יצירות של גפן36

ישראל הוא נשמתה וכֹּחה, וזיו פניה. אך בניה שואלים איה ביתם. שועלים הילכו בו, והיא תכס עיניה, ותבוש על שראו בה מענם. עומדת ושותקת, וזועקת שימו לב. כי נמכרנו החרשתי, אך המלך עוד כואב. ואין נזק הצר שווה כנזק המלך, ומדוע כך הופקרתי בידי שרי הפלך. ואני, בקטנותי, נאלמתי דומייה. החשיתי מטוב וכאבי נעכר. חם ליבי בקרבי, בהגיגי תבער אש. ולא נותר לי, רק לומר לה, שתקווה עוד יש. יש תקווה לאחריתך, מאת ריבון עולם. הנה שבים, ארצי, בנייך לגבולם.

אין כמעט אנשים רעים. יש אנשים שרע להם. אני אחת מהם, כבר לא מעט שנים. אתם בטוחים שאני אמא גרועה, וגם בתור אדם - אין בכלל מה לדבר. אין אישיות. הכל מחוק מבחינתכם. אני רק האישה ההיא, שמסתובבת ברחוב. לפני שלוש שנים פנתה אלי אחת הנשים, ואיימה עלי שתיקח את ילדי. כאילו מתוך טוב לב אמרה, ודאגה לשלומו, אך באמת - רק מקנאה. שכן היא ערירית, ובידי אין דבר לעשות כדי להתנגד לה. יום אחד היא תיקח אותו. נשבעה באלוהים שלה, שעומד בכניסה לסלון. ואני יודעת שהיא תקיים, אבל לא יודעת מתי. היום גם לה קשה, קשה לכולם. רבים הצטרפו אלי, אל הרחוב. אבל עדיין אני הבודדה והמרוחקת. לפחות יש משהו שעדיין מלכד אותם. גם אם הוא רק השנאה המשותפת אלי ולשכמותי. קשה לה. היא לא צריכה עוד פה להאכיל. קשה מספיק גם לדאוג רק לשל עצמה. כל השורשים שהיו למאכל כבר נאכלו, והעיר שלי מתייבשת. מתביישת. ולאט לאט קוברת את עצמה. ***** עומדת לבדי בחושך. מפחדת לעבור לצידו השני של הרחוב. לו היו בגופי מים, גם אז כבר היו עיני יבשות מדמעות. היא לקחה אותו. אז, כשאמרה, לא הבנתי לאיזו מטרה. לא בטוחה שהיא עצמה ידעה. אך נראה שבזמן האחרון בסתר הלב כבר ידעתי. וידעתי שהיא לא שכחה את שבועתה, ושהיא תיקח. ובעומק ליבי, כנראה, גם ידעתי לאיזו מטרה. פסעתי אט. ליבי, לב של אם, לא יכול היה שלא להמשיך קדימה, ובו זמנית משך בעוצמה לאחור. אך לא יכולתי. לא -... אילמת. ואין בי מילים לתאר. ולא אנסה. כורעת על ברכי, ואין מנחם. שוב הבטתי בבני. במה שנותר. גופו - צורה לא צורה. השמש עולה כבר, וברגע הזה ידעתי שאין, ולא יהיה בנו כח. לא נותרה תקווה. ***** לא קוברים מתים בתוך ירושלים. אסור לפגוע בטהרתה. אך העיר הזו כבר מתה דבר לא נותר מיופיה. אה, כל הדם שנשפך ברחובות, נמסר לעופות השמים. אין כבר אף בדל של טוהר בעיר הזאת, אז מדוע לתת לזלזל בבניה?! כואבת נשאתי את בני. את מה שנותר. בלילה. כריתי לו בור. חפצה להסתיר מעשי בגופי, אך כחשתי, ואיני יכולה. מייחלת שהחושך יכסה. "עצרי!" נשמעת קריאה כל כך הרבה הכאב מסביבו, והוא מניף את חרבו על אישה. הרמתי את עיני, ונותרתי מאובנת למקומי. דודי הוא. דודי שהניף עלי את חרבו, וזיהני, ולא הורידה. "מאכל לעוף השמים תהיי", החרב קרבה אל גרוני באוושה. רוח שוקטת עברה בשדות, זהרו השמים מעל. ממילא אמות, יום יותר - יום פחות, אין זה אכפת לי בכלל. אבל לתת את בשרי למאכל העופות? "חכה", ביקשתי. קיבלתי דבר אחרון. "לו תתנני מאכל, ולו לבניך, והוספתם לחיות עד יבוא עוד מזון -..." "תודה לך", קטע. מילותיו ככבוד אחרון. ואם על בנים תאסף ברחובות, והשמש רואה וידום.

