יצירות של עכבר הכפר

היי, ערפל. היא מקדמת אותו בברכה, נכנסת אליו ללא היסוס, צוחקת אליו ועליו. את מפריעה לי, הוא נוהם אליה. במה אני מפריעה לך? להשתלט על העולם? אתה גם ככה לא מסוגל. הוא מכחכח בגרונו האפרורי, עד שמוצא את הטון הנכון. בטח שאני יכול - אומר הערפל בקול סמכותי כל כך שהיא צוחקת - אני יכול, רק לא רוצה. נו באמת, מה כבר אעשה בכל העולם. ומיד הוא מסתלק לו, להחשיך מקום אחר. פחדן - היא מצחקקת בינה לבין עצמה. ברח כשרק התחלתי לדבר. אין בעיה. יומיים אחר כך הוא חוזר - בכל זאת, חורף - נוטף מים מרקדים. הוא חוסם כבישים, מניח לילדים להאבד בתוכו וצוחק צחוק גדול ורועם על בני האדם הטיפשי שנשארים תמיד באותו מקום --- היי, אתה! קורא אליו קול. אני? הוא תוהה. כן. מה. תסתכל עליי. תקשיב ותסתכל! אוי לא, שוב את. כן. מה, הוא נאנח. הפחדת את אחי הקטן עד מוות! הוא מת?! נבהל הערפל. מצטער, לא התכוונתי. טיפש, זה רק ביטוי. אה, הוא מצחקק. השמים עונים לו כהד. אתה יכול לצחקק, היא אומרת עם ידיים על המותניים, אבל אל תצחק כל כך בקול. יאללה ביי. והיא הולכת, רוקעת ברגליה רק כדי לעצבן. וכך זה נמשך, לכל אורך החורף הזה, שהיה ארוך כל כך. יום אחד היא פשוט מתיישבת על הבוץ שעוד לא התייבש, תולשת מתחת לסלע רקפת נחמדת מאוד, ושותקת. מה העניינים. הוא אומר יותר משואל. יותר דורש תשובה. היא כותשת לרקפת את כל עלי הכותרת לפני שהיא עונה לו: מה אתה חושב שאני? סליחה? הוא שואל בזהירות. הוא כמעט אף פעם לא שאל. איזה תכונות אתה רואה בי? הוא מכחכח בגרונו. הממ... האמת היא ש... אני חייב לזוז. קוראים לי למקום אחר. הערפל מתפוגג במהירות, מותיר אחריו ילדה-נערה מאוכזבת ורקפת מעוכה. כשהוא חוזר, היא לא ניגשת אליו. היי, את. הוא קורא לה מליון פעמים. בפעם המיליון ואחת היא עונה סוף-סוף. מה. כלום, רק בדקתי שלא בלעת את הלשון. אי אפשר לבלוע את הלשון, היא מתריסה. טוב, אז מצטער על ההטרדה. רוצה לשחק? הוא מוסיף אחרי שתיקה קצרה. לא. טוב, אפשר לשיר שירים. אפשר גם לשתוק - היא עונה בגסות. אפשר, הוא עונה לה - אבל זה ממש לא נחמד. לא אכפת לי, אני נהנית מזה. והוא שותק כמו ערפל טוב. נשאר שם לבדוק אם היא צריכה משהו. תגידי - הוא פותח אחרי שעות של שתיקה - מה יש לך. בתור ערפל אפור ביותר אני אומר לך - זה לא טוב להיות אפורים כל הזמן. אז אולי תשנה מקצוע, היא מציעה לו באדיבות שמכסה על הציניות. אבל זה התפקיד שלי. זאת האישיות שלי. נו, גם שלי ככה - היא מתווכחת. לא נכון. לך יש אישיות שמחה. צהובה-אדומה. כתומה בעצם. אתה לא מבין כלום. אני כן. פגשתי יותר דברים ממך. הוא מקיף אותה מכל עבר. כמעט חונק. את סתם לא יודעת מי את. אני כן! - היא קופצת - אני רצינית אבל גם שובבה, ולפעמים אני קוץ אבל בדרך-כלל אני פרח, ככה אני חושבת. ואני רכלנית ארצית כמעט ועצלנית לפעמים, אבל אני משתדלת להקשיב להורים שלי ולכבד את האנשים שסביבי היא עוצרת לנשום, וקשה לי המון פעמים אבל אני מתגברת, אדון ערפל. באמת שאני מתגברת ואחר כך צוחקת על זה בהמון מאמץ. ואני משמחת ואני -- רגע רגע, הוא עוצר אותה פתאום. תגידי - עוצר אותה אדון ערפל בקול רך - למי את מנסה לשווק את עצמך? היא צונחת חזרה למצע הבוץ הרך. לעצמי, היא עונה בשקט. ושוב הוא שותק.

חורף חורף חורף חורפחורפחורפ חוף. מילים כתומות ועלים בית אחד ושני ילדים מילים מילים אייכה? קיץ ים שמש חול וילד אחד ושני גלים קצף מלח. מילים כתומות? בית הרוס ושני הורים שבר. שמש חול ים מלח דמעה.

העץ שלי הוא עץ מיוחד. שתלו אותו כשסבא שלי נולד. כשמלאו לעץ 27 אבא נולד, וכשמלאו לו 56 נולדתי אני. התאריך הוא אותו תאריך, העץ הוא אותו עץ, רק השנה משתנה. העץ הזה בן 70 עכשיו. סבא תמיד אומר שזה גיל מכובד וגדול, העץ זקן כמעט כמוהו! והעיניים הכחולות שלו מחייכות וגם הקמטים מחייכים בשובבות. והענפים של העץ זזים ומרשרשים ברוח. לפעמים הם צוחקים יחד עם סבא ולפעמים העלים הירוקים והרעננים מתרעמים: אנחנו לא זקנים! * סבא, אבא ואני בחוץ. אבל בחוץ אחר, לא בחוץ עם העץ. דווקא יש פה הרבה עצים אבל הם לא שלי, לא של סבא ולא של אבא. הם של אנשים אחרים. אני יודעת שהם של אנשים חלשים וקטנים כי הם דקים כאלו, אבל אולי הם סתם לא שייכים לאף אחד. אני לא אוהבת את המקום הזה. יש בו אנשים מוזרים ומכאיבים. אבא מסביר לי שככה זה ואי אפשר לברוח מהמציאות, וסבא מוסיף שהנה גם הוא נמצא כאן והוא חולה מאוד אבל בכל זאת הוא לא מוזר ולא מכאיב. הוא לסבא כואב פתאום באמצע הדיבור. אבא רץ מהר וחוזר עם איש אחד גבוה כמעט כמו העץ שלי אבל לא זקן כמוהו. אבל הגיל לא משנה אז אני מפסיקה לחשוב על זה. האיש מסדר את החלוק הלבן שלו, מגלגל את הכיסא שסבא יושב עליו ונכנס איתו לבניין המכוער שאין בו עציצים בכלל. אבא אומר לי להישאר במקום ואני באה אחריו ואחרי האיש עם החלוק המתנפנף שלוקח את סבא על הכיסא המתגלגל. הוא נכנס לתוך חדר מוזר עם המון דברים מוזרים ואבא נכנס איתו * יש הרבה גשם בחוץ והמון רוח שאני כבר יכולה לעוף. אבל בתוך הבית בכלל אין רוח ויש רק דמעות ואבא ודוד ישראל ודודה מיכל יושבים על שרפרפים ובוכים ומדברים עם הרבה אנשים ולא איתי, אז אני יוצאת החוצה. העץ נראה עצוב כי העלים שלו מטפטפים המון גשם - כמעט כמו הדמעות של אבא. אז אני מטפסת ויושבת עליו עד שכולי רטובה ואני נכנסת בחזרה אל הבית. פתאום יש ברק ומיד אחריו רעם. ויש רוח נורא חזקה ורועשת ועוד רעם. בלי ברק. ומיד אני שוב בחוץ והרוח שהיא יותר חשובה מהגיל נושבת בנשמה שלי. חזק-חזק.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "בוקר טוב, בר." חוה הסגנית התקרבה אליה, נושאת את תיק העור החום – ירקרק שלה ולרגליה נעלי הספורט הסגולות – כחולות והמוכרות והחיוך המחנך והמתנשא משהו, שכל התלמידים שנאו. "בוקר טוב." "בקור טוב הסגנית," תקנה חוה, אך בר רק משכה בכתפיה, מישירה מבט אדיש לעיניה הזועמות של חוה. "טוב... אז, רצית ממני משהו או שסתם פנית אליי," אמרה בר, כששמץ של שאלה לא התגנב לדבריה. "כן, רציתי לשאול אם את יודעת מה שלום עדי ואחיה, אילן." "הוא לא אח שלה. והכול בסדר איתם. הם מסתדרים יופי." חוה העוותה את פניה במה שנראה כניסיון לחייך. "טוב, אני שמחה." היא היטיבה את האחיזה בתיק העור שלה וצעדה משם בצעדים נמרצים. בר זקפה גבתה. "משהו לא בסדר עם הסגנית הזאת," מלמלה לעצמה. דמות גבוהה ודקה בעלת רעמת שיער אדומה התקרבה אליה, מכדררת נמרצות כדורסל כתום. בר חשבה שהיא מזהה את הנערה – זו הייתה אורטל מ-י"א3, זו שמתן דיבר עליה זמן מה לפני כן. "היי, בר, מה נשמע? את זוכרת אותי, נכון?" היה לה טון ענייני והיא דברה במין זריזות מוזרה. "כן," השיבה בר קצרות. "את אורטל מ-י"א3." אורטל הנהנה נמרצות. "כן, זו אני. תשמעי –" היא רכנה לבר והנמיכה את קולה ללחישה. "תשמעי... נכון את חברה טובה של מתן ירושלמי מי"א2?" "משהו כזה." "טוב... אז ככה. את יכולה לעשות בשבילי טובה?" בר הזדקפה. "כן. בתנאי שזה לא פוגע במישהו מהחברים שלי." אורטל חייכה בשביעות רצון. "לא, זה לא ייפגע. תדברי איתו עליי, בסדר?" "מה זאת אומרת, לדבר איתו עלייך. אני יכולה לומר הרבה דברים..." אמרה בר בצחוק קל וקר. "נו, את יודעת, בכיוון הזה..." אורטל נראתה נבוכה מעט. "אה, אוקי." "תודה, ביי." אורטל חייכה בהכרת תודה והתרחקה משם, הכדור הכתום שלה עוד קפץ מעלה-מטה בקצב קבוע. בר פסעה לכיתתה, עד שנעצרה בפתאומיות. היא נזכרה בליאת, שנעשית נבוכה מעט בכל פעם שמתן התקרב אליהן עם החיוך הגדול והתמידי שלו. היא נזכרה במתן עצמו. במשפט הסתום שאמר לה בערך שבוע קודם לכן, כשהעירה לו על כך שהוא חולמני בזמן האחרון ושאומנם זה לא ייתכן, אך הם לא שמעו מפיו אף הערה צינית אחת באותו היום. "סתם," ענה לה מתן. בר התבוננה בו ממושכות ואז הסיטה את מבטה. "זאת מישהי," קבעה. מתן חייך, מעט באשמה. "אוקי, עלית עליי. אם את חייבת לדעת – זאת משהי שצבע השיער שלה לא מתאים לכינוי שהדבקתי לה." והוא קם והלך משם. כשנזכרה בכך, נתקפה סחרחורת קלה. מילותיו של מתן הדהדו באוזניה. "צבע שיער שלא דומה לכינוי "היא הכתה על מצחה בחזקה, דבר שלא עשתה זה זמן רב. "אני כל-כך טיפשה," אמרה בקול. "מה שתגידי..." מלמלה נערה נמוכה שעברה שם, מחייכת בשובבות. בר נדה לעברה בראשה בקרירות, מנסה לחפות על המבוכה הקלה שחשה. הסתבכתי. שקד קראה את ההודעה. 'במה כבר בר יכולה להסתבך?..." חשבה לעצמה. "חוץ מזה, בר תמיד יוצאת טוב, כל הכוונים.' במה הסתבכת? את צריכה שאתקשר אלייך? - לא, זה בסדר, תודה. אני רק צריכה עצה קטנה. - יאללה שפכי הכל מותק, בת הדודה שלך תמיד כאן לעודד אותך:) בר נשכה את שפתיה. תשמעי, אני... הבטחתי למישהי שאני אדבר עליה עם אחד החברים היותר טובים שלי פה... את יודעת, בקטע הזה... אבל עכשיו נזכרתי שחברה ממש טובה שלי כבר חושבת עליו. הקטע זה שהבטחתי לילדה הזאת שאני אדבר עם ידיד שלי רק אם זה לא פוגע שמישהו מהחברים שלי, אז... מה אני אמורה לעשות עכשיו? שקד קימטה את מצחה בריכוז. אחרי שהבינה שהיא לא תקלוט כלום, גם אם תקרא את ההודעה פעמים רבות, החליטה להתקשר לבר. "בר מותק, לא הבנתי כלום." בר נאנחה. "תשמעי... יש לי חבר בשם מתן – " "חבר?!" "לא נו, ידיד!" "אה, הקרצייה הזה?" בר חייכה. חיוך אמיתי שרק שקד, בת דודתה, מסוגלת להוציא ממנה. "כן, הוא. ממה שהבנתי ממנו, הוא מתעניין במשהי מה"חבורה" שלנו, אבל – " "במי?" קטעה אותה שקד בסקרנות. "ליאת. את בטח זוכרת אותה. פעם שעברה שבאת אלינו לביקור היא הייתה אצלי." "אה, הג'ינג'ית הזאת? היא מתוקה!" "כן, היא. והיא גם מתעניינת במתן... והשיער שלה אדום, לא ג'ינג'י." "נו, אז מה הבעיה?! תשדכי בניהם!" קראה שקד בשובבות. "וזה אותו דבר." "הבעיה היא שעכשיו באה אליי איזה מישהי וביקשה ממני לדבר עליה עם מתן. הסכמתי בתנאי שזה לא פוגע בחברים שלי. עכשיו התברר לי שכן. זה עלול לפגוע. מה אני אמורה לעשות עכשיו!" בר עצרה כדי לנשום. "אה, ודרך אגב, זה לא אותו דבר. ג'ינג'י זה כתום." "טוב תשמעי, דבר ראשון – כל הכבוד שאת ככה דואגת לחברים שלך..." אמרה שקד. "דבר שני, תעשי את הדבר הכי פשוט והכי טבעי בעולם – לכי לזאתי שניגשה אלייך היום ותגידי לה שלא, את לא יכולה לעשות את מה שהיא ביקשה ממך ושיהיה לה המון הצלחה. וזהו." שקד שיחקה בשיערה, משתדלת לשוות לקולה טון החלטי. "כן, את צודקת. זה מה שאני אעשה." "אני שמחה," צחקה שקד. "חוץ מזה – מה נשמע בבית הספר והכול?" "נחמד. חברה שלי עברה מבית הספר שלנו לבית ספר אחר, ביחד עם עוד ידיד שלנו... הוא עכשיו האח החורג שלה." "וואלה? מגניב! מה, ההורים שלהם התחתנו?" "כן." "קול. גם אצלנו יש שני תלמידים חדשים – בן ובת. עם הבן לא כ"כ יצא לי לדבר... הבת דווקא ממש נחמדה. קוראים לה עדי." "גם לחברה הזאת שלי קוראים עדי. טוב שקד, המורה שלי כאן! ביי." השיחה נותקה במהירות. שקד החזירה את הסלולארי שלה לתיק וחזרה לקבע את מבטה באלעד, שישב ופטפט עם חבריו, צוחק בקול. צחוקו תמיד הזכיר לה את בובת הליצן שהיה לה כשהיא הייתה קטנה. כשלחצו על בטנו של הליצן, היה נשמע צחוק מתגלגל ומצחיק. היא הרימה את מבטה כשהבחינה