יצירות של טליה | יצירות ש-טליה אהבה

בכלא אי שם.
יש אנשים מסוימים שהיו מספרים שבכלא הזה
יש מוזיקה טובה, חֶבְר'ה טובים, אוכל טוב, שתיה.
לאנשים מסוימים היה 'טוב' להיכנס לכלא הזה,
מרצונם החופשי,
רעבים לחופש
ששמו כלא.
אנשים מסוימים אחרים היו מזדעזעים מהחלונות שם,
לא חלונות לסורגים, חלונות לנשמה, חלונות
שהאור בם כבה, שהנורה כבר קרה.
חלונות לנשמה (שהייתה?) טהורה.
אנשים מסוימים אחרים היו בורחים משם,

יש לה אי, אישי, סודי
אף אדם לא ידע עליו מלבדי,
שהרי היא - עצמי.
אי הדעת
חול זהוב, דקלים רמים
גלים רופים, אליו הומים.
ספוג כולו בתוכה
ואין יודע היותו מלבדה.
והיא פראית, צרובה משמש
מוקפת ים, צמאה למים
כבר מזמן שאין איש מודע לה, בשמה
גם לא היא עצמה.
חיה מהיד לפה והלאה
שוכחת מאיפה באה , רע לה.
ימים כבים מכתימים את האופק
ירח ממצולות קורא לה לשוב,
אמר

פעם ראיתי איש עם חולצה, שהיה כתוב עליה
מאחורה על הגב, כמה סנטימטרים מתחת לראש שלו
"הלכתי לאיבוד, תכף אשוב".
רציתי לשאול אותו אם הוא חזר כבר, ומה הוא מצא שם.
אם היה בכלל שווה ללכת לאיבוד.
האיש עצר באיזה תחנת אוטובוס (אולי בדרך לאיבוד)
אני המשכתי הלאה.
מנסה לא ללכת לאיבוד..

לא ללכת לאיבוד באמצע שום דבר
באמצע סוף דבר.
וגם לא בתחילתו
הלוואי.

אשמורת שלישית של לילה, רגעים עת הניצה קרן ראשונה.
כבר חגור הייתי ונעול, יושב בחצר. מאזין לנשמותיו הניתחיות של המדבר.
חושב הייתי עליך, בני. לעולם לא תיקרא את המכתב הזה, לעולם לא תדע את שכתוב בו.
ובכל זאת אני כותב אותו אליך, אולי כדי להשקיט את מצפוני ביחס הרגשות שלנו זה לזה.
אני מתאר לעצמי שלהיות בן של אחד כמוני זה לא חלום של אף ילד, בכל אופן, אף ילד, באף שלב משנות חייו הראשונות.
ילד

לזכרם של כל הניספים באסון הכרמל

נשמתו של צוער שמן הצור נחצבה
על שיירי גופתו תוקם מצבה.

לחייו שסמקו מחום הכבשן
עינייו של צוער שסומאו בעשן.

לב שזעק שמע ישראל
עת הגוף מהנשמה התערטל.

ברגליו שנמלט מאוטובוס בוער
את תפקידו שקיפד באופן סוער.

ידיו שהשחירו כשהתחפר בגומה
עצמותיו שהלבינו בצווחת הדממה.

בחושבו על האש, אש חנוכה
לא

פעם הלכתי ברחוב וראיתי אותך מרחוק
הלב שלי צעק בשמחה אבא, הפה שלי קרא גם הוא.
אז רצתי אליך, רציתי לשמח אותך,
הגעתי אליך ממש ו..
אז היית אבא של מישהו אחר,
אבא אחר הסתכל אלי.
לא ראה בי את בנו, שלו
ידי שכבר היתה בידו החמה
הגדולה,
נשמטה לה אט אט
הלב צעק, אבא!
והפה התעקם מטה,
היתי אז אולי בן ארבע.
והיום אם ארוץ אל אבי
היאסוף את ידי?
והיום כשגדלתי

"אבא שלי הוא איכר" הוא אמר בטון של חצי שואל חצי אומר.
מחכה בלהיטות לתגובת הניצב מולו.
"אבא - שלי - איכר" הוא שמע את עצמו אומר, וחצי ממנו נעלב בתוכו.
"אבא שלי? איכר?!" הדהד קולו באוזנו שלו בתמיהה, בבושה, במין אוף של אכזבה.
איכר, איכר איכר וזהו.
אבא שלך איכר!!
האבא שלך האיכר, ההוא שחולצתו משובצת. מבד גס, שלפעמים תפןסים בה אנצים של קש.
ובשרווליה חפונים זוג ידיים חסונות, מחוספסות,

שלום,
אבא
עת האסיף הגיע
ואת צאנך הינך אוסף.
כתרך הצפנת חרש
ויצאת לחפש,
חיפשת אותי אבי מלכי
בין חגווי הסלע,
בין צורים.
ואני אינני באתי
חתרתי במים רדודים.
חיפשת אותי אבי , מלכי
בין השיבולים.
והן כורעות ועמוסות מברכתך עלי בנים.
המתנת זמן רב בתור
מלכי, אבי
עד שהקצתי ורצתי אילך,
צורי.

