לקחתי מהחוף אבנים. אבנים לבנות, חלקות.
נזכרתי בחוף באנשים. שהיו, ואינם עוד.
אני ממששת את האבנים, החלקות מרוב שחיקה
וידעת שגם האנשים- מלוטשים היו, מעבודה.
על פני האבנים שקעים, ועל פניהם- פציעות
לב האבן יבש, ושלהם- דמעות.
אני מרימה אבן, ויודעת שבאירופה- זו כמות שמסמלת אדם.
אגרוף אחד, קטן..
"ארץ ישראל" אמרו לי כולם
"קדושה מכל מקום בעולם"
תורתה היא חיים, שמשותיה קודקוד
ובתיה קדושים מבתי כנסיות
אבל, אלוקים, יש דבר אחד אותו אני יודעת.
בו אני בטוחה.
שאבני ארצי זו, אינן קדושות במאום
מעפרות הזהב של אירופה, מעפרות האדם,
מהכלום.
תגובהתגובות