שלושה ימים לאחר מכן נערך טקס מכובד במלון האחרון בו שהו. את זכות הדיבור בטקס קיבלו המדריך, אף אחד, אחד, שניים, ג"ג, ורוחמה. שכפי שהסתמן מהרגע שראו אותם, היו בעלי האישיות שבקבוצה. אמנם רצו לתת גם לרותם ותמר לדבר, אך רוחמה הצליחה למנוע זאת. (וכך היה הדבר, כששמעה רוחמה שהן עתידות לנאום נחפזה אל המדריך, לשוחח עימו בכובד ראש בעניין –שמא יעלה לראשן הכבוד הרב הלזה, ותתחולל בו מהומה כבדה. והלא הן נערות בלבד! בזמני, נערות...- ברגע ששמע המדריך את המילה "בזמני" יוצאת מפי רוחמה, נכנע ומחק אותן מרשימת הנואמים). הבאתי פה את מהלך הטקס: -אהמ.. התכנסנו כאן היום, בטקס חשוב זה, על מנת להפרד באופן רשמי, ומרגש, מחברי הקבוצה איתם נאלצנו לחיות בזמן האחרון. ראשון נזמין לכאן את המדריך היקר והאהוב, שבזכותו היה הטיול הזה מקסים כל כך. מר שמעון שלומברג! זאת אומרת, מר דניאל קונלביץ'! הכוונה- אני עצמי, בבקשה!- (למותר לציין שהנחיית הטקס הועתקה מקבוצה אחרת, ששם מדריכה, אגב, היה שמעון שלומברג. אך נחזור אל דניאל קונלביץ' הנושא דברי פרידה-) -גבירותי ורבותי!- הוא התחיל -נהניתי להדריך אתכם- המשיך -מפני שאני נהנה להדריך קבוצות שקטות-ברובן- סיים -תודה רבה למדריכנו הנאצל!כעת נזמין לנאות את הגברת היקרה אורית כרובלט.. אהמ.. ג"ג-בחילוף-אותיות-כמובן. בבקשה!- -חברים יקרים- פתחה ג"ג -בגללכם עברתי שבוע ללא רגשי אומללות- המשיכה -אני מאושרת שהוא עבר וכעת אוכל להתאמלל כרצוני- היא הזילה דמעת-אושר, קדה, וחזרה למקומה. חברי הקבוצה זנחו את אדישותם, והשתתפו בבכי האושר המרגש של ג"ג. -כעת אף אחד מוזמן לבמה, לנחם את כולנו בחרוז-נהמה- (את זה המדריך כתב לבד) אף אחד ניגש לבמה, זולג דמעות אושר לקראת סוף הטיול. -שמחו, ידידי, על סוף הטיול, כי הוא אך ורק התחלה של מסלול, בו תפסעו מלאי אושר, יקירי, כי במסלול הזה תזכו ללכת בלעדי.- מחיאות כפים נלהבות ליוו את אף אחד למקומו. בכי האושר התגבר, וכבר נראה היה שבקרוב יוכלו לשטוף את רצפת המלון. (שכן יש להבין, אנשים אלו לא בכו זמן רב, וכעת הוציאו את כל הדמעות שהצטברו בליבם פנימה, שהרי כל אדם בוכה לעיתים.) אחד ושניים יעלו יחדיו, שלוש וארבע עליהם ירכב... אהמ... אופס, הייתי צריך לעצור ב"יחדיו". קדימה! אחד ושניים עלו, אמרו יפה להתראות, קדו, וירדו. הקהל הנרגש ענה להם להתראות, והגביר את זרם הדמעות. עובדי המלון הופיעו בחליפות צלילה ובמגבים. -אחרונה חביבה, הגברת מקסימה רוזנהיים, מוזמנת לנ.. אה, הגברת רוחמה גולדשטיין, מוזמנת לנאום!- רוחמה עלתה. -אינכם ראויים אף לא למילה, רק בגלל שביקשו כתבתי המגילה, רדו על ברכיים, בקשו מחילה, בשל התנהגותכם המבחילה. ראו איך הרסתם כל חלקה טובה. בלי רגש רמסתם כבוד ואהבה. לא הערכתם את חבריכם, אך ציפיתם שיעריכו אתכם. תתביישו! תינוקות! לא די בלבכות! עליכם לכפר! עליכם להיזהר! לבל תפגעו בכבודו של אחר. יכולתי למות, אך למען חשבון, אפילו לא נמלאתם יגון. לא טרחתם לכבד. אפילו ארון. כאילו שרק הלכתי לישון. וכשקמתי לתחייה הוסבה הלוויה לאכפתיות, לרגש, לאדם שבתוככם, כמו נמאס לכם להיות אתם עצמכם. התעוררו, יקירי, האמינו, כדאי לשים לאדישות סוף, לומר למוות די. מברכת אתכם שתבנו את העולם גם בלעדי, לרחם ולעזור זה לא יותר מידי. אוהבת, וכואבת. רוחמה.- השתרר שקט, ולאחריו בכי גדול. אמיתי. אנשים חיבקו את חבריהם לשלום, בקשו סליחה על אתמול ושלשום, וקבלו על עצמם, מהיום, להיטיב לעולם, בכל מקום, במקום להופכו לאיום. וכשפיזר אותם האוטובוס הביתה, הם הסתובבו לנופף לשלום.

