יצירות של טליה

בכלא אי שם. יש אנשים מסוימים שהיו מספרים שבכלא הזה יש מוזיקה טובה, חֶבְר'ה טובים, אוכל טוב, שתיה. לאנשים מסוימים היה 'טוב' להיכנס לכלא הזה, מרצונם החופשי, רעבים לחופש ששמו כלא. אנשים מסוימים אחרים היו מזדעזעים מהחלונות שם, לא חלונות לסורגים, חלונות לנשמה, חלונות שהאור בם כבה, שהנורה כבר קרה. חלונות לנשמה (שהייתה?) טהורה. אנשים מסוימים אחרים היו בורחים משם, עושים כל שביכולתם לצאת, לפרוק, להתרחק מהכלא. שבעים מהחופש. חופש ששמו כלא. אנשים מסוימים אחרים שכלואים מרצונם "החופשי" מידי פעם מנסים לצאת, להשתחרר. לא תמיד מצליחים, האנשים שוכחים שתמיד גם על אזרחי יכולים ללבוש מדי אסיר.

יש לה אי, אישי, סודי אף אדם לא ידע עליו מלבדי, שהרי היא - עצמי. אי הדעת חול זהוב, דקלים רמים גלים רופים, אליו הומים. ספוג כולו בתוכה ואין יודע היותו מלבדה. והיא פראית, צרובה משמש מוקפת ים, צמאה למים כבר מזמן שאין איש מודע לה, בשמה גם לא היא עצמה. חיה מהיד לפה והלאה שוכחת מאיפה באה , רע לה. ימים כבים מכתימים את האופק ירח ממצולות קורא לה לשוב, אמר לה בואי והיא יצאה את האי יצאה מדעתה.

פעם ראיתי איש עם חולצה, שהיה כתוב עליה מאחורה על הגב, כמה סנטימטרים מתחת לראש שלו "הלכתי לאיבוד, תכף אשוב". רציתי לשאול אותו אם הוא חזר כבר, ומה הוא מצא שם. אם היה בכלל שווה ללכת לאיבוד. האיש עצר באיזה תחנת אוטובוס (אולי בדרך לאיבוד) אני המשכתי הלאה. מנסה לא ללכת לאיבוד.. לא ללכת לאיבוד באמצע שום דבר באמצע סוף דבר. וגם לא בתחילתו הלוואי.

 