בשליו ויקיר, זוג תאומים שזכו לא פעם לכינוי "הזויים", שנכנסו לכיתה בקול תרועה עליזה. "שלום חברים!" קרא שליו. "שלום-שלום!" צחקו כמה נערים שישבו בקדמת הכיתה, אלעד בניהם. "מה נשמע?" שאל יקיר בחיוך גדול. "הכל בסדר! מה איתך?" השיב שליו בחיוך זהה. "אחלה! וואלה, אח שלי לא מפסיק לנָקץ לי!" התלונן יקיר. "בזה אנחנו דומים גבר," אמר שליו בצער. "גם לי יש אח שמנָקץ לי." "אבל מיותר לציין שזה הדבר היחיד שמשותף לנו, הא?" ציין יקיר. חבריהם גיחכו. "דווקא יש לכם עוד דברים משותפים," העיר אחד מהם. "מה?! אתה בטוח?" שאלו התאומים פה אחד. "כן," התערב יוסף, לא מרים מבטו מהציור בו היה שקוע. "אתם זהים לגמרי מבחינה חיצונית." שליו ויקיר התבוננו ממושכות אחד בשני, המומים כביכול. "נ'ההה!" פלטו שניהם לבסוף. "אנחנו לא דומים." "תראו," הוסיף יקיר. "השיער של שליו נוטה שמאלה, ואילו שלי – ימינה!" "לא נכון, זה להפך!" אמר שליו. "אבל זה לא משנה יש לי מסטיקים. מישהו רוצה?" "גם לי יש מסטיקים. אתה בטוח שלא התבלבלנו בתיק?" "למה נראה לך?!" קרא שליו בזעזוע עמוק. "מה אנחנו, אחים?!" קבוצת הבנים פרצה בצחוק משחרר. שקד חייכה גם היא. היא הייתה רגילה לדיאלוגים מעין אלה בין התאומים שמעולם לא הודו במפורש בקרבתם המשפחתית. דלת הכיתה נפתחה ואילן, גבוה, סנטרו נחוש כתמיד ועיניו הכהות צוחקות, עמד שם, זקוף ובטוח בעצמו. "בוקר טוב," אמר בחיוך ידידותי. חיוכיהם של קבוצת הבנים נעשו קרים יותר ומרוחקים. "בוקר טוב," ענו בנימוס. "יאללה, מה אתם יבשים." שקד קמה מקומה. "היי, אני שקד, והדפוקים האלה אלו יוסף, ישי, יואב, צור, איתי, נבו ואלעד. התאומים אלו שליו ויקיר." אילן התעלם מזעקתם הנואשת של התאומים ("אנחנו לא תאומים!") והתבונן בשקד בעניין. "נעים להכיר," אמר והושיט את ידו. שקד השיבה בחיוך קל. אילן שמט את ידו ומשך בכתפיו. הנערים, נבוכים מעט מדבריה של שקד, חילצו גם הם חיוך. "היי, מה קורה אילן?" "אחלה! מה איתכם?" "בסדר..." מלמלו. שקד נעצה בהם מבט מוכיח. "תגיד... מאיזה בית ספר הגעת לכאן?" ניסה נבו להעלות נושא. "מתיכון "אורות". האמת, ממש נחמד שם." "היי, אני מכירה את בית הספר הזה," קפצה שקד. "הבת דודה שלי לומדת שם!" "מגניב," חייך אילן. "אבל אני לא חושב שאני מכיר אותה... אני פחות בקשר עם הבנות שם." "מה, גם אצלכם זה מעורב?" התעניין ישי. "לא בדיוק. הכיתות נפרדות. יש מגמות וחוגים מעורבים והפסקה אחת משותפת." "הפסקה אחת?" גיחך מישהו. אילן חייך, נבוך מעט. "כן. ככה זה אצלנו. דרך אגב – איפה כל הבנות מהכיתה שלכם? אני רואה פה רק את שקד." "חלקן תמיד באות ברגע האחרון. החלק השני מסתובבות בין הכיתות או סתם נמצאות בחוץ." השיב צור המתולתל. "דרך אגב - זה כבר לא "אצלך", זה "אצלם". עכשיו אתה כבר איתנו," חייך יוסף. הפעם כן הרים את עיניו מציורו וסקר את דמותו של אילן. בליבו עלתה צביטה קלה של קנאה, למראה מבנה גפו הגבוה והחטוב של אילן וידיו החזקות למראה. "תגיד, רוצה לשחק איתנו כדורגל בהפסקה?" "הממם..." אילן היסס. "האמת, אני הרבה יותר אוהב לשחק כדורסל." "או, סוף סוף מישהו מסכים איתי," נשמע קול בעל מבטא רוסי כבד. עיניו הכחולות של בוריס בהקו משמחה. "רוצה לשחק איתי אחד-על-אחד בהפסקה?" "בכיף!" שמח אילן. "דרך אגב, אילן," התערבה שקד. "אתה חבר טוב של עדי, לא? אתה יודע אולי למה היא לא באה?" אילן קימט את מצחו והציץ בשעונו. "וואלה, באמת מוזר... היא כבר הייתה אמורה להגיע." שקד העיפה מבט לעבר החלון, אך שום דמות בכיסא גלגלים לא נראתה בנוף שהשתרע לפניה. "טוב, אני אנסה להתקשר אליה," אמר אילן. הוא המתין כדקה ואז ניתק בארשת פנים מאוכזבת. "היא לא עונה." "תנסה שוב בעוד כמה דקות," הציע יואב בקולו העבה. דקות בודדות חלפו באיטיות מרגיזה ואילן ניסה שוב את מזלו. "היא שוב לא עונה!" אמר בתמיהה. "וואלה, לא מתאים לה." הוא נראה מוטרד. ככל שנקפו הדקות, כך גבר הלחץ של אילן. הוא ניסה להתקשר שוב ושוב, אך בכל פעם נחל אכזבה. השתררה שתיקה טעונה בכיתה. רק בוריס, השלוו תמיד, שבר את הדממה ושאל את השאלה שכל הנוכחים לא העזו לשאול. "מי זאת עדי בכלל?" אילן ושקד ענו יחד. "זאת אחותי החורגת." "זאת החברה שלי מתאמול." שניהם נעצו מבטים תמהים אחד בשני. "אחותך החורגת?" "חברה שלך?" אילן חייך בעצבנות. אצבעו לא פסקה מלתופף במקצב קבוע ומהיר. "כן. אמא שלי עם אבא שלה," השיב קצרות. "בגלל זה עברנו לכאן." "אה... חוץ מזה – כן, אני חושבת שהיא כבר נקראת חברה שלי," חייכה שקד. "ניכר באילן שהדבר לא עניין אותו. השניות נמשכו כנצח, ועדי עוד לא הגיעה. אילן קם ממקומו בפתאומיות. "אני יוצא לכיוון הבית שלנו. אולי אני אמצא אותה בדרך," אמר, מנסה לשמור על קור רוח. "תגיד לי, מה הלחץ שלך?! כולה לא תגיע בזמן... מי שישמע! היא כבר ילדה גדולה," אמר ישי ושכל את רגליו הארוכות. אילן בהה בו לרגע. "אתה באמת לא שמת לב אליה אתמול, הא?" "לא הגעתי אתמול לבית הספר," ענה הוא. "טוב, אז תדע לך – היא נכה. בגלל זה אני דואג." "אה." ישי נראה נבוך משהו. "מצטער." "זה בסדר..." מלמל אילן. טוב, אני הולך." דלת הכיתה נפתחה בפתאומיות ומבטי כולם הופנו אליה במהירות, אך הם התאכזבו למראה דמותה העגלגלה של המורה להיסטוריה. "לאן אתה הולך?" שאלה בתקיפות. "סליחה, המורה, אבל אחותי החורגת עוד לא הגיעה ואני דואג לשלומה. זאת עדי... הנכה שהגיעה איתי אתמול לכיתה." דפנה סקרה את דמותו הנחושה. "ואם אגיד לך שאני לא מרשה לך ללכת?" אילן הישיר אליה מבטו. "אז אני בכל זאת אלך," אמר. המורה הניחה את תיק הצד שלה על השולחן. "אין לך אישור," החליטה. "זה לא – " הסלולארי שלי צלצל והוא שלף אותו במהירות מכיסו. "זאת עדי!" אמר בשמחה. "הלו? עדי? הכל בסדר איתך? ניסיתי להתקשר אלייך המון פעמים! איפה את בכלל?!" "אילן," אמרה בקול רועד. "הייתה תאונה. יונתן ונטע נפגעו."

שוב אני חושבת עליו ומתגעגעת ושוב אני סתם שוכבת במיטה, משמיעה שירים של סינרגיה (כשאת צוחקת - אני חי, כשאת בוכה - עצוב מדי. אני פותח ת'ידיים - לחבק אותך...) ומתמכרת למחשבות, לקטעי זכרון. אחרי כמה זמן עולה בי חשק לסדר קצת את החדר. אני קמה - או יותר נכון מחליקה לרצפה - ופותחת את הארון העליון, כי כמו תמיד כשאני מסדרת אני מתחילה מהארונות, אפילו שבטח לא צריך. אני מוציאה קופסאות נעליים מאובקות ומרשרשות ופותחת את הראשונה בערמה. אוסף מפיות מכיתה ד'-ה'. הנה המפית בגווני התכלת שאני כל-כך אוהבת, המפית עם הסוסים החומים, הדוהרים בדממה בציור. עוד מפית אחת שאהבתי - צהובה ומעוטרת בפרחים ופרפרים צבעוניים. כולן יפות וגל נעים ומחוייך מציף אותי. קופסת נעליים נוספת נשלפת, קטנה יותר. אני פותחת ובפנים מתגלה אוסף המדבקות שלי מגן חובה ועד תחילת כיתה ד'. תיקיה מלאה במיקי ומיני מאוס, אחרת מלאה בפו הדוב. "הלו קיטי" מככבת בתיקיה נוספת, לצד כל מיני מדבקות מיוחדות ופשוטות כאחד בשלל צבעים. אני נוגעת בעדינות במדבקות הללו וצוחקת למחשבה עד כמה הן היו חשובות לי כשהייתי קטנה יותר ואז עולה בי תחושה ש... גם עכשיו המדבקות האלו חשובות. מעניין. הקופסה השלישית היא הכבדה ביותר ומגלה בתוכה אוסף גדול ומבולגן של צ'ופרים מהסניף. אני שופכת את תכולת הקופסה על הרצפה ונוברת בערימה. מכתב מאימא שנמסר לי כשהייתי במחנה (אל תשכחי לצחצח שיניים אפילו שהכיור מגעיל וגם המים) תמונה של כל הקבוצה ביחד, מזרק עם מדבקת "זריקת מרץ!!!" (בטח המזרק היה מלא בעדשים קטנים) רובה מים מהמחנה השני (הבא להורגך - השכם להורגו!) כמה השתוללנו עם הרובים האלו, יחד עם משרוקיות צורמות פתקה קטנה וצבעונית מלמדת אותי שגם אם קשה ללכת - עליי להתעודד כי אני מקיימת מצווה רק כשאני צועדת בארץ ישראל. סוכריה צבעונית על מקל עוד נמצאת בתחתית הקופסה (בטח פג תוקפה). כל מיני שטויות שגורמות לי לצחוק, להיזכר, לחוש בימים נשכחים ולהתגעגע אליהם. בעיקר להתגעגע. והגעגוע הזה מזכיר לי אותו שוב. קטעי שיחות ביננו צפות ועולות בזכרוני, משמחות וחלקן מצחיקות אך בה-בעת גם מכאיבות. מין כאב דוקר. פתאום כבר אין לי כוח. אני מפנה לעצמי קצת מקום על הריצפה, בין כל הצ'ופרים והאביזרים, מושכת אליי את השמיכה מהמיטה שלידי ונשכבת, שותקת. השירים ממשיכים להתנגן ובחוץ כבר מחשיך, אבל אין בי כוח לקום ולהדליק את האור. בעצם, נוח לי ככה, בחושך. אני מרגישה יותר פרטיות ככה. אף אחד לא יכול לראות את הדמעות שזולגות לי מהעיניים (בעצם גם ככה אין אף אחד בחדר). אתמול הצלחתי לאזור אומץ ולמחוק את כל האימיילים שלו. חוץ מאחד. מישהי אמרה לי שאני גיבורה. אני לא. בנות אחרות היו נוהגות בדיוק כמוני (אני חושבת). איכשהו אני שולפת מהמגירה שלי אלבום עבה ואני נאלצת להדליק את האור כדי להסתכל בתמונות ילדותי, במשפטים ופתגמים שלקחתי לחיים (תן חיוך - הכל לטובה!) וכתבתי על פיסות נייר. מכתב שמסרה לי חברה טובה כשעברה דירה. על דפי האלבום מודבקות מדבקות מסוימות ועל שני עמודים התשתלטו ארבע מפיות שהיו האהובות עליי. אני מלטפת את התמונות, החיוך והדמעות הקטנות משמשים על פניי בערבוביה. בעמוד האחרון ישנו דף מקופל. מכתב שכתבתי לו בידיעה שהוא לעולם-לעולם לא יישלח. הוא נכתב ביום המעצבן והמכאיב הזה. השורות הראשונות ישר גורמות לי לקפל את הנייר הלבן בחזרה ולהטמין אותו באלבום. אני קמה ומכבה את האור ואז חוזרת ונשכבת על הרצפה, מתכסה בשמיכה ומנסה שלא לחשוב כמה אני נראת מטופשת כך, בין כל הקופסאות והצ'ופרים. אבל לא אכפת לי. אני מחבקת את האלבום ועוצמת עיניים, מניחה לתמונות מהעבר לעלות מול עיניי, מניחה לעצמי להתגעגע. נשארתי כך זמן רב. שוכבת. ושותקת. וכואבת. והגעגוע מתנגן לו ברקע בזמן שאני נרדמת.