? אה? כן... אבל פה יש בעיה קטנה, אתה יודע למה? כי פה התסריט לגמרי אמיתי – הוא החיים שלנו, ואנחנו לא רוצים לחטוא. לא רוצים להיות הרעים {למרות שיהודי אף-פעם לא רע}. אני לא אומרת לך להפסיק לשחק ,ממש לא, רק אל תשקר לי! לא! אל תגיד לי שלכעוס זה בסדר ולרכל זה ממש סביר, אל תאמר לי שהיום מלא בערפל כי אז אני לא אוכל לראות שהוא בהיר. אני יודעת כמה אתה חכם הרי זה כבר הוכח לעל{כמו בגיאומטריה} אבל אתה בכל זאת עבד ד' ומלאך והרי כתוב בפרקי אבות "חכם לא נכנס לחכם או גדול ממנו" אני לא אומרת שהיצר הטוב יותר גדול ממך, אבל אתה לא נותן לו לדבר! אני ממש לא יכולה לשמוע אותו ככה! אז מה הפלא בדיוק שאני הולכת אחריך? תשתוק לרגע!!! ושוב אני לא מתכוונת שתרמה עכשיו בתחרות ואל תדאג תן את כל הכח שלך ותראה איך אני מנצחת- ככה אני נהית יותר גדולה. אז שיהיה לך בהצלחה באימונים ובצילומים ושהטוב ביותר ינצח –אל תיעלב הכוונה לבחירה. משחק מהנה שפנת הניסיונות שלך....

בס"ד שא עניך אל הים, הבט אל הגלים. בקש מבורא עולם מעט מן הרחמים. עכשיו האוקינוס סוער וגועש, זו דווקא הסיבה לא להתייאש. אנא אל תלך! כשרצנו על החוף הסתכלתי מאחורי, ראיתי שתי עקבות לא גדולות יותר מדי. ולידי חרוטים פסים עגולים. זה אתה! זה אתה על כסא עם גלגלים. אני כותבת שיר כדי שתרצה להישאר. אני כותבת כי, אני אוהבת יותר! ומחשבה אחת עלייך מורידה אלפי דמעות. כשבא לי לבוא אלייך לא רוצה לבכות! ואני יודעת שכואב ורע, אני יודעת שאתה רוצה תמורה על כל התלאות המלאות בסבל גדול רק אנא, אל תשאיר רק את עקבותי בחול. אתה תבריא, תאמין , אתה יכול!!!!

לב קטן, המכיל כה הרבה. אגרוף של ילד ומידע של מבוגר. שער התמימות מזמן נסגר. דמעות של בית רבן, התייפחות נוספת, בקשר לעניין, אני רק הולכת. כי הפסקתי להקשיב. לא רוצה להכאיב. בבטן נשמרים כל הסודות, ורק אצלי מפתח החומות. השביל מלא באבנים צהובות, אין דרך חזרה לכוונות הנסתרות. והלב - לב של ילד. והכאב - כאב של ילד. וחיוך מאיר, ביום צעיר, בהיר, עשה את היום שלי לשמח. והירח זורח. בתוך תוכי, פרחי פורח. וזה ילדי! זה אני! זה ליבי!