אך נחזור לטיול- כשנה וחצי לאחר שאימן נעשתה נכה, יצאו הבנות לטיול קבוצתי. תחילת הטיול הייתה במטע בננות יפה במיוחד. היום היה יפה, הכל היה נעים, והבנות התגעגעו לאמן. לא היה כל דבר מצחיק בלהשאיר אותה לבדה בבית. הן יצאו מפני שהפצירה בהן, כי זכרה כמה שנהנו בטיולים שהיו יוצאים אליהם כל שנה לפני שנפגעה. הן לא רצו לעזוב אותה לבדה,אבל יצאו. גם כדי לשמח אותה בהליכתן, וגם משום שקיוו לחזור עם חוויות ולהצחיק אותה. אך לא היה שום דבר מצחיק, וכבר עברו שעתיים מאז יצאו למסלול . לפתע, באמצע המטע, נתגלתה לעינהן תופעה מוזרה. כל אדם שעבר מתחת לעץ בננות מסויים – בננה נפלה בדיוק רב על ראשו. האנשים המשיכו ללכת בלי להגיב. (יש לציין שהן יצאו עם חבורת-בני-ארבעים-חנוטים, ז"א- כאלה שאינם מפגינים עניין כמעט בדבר, ואדישים באופן איום לסביבתם.[היו מעט יוצאי דופן, כמובן]) משהתקרבו מעט, ראו קוף העומד על העץ, בידו אשכול בננות, והוא מיירט כל אדם העובר תחתיו. מי בבננה בשלה-בדיוק, מי בירוקה, ומי ברקובה –מעט. -כל אחד לפי אופיו- לחשה רותם לתמר, וזו הנקודה בה התחיל סיפורינו. הן כרעו תחתיהן, באמצע המטע. הקבוצה כולה בהתה בהן בתדהמה. שני אנשים נגשו לעזור להן לקום, אך כשהתקרבו קרסו על האדמה גם הם. המדריך מעט רגז על ההפרעה הפתאומית כבר בתחילת המסע, אך ניגש לעזור גם הוא. גורלו היה דומה. תוך זמן קצר היתה הקבוצה כולה שרועה על הארץ. אין מה לומר, צחוקן היה מידבק. רק אישה אחת הצליחה שלא לצחוק. הייתה זו אישה לבושת שחורים שכונתה בשם "גרינדלסברבאום-גרונדלביץ'" גרינדלסברבאום היה שם המשפחה של בעלה, ולאחר מותו עיברתה את שמה לשם משפחה בעל צליל דומה- גרונדלביץ'. לזכרו ביכרה להקרא בשני השמות. התאומות קראו לה בקיצור ג"ג. שאר חברי הקבוצה פשוט לא קראו לה. כפי שאמרנו- ג"ג לא צחקה. היא לא הייתה מסוגלת לצחוק, המסכנה. כל דבר אמלל אותה ביותר, ועכשיו הייתה אומללה במיוחד. לא די שאף אחד לא דיבר איתה מתחילת המסלול, אלא שכעת כולם צוחקים בלעדיה. ג"ג חשה כ"כ מסכנה עד שהתחילה לבכות. לדמעותיה הייתה השפעה מדהימה על התאומות,שלא היו מסוגלות לראות אדם בוכה. הן הפסיקו לצחוק, ובעקבותיהן שאר הקבוצה. -ג"ג!- קראה תמר בדאגה כנה –מה קרה לך?!- הגברת גרינדלסברבאום-גרונדלביץ' הביטה בהם בחוסר הבנה גובל בעלבון. -אהמ..- נסתה רותם –הגברת גרינ...גרונ...גרגרגר...- היא השתתקה, נבוכה מעט. -גרינדלסברבאום-גרונדלביץ'- ענתה ג"ג בחומרה -אכן- אישרה תמר -מה קרה לך?- שאלה רותם –למה את בוכה?- -ובכן- ענתה הגברת –זה מפני שאני אומללה!- -אומללה!- חזרו אחריה כהד -האם יותר לי לשאול מדוע הגברת הנכבדה אומללה?- הצטרף אחד לשיחה -הו,בוודאי!- קראה ג"ג -ראשית, אני אומללה מפני שאף אחד לא דיבר איתי מתחילת המסלול, שנית..- תמר כחכחה בגרונה. רותם גם. -מה?!- שאלה גרינדלסברבאום -נדמה לנו...-הססה תמר -שזה מפני...- המשיכה רותם -שם משפחתך ארוך מידי, גבירתי,.- נחלץ אחד לעזרתן (אגב, אחד זהו שמו) -ומשום שאיננו מעוניינים לפגוע בכבודך, ואיננו מצליחים לזכור את כולו, נאלצים אנו שלא לדבר איתך, לצערנו..- -אהה- התערב אחד האדונים –כמדומני שאם תואיל גבירתי לקצר את שם משפחתה..- -או להודיענו את שמה הפרטי- התערב אחד -אכן,- המשיך אחד האדונים- - כמדומני שמצב כזה יקל עלינו ל...שוחח עימך בנחת- -או!- נאנחה גרינדלסברבאום בהקלה – - אך זה העניין! ובכן, כעת הכל מובן, ואיני אומללה כלל! שמי הפרטי הוא יילנה-יבגנצה-סוסקצינטולה-ארתיסתאל- הם בהו בה. פשוט בהו. -קראו לי בקיצור...- נסתה תמר לסייע.. הגברת הביטה בה בתימהון מושלם. -ובכן..- אמרה רותם –קל יותר לזכור שם קצר. משהו כמו... שתי אותיות..- -אבל אז- כמעט בכתה הגברת, אומללה מחדש – -אבל אז יאבד שמי מהודו ותפארתו, ומשמעותו עתיקת היומין תאבד את... תאבד את.. משמעותה!!- -אין מנוס- נאנח אחד -נאלץ שלא לפנות אליך במשך כל המסע – גנח אחד האדונים -או שאפשר- הציעה רותם -שנקרא לך בראשי התיבות של שמך!- סיימה תמר -רעיון מצויין!- קראו כולם -ומה דעתך?- שאלה תמר את ג"ג (שכן זו שתקה) -נקרא לך ג"ג!- קראה רותם -הו לא! איני מסכימה לזאת! איזה ביזיון זה להקירא ג"ג! האינכם חושבים?!- -ובכן..- הציע אחד – ניתן להפוך את סדר האותיות..- הגברת נראתה מרוצה. הרעיון התקבל בתשואות. יילנה-יבגנצה-סוסקצינטולה-אריסתאל גרינדלסברבאום-גרונדלביץ' תכונה מעתה ג"ג. בחילוף אותיות, כמובן. הפיתרון המושלם נמצא, וג"ג נראתה מאושרת. הקבוצה, שכבר הספיקה להתנער מהחול ומהפגנת האכפתיות, שבה לצעוד באדישות בעקבות המדריך. דבר לא השתנה, לבד מכך שאף אחד פסע בניחותא ליד ג"ג, משוחח איתה תוך שימוש בלתי פוסק בראשי התיבות של שמה. ג"ג. בחילוף אותיות, כמובן. תמר ורותם פסעו מאחור, מצחקקות על דא ועל הא. מעודדות מתגליתן החדשה. הקבוצה שלהן אנושית, אחרי הכל. -סוף פרק ראשון...-