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף. "אילן! קום כבר!" נטע קפצה מצד לצד בחוסר סבלנות. "אילן!!" "נטע!!" אילן פקח את עיניו ושפשף אותן בזעף. "מה יש לך?!" נטע החזירה לו בפרצוף נרגז. "היום החתונה, יא מעופף!" "אני יודע. אבל החתונה היא בחמש אחר הצהריים. זו לא סיבה להעיר אותי עכשיו." "אתה צריך להתכונן!" "נטע, עכשיו רק שמונה בבוקר ולי לא לוקח כל-כך הרבה זמן להתארגן. אני מתקלח חמש דקות ומתלבש בעוד חמש דקות. מה צריך יותר מזה? אני לא מתאפר, לא מסתרק ולא מסדר גבות. את זה את עושה. אז תתארגני לבד ותני לי לישון. אני חייב להשלים שעות שינה מכל השנה ולכל השנה. אני בכתה י"א והשנה יש לנו בגרויות." נטע עמדה בפה פעור, מנסה לעקוב אחר שטף הדיבור של אילן. "מה הקשר בגרויות?" אילן משך בכתפיו. "לא יודע. לא זוכר איך הגעתי לזה." הוא הנחית את ראשו על הכרית ומשך את השמיכה עד מעל לראשו. "עכשיו תסגרי בחזרה את התריס ותני לי לישון." נטע עשתה כדבריו, אך היא נשארה עומדת בחדר. אילן התבונן בה בזעף. "נטע? צאי לי מהחדר בבקשה." היא משכה בכתפיה. "מצטערת. קודם לא ביקשת ממני לצאת אז נשארתי." אילן רטן. "עופי מפה!" נטע חייכה חיוך שעצבן את אילן מאוד. "סליחה. לילה טוב לך." היא יצאה וסגרה את הדלת. אילן השליך את השמיכה. הוא כבר לא היה מסוגל להירדם שוב. "יופי, נטע הגאונה," מלמל לעצמו בזעף. "היא הייתה חייבת לגרום לי לקום, אז היא הציקה לי עד שכבר נהייתי ער לגמרי. מעצבנת." גיחוך נשמע מעבר לדלת. "נטע, תתרחקי מפה לפני שאצא מהחדר!" עוד גיחוך וצעדים מהירים. "מעצבנת," מלמל אילן שוב. "היי, בָּרוש!" ליאת תמיד קראה כך לבר אך בר שנאה את השם הזה. "מה נשמע?" המשיכה ליאת בחיוך עליז. בר הסתובבה אליה בהבעה עצבנית. "הכל היה בסדר עד שפתחת את הפה," היא רטנה. "אמרתי לך יותר מאלף פעמים: אל תקראי לי 'בָּרוש'!" "אבל זה כל-כך מתאים לך..." אמרה ליאת והוסיפה קריצה שובבה. "בקיצור, את זוכרת ש – " " - שהיום החתונה של ההורים של עדי ואילן. כן, ליאת, אני זוכרת. איך אפשר לשכוח כשאת מזכירה את זה כל דקה!" ליאת צחקה. שתיהן הבחינו במתן שהתקרב לעברן. בדרכו הוא החליף בדיחות עם חבריו וקרא "היי אח שלי, מה המצב?" הרבה פעמים בקולו הצעקני. "היי, מה המצב?" שאל אותן בחיוך רחב. מתן תמיד חייך בבקרים. אחרי הלימודים הוא תמיד היה מדוכדך. "היי," השיבו הבנות פה אחד. "מתן, אתה זוכר?..." מתן צחק. "כן, ליאת! אני יודע ואני זוכר שהיום החתונה! מה את מתרגשת כל-כך?" ליאת עשתה פרצוף. "בכל זאת, זו החתונה של דודה שלי ו – " "כן, שמענו אותך. אילן יצא סטלן היום. יש לנו שעתיים מתמטיקה, שעתיים אנגלית, שעתיים תנ"ך, שעתיים גיאוגרפיה, שעה היסטוריה... סיוט גמור! כל המקצועות המעצבנים נתקעו ביום אחד!" מתן אחז בראשו בייאוש. "מה, אתה לא אוהב מתמטיקה!" קראה בר. אם זו הייתה אמורה להיות שאלה, איש לא הבחין בכך. "כן, אני לא אוהב." מתן עיקם את אפו בסלידה. "אני גם לא אוהב אנגלית וגיאוגרפיה. מזל שיש שיעור ספורט בסוף היום, ככה שאולי נגמור את היום בשלום איכשהו." ליאת ובר עיקמו את אפן בסלידה. "ספורט? מי אוהב ספורט?" שאלה ליאת. "אח... אתן, הבנות. תלמדו להיות קצת כמו אורטל ההיא, מ-י"א 3. ספורטאית מעולה וגם חמודה כזאת, עם השיער האדום הזה שלה והנמשים הקטנים." "גם לי יש שיער אדום!" קפצה ליאת בגאווה ונגעה בשיערה הגלי שהגיע עד למותניה. "לא, את בלונדינית," קבע מתן נחרצות. "אתה בעצמך בלונדיני," התרגזה ליאת. "תודה, זה מחמיא לי." ליאת חפשה משהו לזרוק עליו. כאילו שיש לה משהו לזרוק, כשהם יושבים על הספסל הקבוע שלהם בחצר. מבלי משים היא הסירה גומיית שיער לבנה מפרק ידה וזרקה עליו. מתן התבונן בה בהשתוממות שהפכה לצחוק. "ליאת, את באמת חושבת שגומייה זה מה שיפחיד אותי?" "אוף, תסתמו כבר שניכם," אמרה בר בקרירות. "סליחה, הוד מעלתך," הזדרז מתן להתנצל. "בפעם הבאה נזהר שלא להפריע להוד קדושתך בוויכוחינו ה – " "סתום," אמרו בר וליאת יחדיו. "בלונדיניות," גיחך מתן. "אתה ממש אוהב את המילה הזאת," קבעה בר באדישות. "אה-הא. בהחלט." מתן חייך בידידותיות. ליאת שינתה נושא במהירות. ניכר בה שהיא רצתה לומר את המילים הללו כבר לפני כן, אך היא התאפקה עד לאותו רגע. "היום החתונה!" בר ומתן נאנחו. "שוב היא מתחילה, הבלונדינית..." מלמל מתן ובר הנהנה בקרירות. "היא מעצבנת, אבל תן לה לדבר, אם זה מה שגורם לה אושר. חוץ מזה, תפסיק לקרוא לה בלונדינית. זה פוגע בה לפעמים." "באמת?" "כן. תפסיק להיות חסר טאקט." "תפסיקי להיות קרירה ושלווה כל הזמן," החזיר לה מתן. בר משכה בכתפיה. ליאת, שלא שמעה דבר משיחתם, המשיכה לקשקש על כמה שהיא נרגשת. "קניתי שמלה כזאת מהממת ואני אעשה פן ותבוא קוסמטיקאית לאפר אותי ואת אחותי ואימא שלי. וגם – " "ליאת!!" ליאת השתתקה. "מה?" "דיי!" "טוב, סליחה. היי, יש צלצול! בואו נכנס לכתה." שלושתם קמו באחת וצעדו באי חשק מופגן אל תוך הכתות. * "אחלה אולם, אמא," אמרה נטע באכזבה. היא ואִימה סיירו באולם הקטן כשכל אחת נרגשת יותר מהשנייה. נטע דילגה צעד אחד לפני איילת, בודקת כמעט כל רגע אם השמלה שלה לא התלכלכה חלילה או התקמטה. איילת משכה בכתפיה. "אמרתי לך שלא לצפות לכלום. זו בעיה שלך." איילת לבשה שמלה ורודה ("בהירה כל-כך עד שלא רואים את הצבע!" אמרה נטע) ונעלה נעלי עקב לבנות. היא נראתה ביישנית מעט ונרגשת. "נטע! איילת!" קראה עדי והתקדמה לעבר השתיים במהירות ככל שאפשר לה כיסא הגלגלים. ניצן הלכה אחריה, מסתכלת בכל מה שמסביב בעניין. "מה נשמע? איילת, את נראית מקסים! השמלה יפה מאוד ומחמיאה לך. גם את, נטע. את ממש יפה." נטע חייכה חיוך חינני. "תודה, עדי. גם את נראית טוב." "ניצן – ניצן? איפה ניצן?" שאלה עדי. רגע לאחר מכן ניצן התגלתה כשהיא בוחנת איזה זר פרחים. "ניצן! בואי להגיד שלום!" עדי נופפה לה בידה הימנית. ניצן רצה אליהן במהירות ונצמדה לכיסא הגלגלים של עדי. "שלום, נטע. שלום, איילת," אמרה בביישנות. "שלום מתוקה," איילת חייכה אליה. החיוך היה מתוח מעט. על פניה של איילת נכרו ההתרגשות והלחץ. "וואו, איילת, את כל-כך יפה!" ניצן עזבה את מקומה שליד עדי והסתובבה סביב לאיילת. "שמלה לבנה! זה כל-כך יפה!" איילת לטפה את תלתליה של ניצן בחיבה. "תודה, מתוקה." "אבל השמלה לא לבנה בכלל," אמרה נטע ברוגז. "היא סתם ורודה בהירה." "אבל היא יפה," התעקשה ניצן. "ויש לה עגילים מאוד יפות." "גם אני קניתי עגילים ושרשרת. תראי." נטע התכופפה לניצן, שהתפעלה מהתכשיטים הנוצצים. "לי עדי אמרה שאני קטנה מדי ורק נתנה לי עגילים קטנות כאלה," אמרה בקנאה. "היא צודקת!" אמרה נטע בקנטרנות. "את גם לא יכולה להתאפר, כי את רק בת שבע." "שבע וחצי!" מחתה ניצן. "לא נכון. את קטנה." "דיי, שתיכן," אמרו עדי ואיילת והפרידו בין ניצן הנעלבת לנטע המגחכת. "נטע, תפסיקי להקניט את ניצן. היא קטנה ממך ואת בוגרת יותר, בסדר?" נטע משכה בכתפיה. "רק אמרתי את האמת." המשפט הזה יכול היה לגרור עוד וויכוח קולני, אך כשנטע ראתה את מבט התוכחה של אִימה היא שב משכה בכתפיה והתרחקה משם במהירות. "על תשימי לב אליה, ניצן," ניחמה אותה עדי. "את יפה מאוד גם עם העגילים הקטנות והיפות שלך. והשמלה שלך מקסימה." מאחוריהן, אילן, יונתן ודביר הקשיבו לשיחתן של הבנות ורטנו. "רק על זה הן מדברות. את מי זה מעניין?" "כן, כל השמלות והתכשיטים והאיפור. אוך, זה מחרפן אותי," הסכים אילן עם דבריו של דביר. יונתן הנהן נמרצות. מכיסו של דביר בקע צלצול והוא שלף מתוכו את הנייד שלו. "הודעה מאפרת," הוא מלמל. יונתן הסתקרן. "מי זאת אפרת?" "ידידה שלי," השיב דביר סתומות. נטע הופיעה פתאום. "אני לא מבינה אתכם," אמרה בתסכול. "מה רע להגיד שאתם חברים? גם דביר והאפרת הזאת'י וגם עדי ואילן! מה זאת אומרת, ידידים?!" "את ממש צודקת, נטע," השיב לו אילן בהעמידו פנים רציניות. בעיניו ריצד זיק של צחוק. "אני יודעת," השיבה נטע ברצינות. דביר צחק. "מה אתה צוחק?" דביר טלטל את ראשו. "כלום, לא משנה." "אויש, נטע, טיפשונת," אמר יונתן. "אתה תשתוק," הגיבה נטע בחריפות. יונתן רק משך בכתפיו והבעת הצחוק עוד לא סרה מעיניו. "אתם כולכם צוחקים עליי עכשיו, נכון?" דרשה נטע לדעת. אילן טפח על כתפה בידידותיות. "אח, אחות קטנה..." "דיי," פסקה נטע. "משום מה לכל מקום שאני הולכת כאן אני מתחילה להתווכח. אבל אתם יודעים מה," היא עצרה כדי לנשום. "הרבה יותר כדאי להתווכח עם ניצן. בוויכוח איתה אני זאת וצוחקת עליה ולא היא עליי." "כמו עכשיו," גיחך יונתן. נטע תקעה בו מבט רושף והתרחקה משם, לא לפני שבדקה מה שלום השמלה שלה. * "אוי, זה היה כל-כך מרגש," סחה ליאת לבר בטלפון. "בכיתי במשך כל החופה. אילן שיחק בפלאפון שלו ורק צילם תמונה אחת כאביחי נתן לאיילת את הטבעת. חצוף!" "זה באמת לא מעשה נחמד במיוחד," השיבה בר, מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק. "אבל זו זכותו." "מה זכותו?!" התפרצה ליאת. "זו החתונה של אמא שלו, לעזאזל!" "אז מה," אמרה בר באדישות. "אוך, את... את – " בר המתינה בסבלנות קרירה שליאת תמצא את המילים הדרושות לה. "את... אוך! את פשוט את!" "לא חשבתי אחרת..." מלמלה בר, אדישה עדיין. "טוב, אני מתקשרת למתן." "אם את עושה את זה את עלולה לשבור את הנייד שלך בעצבנות ברגע שמתן יגיד את המשפט הראשון," הזהירה בר. ליאת משכה בכתפיה. "אל תדאגי," השיבה לה. "טוב, בהצלחה," אמרה בר בשלווה. "תודה. ביי. נדבר בערב? אוקי, בסדר. יאללה ביי." ליאת שמעה את צליל הניתוק וניתקה גם היא. היא חייגה במהירות את מספר הנייד של מתן, אבל הוא לא ענה. "אוך, לעזאזל עם כולם," מלמלה לעצמה. "למה?" מתן הופיע פתאום מאחוריה והיא קפצה בבהלה. "מתן!! מה אתה עושה פה בכלל?! איך הבהלת אותי!" מתן צחקק. "אני ממלצר פה." הוא הצביע על סינרו הלבן שהיה חגור למותניו. בידיו החזיק מגש ועליו צלוחיות סלטים ריקות ומלוכלכות. ליאת צמצמה את עיניה בחשדנות. "אבל אנחנו... בכלל לא עושים פה ארוחת ערב!" "היה כיבוד לפני החופה. זוכרת? למיטב זכרוני את לקחת שלוש פרוסות מעוגת השוקולד שהייתה שם." ליאת הסמיקה ומתן קרץ לה בידידותיות. "זה בסדר. את לא הראשונה שבולסת ככה מהעוגה הזאת. היא באמת הייתה טובה. לענייננו – עכשיו מפנים את השולחנות האלה וכולם טסים הביתה. נגמר הטקס. אז יאללה, בלונדינית, אני צריך ללכת." מתן חייך בשובבות והלך משם. ליאת התרגזה מכך ששוב כינה אותה בשם: "בלונדינית", אבל כבר לא התחשק לה להרביץ ליאת התבוננה במתן בהליכתו המהירה והקלילה, כאילו לא נשא ביד אחת מגש מלא צלוחיות זכוכית קטנות. היא התבוננה בו וליבה הוצף בחמימות. * * * זהו, זה נגמר. זה עבר. "כבר לא יהיה לי למה לקום כל בוקר," אמרה לי נטע. כשלא הבנתי היא הסבירה לי שבכל בוקר הייתה מסמנת בלוח שנה את הימים שעברו. אני צחקתי ונטע צחקה גם. אין לי מושג למה. ניצן בהתחלה לא הסכימה להוריד את השמלה שלה בטענה ש: "החתונה הייתה קצרה מדיי ואני בכלל לא הספקתי לנצל את השמלה." ככה היא אמרה לי, עם טון רציני כזה שרק ניצן יכולה להשיג. טוב, אני מקווה שהיא נהנתה... היא נשארה עם השמלה רק עוד חצי שעה עד ששמה לב שכולם מסתכלים עליה ומחייכים. סך הכל הייתה חתונה יפה וליאת התרגשה ובכתה. אני לא, למרות שאולי אני צריכה להתרגש דווקא יותר ממנה. זה קצת מוזר, כל העניין הזה. עכשיו אני ואילן אחים וגם נטע אחותם של יונתן ודביר וניצן וגם אחותי. זה נחמד, אבל אני לא יודעת מה יהיה בהמשך. נקווה לטוב! -עדי- עדי סגרה את יומנה והתכוונה ללכת לישון, רק שנטע פתאום הופיעה מאחוריה. "מה זה?" היא שאלה בסקרנות. "שום דבר!" השיבה לה עדי בתקיפות. נטע משכה בכתפיה. "לילה טוב!" אמרה חרישית לפני שסגרה מאחוריה את הדלת. עדי נאנחה בהקלה. היא הטמינה את היומן בתרמיל שהביאה איתה לבית דודיה ושכבה לישון. אסור שאף אחד ידע על היומן הזה, חשבה בליבה רגע לפני שנרדמה.