אשמורת שלישית של לילה, רגעים עת הניצה קרן ראשונה. כבר חגור הייתי ונעול, יושב בחצר. מאזין לנשמותיו הניתחיות של המדבר. חושב הייתי עליך, בני. לעולם לא תיקרא את המכתב הזה, לעולם לא תדע את שכתוב בו. ובכל זאת אני כותב אותו אליך, אולי כדי להשקיט את מצפוני ביחס הרגשות שלנו זה לזה. אני מתאר לעצמי שלהיות בן של אחד כמוני זה לא חלום של אף ילד, בכל אופן, אף ילד, באף שלב משנות חייו הראשונות. ילד זקוק לחום מהוריו, לאוזן קשבת אצל כל אחד מהם, לזמן איכות עם כל אחד מהם. לך היה הכל, אם אחד מהם. עם אימך, אני לעומתה לא הענקתי לך אף אחד מהמונחים האלה, לא מאלה ולא מעוד רבים אחרים, טובים יותר או נחוצים פחות. תמיד היה לי תירוצים מה יותר חשוב וצריך ומתאים לעשות עכשיו. ככה אתה חושב. אה, תמיד יותר נוח לשמוע את הצרות של האחר, ללמוד על דברים נשגבים ולהדרוש בהתלהבות לאלפי מעריצי דרכי, יותר כיף להיות נחמד לאנשים שאין לי מחויביות אליהם, לא ככה? לא. ככה חשבת כשהתחלת לחשוב בתור מתבגר, חשבת שלאב עסקן, איש ציבור הנדיב הנודע לא איכפת מהבן שלו, אחרי הכל איזה פירסום יכול נער צעיר הנתון בחילופי מצבי רוח וחצ'קונים על הפנים לעלות את רמת המודעות לפעילות אביו. אהה, בני, אילו יכולנו להבהיר עיניינים, ללבן סוגיות וליישר משקעים. מה חשבת אחרי הלימוד היומי, המשותף, שלנו? שאני עושה זאת למען הציון שלך, משום ש'אני' אבא שלך ולא משום שאתה בן שלי. כמה מצטער אנוכי, ילד. כמה הייתי רוצה לחשוף אותך קימעה לריגשותי. הזמן קצר בן, והמלאכה מרובה. למרות שלא תקרא הייתי רוצה לתקן את שארע. אני א-ו-ה-ב אותך! אהבת נפש, אהבת אמת, כל מולקולה שבי זועקת אליך זאת, כל חלקיק ממהלך חיי חשוב לי, חשוב לי בגללך. בגלל שאילו החיים שלך, בגלל שאתה החשוב לי בזכות מי שאתה, בזכות הכוחות שבך, בזכות האדם שבנית מעצמיך. אני אוהב אותך ילדי למרות. אילולי יכולתי להביע ריגשותי בפניך.. להשיל מעלי החליפה.. לשחרר את העניבה.. הייתי רץ אליך, מניפך באוויר ומפזז עימך בזרועותי בצעדי ריקוד עליזים. כי אני שמח, אני מאושר שאתה בני. שנים חיכיתי לך יקירי, שנים של בדידות, של עצבות, של תפילות. בשנים האל הטרם הפצעת לחיי הייתי שוקע במחשבות, למה ככה העולם.. רע אכזר הטבע. ערכתי מחקרים, גילית עקיבות. מצאתי נוסחא ששינתה את חיי, שינתה אותי. החלתי עוסק בצרכי ציבור, את מחקרי פירסמתי ברבים, הפצתי מידעים, הארתי עיני רבים, העברתי להם את הנוסחא הפלאית, החלטתי להקדיש את חיי למען המפעל הזה, באין לי בן להוריש לו ריגשותי, לשתף אותו בהשקפותי אימצתי לי כל דכיפין. עד שאתה באת, בני. היית הנס האישי, אחרי כל כך הרבה שנות ליל הפצעת כחמה מנרתיקה לחמם את חיי. אמא שלך תחי' פרשה כנפיה עליך ונתנה לי לשוב לקיים את נידרי כלפי היקום, להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה, לפרסם את ממצאי ולפשטם ברבים, למען יראו יוארו ויזכו רבבות לחיות נכון ולגלות את סוד החיים. כמה היה קשה לי לחזור לעבוד במלוא כוח סוסי, הידיעה שאתה במרחק חיבוק ממני הייתה לי כבושם היין בגינת המלך, בגינת המלך- מקום שאין ידי מגעת, אליך, בך. עבר זמן, שמעתיך ממלמל הברות, פוסע פסיעות ראשונות, ולא הייתי אני זה שתמך בך עת הסתבכו רגליך השמנמנות זו בזו, היד שהשכיבה אותך לישון היתה היד שהעירה אותך בבוקר, היד של אימך. הבן יקיר לי, לו ידעת את לילות האושר את נכנס הייתי לחדרך, עיני טרוטות וליבי שלך. שמחתי הייתה שלמה, יש לי בן, בן יקיר לי. ולפתע ביום בהיר, בעצם לילה בהיר זה היה זרוע כוכבים לאין ספור. נידרשתי להיפרד ממך, להחזירך אל המקום ממנו באת. אלוקים נתן אלוקים לקח, ניסיתי לנחם עצמי, זה היה כמו לנסות למלא בור בלי תחתית. אבל הצלחתי בסוף, מפעל חיי היה זה שעזר לי, התגליות שגיליתי במהלך פועלי הן אלו שחיזקו אותי מליפול למרה שחורה. זהו בני השחר עלה היום הגדול את כלולות הוא, מצטרף אתה עתה אל הצור ממנו חוצבת, עתה תחזור להיות בשלמותיך. היום מלווה אני אותך בדרכיך האחרונה, דרכנו מתפצלות, עומד אני להחזירך לאביך המיתולוגי, אל אב הרחמן, אני עומד לעשות זאת, שמא אשב לעשות זאת, כרגע איני מסוגל שאני יכול לעמוד בזה...   אהיה שלום בני יצחק איני הראה לך את המכתב הזה, למרות שהדרך ארוכה. ובכלל, אין לי שמץ של מקום, איה אלך עימך, מן הסתם לאן שאישאונו רגלנו, והחמור והנערים ילכו עימנו..   אוהב אותך לעד אביך אברהם