הם ישבו שניהם לבד, אף אחד לא רצה להיות בחוף המשונן והסלעי מלבדם. אהבו אותו כי תיאר את הרגשתם. הם ישבו על רצועת החול הדקה שהייתה סמוכה לפני המים. חול לבן. יפה. 'פסטורלי' הוא חשב בציניות, סוקר את הנוף 'כמה מתאים'. היא ישבה לידו, גורפת ללא הפסקה תלוליות קטנות של חול , נאנחת חרישית עם כל גל שהגיע ופירק אותן. "תראה" היא אמרה פתאום, מפרה את הדממה בת חצי השעה בה עסקו איש במחשבותיו. הוא הביט בתלוליות החול ששוב נשטפו עם הזרם. "נראה לי שהם... שהם התפרקו ככה, לא כאב להם מידי. פשוט הגיע הזמן שלהם לסיים, ובא הגל ש... לקח אותם בחזרה אל ה... מקום הטבעי להם" הוא שתק, עדיין לא עיכל, ולא רצה להגיב בלי לחשוב היטב. ידע שהיא עדיין שבורה כל כך, מתחת למעטה האדישות השקטה שהצליחה לשמור על פניה. היא החזיקה בידה צדף, ממששת אותו בעצבנות. נראה ששתיקתו הפריעה לה, אך מה יכול היה להגיב?! הוא ראה את ליבה רוגש עם הגלים, נשבר אל הסלעים כמותם, מתיז רסיסים לכל עבר, נוצץ כזכוכית מנופצת. היא זרקה את הצדף למים, רחוק. "הנה" קראה אליו "ככה כולם מתים" היא החלה לתפוס צדפים בחופנים, משליכה אותם הרחק אל תוך המים הזדוניים שלפני שבוע... לפני שבוע בלבד... "ככה, ככה הם מתים" כמו אחוזת טירוף השליכה אותם למים, במהירות הולכת וגוברת. הוא קיווה שעוד מעט תתפקח משיגעונה, מהכאב האיום שאחז בה, וידע שגם אם לא- הוא יאהב אותה לעולם. האחות הקטנה שלו. וכשתמות גם היא- יחרב עליו עולמו. היא גרפה את הצדפים למים, ממלמלת כל העת בטירוף וכאב "ככה, ככה הם מתים. כולם ימותו בסוף. כולם יסבלו עד המוות. ככה הם מתים, ככה..-" לפתע היא פנתה אליו, מחייכת ובוכה. "אתה יודע?" שאלה "כולם מתים בסוף. כולם סובלים עד המוות. איני רוצה לסבול. אני—" וקפצה אל הגלים. הוא ידע שלא יוכל להציל, ולא ציפה מהגלים להשיב לו אותה. הוא איבד את אמונו בהם מזמן. ובלי לומר דבר, רק הוריד את עיניו, וכשהשמש שוב זרחה, הים אסף אותו אליו.