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף. בפרק הקודם: אילן ועדי מספרים לחבריהם שהם הופכים להיות אחים חורגים. כפי שניתן לצפות - ליאת מתרגשת, מתן מחייך ופולט הערה עוקצנית ובר שמחה בשבילם. "זהו, קבעתם תאריך?" שאלו הגדולים. פתאום הכל נראה לניצן, הקטנה מכולם, מבולבל ומוזר, כאילו נפתח לה פתח לעולם חדש ושונה. "כן," פניו של אביחי זרחו מאושר. "לעוד חודשיים וחצי." "מזל טוב!" חבקה ניצן את אביה והתבוננה בו בעיניים נוצצות. "וקבעתם על אולם? ותהיה לאיילת שמלה לבנה ומפוארת? ואתה מסכים שאני אהיה השושבינה, אבא? בבקשה – בבקשה!" האב ליטף את תלתליה של בתו. "לא יהיה צורך בשושבינה, לא באולם ואפילו שמלה מפוארת לא תהיה," אמר לה. "אנחנו נתחתן בחתונה צנועה עם רב וכמה מוזמנים – משפחה ומספר חברים קרובים, לא יותר." "מה?! חבל! כל-כך רציתי להיות בחתונה אמיתית!" קראה ניצן. אחיה הגדולים הביטו בה בשתיקה משועשעת. "אני אף פעם לא הייתי בחתונה אמיתית, אבא." "זו תהיה חתונה אמיתית, קטנטונת," הרגיע אותה האב. "רק... קצת יותר פשוטה מהחתונה שעליה את חולמת." "אני לא מבינה..." מלמלה ניצן. "בואי, נצא לטייל ואסביר לך בדרך," הציע אביחי. ניצן הושיטה לו יד קטנה ושניהם יצאו מהבית. "זה יהיה לה קשה," מלמל דביר כשיצאו. "היא קטנה ובטח הכל נראה לה שונה ומופשט יותר ממה שזה נראה לנו." יונתן ועדי הנהנו. "זה יהיה קשה לכולנו," אמרה עדי ברב רגש. "היי, אל תגזימו! זה לא יהיה קשה כל-כך. סך הכל חוויה מעניינת, אתם לא חושבים?" אמר יונתן. דביר נותר מהורהר, אך עדי הזעיפה ליונתן פנים. "חוויה מעניינת? אתה כל-כך מזכיר את מתן!" "מתן... מתן זה הגבוה ההוא? עם השיער הקצוץ?" "כן ואתה חסר טאקט וטיפשון בדיוק כמוהו!" "אבל במראה אני בכלל לא דומה לו," התריס יונתן. שיערו היה כהה ופרוע תמיד. פעם הייתה לו מן תסרוקת שהזכירה קוצים של קיפוד, אך הוא וויתר עליה לאחר שאחיו לא פסקו מלהקניט אותו ולקרוא לו" "קיפודון-גמדון". כעת הוא האריך מעט את שיערו וזנח אותו, שיהיה במצבו הטבעי, מה שיצר מראה פרוע ושובב להפליא. "וחבל מאוד," השיבה לו עדי. "אתה כזה גמד." "והשיער שלך נראה כאילו חזרת ממלחמה," הוסיף דביר בחיוך קל. "טוב, טוב!" התרגז יונתן. "אני אסתפר, בסדר?" "מה שמעתי? רגע, תחזור על מה שאמרת!" קראה עדי בקנטור. "עזבו, אני לא מסתפר." "דיי, יונתן, בבקשה אל תעשה לנו את זה!" צחק דביר ופרע עוד יותר את שיערו של אחיו הקטן. "אוך, תפסיקו," יונתן משך את עצמו מאחיו הגדול ופסע לכוון הדלת. "אני הולך לחבר," אמר ויצא. "הוא נהיה ה – "כבשה השחורה", כמו שאומרים..." מלמל דביר וטלטל את ראשו במין חיוך של חרטה. "הוא תמיד היה כזה," מחתה עדי. "אבל אין מה לעשות, כל משפחה צריכה אחד כזה." "אה, כן? ולמה שאת לא תהיי ה – "כבשה השחורה" לדברייך? לפחות לפעם אחת?" יונתן הופיע בפתח הבית, כשחיוך מוזר נח על פניו. "יונתן? לא הלכת לחבר?" "לא, נזכרתי שהיום הוא לא בבית. אבל זה לא משנה. אני רוצה לדעת אם את מסכימה להיות ליום אחד ה – "כבשה השחורה". שתראי איך זה כשמתנהגים אליך כאל שפוטה." "הממם..." המהמה עדי, לכאורה חושבת ברצינות על הצעתו של יונתן. "יודע מה... אני חושבת ש... אתה הכי מתאים להיות שפוט!" היא קראה וצחקה. יונתן הזעיף פנים. "פחדנית," אמר לה. "אני פחדנית?" צחקה עדי. "אז בוא לא נדבר עליך, אדוני הצעיר. אל תקרא לי פחדנית, או שאספר לחברים שלך מי עוד פוחד בחושך, מי מפחד מנחשים שאין סיכוי! שיבואו לכאן, מי היה בוכה בלילות מחלומות רעים עד השנה שעברה, מי – " "טוב, דיי, דיי!" קרא יונתן, מסמיק עד שורשי שיערותיו. "הבנתי אותך. אני נשבע לא לקרוא לך יותר פחדנית, בתנאי שלא תספרי לאף אחד! מה שאמרת עכשיו." "יפה שהבנת, אח קטן," גיחכה עדי. "רשעית..." מלמל יונתן. "כן, אני אולי רשעית, אבל יש לי מספיק דברים טובים שיאזנו את הרשע שבי," היא קרצה לו בחביבות, טפחה על ראשו הפרוע ופנתה לחדרה ולעיסוקיה. "אגואיסטית..." מלמל יונתן. "היי, אל תיקח את זה קשה," אמר לו דביר. "היא בסך הכל – " "היא בסך הכל מסתלבטת עליי. כן, אני יודע," אמר יונתן, מסדר את הכיפה הקטנה שלראשו. "רוצה לבוא לשחק במגרש אחד-על-אחד?" הציע דביר פתאום. הוא מכיר את אחיו מספיק כדי לדעת כי אין כמו משחק טוב כדי לרומם את מצב רוחו. וכפי שחשב מראש, זיק קטן ניצת בעיניו של יונתן. "כדורגל או כדורסל?" "מה שאתה רוצה," השיב דביר בנדיבות. "טוב, כדורסל," בקש יונתן, כמעט מתחנן. הוא ידע שדביר לא חובב כדורסל, אך לא נמנע מלנסות. להפתעתו, דביר צחק. "בסדר," הוא אמר ושניהם יצאו מהבית, מרוצים. "ארבע-אפס לי!" קרא מתן לאילן המדוכדך. "יאללה אחי, מה קורה לך? בדרך-כלל אתה קורע אותי בכדורסל!" "לא יודע. אני מניח שאני קצת עייף..." התחמק אילן מתשובה. מתן התקרב אליו, מתנשף. ידיו שחקו בכדור הכתום מבלי משים. "נו, אתה יודע שאין לך שום דרך להסתיר ממני דברים. אני מכיר אותך ואני יודע שכשאתה אומר "אני עייף" אתה ממציא. אלא-אם-כן העיניים שלך – " "ואתה יודע שכשאתה חופר אני מוריד לך כזאת כאפה שאתה עף שני מטר, אלא-אם-כן אתה סותם את הפה," איים אילן. "מה אתה מאיים?" צחק מתן. "בוא נמשיך, אבל תפסיק עם המצב-רוח הזה ותתחיל לשחק כמו שאתה יודע." אילן משך בכתפיו ומתן ידע שהוא ניצח. ואכן, כבר בשתי דקות הבאות אילן קלע את הכדור לסל בצורה חלקה והעלה את הנקודות לארבע-שתיים לטובת מתן. מתן טפח על כתפו בעידוד. חמש דקות לאחר מכן אילן הצליח לקלוע עוד שני סלים מושלמים, בעוד מתן נותר חסר אונים. "אולי נחליף לכדורגל?" הציע, לאחר שהפרש הנקודות בינו לבין אילן הלך וגדל. "פחדן," מלמל אילן בחצי חיוך. "אני אולי פחדן, אבל – " "אבל שום דבר. לך תביא כדורגל מהבית שלך. הוא קרוב יותר למגרש מהבית שלי." "אתה בא איתי," הזהיר אותו מתן. "בטח. אבל שתדע לך – אני בא רק כדי לקחת את הכדור ואז אני מתחפף וחוזר לפה. אתה אחראי על בקבוקי המים." מתן גיחך, אך ידע שאין טעם להתווכח. "בסדר." הם הלכו. כשחזרו, והכדורגל בידיהם, הם זיהו שתי דמויות המשחקות במגרש. "רגע, הם מוכרים לי, השניים האלה..." אמר מתן וצמצם את עיניו. "אה זה - דביר ויונתן, קוראים להם? נו, האחים של עדי, הקטנצ'יק הזה - הנמוך - והגדול. אולי נצרף אותם למשחק?" אילן משך בכתפיו בשנית. "בסדר." "היי, יונתן, דביר!" השניים הפסיקו את משחקם והסתכלו על שני הנערים שקראו להם בידיים מתנופפות תוך כדי התקדמות אליהם. "מי אלה?" שאל יונתן. "אני חושב שהם... כן, הם החברים של עדי, אילן ומתן. בוא, נלך אליהם." הם פרצו בריצה קלה עד שהגיעו אל אילן ומתן. "היי, מה העניינים?" שאל מתן. "הכל בסדר, סבבה. רוצים להצטרף אלינו למשחק? אנחנו משחקים כדורסל." מתן נאנח. "מה קרה?" שאל יונתן בסקרנות. "אני דפוק בכדורסל," אמר מתן בחצי חיוך נבוך. "אני מעדיף הרבה יותר לשחק כדורגל." "אה. גם דביר לא אוהב כל-כך כדורסל. אני הכרחתי אותו לשחק איתי," יונתן חייך. "אז אולי אתה ודביר תשחקו כדורגל אחד-על-אחד במגרש השני ואני ואילן נשחק כדורסל?" הציע. הצעתו התקבלה פה אחד וארבעתם התפצלו. "או-קי," אמר דביר למתן כשהיו לבדם ושפשף את ידיו זו בזו. "נתחיל?" מתן, בטוח בעצמו, הנהן והם התחילו. שניהם התרוצצו, רודפים אחרי הכדור לאורך כל המגרש, כיפותיהם מקפצות בקצב מהיר לא קבוע. מתן גילה כי דביר מסוגל לרוץ במהירות גבוהה, ואילו דביר גילה כי בעיטותיו בכדור הן לא משהו, לעומת עצמת בעיטותיו של מתן. בסך הכל הכוחות התאזנו והם נהנו לשחק יחד. "ו... גול, גול! א-לוהים בבקשה!" אך תפילתו של מתן הייתה לשווא. דביר רץ כחץ מקשת והשיג את הכדור השחור-לבן לפני שנכנס לרשת. הוא "כן, חבל שאתה לא הכדור," פלט מתן בלי לחשוב, כשדביר השיג אותו והייתה לו שליטה מלאה על הכדור. "הייתי בועט בך כהוגן, תאמין לי." דביר רק צחק ובעט לכוון השער, אך פספס. "היי, אחלה סל!" קרא אילן ליונתן. "אה, תודה," אמר יונתן בנימה מצטנעת, אך בתוכו היה גאה בעצמו. "יאללה, תורי להתחיל." אילן כדרר את הכדור הכתום והמחוספס מספר פעמים. גבוה עד מעל לראשו ואז נמוך יותר ויותר, במהירות שהתחלפה באיטיות מתגרה, אל מול עיניו של יונתן, שלא משו לרגע מהכדור. פתאום אילן פרץ בריצה תוך כדי כדרור מהיר. יונתן נעמד מולו פתאום וחטף את הכדור מידיו של אילן המופתע. "היי, הוא טוב," מלמל אילן לעצמו כשרץ לחטוף את הכדור בחזרה. "הרבה יותר מאתגר לשחק איתו מאשר לשחק עם מתן, שאם הוא קולע לסל "רגע, נפלה לי הכיפה," השיב לו יונתן והניח את הכיפה הירקרקה על ראשו, שנראה פרוע מתמיד. "למה אתה שומר אותה על הראש בזמן המשחק?" תמה אילן. "אני שם אותה בכיס." הוא שלף מכיסו כיפה קטנה וצבעונית. יונתן משך בכתפיו ותחב את הכיפה שלו לכיסו. הם המשיכו לשחק עוד שעה ארוכה, עד שהחשיך. "טוב, נשארו לי השיעורים בתנ"ך וללמוד למבחן באנגלית מחר," אמרה עדי לעצמה. בזמן האחרון היא פיתחה מנהג לדבר לעצמה בכל פעם שהייתה לבדה. אולי כי הייתה רגילה לדבר עם חבריה או עם אחיה, והשקט שהשתרר כשהייתה לבדה הפריע לה. "או, אולי, זה בגלל שנהייתי משוגעת קצת," הרהרה בקול. כך או כך, אף אחד לא ידע על המנהג הזה והיא גם לא התכוונה לספר עליו לאיש. צלצול רועש מהסלולארי שלה הקפיץ אותה ממקומה. השם "אילן" הבהב על הצג והיא ענתה. "היי, אילן, מה נשמע?" "בסדר, ב"ה. מה איתך? תשמעי, אח שלך – יונתן – תותח בכדורסל. תציעי לו בשמי לבוא למגרש בכל יום שלישי בשעה חמש אחר-הצהריים. בסדר? בדיוק עכשיו הוא ודביר עזבו את המגרש ולא הספקתי לומר לו," אילן השתתק פתאום, משהבין שדיבר יותר מדי. "מה את עושה עכשיו?" התעניין. "אה, אני מכינה שיעורים למחר. לומדת," השיבה עדי בביטול. "איך פגשת את האחים שלי?" "סתם, נפגשנו במגרש. ליאת ובר לידך? אני ומתן חשבנו שאולי נוכל מחר ללכת למסעדה הקטנה ההיא, מול הים. במרחק של רבע-שעה נסיעה מכאן." "לא, הן לא לידי. ואני לא יכולה – " פתחה עדי. "מה, בגלל כיסא הגלגלים? אפשר לנסוע במונית." "לא, זה לא זה. אמא שלך באה אלינו מחר. לא ידעת? זה אמור להיות מפגש של המשפחה ולפי מה שהבנתי, אתה ונטע אחותך גם אמורים לבוא." "היי, נכון! שכחתי מזה לגמרי! וואי, אני כבר מסמס למתן. יכול להיות שהוא יצא לבד עם הבנות." "לא. אתה יודע שהעולם יחרב כשזה יקרה. מתן לא יפסיק לרדת על ליאת, שתצא מדעתה בגללו ובר תשתגע משניהם," השיבה לו עדי בטון משועשע. אילן צחק. "כן, טוב, את צודקת. נו, אז מבטלים?" "לא, דוחים. לשבוע הבא ביום שני. אני אדבר כבר עם ליאת ובר ואתה תודיע למתן. קבענו? קבענו. יאללה, להתראות. ערב טוב." עדי נתקה, מופתעת מעצמה. מה הבהיל אותה כל-כך? בטח אילן חושב שהיא השתגעה, מה שבאמת נכון במובנים מסויימים. פתאום היא הבינה. דמותו של אילן - גבוה וזקוף, עיניו כהות, שובבות וצוחקות, ששום דבר לא יסלק את ההבעה העצובה שבהן, סנטרו המעיד על נחישות ותקיפות - עמדה לנגד עיניה בבהירות יותר מכל פעם אחרת. איך יכלה לשכוח? כל-כך הרבה זמן לא חשבה וחלמה על נסיכים-על-סוסים-לבנים וארמונות יפהפיים. אולי אני בכל זאת מתבגרת, חשבה לעצמה, קצת בעצב וקצת בשמחה. בכל זאת היא חשה קצת התרגשות. "אני אראה מחר את אילן," אמרה לעצמה בשקט. משום מה המילים הללו הרגיעו אותה. "אנחנו נהיה עם כל המשפחה. הלוואי שיהיה נחמד ונעים. בכלל, אילן גם מרגיש אלי משהו חוץ מידידות, או שאני משלה את עצמי כמו שהשלתי את עצמי מגיל חמש בערך, עם החלומות האלו שלי שלא נגמרים?" מתי התחלתי לדבר לעצמי ככה? שאלה את עצמה. הפעם חשבה זאת בליבה. "אבל באמת... איכשהו, כשאומרים את המילים בקול, הן נראות דביר ויונתן נכנסו לבית ברעש, אך עדי לא שמה לב לכך. גשם התחיל לרדת. קריאותיה הנרגשות של ניצן ("היורה, היורה! הגשם הראשון!") לא הפרו את השקט שחשה בליבה. כשהלכה לישון – למרות שלא כתבה ביומנה, דבר שהרגיע אותה והיא הקפידה עליו בדרך-כלל - היא חשה שלווה ורגועה יותר מכל פעם אחרת.