לזכרם של כל הניספים באסון הכרמל נשמתו של צוער שמן הצור נחצבה על שיירי גופתו תוקם מצבה. לחייו שסמקו מחום הכבשן עינייו של צוער שסומאו בעשן. לב שזעק שמע ישראל עת הגוף מהנשמה התערטל. ברגליו שנמלט מאוטובוס בוער את תפקידו שקיפד באופן סוער. ידיו שהשחירו כשהתחפר בגומה עצמותיו שהלבינו בצווחת הדממה. בחושבו על האש, אש חנוכה לא חישבן מדוע הוא קיבל המכה. בחושבו על כאב האישה שנגדו ניסה להניצל ככל אשר עלה בידו. בחשבו על ילדו הרך בשנים, שזה עתה פסע את צעדיו הראשונים. אמר הווידוי את האש צרבה. אמר את שם בנו בקו(כ)ל האהבה. והוא השאיר צוואה מלאת גאווה, הוא מסר את נפשו בתפקיד לאומה. והוא יזכר לדורות כאיש הלהבות עם ידיים שחורות ועצמות מלבינות, עם לחיים סמוקות ועניים צרובות וגרון מיוחד שצעק ה' אלוקנו ה' א-ח-ד

פעם הלכתי ברחוב וראיתי אותך מרחוק הלב שלי צעק בשמחה אבא, הפה שלי קרא גם הוא. אז רצתי אליך, רציתי לשמח אותך, הגעתי אליך ממש ו.. אז היית אבא של מישהו אחר, אבא אחר הסתכל אלי. לא ראה בי את בנו, שלו ידי שכבר היתה בידו החמה הגדולה, נשמטה לה אט אט הלב צעק, אבא! והפה התעקם מטה, היתי אז אולי בן ארבע. והיום אם ארוץ אל אבי היאסוף את ידי? והיום כשגדלתי השתנו פני עד בלי היכר? שכשארוץ אני לאבי, יזהני, ישאני כבן???

"אבא שלי הוא איכר" הוא אמר בטון של חצי שואל חצי אומר. מחכה בלהיטות לתגובת הניצב מולו. "אבא - שלי - איכר" הוא שמע את עצמו אומר, וחצי ממנו נעלב בתוכו. "אבא שלי? איכר?!" הדהד קולו באוזנו שלו בתמיהה, בבושה, במין אוף של אכזבה. איכר, איכר איכר וזהו. אבא שלך איכר!! האבא שלך האיכר, ההוא שחולצתו משובצת. מבד גס, שלפעמים תפןסים בה אנצים של קש. ובשרווליה חפונים זוג ידיים חסונות, מחוספסות, קצת חומות מרגבי אדמה לחים. האבא שלך, שקם עם אור ראשון כדי להספיק להתפלל במיניין ולקרוא את התהילים של אותו היום, ללמוד הללכה יומית עם שייקה הרפתן. האבא שיצא אל שדהו ומתוך כוונה רבה יבחר את צמד השוורים ויזכה לקיים את שמירת לאו כלאיים. אבא שמתפעל מהפרפר שנח על פרח, פרח שעד אתמול היה ניצן. שרואה את פועלי הבריאה מתוך אהבה, התפעלות ויראה. שמבין מימד נוסף מכבודו מלא עולם. שרואה את הדרו של הבורא בטבע הנעלם. האבא שיעצור למנחה, וישבות בשמיטה. שזוכה לקיים מצוות רבות שאף יהודי לא זכה. שמת לב בן האיכר, איך מכוון אביך ב'תן טל ומטר'??

שלום, אבא עת האסיף הגיע ואת צאנך הינך אוסף. כתרך הצפנת חרש ויצאת לחפש, חיפשת אותי אבי מלכי בין חגווי הסלע, בין צורים. ואני אינני באתי חתרתי במים רדודים. חיפשת אותי אבי , מלכי בין השיבולים. והן כורעות ועמוסות מברכתך עלי בנים. המתנת זמן רב בתור מלכי, אבי עד שהקצתי ורצתי אילך, צורי.

אני ישנה וליבי ער אבן, זהב, לב גֶר. איפה הבשר? הרוך? החמלה? ולב העולם? איפה אתה? הוא ער, משאבת דמי אך אינו מעירני מותיר אותי מתבוססת בי.

פרחים שתלתי אמש- היה ירח מלא. את תקוותיי תליתי חרש, כי היה ליבי כבר לאה. תליתי אותן מעל הפרחים. תקוותיי רק אחת השארתי אצלי- תקווה שתליתי בפרחי.  

