שיבולת בשדה כורעה ברוח...
שולי שמלה לבנה מתנפנפים כמות (כורעים כמעט תחת עומס הריק הסובב אותם)
סלים ירוקי שוליים מורמים אל על,
ואני-אנה אני באה?
בין שיר לריקוד
בין אומר לדקלום
בין השבילים האפורים של אותו מקום,
של אותם החיים.
פוסעת, מרקדת, מעיפה מבט
לוקחת חלק. שם ולא שם
איתם. וכל כך לא.
ואחר כך אל תוך החדר אוכל..
ופלטות של גבינה ויין לבן משובח, או לא.
ותוכניות מלאות כלום אל תוך הלילה.
ליל מתן תורה...
...והיא אי שם.
פוסעת לה בשבילים ארוכים. אפורים אולי.
אך כל כך מלאים. כים של שיבולים.
לילה שכזה, לבן-שקט-כל כך אישי.
שולחן עם מפה לבנה וכילים נאים
יין, בשר וחלה אפויה.
ויש לפני. (לפני הרבה שנים בארץ מואב..)
ויש קידוש.
ויש אחרי..
והיא רוצה, כל כך רוצה להספיק,
עוד פסוק של תהילים ועוד פסוק
והיא רוצה כל כך רוצה לקבל את התורה, באמת. בפנימיות.
באהבה.
וזה לא קל.
ילדים בוכים, עיפים, הבעל צריך ללכת.
וגם רוצה. גם הוא רוצה לקבל את התורה.
לתקן פגמים של אותו הלילה
ליל מתן תורה.
וזה לא פשוט.
ערימות של כלים נשארו לה. שם בצד אחרי הסעודה
מבוישים משהו על ששינו צורתו של מטבח נקי של חג.
אבל היא ממשיכה, משתדלת,
חותרת בין גליו הגבוהים של ים העשייה
ואומרת עוד פסוק. עוד מילה.
מתקרבת לה כך לאיטה אל קצה ההר
אל קצה קצהו של אותו רגע מופלא
מרגישה כמו מוסרת את נפשה
והיא שמחה.
ואני...
רוצה לבוא איתך
לגעת בשולי שמלתך הצחורה באמת,
במהותה
לפסוע בשבילי הוייתך
הלא פשוטה- אני יודעת,
אבל נוגעת כל כל באמת.
לפעמים עד כאב.
רוצה לטעום ממטעמי חגייך, שבתותייך,
מנפלאות שירייך, תפילותיך.
ללון במרחבי שדותייך העמוסים לעיפה
בזרעי החיים עצמם.
ולגעת בקצה קצהו של ההר
לפחות אם לא יותר.
איתך. כמותך.
עמך- עמי
אלוקייך- אלוקי.
התרשי..?
....אחותי....?
תגובהתגובות