"עדי?" קול נעים ושקט, ביישני משהו, קרא בשמה. צמרמורת חלושה חלפה בגווה. זה היה אילן. "היי, אילן," אמרה לו מבלי להביט בפניו. "את כועסת עליי?" שאל שוב בקולו העדין שכה אהבה לשמוע. "לא, אני... זאת אומרת, זו לא אשמתך ואין לי מה לכעוס עליך," השלימה במהירות. חיוך עצוב מעט הפציע על פניו והוא הסיט את שיערו הכהה מעיניו הכהות אף יותר. עדי לא יכלה להתאפק והביטה בפניו. קול קטן בבטנה, שהלך והתחזק, ציווה עליה להתנהג בקלילות, אך היא חשה צורך לדבר על הערב הקודם, הערב בו איילת הגיעה אליהם להכרות, שבו הלכה לישון ברגשות מעורבים. כעס, שמחה, תדהמה, עצב, תסכול, הכל התערבב בין מוחה לליבה והתחשק לה לצרוח ללא שליטה. הצלצול הפר את השקט והם פנו לכוון הכיתות, שותקים ונבוכים מעט. הם נבלעו אחד-אחד בכתתם, עומדים בשתיקתם. "עדי!! איך היה אתמול, עם איילת?" נער גבוה הופיע בפתח כיתתה, מגחך. מתן. עיניי כל בנות הכתה הופנו לעברם, סקרניות ומתעניינות. עדי תקעה במספר בנות מבט רושף ואלה נבוכו והסבו את מבטן. אם קודם היה לה חשק לצרוח, אז עכשיו החשק הזה התגבר פי כמה. היא רצתה להתנפל על מתן בצווחות זעם. להטיח בפניו המגחכות אגרופים ומילים זועמות על חוסר הטאקט שלו. "מתן, בוא החוצה" צוותה עליו, קולה מסוכן. מתן משך בכתפיו והתרחק משם. "מצטער, המורה שלי כבר הגיע," אמר והלך משם, כמעט נמלט על נפשו. עדי רטנה בינה לבין עצמה. מתן כל כך טיפש? תהתה לעצמה בכעס. לא, הוא לא טיפש. הוא עושה את זה בכוונה. למה? זה עושה אותו גיבור יותר? גדול יותר? מתוסכלת, היא "התגלגלה" אל תוך הכתה, שם ישבו בר וליאת וצחקו. היא התקרבה אליהן וליאת הרימה את ראשה. "היי!" קראה ליאת בעליזות. עדי השיבה לה בחיוך מאולץ מעט. בר הבחינה בכך מיד. עדי הנידה בראשה. "כלום." "כן, בטח. קדימה, תספרי לנו," בר העיפה מבט בבנות הכתה שפטפטו וצחקו ברעש, ממתינות למורה. "בואו נצא החוצה." "אתן באות לקרוא למתן ואילן?" דילגה ליאת בעליצות. "ממש לא," קבעה בר. "למה לא?" "כי לא כל דבר צריך לספר להם. חוץ מזה, את מכירה את מתן. הוא תכף ילך ויספר לכל השכבה בקולי קולות." ליאת משכה בכתפיה. פתאום אמרה עדי: "היי, בר, גם לכן אני לא חייבת לספר כל דבר." בר הביטה עמוק בעיניה בקרירות כזאת שעדי לא ראתה זמן רב. מין קור מתנשא ומופתע, מבהיל כמעט. "אף אחד לא הכריח אותך לספר," אמרה לה. "אה, כן? ומי פה אמר לי 'קדימה, תספרי לנו' ? הא?" "יכולת להגיד שאת לא רוצה!" אמרה בר בקול קשה. "כן, בטח. אם הייתי אומרת, את ישר היית קופצת ומנסה לשכנע." ליאת עמדה לידן ללא מילים, מנסה להפריד בניהן בעזרת ידיה. "דיי, ליאת. עדי, את לא רוצה, אני מבינה את זה. גם אני לא רוצה לפעמים לספר לאנשים כל מני דברים, אז אני לא מספרת." "נכון, כי אנחנו מבינות ולא לוחצות עלייך לספר," השיבה עדי בעוקצנות. "לא, זה רק כי אני לא מראה פרצוף חמוץ. כשאני לא רוצה לספר על מה שעובר עליי, אני משדרת שהכול בסדר אצלי כדי שלא יחשדו אפילו שמשהו לא בסדר. אבל את, כשאת לא בסדר את ישר מראה את זה. את מסתובבת עם פנים מהורהרות, עצובות ועצבניות. איך את רוצה שלא ננסה לשכנע אותך." "בר, אני לא יודעת להסתיר רגשות, בסדר? וזכותי להיות עצובה או עצבנית בלי שיתערבו לי וינסו להוציא את זה ממני!" טון דיבורה של עדי עלה. לעומתה, בר המשיכה לדבר בשלווה קרירה. "את יודעת, פעם אמרו לי: "אדם שמראה פנים עצובות מראה שהוא רוצה שידברו איתו." לכן, בכל פעם שאני רואה אותך עצובה ועצבנית אני מנסה לעזור לך." "אני לא צריכה עזרה!" עדי צעקה ממש. "ומה שאמרו לך טיפשי נורא. זה לא נכון בכלל. אדם נראה עצוב כי הוא עצוב! זהו!" "לא," השיבה לה בר בהבעה מתריסה מעט. "דיי, בר! נמאס לי שאת מנסה כל הזמן לגשש, לחקור, לדעת, לחפור! דיי כבר! למה את לוחצת? אומרים לך לא אז לא!" בר ניסתה להניח ידה על מסעד כיסא הגלגלים, אולם עדי החלה לנסוע לכוון הכתה בהפגנתיות. "את יודעת משהו, בר? לפעמים אני באמת לא יודעת מה לחשוב עלייך." בר קפצה את אגרופיה. ליאת הניחה יד מרגיעה על כתפה. בר לא זזה. "את יודעת משהו, עדי, לפעמים, בעיקר עכשיו, גם אני לא יודעת מה לחשוב עלייך," סיננה. "ואת יודעת עוד משהו, עכשיו אני חושבת שאת כפוית טובה ומגעילה." היא הלכה משם, מותירה את ליאת שותקת ונבוכה. "אליעד יוסף... אפרתי אופיר... בן שושן אילן..." קולו העמוק של אלדד המחנך הקריא את שמות בני הכתה בשעמום מסוים. אילן התמתח והסתכל על חבריו לכתה. כולם נראו משועממים ומרוחים בדיוק כמוהו. חלקם עסקו בקשקושים על השולחנות ובפטפוטים חרישיים. הוא הסתכל על מתן - שישב בקצה השני של הכתה – שעסק בקיפולי נייר בהם הצטיין. מתן נהנה תמיד לכתוב בכתב מודגש על הדף משהו כמו: "מי שקורא את זה... מה נישמע??" או: "דיי, השיעור אילן סבר שזה ילדותי להחריד, אך לא אמר דבר. נו, אם הם נהנים, שיערב להם, כך חשב בליבו בכל פעם. "ירושלמי מתן... מתן, אתה יכול להפסיק עם השטויות האלו בבקשה?" הרים אלדד את קולו, כשגל של צחקוקים נשמע. מתן הביט במחנכו בפנים תמימות. "אבל לא עשיתי כלום, המורה." "כן, בטח. בכלל-בכלל לא עשית. אני רק דמיינתי את – " הוא התכופף והרים משהו מהרצפה. " – זה?" אלדד אחז בטיסן נייר, שככל הנראה היה מעשה ידיו של מתן. "זה נפל לי מהתיק, המורה," ניסה מתן לגונן על עצמו בהבעה של אדישות מעושה. "וזה גם הצמיח רגליים והגיע עד לפה. מקצה אחד של הכתה עד לקצה השני." אלדד נשמע כועס ומשועשע בו-זמנית. "גש הנה, מתן, ותקריא לנו בקול מה כתבת הפעם על הטיסן שלך. יש לך הרגל שכזה, לכתוב משפטים על טיסני הנייר שלך כמדומני." מתן החוויר. מה שכתב לא היה מחמיא למורה במידה רבה. "אני מעדיף לומר את מה שכתבתי בעל פה מהמקום. אני מניח שככה, אם תכעס על מה שכתבתי לא תוכל להחטיף לי סטירה בו-במקום." התלמידים צחקו. גם המחנך חייך. מתן נשם עמוקות. "אני כתבתי שיש לכבוד המורה קול של שור זועם." היה רגע אחד של שקט, ואז הכתה פרצה בצחוק. צחוק מתגלגל ורועם. אלדד צחק גם הוא. צחוק יבש ולעגני מעט. "אני מניח ששכחת לכתוב גם שיש לי שפם של כלב ים," אמר בקול מקפיא. על פניו של מתן על חיוך מוזר. "לא, לא שכחתי. אבל התבטאתי ביצירתיות יתר. כתבתי שיש לך שפם של אריה-ים." ילדי הכתה השמיעו צחוק פרוע. אלדד, המורה, כעס. הוא לא טרח להסתיר זאת. "מתן ירושלמי, אתה מתבקש לגשת אליי בסוף השיעור." "בשביל מה?" שאל מתן, מחייך עדיין. "עונש," השיב לו אלדד קצרות. מתן נאנח. אילן שלח אליו מבט מעודד אך בה-בעת שפתיו התוו את המילים: לא-היית-צריך-לעשות-את-זה. "אני יודע," לחש מתן בחזרה. "אבל לא יכולתי להתאפק." אילן חייך בסלחנות והסתובב בחזרה. הוא היה רגיל לכך שמתן מסתבך עם המורים, שהטילו עליו עונשים בזה אחר זה. אחי, אתה יודע משהו? שרבט אילן על פתק, כשתהיה לך חברה, כדאי שתדאג שלא תהיה מופרעת כמוך, כי אז שניכם תמותו מרב עונשים. אילן קשקש מין פרצוף קורץ ושיגר את הפתק למתן. מאליאב-ליוסף-לאופיר-לגלעד-למשה-לנתן-ליהודה-למתן. מתן קרא את הפתק וגיחך. החברה שלי תהיה כמוני, כתב בחזרה. אני מניח שמי שתהיה הנשמה התאומה שלי חושבת עכשיו אותו דבר ממני, לא? אלדד הישיר מבט אל מתן. "אהמ, אדון ירושלמי, כדאי מאוד שתזהר, כן? יש לי ערמה נכבדה של עונשים שרק מחכים לתלמיד שיעז לצחוק על כללי בית הספר." 'אלוהים אדירים,' חשב מתן באימה. 'במה סיבכתי את עצמי שוב?' אלוהים אדירים, חשבה עדי באימה. היא הביטה בזעם מהול בדאגה על הלוח עליו נכתבו שורות-שורות של משימות שאותן עליה ועל חברותיה להגיש בעוד שבועיים ב-ד-י-ו-ק. כמה שיעורי-בית היא כבר יכולה לתת? "וזהו," אמרה אורה בקולה החלוד. "זהו?!" קפצה מיכל. "המורה, ממש הגזמת!" המורה נעצה בה מבט חד. "את חושבת שהגזמתי?" "כן!" "חבל מאוד." על פניה של אורה עלה חיוך בלתי נעים. "אני יכולה להוסיף עוד, אם חסר לך מה לעשות." מיכל נרתעה. "לא-לא-לא! תודה המורה, אני חושבת שאוותר על התענוג." "יפה," חיוכה המעושה של אורה התרחב בסיפוק. "יש לעוד משהי משהו להוסיף?"היא שאלה בקור רוח. התלמידות זעו באי נוחות. "כן, המורה, לי יש משהו להוסיף," אמרה פתאום בר. כל המבטים הופנו אליה. עיניה של אורה כמעט יצאו מחוריהן. 'איך היא מעיזה??' שאלה את עצמה, אך כפתה על עצמה שתיקה. בר דברה בשלווה קרירה כהרגלה. "אני רוצה להוסיף שאת נורא הגזמת בשיעורי הבית שלנו ושזו כמות שאי-אפשר לגמור תוך שבועיים. מה גם שיש לנו עוד פניה של אורה נראו כמעלים עשן. היא האדימה והתנפחה בכעס. "את ח-צ-ו-פ-ה!" אמרה לבר בקול מודגש שהזעם נשמע בו בברור. בר לא נבהלה. היא הישירה מבט למורה, בשלווה ובקרירות שרק היא הייתה יכולה לעמוד בהם. ליאת ועדי הביטו בה בהערצה מהולה בדאגה. "את חצופה ואת עומדת לקבל עונש!" בר לא נעה ולא זעה. "את תצטרכי לכתוב את כ-ל העבודות פעמיים. בכתב ברור! ואת צריכה להגיש אותן בעוד שבוע!" "האם זה כולל גם את המשימות שנתנו לנו על-ידי מורים אחרים," שאלה-אמרה בר בנימוס שלוו. "בוודאי," השיבה אורה בקול מרושע. "איך חשבת אחרת? אה, ואסור-בתכלית-האיסור לצלם ולשכפל! ואסור לך לעשות עם חברות! רק את לבד! אסור להעתיק מבנות! אסור -" בר בהתה בה במבט משועמם. "אוי, לעזאזל," מלמלה אורה. "פשוט תחכי לי ליד משרד המנהל." בגוו זקוף ובסנטר מורם בנחישות חצתה בר את חדר הכתה ויצאה, סוגרת את הדלת בעדינות, מלווה במבטיהן השותקים של חברותיה. 'אלוהים אדירים,' חשבה לעצמה. 'הפעם הסתבכתי.' * * * אני לא מבינה איך בר מסוגלת לעמוד בשלווה הקרה הזאת שלה, בלי להיבהל ובלי לזוז כמעט. אפילו כשרבנו היום, היא הייתה כל-כך שלווה, לא התעצבנה. או, לפחות, כך זה נראה. אני הייתי עצבנית ואילו יכולתי הייתי מתנפלת עליה במכות. אוי ואבוי, נהייתי ילדה קטנה. מי מחטיף מכות בגיל הזה? ועוד בנות? - עדי חייכה בשובבות ילדותית בעת הכתיבה - מתן הרגיז אותי נורא. יום אחד הוא עוד יצטרך לעבור שיעור על טאקט והתנהגות במצבים רגישים. לגבי בר, הלוואי שהייתי כמוה. קשוחה. אני יודעת שלעולם לא אוכל. אולי אני רגשנית מדי?... -עדי-

חמישתם ישבו על הספסל המוצל כהרגלם בכל יום ויום, בהפסקה המשותפת לבנים ולבנות. מתן הצחיק את כולם ואילן התחרה בו בעוד הבנות צוחקות ללא הפסקה מבדיחותיהם. רק עדי הייתי שקטה ומופנמת יותר מהרגיל. היא שחררה חיוכים מאולצים לעבר חבריה הצוחקים, אך עיניה נותר רציניות ומהורהרות. בר הבחינה בשתיקתה ושאלה אותה בלחש אם הכל בסדר. עדי הנהנה ללא אומר והמשיכה בשתיקתה. בר נעצה בה את עיניה הכהות. עדי התפתלה תחת מבטה החודר ועיניה החוקרות. "עדי," אמרה - דרשה בר, "תספרי לי, בבקשה." עדי משכה בכתפיה, מודעת לעיניהם של האחרים שהסתכלו בה בעניין. "אין מה לספר," ענתה. "נו, עדי!" נשמע קולה המפציר של ליאת. "הרי, כולנו חברים טובים. את יכולה לסמוך עלינו שלא נספר. מה את מפחדת? מבטיחים שזה לא יוצא מכאן!" עדי הנהנה בראשה אך עמדה על שלה. "אין מה לספר," מתן הישיר אליה מבט, "קדימה, עדי. אומץ." עדי נאנחה, "אני דואגת. הכל מבולבל לי בראש," הודתה. חבריה הנהנו מבלי משים, מצפים להמשך דבריה. "מצד אחד אני שמחה כל-כך, אני ממש מאושרת. אבל מצד שני, אני דואגת. אני מפחדת. מה יהיה אם לא אסתדר איתה? אולי הסיפור "סינדרלה" יחזור על עצמו אצלנו בבית?" היא צחקה בעצב. "מי זאת 'היא'? עם מי את אמורה להסתדר?" שאל אילן לאחר שתיקה ארוכה. "מי שתהיה האימא החורגת שלי בעוד חודשיים או שלושה," השיבה וחייכה חיוך שובב לנוכח תדהמתם. "איך זה קרה? מתי ספרו לכם?" התעשתה ליאת. עדי סיפרה לחבריה הטובים הכל, עד לפרט האחרון, פורקת את אשר על ליבה. "אבא שלי סיפר לנו אתמול," פתחה. "עדי? בואי לסלון. אבא אמר שהוא רוצה לדבר איתנו," אמר לה יונתן בפנים חתומות. הפנים של יונתן כמעט תמיד היו חתומות, אלא-אם-כן הוא צחק, כעס או היה עצוב. "אני באה," אמרה לו באנחה ועזבה את שעורי הבית האין-סופיים שלה. בסלון כבר ישבו שאר אביה ושני אחיה, כשניצן מכורבלת על ברכיו של דביר. "אה, עדי," חייך אליה אביחי אביה בהגיעה. הוא נראה מאושר, אך בה-בעת רציני למדי. "קרה משהו?" שאלה בפליאה. "בערך," השיב לה האב וחייך שוב. היא הביטה בו ובאחיה השותקים חליפות. הם משכו בכתפיהם. עדי הבינה כי גם הם לא ידעו מה הסיפור. "מה קרה?" דרשה לדעת. האב התרווח על מושבו וחייך אל ילדיו בפעם השלישית. "אבא!" קפצה ניצן לפתע, שוברת את השתיקה. "תספר לנו כבר!" "בסדר! תשמעו," פתח, מגביר את סקרנותם. "אני חושב שאנחנו עומדים לעבור דירה." זעקות מחאה וקריאות שמחה התערבבו אלה באלה, כשארבעת הילדים התפרצו. "לא! כיף לי כאן! למה לעבור!" אמרה עדי. "לאן עוברים?" תמהה ניצן, "רחוק? בבקשה לא!" "כן! סוף-סוף עוברים לבית אחר!" קרא יונתן בשמחה. "אני לא יודע... אוך, למה לעבור? אבל אם כבר עוברים, אני רוצה שנשאר בסביבה!" קבע דביר. "לא!" צחק יונתן וקרא: "בואו נעבור למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו ונחייה מחדש!" "מה פתאום?!" כעסה עדי, "אתה רוצה להרוג אותנו?" "לא! אני