בודד במדבר, בים חולות רחב,
עובר ההלך ההוא, הקטן.
מהרהר בביתו, ובמה שעזב,
חש עד כמה צודק הוא הדין.
משולח למדבר על ידי אוהבו,
על גבו משאו הכאוב,
של בדידות ואשמה ורוצה שידע
עד כמה חפץ הוא לשוב.
(פזמון:
ובלילה, עם הרוח,
צלילי חליל אל החולות פורחים.
והוא שומע, ויודע,
עוד לא תמו הדרכים.
הכינור ביבבת מיתריו מנגן,
נישא ועולה, מפלח.
וההלך מוסיף, וצועד, וחושב,
ומיבב הכינור עם הרוח.
כבר ביקר בטירות, ופגש בפאר,
כבר חשב לעצור ולנוח.
אך עד שישב, והוחשב כתושב,
שוב הושלך כציפור אל הרוח.
ועד מה שבטח בפאר, בהדר,
תמיד אכזבוהו כפליים.
ובלב נשבר, תמיד שב למדבר,
והכינור נשא שוב את קולו.
(פזמון)
ויום אחד, כמו מרחוק,
שמע קול נעימה דקה,
והחליל אל החולות קרא,
על הדרך למולו ראה את משלחו
יצא הוא לקראתו אל המדבר.
עוד קשה הייתה דרכו,
אך קל היה ליבו,
ידע הוא כי חטאו כּוּפּר.
וכמו ההלך כך היא האומה....
תגובהתגובות