אדם להבל דמה. יש חיים באמצע, אז מה? מאדמה לעפר. באמצע, כמו צמח. בידיו להחליט, אם להיות נבול או פורח. נולד לעולם והתחיל במירוץ המטרה היא אחת. התפקיד הוא לרוץ. יודע מטרתו, מודע לתפקיד. ובכל זאת- לא חש טעם בתכלית איך שכל חייו בתילי לבטים, חששות הצצים חדשים כנבטים חושב על האיך, ההיו מבטים. . .... מודע למיגרעותיו, מסיט מחשבותיו. אך סיכר ליבו, תמיד מציף את גדותיו ..ץץתצממנךל .

ברגעים של שלכת הזמן כמו עומד דום ברגעים של שלכת העולם כמו נידון לגרדום ברגעים שעננים כבדים מעיבים יש רק אפור שחור ולבן ברגעים שעננים כבדים מעיבים יודעים שהירוק הבא כבר מוכן ברגעים של שלכת יודעים שלסוף תהיה התחלה ברגעים של שלכת מרגישים את ראשיתה של פריחה ברגעים שהרוח נושבת העלה עוד כימע ידלדל ויצנח ברגעים שהרוח נושבת הניצן הבא יצמח ויפרח רגעים של שלכת הם תהליך בגלגל רגעים של שלכת הם כקשת במעגל רגעים של מתח על מה יהיה רגעים שחולפים ועתיד לא נראה... רגעים של שלכת....

ירדתי אתמול לגן. לחפשךָ, שמעתיךָ מסתובב שם, לבדךָ. לא קלה היתה הירידה, כמו טיפוס על הר גבוה. לא לשווא ירדתי את העלייה. אך הרגשתי שלא מצאתיך. עמדתי אתמול בגן בלעדיךָ חשבתי שהלכתָ, חמקתָ ואינךָ. חישבתי שהאדמה תפער את פיה תבלע אותי, אך היא שבה והקיאה. כרעתי על בירכיי בתחינה, קרעתי את בגדיי לחנינה. רעיתי בשדה זר חיפשתיךָ בניכר. ואז אתמול, שמעתיךָ בגן, לבדךָ כל כך שמחתי, נירגשתי לפגישתי עימךָ. איך התארגנתי לפני בואי לראותךָ. ועתה איכה? אולי כזבו השמועות. חמקו העיתות ועזבתָ השדות? שוב פיספסתי את המועד, קם נופל מחפש אותךָ לי לסועד. כסומא מהלך בינות הריסות. מחפש קירבתךָ, מנסה לנסות. אוי, מלכי לשדה ירדתָ שדה בו השיבולים זהב וקוצרים אחוזי רעב. שדה שפתחו תעתועים ובו קולות מהדהדים. קוראים לי למלכי ואני, רוצה לבוא בכל מאודי. מדלג בין ההרים אפוף געגועים. מלך נשגב, באתי אילךָ ברצוני לרצונךָ חיפשתיךָ, אך עיני מדמעות סמאו ניכחה. אנא מלכי מלך רם ונישא גלה כבוד מלכותךָ, עלי בבקשה.

  ראיתיך מתבוססת בדמך, מוקפת ערב רב מעמך, והם נועצים בך מבטם, מפגינים בבוז את חיבתם.   חיבתם לכל דבר- מלבדך. נוגעים לא נוגעים, חולפים לצידך. שפתיהם קפוצות בזעם חם, רומזים לך- לכי. עשי צעד חכם.   ואת- ערפל כבר מילא את לבך, זוכרת בקושי את מולדתך, את שמך. שערך סתור, חולצתך פרומה, זרוקה בפינת קְלָעֵי הבמה   טוב לך שכך, אז אינך מדברת, כבר בחרת את דרכך ואינך מוותרת. ממשיכה ללכת ללא מעצור, כי זוהי הדרך בה בחרת לבחור.   וטוב לך שכך, עם זה הרצון, שפרשת לך מלכת בעקבות הצאן. וסביבך מתקוממים, כי חרגת מהדגל, סביבך הם פוקחים עיני עגל.   אבל את, ילדתי, כבר עזבת הנתיב, שברת מוסכמות, לא נשמעת לתכתיב. ואת קוממת אותם, בחריגה, כמו חור נשזר במלאכת אריגה.     אהבתיך ואוהבת, לנצח אוהב כי גם כוכב שנפל לנצח הוא כוכב.  