רוצה להישאר בעיר! עם החברות שלי!" ניצן כמעט בכתה. "יונתן, איזה רעיונות עולים לך בראש? נשארים פה! יש לנו כאן חיים שלמים! אנחנו גרים כאן מאז שנולדנו! אתה רוצה לעזוב הכל?" הפגינה עדי רגש. דביר הניד בראשו והסתכל על יונתן ברוגזה, בעודו מלטף את תלתליה של ניצן כדי להרגיעה. אביחי, אביהם, חייך אליהם בסבלנות וחיכה שילדיו יירגעו. כשהשתתקו, אמר להם בשקט: "ילדים, אני רוצה לבקש את רשותכם - " "לבקש את רשותנו לֶמה?" התפרץ יונתן. "כן מה, אתה אבא. בדרך כלל זה אנחנו שצריכים לבקש ממך רשות," הוסיפה ניצן. אביו התאמץ לחייך. ניכר היה בו שהוא נתון בלחץ גדול. "אני רוצה לשאול אתכם אם..." הוא נשם עמוקות. ארבעת הילדים נדרכו. "אם אתם מסכימים שאתחתן שוב." השלים אביחי את המשפט וחיכה לפיצוץ. להפתעתו הילדים שתקו. ארבעת ילדיו בהו בו. "תחזור על הכל עכשיו, לאט וברור," ביקש יונתן. "אני מבקש את רשותכם להינשא מחדש לאישה בשם איילת. אישה מקסימה שבוודאי תהפוך לידידה טובה שלכם," אמר האב בנשימה אחת. "א... אתה רציני?" שאל דביר לאחר שהרהר בדבריו של אביו. אביחי הנהן. "מזל טוב, אבא!" צייצה ניצן וקפצה על אביה. אחיה הגדולים הביטו בה ובאביהם חליפות. "אבא, זה משמח אותנו מאוד," אמרה עדי בפנים רציניות, "אבל אנחנו צריכים לפגוש אותה – כלומר-את איילת - לפני ש... טוב, אנחנו רוצים וצריכים לפגוש אותה," השלימה. יונתן ודביר הנהנו לאות הסכמה. פניה העגולים של ניצן הביעו בלבול יותר מתמיד, אך היא לא אמרה דבר והנהנה, מחקה את אחיה הגדולים. "אל תדאגו, איילת תבוא לכאן בשבוע הבא כדי להכיר אתכם," השיב האב כשפניו קורנות. מתן שחרר נשיפה ארוכה. "אז מה, ממש קשה לך עם כל המחשבות האלה, מה?" עדי הנהנה ללא אומר. "טוב, זה חתיכת סיפור לשמור בלב. אני שמחה שספרת לנו, עדי. ואני גם חושבת שזה עזר לך לפרוק..." אמרה בר והעבירה יד בשיערה של עדי, בתנועה שנראתה כמו ליטוף כמעט בלתי מורגש. אילן הופתע שוב למראה הניגודים באישיותה. ליד חברותיה, בר הייתה החברה הכי טובה בעולם, חמה, מעודדת ואכפתית. בלעדיהן היא הייתה שוב קרה ואדישה לכל. מתן חייך לעברו כאילו קרא את מחשבותיו. "היא השתנתה קצת, מה?" מלמל. "קצת? אני כמעט לא מכיר אותה!" קרא אילן בלחישה, עד כמה שהדבר אפשרי. "על מי אתם מדברים?" שאלה ליאת בסקרנות כששמעה את חילופי הדברים ביניהם. "בטח עליי," חייכה בר ביובש, "הם לא מכירים אותי כשאני כזאת. הם רגילים לראות אותי קרה וסנובית כמו שכולם מחזיקים ממני, נכון!?" קראה במן נימה של שאלה ושחררה פרץ צחוק קצר וחסר חיים. מתן, שתמיד דיבר בכנות ובישירות ומעולם לא הצטיין בהרבה טאקט - הוא תמיד היה שותק כשלא צריך ולא שותק כשצריך - אמר לה: "אבל בר, תמיד את ככה, קפואה ואדישה, לא? את יודעת, לפעמים זה נראה לי סתם הצגה כל הנחמדות שלך, סתם כי את ליד חברות שלך." בר תקעה בו מבט רצחני, אך בכל זאת היה בעיניה ניצוץ קלוש של צחוק. אילן גלגל את עיניו שמיים כמבקש עזרה ממי שיושב שם למעלה. ליאת הביטה במתן בזעזוע עמוק ובאי אמון. אך עדי הביטה בבר. היא ראתה בפניה לגלוג, צחוק – לא בדיוק צחוק. מן חיוך מוזר - כעס, ועוד משהו שהיא לא הבינה. אולי זה היה שנאה? לא, זה לא זה. יותר הבעה קרה שכזאת, מנותקת כמעט. "מתן," אמרה בר בקול שקט, וחבריה רכנו קדימה כדי לשמוע טוב יותר. "אתה לא הכרת אותי, לא מכיר אותי ואם תמשיך כך, בלי לנסות בכלל, בהסתכלות הזאת ובמסקנות ממבט ראשון, אתה לא תכיר אותי ולא תכיר אף אחד אחר באמת." מתן חייך אליה בשובבות. "שתדעי, בר, יש לנו הרבה דברים משותפים. אבל, את לא הכרת אותי, לא מכירה ולא תכירי אם תמשיכי כך, בהסקת המסקנות ממבט ראשון, בלי לרדת לעומק." חמישתם פרצו בצחוק. "אתם יודעים," פתחה ליאת, "גם אותי לא מכירים. כולם מחזיקים ממני הילדה החמודה והעשירה, שלא חסר לה שום דבר ושאוהבת את כולם. אבל אני לא בדיוק כזאת. כשפוגעים בי, אני מחייכת, כדי שלא יראו שנפגעתי, אבל בלב אני רוצה לבכות. הרי, גם לי יש רגשות!" "כן, גם לך יש רגשות ואופי, שמסתכמים במשפט אחד: ילדה חמודה, חסרת דאגות ועשירה שאוהבת את כולם." צחק מתן. על פניה של ליאת הופיעו כתמים ורודים-אדומים המעידים על עצבנות וכעס. "מתן, אולי דיי?" קראה עדי ברוגז, כשראתה את הוויכוח שהיה עלול להתפתח. "טוב, צודקת." הסכים מתן והשתתק. הצלצול נשמע, והם החלו לנוע לכיוון הכיתות. כשהתפצלו, קראו מתן ואילן לבנות: "היי, אל תשכחו, היום אנחנו מסיימים ללמוד באותה שעה. נפגש בשער!" הבנות הנהנו, נופפו להם לשלום ונבלעו בכיתתן. * * * אבא רוצה להתחתן. אבא רוצה להתחתן. אוי ואבוי. כלומר, זה לא, אבל אולי הוא יישכח את אמא? זאת אומרת, הוא בטח לא יישכח! אבל זה לא קצת עושה בעיות? אני מתכוונת, אולי אבא יום אחד ייזכר באימא בצורה חזקה ומוחשית וזה יהיה לו קשה? כן, אני יודעת שהוא אדם חזק, אבל זה כל-כך מוזר לי. ואיילת הזאת, איך היא? יש לה ילדים? אנחנו נסתדר בכלל? אני מאוד מקווה שכן! -עדי- מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

השעה שתיים ואני עוד חושבת. על העבר, על העתיד, על ההווה? אם הוא קיים. כי אני לא מרגישה כלום, עכשיו. השעה שתיים ואתה, אני לא יודעת מה איתך. אתה צוחק או בוכה? מאושר? מדוכא? ואולי הזמן עבר לך, מהר? השעה שתיים. שתיים בצהריים? שתיים אחר חצות? אולי אתה יודע. לשעון אתה שם לב? כי אליי לא, ואני, אני מזמן כבר וויתרתי. לפני יותר משעה. בשעה שתיים. (האם זה היה שתיים ביום או שתיים בלילה?)

חופשת הקיץ חלפה, ושנה חדשה עמדה בפתח ועימה שנת לימודים חדשה. ניצן התרגשה. היום היא כבר לא בין הקטנים בבית הספר. היא בכיתה ב'. הילדים הקטנים יתלו גם בה מבטים מעריצים, ולראשונה בחייה, היא תביט במישהו מלמעלה. עדי למדה בתיכון שהיה קרוב לבית הספר היסודי, כך יכלו היא וניצן ללכת יחד לבית הספר. שתיהן פטפטו בהנאה ונפרדו סמוך לבית ספרה של ניצן, משם המשיכה עדי לבדה. עדי נכנסה לכיתתה בחשש. מאז ומעולם לא הייתה אהודה במיוחד על בני כתתה ולאחר שנפצעה והפכה למשותקת, חינה ירד עוד יותר בעיניי חבריה, שכעת ראו בה מעמסה. לאט-לאט "גלגלה" את עצמה אל תוך הכיתה, מעלה חיוך נבוך על פניה. "עדי!" נשמעה קריאה עליזה מקצה הכיתה, "מה שלומך? איך עבר לך החופש? אני טסתי עם ההורים שלי לאיטליה. היה מה - זה כיף! וכל-כך יפה שם, ו - " זו הייתה ליאת, כמובן. היא הייתה נערה עליזה ומתוקה, חברה של כולם. הוריה היו עשירים מאוד ולקחו אותה ואת אחיה הקטן לחופשות משפחתיות בחוץ-לארץ. עדי חבבה את ליאת כפי שמחבבים גור כלבים קטן ומטופח. אך היא בעיקר רחמה עליה, כי ילדי הכיתה התקרבו אליה אך ורק בשל עושרה הרב וליאת עדי השיבה לליאת בחיוך והתקדמה לשלחן ששכן בפינה. תמיד הייתה מתיישבת שם בתחילת השנה ותמיד המחנכת הייתה מורה לה להחליף את מקומה במקום קרוב יותר. עדי שנאה את זה. היא נהנתה לשבת בפינתה הקטנה, להשקיף על הכיתה ולחלום. שם היא יכלה לחלום ללא הפרעה, אך דווקא בשל כך הייתה המורה מבקשת ממנה להחליף מקום. "נו, מה את בורחת לי?" שמעה את ליאת צוחקת אליה מהקצה השני של הכיתה, "חכי רגע, אני באה אלייך - " כמה דילוגים וליאת כבר עמדה ליד עדי. "היי, ליאת. מה שלומך?" שאלה עדי בנימוס. "אני? בסדר גמור. היה לי ממש כיף בחופש!" "כן, כן. שמענו שטסת לאיטליה." נשמע קול עוקצני מאחוריהן. בר התקרבה אליהן והניפה את שערה המושלם לאחור, לועסת מסטיק גדול וורוד. "היי, עדי. מה נשמע." בר אף פעם לא שאלה. היא תמיד דברה כקובעת עובדות, אך לפעמים בכל זאת היו לדבריה נימה של שאלה. "בסדר, תודה ואת?" "בסדר. אפשר לשבת לידך." עדי המופתעת מהרה להנהן, למרות שבר כבר התיישבה לימינה. "וואו, בר, באיזה קרם את משתמשת? אני אף פעם לא מבינה איך את מצליחה לסדר את השיער ככה שיהיה חלק ומבריק כזה..." החמיאה לה ליאת. בר ענתה לה בקרירות כי זה אצלה בגֶנים ואין סיבה לשאול בכלל. ליאת צחקה בידידות והלכה משם. "טיפשה," אמרה בר באותה קרירות שבה דברה קודם. עדי שתקה. היא חבבה את ליאת, אך לא יכלה לעמוד נגד בר הקרירה וההחלטית. "היא סתם ילדה טיפשה ומפונקת כמו כל הילדים בכיתה הזאת. בחיי שהייתי צריכה לדרוש מהמנהלת להעביר אותי ל -י"א 3. אני ממש לא מבינה מה אני עושה פה. מזל שיש אותי. כולם פה משעממים וטיפשים עד מוות." בר העיפה בעדי מבט קצר, "יש גם אותך, למרות שגם את לא משהו." עדי חייכה בליבה. בר תמיד דברה בחשיבות עצמית מופרזת ולא עשתה חשבון לאף אחד. בעיניה היא הייתה המלכה. הילדים החלשים יותר בכיתה - ובשכבה בכלל - העריצו אותה בשל כך ובקשו את קרבתה. חלק אחר מבני השכבה בז לה בליבם, אך לא העזו לעמוד מול בטחונה העצמי. רבים אחרים לגלגו עליה בגלוי. איש מן הבזים לה לא אהב יותר מדי אגו בחבילה אחת. "רוצה לחזור איתי היום הביתה." אמרה-שאלה בר, "את בכימית." "כן. בקשר לחזרה הביתה - בכיף." בר חייכה מעט. עדי הבחינה בגומות חן מתוקות שהופיעו על שתי לחייה של בר והשיבה לה חיוך קטן וידידותי. שתיהן מחו את החיוכים מפניהן ברגע שהמחנכת אורה נכנסה לכיתה. "שלום בנות וברוכות השבות," אמרה בקולה החורקני. "נעים לראות אתכן שוב, חדורות מרץ מחודש ללמוד ולהחכים, מלאות חוויות מהחופשה הארוכה." עיניה הירוקות-צהובות והחודרניות נחו על כל אחת ואחת מבנות הכיתה. כאילו שאנחנו אשמות שהחופשה כזאת ארוכה, חשבה עדי בכעס. "כן, בטח. נורא נעים לה לראות אותנו שוב. ממש." לחשה לה בר בציניות. עדי הנהנה בראשה לאות הסכמה. "וגם כולנו ממש מתות ללמוד. נורא התגעגעתי לזה." המשיכה בר באותה נימה צינית. "שקט שם!" צווחה אורה ושתי הנערות השתתקו בבהלה. "יפה," אמרה אורה ויישרה את צווארון חולצתה המכופתרת. "נא להוציא ספרים. הייתן צריכות לכתוב במהלך החופש חיבור באורך שני עמודים, כתוב בכתב קטן, על החופשה הגדולה והשפעותיה החיוביות או השליליות לפי בחירתכן. אני עוברת בין הטורים ואוספת אותם." "מתי נקבל ציונים?" שאלה חן, נערה נמוכה וחייכנית. "בעוד שבוע." השיבה המחנכת בקצרה והחלה לאסוף את העבודות. עדי נאנחה ונאבקה עם רוכסן הילקוט שלה, אותו נאלצה לפתוח ביד אחת. "בואי, אני אעזור לך." הציעה בר ופתחה חיש קל את הרוכסן העקשן. "תודה..." מלמלה עדי. "על לא דבר." השיבה בר בנדיבות. עדי הופתעה. מאז ומעולם חשבה שבר היא נערה החושבת רק על עצמה ולא רואה אף אחד רחוק יותר מאפה הקטן והמושלם. כעת הביטה בה מזווית שונה וראתה את בר באור אחר. "עדי?" קול חורקני ודורש מעליה העיר אותה מהרהוריה והיא הביטה למעלה במבט מבויש משהו, כמי שנתפס על חם. עיניה נתקלו בעיניי הנץ של המחנכת. "עדי, את חולמת!" אמרה לה אורה בטון מחנך. "סליחה, המורה... זה לא יקרה שוב." מלמלה והושיטה לאורה את חיבורה. אורה העיפה בה עוד מבט קצר אחד, ופנתה לשולחן הבא. עדי חשה בעיניה של בר החוקרות אותה ונפנתה אליה: "מה את רוצה?" הטיחה. "אני חושבת שאת צריכה להיות קצת יותר אסרטיבית. זה הכל." אמרה בר בשלווה הקרירה הרגילה שלה. "יופי. תודה רבה לך על עצתך הנבונה." השיבה עדי בעוקצנות. "עכשיו את יכולה לרדת ממני?" בר עפעפה בריסיה הארוכים. "את רואה. ככה את צריכה לענות לאנשים שמרגיזים אותך." עדי לא יכלה שלא לחייך בהתנצלות. "סליחה. לא התכוונתי. אני לא יודעת מה קרה לי..." "לא, לא," אמרה בר. "אסרטיבי פירושו להיות תקיף יותר, להיות בטוחה בעצמך ולעמוד על שלך. לא להתרפס ולהתנצל ולהסביר את עצמך כל הזמן. את צריכה – " "סליחה, אפשר להפריע לכן?" הן שמעו את אורה שואלת בחמיצות והשתתקו. "בר, עדי, רוצות לשתף אותנו במה שמעסיק אתכן כל-כך? האם הוא באמת מעניין יותר מהשיעור?" "כן," רצתה עדי לומר, אבל התביישה וחששה מזעמה של המורה. "בעיקר את, עדי! זו כבר הפעם השנייה היום שאני מעירה לך!" המשיכה אורה. "האם אתן יודעות בכלל במה עוסק השיעור?" "אה... ובכן..." "נו באמת! את לא רואה את הנוסחה המתמטית שכתובה על הלוח? עדי, באמת, אני מציעה לך להביע עניין רב יותר בשיעור. גם את, בר! מה תעשו כשיתחילו הבגרויות? איך אתן מצפות לעמוד בחמש יחידות במתמטיקה כשאינכן מקשיבות בשיעור? הא? תמשיכו לפטפט כאילו כלום? הו, לא. אם תעשו כך, אני אישית אדאג לכך שתענשו ובחומרה!" עדי הציצה בבר ולא הופתעה לגלות שהבעת פניה קרירה ושלווה, כאילו היא צופה בסרט לא מעניין. כשסיימה אורה להטיף להן דברי מוסר ולאיים עליהן בעונשים שונים ומשונים, בר אמרה רק: "בסדר, המורה" והחלה להעתיק את מהלוח את הנוסחה המתמטית, שהתגלתה לעדי כמסובכת במיוחד. פה ושם נשמעו צחקוקים, שהושתקו מייד על ידי מבטה המאיים של אורה. היא נפחה את חזה בזעם, עד כי נראה היה שתתפוצץ תוך רגע. הס הושלך בכיתה. הבנות השתתקו, חלקן בציפייה שהמחנכת אכן תתפוצץ וחלקן בציפייה למוצא פיה. לבסוף הסתפקה אורה במבט מאיים נוסף וחזרה בצעדים נוקשים לשולחנה, אשר ניצב בקצה השני של הכיתה. היא הרהרה לרגע ואז נראה היה כי הגיעה להחלטה: "בר ועדי, אני כל-כך מצטערת להעניש אתכן כבר ביום הראשון ללימודים, אך אין ברירה, איאלץ להפריד בניכן. עדי - את תעברי לשבת בספסל השני משמאל, ליד ליאת. תהל - " היא פנתה לנערה גבוהה במיוחד שישבה ליד ליאת - "את תעברי לשבת מאחור, ליד בר." היא השתהתה לרגע ואז אמרה שוב: "בר ועדי, אני באמת מצטערת, אך כפי שאתן רואות, ממש לא הייתה לי ברירה..." אורה לא נשמעה מצטערת כלל. בלית ברירה אספה עדי את חפציה ושמטה אותם באי סדר לתוך ילקוטה, אותו הניחה על ברכיה. היא פלסה את דרכה בין שולחנות הכיתה עם כיסא הגלגלים המגושם שלה. טוב, לפחות היא לא הושיבה אותי ליד דפנה, עודדה את עצמה במחשבות. זאת מסוגלת להוציא כל אחד מדעתו עם פטפוטה הפילוסופי. או, למשל, ליד ציפי. עדי התחלחלה מעצם המחשבה. היא עלולה להציק לי כמו שהיא מציקה לכל הבנות שיושבות לידה--- עדי הפילה את תיקה על יד שלחנה של ליאת, שחייכה אליה חיוך רחב "איזה כיף שאנחנו יושבות ביחד, הא?" היא הניחה את ידה על כתפה של עדי וטלטלה אותה בעליזות. עדי השיבה לה חיוך רפה. עייפות נוראה השתלטה עליה פתאום וראשה צנח על מסעד כיסא הגלגלים שלה. עדי לא ידעה למה היא מצטערת על שעברה ממקום מושבה ליד בר. בתוך תוכה ידעה - היא הייתה רוצה שהן יהיו חברות טובות. ליאת נעצה בה מבט שואל, "הכל בסדר?" עדי הנהנה וחזרה לספר המתמטיקה שלה. * * * היום הראשון בבית הספר לא היה טוב כל-כך. אני חושבת שהמורה לא מחבבת אותי. אבל בכל זאת יש לי חברה. אולי שתיים. -עדי- מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