בדם ליבי אני כותבת אליכם עכשיו את שנות השתיקה, שעלו לי בחיי. לא בטוחה שאם הייתי מדברת זה היה מועיל. כותבת לכם שנים של ניתוק, של השפלה, של רמיסת האדם שבי, עד לאפס. בטח כולכם עוד זוכרים אותי, אני, שהייתי אחראית לרצח הכל- כך אכזרי הזה, שהעיתונים דשו בו. אני, שהלכתי לאדם עני וחולה, שכל חייו עשה חסד עם אנשים, והרגתי אותו באדישות. כולכם זוכרים בוודאי את הסיפור המלא- איך גרמתי לו לחשוב שאני דואגת לו, ולבסוף הצלחתי לגרום לו לבטוח בי, האכלתי אותו אוכל מורעל והרגתי אותו. כנראה נמאס עלי, אמרתם. זה טוב לה ככה, רצח שקט. סיפרתם שהזעקתי אמבולנס, כדי שאח"כ לא יחשדו שעשיתי בכוונה, סיפרתם שנסעתי איתו, לראות בגסיסתו האיטית. סיפרתם שנותרתי אדישה. אפילו דמעה אחת לא הזלתי. לא פלא, אמרתם לעצמכם, הרי היא כבר ציפתה לזה מראש. מה אתם יודעים בכלל?? זוכרים שבאותה התקופה היתה בעיה בקטניות של אחת החברות, בגלל הרעלה במי ההשקיה? הרעלה קטנה ולא משמעותית, אבל על אדם חולה היא משפיעה קשה. באותו יום יוסף נפטר, החזיר את נשמתו לאלוקים שנתן אותה. אני לא הייתי צריכה לעלות לאלוקים כדי למות. אתם הרגתם אותי כאן. כן, בית המשפט הבין, וזיכה אותי מכל אשמה, אבל אתם לא רציתם לשמוע. הזהרתם מפני את הילדים, הראיתם עלי באצבע, לא העזתם לעבור לידי, אולי גם האויר סביבי מורעל.. די!! אתם לא מבינים איזה סבל אתם גורמים?! פיטרו אותי ממקום עבודתי (שהעובדים לא יברחו) וכל כמה שניסיתי- לא קיבלו אותי לשום מקום אחר. נפלתי והידרדרתי,חיפשתי את האור בקצה המנהרה, הכל-כך ארוכה הזו, חייתי רק כדי להבין שזו מערה. ואין אור. מארה. והיום אני, אשה עניה וחולה, כותבת אליכם קצת. כדי שאולי תבינו, כדי שאולי קצת תסכימו להקשיב. כן, אתם מוזמנים לבוא, להרעיל אותי בשעועית ירוקה. אני אוכל, ואני אמות. אבל לא מהרעל של השעועית. אלא מהארס, שהחדרתם בי בהתמדה, במשך כ"כ הרבה זמן.   אחים שלי!! האם אתם יודעים?! האם אתם מבינים? האם אתם שמעתם ממקור מהימן ובטוח את הדברים שאתם אומרים? כי תבינו, גם אני ילדה של אלוקים, ואכפת לו גם ממני. וכן, אני יודעת בוודאות שלא הוא נתן ללשונות את הצו להתגלגל כך, להשמיץ ולבזות, להרוס ולשבור. לפרק את כל מה שהצלחתי לבנות עד עכשיו. לפרק אותי, את הילדה שלו, ועוד כ"כ הרבה דברים שהוא בנה בעולמו. להרוס בחוסר תשומת לב את טיפת האחדות בעם הזה, במקום לחבר אותה לעוד טיפה.   מוקדש לכם, אחי, עדיין באהבה.

חומוס כחכח בגרונו, מודע לעומק הבעיה מולה ניצב. גם ירומטילדה כחכחה בגרונה, מודעת לעומק הבעיה מולה ניצב חומוס. גם ג"ג כחכחה בגרונה, מודעת ל... 28 אנשי מעשה, בטלה ורוח ישבו סביב השולחן הרבוע שניצב בראש החדר העגול. לאחר שגמרו להלל את עוצם מעלת גודלו ותפארתו של החינוך הישראלי, ישבו נבוכים ומכחכחים. חומוס כחכח בתדירות הגבוהה ביותר, מפני שהוא היה יוזם הישיבה הנ"ל מלכתחילה. -"ובכן", פתח חומוס, "כולנו יודעים כי החינוך הישראלי הינו דבר שניתן להתגאות בו. אבל, היות ויש אנשים נוספים מלבדנו, וחלקם עדיין אינם יודעים זאת, עלינו... ובכן, עלינו להביא לידיעת הציבור את היקף ידיעותיהם, שכן אחרת יהיו לנו רופאים שאינם מבינים דבר ברפואה, נגרים שאינם מבינים דבר בנגרות, מנקי שירותים שאינם יודעים לנקות שירותים וכן הלאה. לכן מציע אני, כי נעשה מבחן מסכם שיבחן את ידיעותיו הכלליות של התלמיד, ובעזרת מבחן זה יוכל להתקדם בחיים." הוועדה כולה הנהנה בהסכמה, וירומטילדה אמרה - "אם כך, על כל התלמידים להבחן בעברית. אפילו לנקות שירותים אין האדם יכול אם אינו יודע את שפתו כראוי"! כולם הנהנו, הפעם היה הגיון בדבריה של ירומטילדה. "אז נאלץ לבחון אותם בתחביר, צורות... - " המשיכה, "הבנה, הבעה בכתב, הבעה בעל פה... - " כחצי שעה לאחר מכן, כשסיימה לדבר, העירה בעדינות את איש הפטיש, והוא דפק חזק על השולחן ועורר את כולם להמשך הישיבה. אז קם מנוח, המורה לספורט, ודרש שגם בספורט ייבחנו כל התלמידים, מפני שאפילו נקיון שירותים דורש עבודה פיזית מאומצת. סוניה טענה שאי אפשר להתקיים כלל ללא ידיעת ההסטוריה, ומתוך אי קיום לא ניתן להיות אפילו רופא, זה הוכח הסטורית. יסמין דאגה להתרשמות התיירים דוברי האנגלית ולייצוגה של מדינת ישראל, ושמוליק אמנם קצת הסתבך, כי נקיון שירותים באמת לא דורש הבנה נרחבת בתורת המספרים, אבל לבסוף הוא שכנע את כולם כי הגיאומטריה והטריגונומטריה נחוצות לחישוב הזוית בה יש להכניס את המברשת, וגם המתמטיקה התקבלה כמקצוע חובה במבחן המסכם הזה, הקרוי "בגרות". מן הון להון התגלגל הדבר, והיום - גם להתנדבות נדרשת הבנה מספקת של הזווית בה בוטש הסוס בפרסותיו את הקרקע. וגם להמשך לימודי משחק יש צורך בידיעה מעמיקה ומקיפה בדרכי תצורת השם. אך למרבה הפלא, אנשים מצליחים לצחוק ולנשום היטב גם בלי לחשב את מהירות יציאת הבל פיהם. אל דאגה, נמצא פתרון גם לזה.