שיבולת בשדה כורעה ברוח... שולי שמלה לבנה מתנפנפים כמות (כורעים כמעט תחת עומס הריק הסובב אותם) סלים ירוקי שוליים מורמים אל על, ואני-אנה אני באה? בין שיר לריקוד בין אומר לדקלום בין השבילים האפורים של אותו מקום, של אותם החיים. פוסעת, מרקדת, מעיפה מבט לוקחת חלק. שם ולא שם איתם. וכל כך לא. ואחר כך אל תוך החדר אוכל.. ופלטות של גבינה ויין לבן משובח, או לא. ותוכניות מלאות כלום אל תוך הלילה. ליל מתן תורה...   ...והיא אי שם. פוסעת לה בשבילים ארוכים. אפורים אולי. אך כל כך מלאים. כים של שיבולים. לילה שכזה, לבן-שקט-כל כך אישי. שולחן עם מפה לבנה וכילים נאים יין, בשר וחלה אפויה. ויש לפני. (לפני הרבה שנים בארץ מואב..) ויש קידוש. ויש אחרי.. והיא רוצה, כל כך רוצה להספיק, עוד פסוק של תהילים ועוד פסוק והיא רוצה כל כך רוצה לקבל את התורה, באמת. בפנימיות. באהבה. וזה לא קל. ילדים בוכים, עיפים, הבעל צריך ללכת. וגם רוצה. גם הוא רוצה לקבל את התורה. לתקן פגמים של אותו הלילה ליל מתן תורה. וזה לא פשוט. ערימות של כלים נשארו לה. שם בצד אחרי הסעודה מבוישים משהו על ששינו צורתו של מטבח נקי של חג. אבל היא ממשיכה, משתדלת, חותרת בין גליו הגבוהים של ים העשייה ואומרת עוד פסוק. עוד מילה. מתקרבת לה כך לאיטה אל קצה ההר אל קצה קצהו של אותו רגע מופלא מרגישה כמו מוסרת את נפשה והיא שמחה.   ואני... רוצה לבוא איתך לגעת בשולי שמלתך הצחורה באמת, במהותה לפסוע בשבילי הוייתך הלא פשוטה- אני יודעת, אבל נוגעת כל כל באמת. לפעמים עד כאב. רוצה לטעום ממטעמי חגייך, שבתותייך, מנפלאות שירייך, תפילותיך. ללון במרחבי שדותייך העמוסים לעיפה בזרעי החיים עצמם. ולגעת בקצה קצהו של ההר לפחות אם לא יותר. איתך. כמותך. עמך- עמי אלוקייך- אלוקי. התרשי..? ....אחותי....?

דמי אחיך זועקים. הרבה שלוחים למקום. ואת נקמת דם עבדיו ה' ינקום. הרבה רגשות מציפות את הראש, המון מחשבות מרטיטות את הלב, הבילבול שבין שכל לרגש, כואב. הידיעה שלא המקל, הוא זה שהכה. ההבנה, שהיד היא המשלחת את המכה, לא מטפטפת וחודרת עמוק, נותנת לכעס לפרוע בחוק. שוברת כלים. איבדה עשתונות. והרי אלוקים רק ביקש לשנות. לרמוז על הגבול, שאליו מתקרבים. לסמן, שעד כאן. אחרת לא ממשיכים. רמז במרחק, בשינוי הטבעים. נשף בעורפנו, בצוארם של עמים. והוא לא ינום ואנחנו חורפים. השומר ישראל ואנחנו פוחזים. ומלאה לה הכוס, וגדשה הסאה. ודורש הריבון תשומת לב מלאה. שידע כל פעול שאתה פעלתו ויבין כל יצור שאתה יצרתו וידע כל אשר נשמה באפו ה' הוא האלוקים והעונש מגיע, המכה מכאיבה. המקל משתלח בחדוות הריגה. והיד שאוחזת, ששלחה המשחית היד, מלטפת אחרי התקרית. כל כלב בא יומו ואנחנו נינקום! דם עבדיך שפוך ואנחנו נסתום?! נשמות טהורות שכיפרו בעדי בערב שבת נגדעו בגללי ואינני בוכה, רק הלב שדואב ולא, איני יודעת כמה אבא אותם אוהב.

על רגל אחת רגל שניה באוויר אוזר אומץ מביט לאופק הבהיר אל קורות העבר מתבונן בריפרוף מבט מיואש בעין ניצוץ של טירוף על רגל אחת רגל שניה באוויר בקצה הצוק מול נץ השמש המאיר על קורות העבר מתבונן בריפרוף הרגש כבוי כבה בינות לאספסוף על רגל אחת גובל לאין אונים מתפרצת דימעה מפילה תחנונים על סף התהום על רגל אחת קול ענות המצפון מוחה שיגעון ועומד על הרגל מתנדנד כה וכה והדף קל רוח הדפו אל סופו אל הסף.