הרופא, דניאל, הגיע למחרת היום. ארבעת הילדים המודאגים ישבו יחד בסלון הקטן וחיכו לתוצאות. לאחר כמחצית השעה יצא הרופא מהחדר בפנים מודאגות. עדי נשארה לשבת כשניצן בחיקה, בעוד דביר ויונתן קמו לקראת הרופא כמעט מיד. "מה יש לו?" שאל יונתן בדאגה. "לאביך יש שפעת חריפה ודלקת ריאות." דניאל עצר לרגע, מביט בעיניו הטובות בניצן הקטנה, שהתכווצה במקומה לשמע הדברים. "מחלתו נובעת מהתאמצות יתר. הוא עובד קשה מאוד. קשה מדי. הוא מתיש את עצמו ולכן חלה." הוא השתתק, בוחן את השפעת דבריו על הילדים. ניצן נותרה מכווצת, דביר ועדי נראו מודאגים מאוד. יונתן ניסה אף הוא להיראות חושש ומודאג, אך עיניו הזועמות הסגירו אותו. עדי תקעה בו מבט חושד, אך יונתן התעלם ממנה. פתאום הרופא הפנה מבטו מהם והמשיך בדבריו: "אני ארשום לו תרופה. הוא צריך לנוח ולא להתאמץ כפי שהיה רגיל. אין זה טוב לבריאותו שהתרופפה. רק, תגידו, האם הבחנתם בחולשה מסוימת בזמן האחרון?" שלושת הגדולים נדו בראשם לשלילה. רק ניצן הרימה ראשה מעט ואמרה בקול רועד: "שבוע שעבר, ראיתי אותו קם באמצע הלילה ומקיא," היא השתתקה. 'אוי, לא...' חשבה לעצמה. 'אולי זה אומר משהו נורא?' "נו? ומה קרה אחר כך?" עודד אותה הדוקטור להמשיך. אחיה הביטו בה במבט חושש ולא אמרו דבר. "אחר כך הוא חזר לישון. בבוקר ראיתי שהוא עייף נורא," השלימה ניצן במשיכת כתפיים. האחים הבוגרים נראו המומים. עדי הייתה הראשונה שהתעשתה: "ראית את אבא חולה, ולא ספרת לנו?" "סליחה..." מלמלה ניצן. "לא חשבתי לספר. זה הדאיג אותי נורא ולא חשבתי על כלום..." היא כמעט פרצה בבכי של אשמה וצער ובהלה. דביר הרים את מבטו: "דוקטור, מה זה אומר?" הרופא התאמץ להעלות חיוך מעודד על פניו. ניסיון שהניב חיוך קל בלבד. "אני לא יכול לומר לכם. יכול להיות שזו הייתה חולשה חולפת. בכל מקרה, אשוב לראותכם בעוד שלושה ימים. יום טוב ורפואה שלמה!" איחל בחום. הוא ריחם על ארבעת הילדים הללו, שצרות ניתכו על ראשם כמעט בקצב של גשם היורד מהשמיים. לבסוף נתן בהם מבט מעודד ויצא. דביר נראה קשוח ועצבני מעט. הוא קם והחל מסתובב בחדר סחור-סחור. ניצן הייתה מכווצת וחששה מאוד לקראת הבאות. היא ידעה: משהו לא טוב קורה כאן. על זה היא יכולה להעיד בכך שדביר עוד התהלך בחדר בהבעה עצבנית. היא נצמדה לעדי שהבעת פניה הייתה חתומה ונוקשה וצפתה ביונתן, ששיחק בכיפה הקטנה והירוקה שלו ונראה מודאג ומבוהל אך בה-בעת חסר אונים משהו, כועס וזועם. נראה היה כי עמד להתפוצץ. "יונתן... יונתן?" ניצן קראה לאחיה בקול שקט ועדין ושפשפה את עיניה. יונתן נשא את עיניו. מראה פניו נראה מבהיל אך כואב באותה מידה. "למה?" הוא לחש. אחיו הביטו בו בשאלה. "למה?" הוא חזר ושאל. הפעם בקול רם. "למה מה?" העזה עדי לשאול. היא נראתה פתאום מרוטה ומותשת. "למה?!" חזר יונתן, כמעט צועק - "למה דווקא אנחנו? למה הכל קורה לנו? למה?!" "מה קרה לנו?" השיב לו דביר בשאלה. העצבנות נעלמה מפניו כמעט כליל והוחלפה בתימהון על דבריו של יונתן. "אמא מתה, אבא עומד למות גם הוא, אין לנו כסף, ועדי..." הוא השתתק ונעץ מבט נבוך ברצפה. ניצן חשדה שהוא בוכה. 'יונתן בוכה?! אבל יונתן גדול!' חשבה לעצמה. 'אם הוא בוכה, אז מה איתי?' היא התפתתה לפרוץ בבכי, אך מילותיו של יונתן הסבו את תשומת ליבה. "אבא עומד למות?" היא קפצה ממקומה, שוכחת מהרצון לבכות. "לא!! אני לא רוצה שהוא ימות!" "הוא לא ימות!" כעס דביר. הוא מעולם לא היה בריון ולא התנהג באלימות, אך באותו רגע התחשק לו להנחית סטירה מצלצלת על פניו של יונתן. שיבין. שיפסיק עם הפסימיות הזאת שהרסה אותו וערערה את שלוותו. "הוא כן!" החזיר לו יונתן, שוכח ממבוכתו. "אבא ימות ואתה יודע את זה! ראית את הרופא, נכון? שמעת מה שהוא אמר, נכון? אז למה את מתווכח בכלל?!" "תפסיק כבר! אבא יבריא. הוא בסדר! הוא תמיד היה חזק מכולם פה! זוכר שאתה היית חולה? שהיה לך אפנדיציט? הלכת לבית חולים. ובזכות מי הבראת? בזכות מי עברת את הניתוח בלי שתעשה בעיות מיותרות ובלי שתחולל מהומות שלמות כי פחדת? בזכות אבא. הוא עזר לך. הוא היה חזק ואופטימי ועודד אותך." "תשתוק. תפסיק! זה לא נכון!!" קרא יונתן. הוא היה רגיש בעניין האפנדיציט שהיה כשנתיים לפני כן – כשעוד היה בכתה ו' - ולא הסכים לדבר על הנושא יותר מדי. הניתוח שעבר, התקופה שלאחר מכן. את הכל הוא עבר יחד עם אביו שלקח חופשה מעבודתו והיה איתו כל הזמן. אבל הוא לא היה בטוח שזה רק בזכות אביו שהבריא. אולם דביר חשב כך והאמין בזה. זה הציק ליונתן מאוד. הלוא הוא זה שעבר את הניתוח! הוא זה שסבל במשך יותר מחודש כשהסתכל כשקנאה בוערת בחזהו על חבריו ששחקו במגרש בעוד עליו זה נאסר! "זה נכון ועוד איך!!" זעק דביר בתשובה. "אתה יודע שזה נכון, אז תפסיק כבר להגיד שאבא ימות! למה אתה מתעלם ממה שאומרים לך?" הוא זעם כשיונתן הפנה אליו את גבו, תנועה שנראתה לו ילדותית ומעצבנת. הוא משך בכתפיו של יונתן בגסות. "תסתכל לי בעיניים ותפסיק עם העקשנות הזאת. למה את מתעקש להראות טיפש? אתה יודע טוב מאוד שאבא לא ימות! זו רק שפעת!" "שפעת חריפה ודלקת ריאות," ציטטה ניצן בשקט את דבריו של הרופא. "נכון!" קרא יונתן. "אתה רואה – יש סיכוי שיקרה משהו רע ונורא!" לא, אבא לא ימות, מה פתאום! הוא ימשיך לחיות, זה ברור. אנחנו נמשיך בחיים השקטים שלנו, עד שהנסיך שלי יבוא. אז הכל יהיה מושלם. "תפסיקו!!" צעקה עדי על שניהם - "איך אתם לא מתביישים?! ניצן בוכה ואתם, במקום לשים לב אליה, להתחשב, לשמור על שקט בשביל אבא - שצריך לנוח! - אתם לא מפסיקים לריב! תפסיקו!" שני הנערים השתתקו במבוכה. "דיי, פשוט דיי! מה יעזור לריב?! אתם צריכים לעזור לאבא, לעזור לו להתגבר על המחלה שלו ולתת לו נחת, כי הוא יבריא! אבל הוא יבריא הרבה יותר מהר אם תשתפו פעולה ותעזרו לו! וכשהוא יבריא, הכל יהיה טוב, טוב, טוב!" כעת היו אלה הבנים שדמעו. ניצן נרעדה. "הם בוכים?" שאלה את אחותה הגדולה בחשש וזו הנהנה. "כן, הם בוכים קצת," ענתה לה. היא עצמה רצתה לבכות, אבל התאפקה. זה לא מתאים עכשיו. ניצן צריכה שלפחות מישהו אחד לא יבכה. היא תישבר. הכל בוודאי יראה לה נורא מכפי שזה באמת. ניצן חשבה במהירות. 'אם הם בוכים, אז אני אחבק אותם. בטח הם יירגעו. ככה עדי עושה לי כשאני בוכה, לפעמים. וזה עוזר.' "נכון?" פנתה לעדי, מבקשת תשובה. "מה נכון?" תהתה האחות. לפעמים ניצן שוכחת שאנחנו לא יכולים לקרוא את המחשבות שלה, חשבה בליבה בחיבה. "נכון שאם אני אחבק אותם הם יירגעו?" שאלה ניצן. "אני לא יודעת," השיבה עדי בכנות. "אבל כשאת מחבקת אותי זה עוזר לי!" מחתה הקטנה. "אז קדימה, חמודה," חייכה אליה עדי. ניצן קפצה על אחיה הגדולים בחיבוק-דב חזק ורחב ככל שאפשרו לה זרועותיה הקטנות. דביר צחק והניף את אחותו הקטנה והמתולתלת באוויר ואז החזיר אותה לזרועותיו, כשהיא צוחקת בעליזות. יונתן צחק גם הוא והדמעות נעלמו מעיניו כליל. "את רואה!" קראה ניצן בחיוך ששתי שיניים קדמיות היו חסרות בו. הן נשרו לניצן בשבוע שעבר והעניקו לחיוכה ילדותיות ומתיקות. "החיבוק עזר!" הפעם עדי הייתה זו שפרצה בבכי. אחיה הביטו בה בתמיהה. "אתם כל-כך טיפשים!" פנתה לבנים ומחתה לשווא את דמעותיה. "טיפשים? למה?" שאל דביר בהפתעה. 'מה היא רוצה ממנו?' חשב יונתן בליבו. "אתם באמת צריכים חיבוק כדי להבין שהכול יהיה בסדר? אני מאמינה בזה כל הזמן!" היא בכתה ודברה חליפות. "את גם רוצה חיבוק?" שאלה ניצן בקול קונדסי. שלושת אחיה הגדולים פרצו בצחוק משחרר. דמעותיה של עדי התערבבו בבת-הצחוק שעל פניה עד שנעלמו. "משוגעת..." מלמל יונתן והניד בראשו ברוב חשיבות. "היי, זה לא יפה. אתה ממש רשע!" אמרה לו ניצן. "ניצן, זה לא יפה!" קרא אליה יונתן. "זה לא יפה לקרוא לי רשע!" "אבל אתה כזה," סנט בו דביר. יונתן התכווץ. "אני צוחק," אמר לו דביר כשראה שיונתן נפגע מעט. יונתן הנהן ונראה נינוח יותר. "דיי, דיי. זה לא יפה, דביר! אתה רשע! אסור לקרוא ליונתן רשע ואתה קראת לו ככה אז אתה בעצמך רשע!" קראה ניצן שלא שמעה את דבריו האחרונים של דביר. "רשעה את בעצמך," צחק דביר. הוא הניף אותה באוויר, גבוה עד מעל לראשו (גבוה יותר, גבוה!" צווחה ניצן בעליצות. "ששש! אבא נח עכשיו!" הסתה אותה עדי) ואז הנחית אותה על הספה ודגדג אותה עד שנחנקה מרוב צחוק. "חצופה קטנה," אמר לה כשהתפתלה וצחקה מהדגדוגים. "ככה את מדברת לאח שלך? את אומרת לו שהוא רשע? לא יפה, ניצנוש. את צריכה לכבד יותר את האחים הגדולים שלך." בתגובה, היא חטפה את הכיפה שלראשו והסכימה להחזיר לו רק כשהצליחה להימלט ממנו – והכיפה עוד בידה - פנתה לחבק את אחותה הגדולה בחמימות. "בעצם, את כבר לא בוכה. אז את לא צריכה חיבוק. נכון?" "סליחה? למה מגיע לי חיבוק רק כשאני בוכה?" העמידה עדי פני נעלבת. "טוב, בסדר," צחקה ניצן. היא סמנה לאחיה - שנראו נבוכים למראה ההשתפכות הרגשית של אחיותיהם - להצטרף אליהן לחיבוק החם. הם עשו כמצוותה והצטרפו אל הבנות בחיבוק מגושם, נבוכים עדיין. רגע לאחר מכן, בצעדים מדודים, בקול צרוד, תשוש ולוהט מחום - הצטרף גם האב. הוא לא היה נבוך כלל. למעשה – הוא היה גאה ושמח בילדיו. * * * באותו ערב, כתבה עדי ביומנה - בו החלה לכתוב לפני ימים אחדים - אבא חולה. נורא חולה אפילו. אני כל-כך דואגת. בבקשה, שלא יקרה לו משהו רע. כולם בבית מודאגים ורק ניצן המתוקה הזאת, שתהייה בריאה, עושה קצת שמח ומשתדלת לחייך ולהאיר פנים לכולם. אני מקווה שמה שיש לאבא לא באמת כל-כך רע. לא-לא-לא! אסור שיקרה לו משהו. זה יהרוס את כל המשפחה הקטנה והשברירית שלנו. מה עוד יכול לקרות? לא. אני חושבת שכבר קיבלנו מספיק על הראש. עכשיו צריך להיות טוב. הוא שם למעלה יעזור לנו. -עדי- מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

  אימל'ה, מה אני עושה כאן? איפה נויה, האמא שלי? נויה, שטיפלה בי, האכילה וסרקה אותי, ושהבטיחה שלא תעזוב אותי?? ועכשיו, אני, מיקה הבובה, נישארתי לבד, מוטלת בין ההריסות. מתגעגעת לנויה ולליטופים שלה. מתגעגעת לימים שהיו, ימים עם נוף, ים, שמש... הלוואי שלא היה גרוש! אני זוכרת אותו כאילו היה אתמול, וזה כל-כך קשה ועצוב להזכר בזה! צעקות, בכי, ילדים קטנים קוראים לאימותיהם, שוטרים על סוסים, אנשים נגררים בכוח בידי חיילים ושוטרים. עשרות אוטובוסים גדולים. מאות חיילים ושוטרים. והכל שחור ושורף בלב... כעת אני נזכרת בידה הקטנה של נויה, שאחזה בי בחוזקה. היא צעקה ובכתה. לא רצתה לעזוב את ביתה, צעצועיה וחבריה, את הגינה, את הים... בלילה האחרון בגוש לחשה לי: "מיקה, אני מבטיחה שלא אעזוב אותך, לעולמים." היא לא הצליחה לקיים את הבטחתה. אני זוכרת, איך חיילת אחת אחזה בה בכוח, תלשה אותי מידה והוציאה אותה מהבית. ונויה קראה לי בבכי. היא הכתה בכל מי שנקרה בדרכה. היא צעקה שהיא רוצה אותי, את מיקה. אך לא ראיתי אותה יותר. והיא לא אותי. אני ראיתי איך הורסים את הבית היפה, כמו עוד בתים רבים אחרים. ראיתי איך הורסים את הגן ואת בית הספר. ראיתי איך הורסים כל דבר. לא השאירו זכר מהמקום הפורח, היפה והמשגשג שהיה. ואני עדיין כאן, מוטלת בין ההריסות, מתגעגעת לאמא שלי, לנויה. מתגעגעת לנשיקותיה ולסיפוריה. ובעיקר, אני מתגעגעת לימים יפים שהלכו, מתגעגעת לגוש קטיף.   * * *   "נויה, חמודה, בואי לאכול!" לא רוצה! אני רוצה עוד להסתכל בחלון. אולי מיקה שלי תבוא לכאן? אני חייבת לראות אותה. מאותו יום מפחיד, לא ראיתי אותה יותר. מתי היא תחזור?!? בכיתי הרבה, והיא לא באה! "מיקה, תחזרי אליי!!" אני צועקת. אמא מחבקת אותי חזק. כן, גם היא מתגעגעת.

