אחות קטנה שלי...
יש לי כל-כך הרבה מה לומר לך.
אני יושבת לידך, מביטה בך ישנה. מביטה בתלתלי הזהב שלך, בלחיים השמנמנות שלך, ואת כל-כך מתוקה שבא לבכות.
אני רוצה כ"כ לנער אותך, לחבק אותך בחזקה, ללטף ולנשק את פנייך, והעיקר-לבקש סליחה. כי אני, אחותך הגדולה ממך בעשר שנים, מעולם לא הענקתי לך יחס. מעולם לא השבתי לך אהבה על אהבתך והערצתך אליי.
מעולם לא חיבקתי אותך מרצוני, ואנו מופיעות יחד רק בתמונות משפחתיות.
תמיד התייחסתי אלייך כאל אחות קטנה ומעצבנת, ואף פעם לא היה לי זמן אלייך. מעולם לא התייחסתי לעינייך העצובות והמאוכזבות, כשביקשת ממני עזרה, ואני סירבתי.
ותמיד, תמיד חשבת שאת זו שלא בסדר, ולכן אני לא מתייחסת אלייך. (כמה תמימות יכולה להיות אצלך, תמימות וטוהר שנמצאים רק אצל ילד בן חמש?!) ואת ניסית. עשית הכל כדי שאגלה כלפייך אהדה וחום. כמו אז, כשהכנת יצירה בגן. זוכרת? זוכרת שהגשת לי אותה בחגיגיות ליום הולדתי, ואני אמרתי לך לתת את זה לאבא ואמא, כי לי אין מקום בחדר? זוכרת? ואת התאפקת, ולא גילית את אכזבתך. נלחמת בדמעות. ראיתי.
ועכשיו אני יודעת שאני פשוט אחות רעה.
כשאני חושבת על אז, הלב שלי פשוט מתמוסס מאהבה אלייך. נמס והופך למים של אהבה מטורפת, עמוקה, יציבה וחזקה, כלפייך. אחותי הקטנה. זו שכ"כ אוהבת אותי, ואני סתם... הלוואי שאוכל להתחיל הכל מחדש. הלוואי שאהיה מסוגלת להסתכל בכחול האין-סופי הזה שבעינייך, ולומר לך, אחותי, שאני א-ו-ה-ב-ת אותך.
עדי. אני מבקשת סליחה. לא, את לא חייבת לסלוח לי, כי אולי זה לא מגיע לי.
אבל אני מנסה בכל זאת.
ממני שאוהבת,
אחותך, (אני עוד ראויה לתואר הזה?!)
אפרת.
תגובהתגובות