והסתבר שהיה צורך לאגור כח, מפני ש.... ובכן, רוחמה שמעה אותן צוחקות, והיה עליהן לתת לה תירוץ מספק מדוע צחקו. בעצם, לא היה עליהן לתת לה תירוץ, מפני שרוחמה עשתה טעות שדי נפוצה בקרב האנשים, והפנתה את שאלתה לרותם. תוך שתי דקות היא ידעה בדיוק מדוע הן צחקו אתמול בלילה. תוך שלוש היא אבדה את בטחונה העצמי בכישוריה החינוכיים, (שאלו הכישורים היחידים שחשבה שיש בה) בדקה הרביעית היא מיררה בבכי, והייתה מתה בדקה החמישית, אלא שתמר התערבה, והבטיחה לה שיש לה כישורים מדהימים, לאו דווקא בתחום החינוך, שעושים אותה למדהימה ומיוחדת במינה. רוחמה הפסיקה לבכות, ונשאה את עיניה בתקווה. –כמו?- שאלה -תראי,- אמרה רותם –הרי את האישה הכי עתיקה והכי משעשעת שפגשתי בימי!- הפעם אפילו תמר התיאשה. למחרת נערכה הלוויה של רוחמה. רותם צעדה ליד הארון, מנסה בפעם האחרונה. -את היית הזקנה עם הכי-הרבה-רוח-חיים-בקבוצה! כ"כ אהבתי אותך ו..- -אם כך- נשמע קול מתוך הארון –משמע עדיין יש בי תועלת!- רוחמה פתחה את דלת הארון (לשם הבהרה, קברו אותה בתוך ארון בגדים מרוקן, מפאת קוצר הזמן, שכן היה עליהם לסיים את המסלול במועד) וקפצה החוצה. הקבוצה נשארה באדישותה הרגילה, והלוויה המשיכה כמתוכנן. ההספד הכי מרגש נאמר מפי רוחמה עצמה. היא היחידה שהזילה דמעות ולא נותרה אדישה. רותם ותמר צחקו בצד למראה המדהים של רוחמה המתמוגגת בדמעותיה בהספידה את עצמה אל מול חברי קבוצתה האדישים. לאחר מכן חזרו חברי הקבוצה לצעוד במסלול שנקבע מראש, מרכינים את ראשם לזכר רוחמה, כפי שנכתב בתוכניה. (הוכנס שינוי קל בתוכניה, בשל מותה הבלתי צפוי של רוחמה). את הכבוד ללכת ליד המדריך קיבלו רוחמה ובנות חסותה, (בשל מותה, כמובן) אך הן ביכרו להישאר מאחורה, לצחוק על כולם, ולכבד בצחוקן את מותה של רוחמה. יהי זכרה ברוך.