אני ישנה וליבי ער
אבן, זהב, לב גֶר.
איפה הבשר? הרוך? החמלה?
ולב העולם? איפה אתה?
הוא ער, משאבת דמי
אך אינו מעירני
מותיר אותי
מתבוססת בי.

פרחים שתלתי אמש-
היה ירח מלא.
את תקוותיי תליתי חרש,
כי היה ליבי כבר לאה.
תליתי אותן מעל הפרחים.
תקוותיי
רק אחת השארתי אצלי-
תקווה שתליתי בפרחי.

אדם להבל דמה.
יש חיים באמצע,
אז מה?

מאדמה לעפר.
באמצע, כמו צמח.
בידיו להחליט,
אם להיות נבול או פורח.

נולד לעולם והתחיל במירוץ
המטרה היא אחת.
התפקיד הוא לרוץ.

יודע מטרתו,
מודע לתפקיד.
ובכל זאת-
לא חש טעם בתכלית

איך שכל חייו בתילי לבטים,
חששות הצצים חדשים כנבטים
חושב על האיך, ההיו מבטים. . ....

מודע למיגרעותיו,
מסיט

ברגעים של שלכת
הזמן כמו עומד דום
ברגעים של שלכת
העולם כמו נידון לגרדום

ברגעים שעננים כבדים מעיבים
יש רק אפור שחור ולבן
ברגעים שעננים כבדים מעיבים
יודעים שהירוק הבא כבר מוכן

ברגעים של שלכת
יודעים שלסוף תהיה התחלה
ברגעים של שלכת
מרגישים את ראשיתה של פריחה

ברגעים שהרוח נושבת
העלה עוד כימע ידלדל ויצנח
ברגעים שהרוח נושבת
הניצן

ירדתי אתמול לגן. לחפשךָ,
שמעתיךָ מסתובב שם, לבדךָ.
לא קלה היתה הירידה,
כמו טיפוס על הר גבוה.
לא לשווא ירדתי את העלייה.
אך הרגשתי
שלא מצאתיך.
עמדתי אתמול בגן
בלעדיךָ
חשבתי שהלכתָ, חמקתָ ואינךָ.
חישבתי שהאדמה תפער את פיה
תבלע אותי, אך היא שבה והקיאה.
כרעתי על בירכיי בתחינה,
קרעתי את בגדיי לחנינה.
רעיתי בשדה זר
חיפשתיךָ בניכר.

ראיתיך מתבוססת בדמך,
מוקפת ערב רב מעמך,
והם נועצים בך מבטם,
מפגינים בבוז את חיבתם.

חיבתם לכל דבר- מלבדך.
נוגעים לא נוגעים, חולפים לצידך.
שפתיהם קפוצות בזעם חם,
רומזים לך- לכי. עשי צעד חכם.

ואת- ערפל כבר מילא את לבך,
זוכרת בקושי את מולדתך, את שמך.
שערך סתור, חולצתך פרומה,
זרוקה בפינת קְלָעֵי הבמה

טוב לך שכך, אז אינך

שיבולת בשדה כורעה ברוח...
שולי שמלה לבנה מתנפנפים כמות (כורעים כמעט תחת עומס הריק הסובב אותם)
סלים ירוקי שוליים מורמים אל על,
ואני-אנה אני באה?
בין שיר לריקוד
בין אומר לדקלום
בין השבילים האפורים של אותו מקום,
של אותם החיים.
פוסעת, מרקדת, מעיפה מבט
לוקחת חלק. שם ולא שם
איתם. וכל כך לא.
ואחר כך אל תוך החדר אוכל..
ופלטות של גבינה ויין לבן משובח,

דמי אחיך זועקים.

הרבה שלוחים למקום.
ואת נקמת דם עבדיו ה' ינקום.
הרבה רגשות מציפות את הראש,
המון מחשבות מרטיטות את הלב,
הבילבול שבין שכל לרגש, כואב.

הידיעה שלא המקל, הוא זה שהכה.
ההבנה, שהיד היא המשלחת את המכה,
לא מטפטפת וחודרת עמוק,
נותנת לכעס לפרוע בחוק.

שוברת כלים. איבדה עשתונות.
והרי אלוקים רק ביקש לשנות.
לרמוז על הגבול,
שאליו

על רגל אחת
רגל שניה באוויר
אוזר אומץ
מביט לאופק הבהיר

אל קורות העבר
מתבונן בריפרוף
מבט מיואש
בעין ניצוץ של טירוף

על רגל אחת
רגל שניה באוויר
בקצה הצוק
מול נץ השמש המאיר

על קורות העבר
מתבונן בריפרוף
הרגש כבוי
כבה בינות לאספסוף

על רגל אחת
גובל לאין אונים
מתפרצת דימעה
מפילה תחנונים

על סף התהום
על