לאחר יומיים הם הגיעו לעיר אלתיצ(חק). שם הצטרפה אליהם קבוצה די גדולה. בקבוצה הייתה אישה אחת, רוחמה שמה, שנדהמה לגלות את שתי הנערות המסתובבות בקבוצה לבדן. תוך זמן קצר אמצה אותן למשך שאר הטיול, וניסתה להחדיר בהן ערכים, ולו מעט. בייחוד הפריע לה שדיברו אל המבוגרים כאל חבריהם, ובזה נסתה ביותר לחנכן. תמר ורותם נהנו להיות בחברתה, שכן רוחמה הייתה זקנה מעניינת, ששיעשעה אותן ביותר, והיוותה ניגוד מרענן לשאר חברי הקבוצה. כל ערב לפני השינה היה עליהן לגשת לחדרה לברכה בלילה טוב. ובכל פעם שנכנסו לחדרה הגישה להם רוחמה שתיה ומיני מאפה, נתנה להם שיחת מוסר קצרה (השארית שלא הספיקה להאמר במשך היום) ושילחה אותן לחדרן. באחד הימים בהם נתנו דרור ללשונן, הגיעו השתיים לשיחת מוסר ארוכה ביותר בחדרה של רוחמה. -כ"כ אין בכן כבוד למבוגרים!- קראה רוחמה –שאני הולכת למות מרב בושה, איך שהנוער של היום..- -הו לא! אל תמותי!- קראה רותם, שבאמת ובתמים חיבבה את האישה העתיקה. רוחמה נעצה בה מבט נוקב. -אהמ..- נחלצה תמר לעזרת אחותה -זה... משפט שמרבים להזכיר בספרים... היא רק בקשה לצטט מעט בפנייך.. משום שידעה ש... בכל אופן, אל תיפגעי, את מוזמנת למות אם רצונך בכך..- מבטה של הגברת רוחמה התרכך. רותם נשמה לרווחה. -בכל זאת הייתי מציעה לך, יקירתי, לצטט דברים בזמן המתאים. משום שלטעמי, דברייך כמעט וגבלו הפעם בחוצפה!- הגברת רוחמה הזדעזעה לעצם המחשבה. רותם הרכינה את ראשה. תמר הבינה את המצב, ובקשה רשות מרוחמה לצאת לחדרן. -אנחנו צריכות... לאגור כח..- אמרה. רוחמה הרשתה, ומזל שכך. ברגע שיצאו את חדרה הן התחילו לצחוק. לו היו נשארות שם דקה אחת נוספת, אין ספק שרוחמה הייתה נעלבת מהן לצמיתות, ואולי אף מטילה ספק בכישוריה החינוכיים, מה שעלול היה לגרום לאובדן בטחונה העצמי, ובמוקדם או במאוחר גם למותה, עם או בלי רשותן של התאומות. (ידועה נטיתה של הסופרת לראות דברים בהגזמה). לאחר שעתיים הצליחו התאומות להירגע, ונרדמו במיטתן. לאגור כח ליום המחר.

הן כרעו תחתיהן, באמצע המטע. הקבוצה כולה בהתה בהן בתדהמה. שני אנשים נגשו לעזור להן לקום, אך כשהתקרבו קרסו על האדמה גם הם. המדריך מעט רגז על ההפרעה הפתאומית כבר בתחילת המסע, אך ניגש לעזור גם הוא. גורלו היה דומה. תוך זמן קצר היתה הקבוצה כולה שרועה על הארץ. אין מה לומר, צחוקן היה מידבק. הן היו תאומות שנהנו מהחיים. ואיך לא? ההצגה שהתרחשה למולן היתה מצחיקה ביותר, מה עוד שהן היו חלק ממנה!! הן צחקו לשמוע את חזאי החדשות מסיים בנימה אופטימית את נאומו -ולסיום... צחקו לשמוע את אמן נאנחת מחמת הטמפ' העולה, אע"פ שמשום היותה נכה, מרותקת הייתה לבית הממוזג היטב.. הן צחקו, כי היה להן מצחיק. היו גם טרגדיות. ללא סוף כמעט. דברים שלא גרמו להן לצחוק מתגלגל. אך בשל היותן אופטימיות "באופן מזוויע" כפי שנהגה אימן לומר, הצליחו למצוא בכל דבר את הטוב, ובד"כ הצליחו לרומם את מצב הרוח בסביבתן. למשל- כשנפלה אימן ונעשתה נכה, היא בכתה במשך ימים שלמים. האחיות החליטו לעודד אותה, ונכנסו יחד לחדרה. -מדוע את בוכה- שאלה תמר -את יודעת- ענתה האם ברוגז -הו אמא, באמת שאיני יודעת!- קראה תמר -משום שנהייתי נכה- -ומה רע בכך?!- התפלאה רותם האם הרהרה לרגע.. קצה חיוך עלה על פניה (שכן יש לציין שאף היא הייתה אישה עליזה מאד מטבעה) אך לפתע נעצבה שוב. -משום שלא אוכל לדאוג לכן!- התאומות פרצו בצחוק -אל תדאגי, אמא, לדאוג אפשר בכל מצב- כעת צחקו שלושתן -אבל מי יפרנס אתכן?- -טוב, אני מניחה שנאלץ להפסיק להתעצל..-אמרה רותם בסבר פנים רציני -כן, המצב באמת חמור..- גנחה תמר -אתן צודקות, יקירותי, אין לי ברירה אלא לאפשר לכן סוף סוף לצאת לשוק העבודה..- פניהן זהרו, כמה חיכו לרגע! -את רואה אמא, כל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה!- רותם השתתקה במבוכה כשהבינה מה בעצם אמרה. -נהוג לחשוב לפני, ילדתי,- גיחכה האם –אחר כך זה כבר לא יעיל בדרך כלל- -אמא!- קראה תמר –וודאי שחשוב לחשוב, תארי לך מה היה יוצא אם רותם לא היתה נעצרת!...- שוב צחקו שלותן -ומה תאמרו על כך שמזג אויר קיצוני גורם לי לכאבים בלתי נסבלים?- -נדמה לי- גנחה רותם -שנאלץ להדליק מזגן- השלימה תמר שלומית חייכה, שוב הצליחו בנותיה למצוא פיתרון טוב לדבר. -צדקתן, אין כל דבר רע בלהיות נכה- אמרה -בטח שכן!- הזדעקו שתיהן -הגבלת תנועה!- -קבלת קצבה!- -יקראו לך נכה!- -ינעצו מבטים!- -תצטרכי לשבת בכסא גלגלים!- -ואם תהיה בו חלודה- -השמלה שלך תתלכלך ממנה!- -וגם יהיה לך כואב!- -אויש, בנות,- נאנחה -עכשיו אני עצובה חזרה...- שתיהן גיחכו -ועכשיו!- קראה תמר -כשחזרנו למצב הטבעי...- השלימה רותם ושוב צחקו.

אני בא מארץ שום מקום, המון הרים וגאיות, המון שמים. המון תקוות שנטמעו בחול, וחלומות שצללו למים.   את הסיפור הזה כבר איש לא יספר, כל ציפורי השיר כלו מן הרחובות. אני מביט בך עיר, לא מוותר, יש עת למעשים ועת למחשבות.   אחרון בניך פה עומד מולך, כואב בשקט את מחיר המלחמה. אלפי חיים שנעלמו בן יום, מפעל שלם שנטמן באדמה.   כעת זה תפקידי לתת לך אור, למלא בילדים רחובותיך. דומיית המוות עוד תוחלף בצחוק, אני מבטיח זאת למען עולליך.

בודד במדבר, בים חולות רחב, עובר ההלך ההוא, הקטן. מהרהר בביתו, ובמה שעזב, חש עד כמה צודק הוא הדין.   משולח למדבר על ידי אוהבו, על גבו משאו הכאוב, של בדידות ואשמה ורוצה שידע עד כמה חפץ הוא לשוב.   (פזמון: ובלילה, עם הרוח, צלילי חליל אל החולות פורחים. והוא שומע, ויודע, עוד לא תמו הדרכים. הכינור ביבבת מיתריו מנגן, נישא ועולה, מפלח. וההלך מוסיף, וצועד, וחושב, ומיבב הכינור עם הרוח.   כבר ביקר בטירות, ופגש בפאר, כבר חשב לעצור ולנוח. אך עד שישב, והוחשב כתושב, שוב הושלך כציפור אל הרוח.   ועד מה שבטח בפאר, בהדר, תמיד אכזבוהו כפליים. ובלב נשבר, תמיד שב למדבר, והכינור נשא שוב את קולו.   (פזמון)   ויום אחד, כמו מרחוק, שמע קול נעימה דקה, והחליל אל החולות קרא, על הדרך למולו ראה את משלחו   יצא הוא לקראתו אל המדבר. עוד קשה הייתה דרכו, אך קל היה ליבו, ידע הוא כי חטאו כּוּפּר.   וכמו ההלך כך היא האומה....

כי האדם עץ השדה המלך בשדה בשדה אדם- בשדה הדם שהושקה מעץ שנכרת ודמם ופרחיו עולים, אדומים הם מדם. שפגענו- אדם באדם.

עדיין זוכר איך ביחד גדלנו על אותן הברכיים, אותו הזקן. עדיין זוכר איך שנינו יראנו ממבט העיניים שראו נכוחן. עדיין זוכר איך תמיד התאכזרת לעוף, לדג ולחי בשדה, אפילו את אבא כמעט לא כיבדת- רב בשנים ונוהג כשוטה. עדיין זוכר את מה שלמדתי כשפתע הגעת מורעב עד אימה. ואיך בנזיד עדשים אז קניתי במחיר מלא את הוד הבכורה. זוכר איך ניסית לקחת מאבא את ברכת הבכור בכזב ומרמה. ואיך כשנודעה האמת התעצבנת, להורגני חשב ליבך במזימה. איך אמא ידעה, איך ברחתי רחוק, איך אהבתי, רומיתי, שמוני לצחוק. הבטחת- את 'אללה' לא אעזוב. נשבעת, שקרן, והרבית לכזוב. איפה כבוד אבא, עליו השלום? בגדת כבר אז, ותבגוד עד היום. זוכר כשחזרתי, פני לשלום, כמעט והצלחת אז בי להלום. איך לאורך הדרך איימת, פגעת, התפללתי, בכיתי, שתחזור כבר הביתה. ביקשתי כבר אז, מבקש עד היום, הנח הקנאה, הושט יד שלום. אך בכל זאת תדע שהיום אני עם, לא אברח, לא אסוג, זה כבר תם ונשלם. אתה שנשבעת, וודאי שתזכור, אל תתלהם, כי אני הבכור. הרחקת, גאית, חישבת לגבור, אך דע- או מלחמת אחים, או תחזור.

לקחתי מהחוף אבנים. אבנים לבנות, חלקות. נזכרתי בחוף באנשים. שהיו, ואינם עוד. אני ממששת את האבנים, החלקות מרוב שחיקה וידעת שגם האנשים- מלוטשים היו, מעבודה. על פני האבנים שקעים, ועל פניהם- פציעות לב האבן יבש, ושלהם- דמעות. אני מרימה אבן, ויודעת שבאירופה- זו כמות שמסמלת אדם. אגרוף אחד, קטן.. "ארץ ישראל" אמרו לי כולם "קדושה מכל מקום בעולם" תורתה היא חיים, שמשותיה קודקוד ובתיה קדושים מבתי כנסיות אבל, אלוקים, יש דבר אחד אותו אני יודעת. בו אני בטוחה. שאבני ארצי זו, אינן קדושות במאום מעפרות הזהב של אירופה, מעפרות האדם, מהכלום.