לא. אני לא רוצה להשתנות. ניסיתי, קיוויתי, אך לא הצלחתי.   נתקע ונאבק. מועד ונופל. מנסה לקום ומיד מתמוטט.   טועה, מועד, נסחף וקם. מתחזק, מתגדל, ונשבר.

מחקתי

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאתהמתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "היי, אורטל, יש לך רגע." אורטל זרקה את הכדור לסל וחייכה חיוך מרוצה כשהוא נכנס פנימה בתנועה חלקה. "מה?... אה, בר, מה נשמע?" שאלה בידידותיות, מסמיקה מעט. "בסדר, מה איתך. תשמעי, אני לא יכולה לעשות את מה שביקשת ממני." "מה!" אורטל נראתה מזועזעת. "אבל הבטחת לי!" בר נדה בראשה בקרירות. "לא, הבטחתי לך לעשות את זה בתנאי שזה לא ייפגע בחברים שלי. והתברר לי שכן, זה פוגע שאחת החברות הכי טובות שלי, ואני לא רוצה להיות זאת שתפגע בה." "במי, בליאת?" בר משכה בכתפיה בתנועה לא מחייבת. "מה זה משנה. העיקרון הוא שאני לא מוכנה לעשות את זה. אז תבקשי ממשהי אחרת, או שתעשי זאת בעצמך." היא התרחקה משם בצעדים מהירים, מלאי ביטחון. אורטל צעקה אחריה "שמת לב שבכך שאת לא עוזרת לי, את פוגעת בי?!" בר הסתובבה באחת. "העניין הוא, מותק," אמרה לאיטה. "שאני אפגע גם בו, אני חושבת." הכדור הפסיק לקפוץ מעלה מטה במהירות והתגלגל עד לקצה המרוחק של המגרש. אורטל נאלמה דום. "את... מה אמרת?!" אבל בר כבר התקדמה הלאה משם, שיערה החלק מתנופף כמו מברשת. "איכס, איזו פקאצה," אמרה אורטל בתיעוב, אך לא היה מי שישמע אותה. "לעזאזל, אני לא מבינה מה הן מוצאות בו!" סחה בר לשקד בת דודתה. "סתם יצור ילדותי ואידיוט. חמוד, לפעמים-זה כן, אבל אידיוט מושלם." "מה? מאמי, דברי חזק, יש פה בעיות בקליטה. מי חמוד?" "נו, מתן ההוא, זה שגם אורטל וגם ליאת מאוהבות בו." "את מאוהבת במתן? זה לא המפגר ההוא, הגבוה?!" "לא אני מאוהבת בו!" קראה בר לתוך הפלאפון. "זה אורטל וליאת מאוהבות בו, לא אני!" "אה, למה לא אמרת קודם?" בר נאנחה. "טוב דיי, אי אפשר לדבר ככה. תקפצי אלינו הביתה היום, אני אסביר לך בדיוק." "מה, את תקפצי אלינו הביתה?! וואו, שברת שיא!" חגגה שקד. "לא!" קראה בר בייאוש. "את באה אלינו, לא אני אליכם." "אה, אוי..." התאכזבה שקד. "אוקי. יאללה, בהצלחה עם חברות שלך. ביי!" בר עוד לא הספיקה לנשום וליאת הופיעה, מתקרבת בצעדים מהירים וחדים, עקבי נעליה נוקשים בחזקה. "את לא יודעת מה קרה לי!" "נכון." "אורטל הזאת'י, ההיא שמסתובבת כל החיים עם כדורסל, באה אליי ואומרת לי: "ליאת? תעזבי את מתן, הוא שלי." והולכת. לא הבנתי בכלל מה היא רוצה ממני! ועם כל הכבוד למתן, אני ממש לא מתכוונת לשמור אותו אצלי." "את בטוחה, פשוט זה לא נראה ככה כשאתם נפגשים," אמרה בר באדישות וסידרה את הדפים על שולחנה. "היי, וואו, בר! האם אי פעם רמזתי שאני קרובה למתן?" "כן. אבל מן הסתם אלה היו רמזים בלתי רצוניים. כגון הסמקה או חפירה ברצפה עם הנעליים או רצון פתאומי לגרום לאחרים לשים לב אלייך..." עקצה בר. "את רעה! אני מעולם לא עשיתי את זה ליד מתן!" "הוא שאמרתי – רמזים בלתי רצוניים." "תפסיקי למלמל מלמולים טיפשיים!" השתדלה ליאת ללגלג. היא הניפה לאחור את שיערה ומצמצה בעיניה הענקיות. "ואם כבר, זה לא מתן." "אז מי זה." "אנאערף. לא נראה לי שאני מאוהבת בכלל. לא יודעת מאיפה המצאת את זה." היא חמקה משם החוצה, מותירה את בר ואת ניירותיה. בר משכה בכתפיה – היו לה עניינים אחרים להתעסק בהם. דניאל אחיה הקטן שלח לה אס-אם-אס קצר שאומר כי עלה להתייצב במהירות בבית הספר שלהם – אלעד הלך מכות עם חבריו. -למה אבא ואמא לא יכולים להגיע? התשובה לא איחרה לבוא: הם עדיין במריבה מהבוקר. היא נאנחה. איזה ילדים קטנים ההורים האלו, חשבה בכעס. אפילו אני ודניאל לא רבים כמוהם. -טוב, אני באה. תחזיקו מעמד בינתיים. היא אספה את ספריה והניחה אותם בילקוטה, מוסדרים לפי הגודל. "תגידי למורה שהייתי צריכה ללכת," זרקה לנערה שישבה בסמוך לה, מאזינה למוסיקה מאוזניות. "מה, מה אמרת?" שאלה הנערה בהסירה אחת מהאוזניות. "אמרתי שתגידי למורה שהייתי צריכה ללכת. תגידי לה ש... שהלכתי לעזור לאח שלי כי ההורים שלי לא בבית." זו רק חצי אמת, הרהרה בר. אבל למי אכפת – אלעד ודניאל צריכים אותי וההורים הדפוקים שלי לא מסוגלים לטפל בהם. מי יעשה את זה אם לא אני. הנערה הנהנה בהבנה. "טוב. אבל כדאי לך ללכת כבר, תכף נגמרת ההפסקה." היא החזירה את האוזנייה למקומה וחזרה להתנועע בקצב המוסיקה שבקעה מהם. בר יצאה משער בית הספר במהירות, בלי להסתכל ימינה או שמאלה. הייתה לה הרגשה שמישהו מביט בה, אך היא לא עצרה לברר זאת. לבסוף הגיעה לבית הספר בו למדו אחיה הצעירים. השער חרק בקול כשפתחה אותו. היא הבחינה בדניאל יושב על מדרגות הכניסה, הבעת ייאוש שפוכה על פניו המחודדים. יש לו את צורת הפנים שלי, של אבא, חלפה מחשבה מהירה בראשה. "היי, דניאל, מה קורה? איפה אלעד?" אחיה הרים את ראשו בהפתעה. "לעזאזל, בר, כבר חשבתי שלא תגיעי," אמר בשמחה. "אלעד מדבר עם המנהל, היועצת והמחנך שלו. כולם עליו והם לא מסכימים לי להיכנס." הוא פסע לצידה בצעדים רחבים, מסביר את דבריו בתנועות ידיים זריזות. "הוא בוכה?" התעניינה בר. "לא, מה פתאום. הוא רק עצבני לגמרי ויש לו שריטה ענקית על הלחי, עם דם." "מה?! לא ניקו לו את הפצע? לא עשו כלום?" דניאל גיחך. "לא, למה שיעשו משהו. הילד השני נפצע יותר ממנו. בו טיפלו." "אתה יודע מי התחיל?" "לפי מה שהבנתי, הילד פלט משהו שכנראה לא היה צריך להגיד, ואלעד פשוט התנפל עליו." "מתאים לו..." מלמלה בר. "בכל זאת, הוא אחי הקטן," חייך דניאל. "טוב, איפה חדר המנהל שלכם?" "תמשיכי מכאן ישר ואז שמאלה. דלת כחולה ענקית כזאת. אפשר לבוא איתך?" "לא," פסקה בר, חד משמעית. דניאל צחק. "אני אחכה בחוץ. המנהל חבר שלי. אני מסוגל להשפיע עליו יותר ממך." "אה כן? אז למה קראת לי?" הוא משך בכתפיו. "אלעד ביקש שתבואי. הנה, הגענו. בהצלחה אחותי." "ביי. אל תיכנס אלא אם כן אקרא לך. ברור?" "טוב, טוב, מה את בלחץ. 'כנסי כבר." דניאל פתח את דלת המשרד והדף אותה פנימה. הוא קרץ אליה בשובבות, רגע לפני שסגר אותה מאחוריה. 'אידיוט,' הרהרה בר. היא מיהרה להזדקף וכחכחה בגרונה. שלושת אנשי הצוות הסבו את ראשם בתנועה חדה. "שלום, את אחותו של הפרחח?" שאל המנהל. הוא היה אדם בעל כרס עגולה ובולטת וגובה ממוצע, שיער מכסיף ועיניים ידידותיות. 'נו, איתו זה לא יהיה קשה במיוחד,' הרהרה בר. היא התקדמה לשולחן בצעדים ארוכים ונינוחים והתיישבה לצידו של אחיה הצעיר. "מה קרה?" שאלה בענייניות. המחנך זקף גבותיו. "הזמנו הורים, לא אחות גדולה." בר זקפה גבה דקיקה. "אמרנו לך שההורים שלי לא יכולים, הם לא בבית." הוא נעץ בה מבט נוקב, אך משראה כי היא לא משנה את הבעת פניה העיקשת והקפואה – הפנה מבטו לאלעד, ששפתו העליונה התנפחה למימדים שלא יאמנו. אלעד עצמו נראה זועם, ועיקש לא פחות מאחותו. "זו לא אשמתי," אמר. "יואל המפגר הזה אמר..." הוא השתתק לרגע, מתלבט אם להמשיך. "מה זה משנה מה הוא אמר?" התפרץ. "אבל הוא אמר את הדבר הכי נורא שאפשר להגיד לי על המשפחה שלי. אז מה, אתם לא הייתם מרביצים לבן אדם כזה?" "עצם היותו אידיוט לא נותן לך הצדקה להכותו בכוח שכזה," אמרה היועצת בטון מוכיח. שפתיה המשוחות באודם היו מכווצות בחומרה. "אז את בכלל לא יודעת על מה את מדברת," אמר אלעד בזעף ומישש באצבעו את השריטה הארוכה והמדממת על פניו. "איזו חוצפה!" נרעשה היועצת. בר ואלעד גלגלו עיניים זה לזו. "קח, קח קצת טישו לנגב את הפצע שלך," אמר המנהל בחביבות והושיט לאלעד פיסת נייר טואלט וורודה. "תודה, אני לא צריך," השיב אלעד ומחה בהתרסה את הדם בגב כף ידו. המנהל משך בכתפיו והחזיר את פיסת הטישו למקומה. "טוב, תשמעו," פתחה בר. היא הופתעה כשארבעת זוגות העיניים – כולל זה של אלעד – הופנו אליה, מי בהפתעה ומי בעניין. "אני לא חושבת שאלעד ראוי לעונש יותר מהתלמיד השני, יואל. שניהם אשמים. ויואל אולי אף יותר." "למה את חושבת כך?" התעניין המחנך. "מה ההבדל בין פגיעה מילולית לפגיעה פיזית?" "צלקות מילוליות נשארות לזמן רב, אולי אף לכל החיים. אבל צלקות פיזיות נעלמות לאחר זמן מה, בדרך-כלל." השיבה בר. קולה רעד מעט כשדיברה, אך היא מיהרה לייצב אותו. היועצת הרימה את גבתה הימנית. "היא מדברת יפה ונכון," אמרה מבלי לטרוח להסוות את ההפתעה שחשה. "אבל עושה רושם שהיא לא כל-כך יודעת על מה היא מדברת... את טראומטית?" פנתה לבר. 'כזאת מטומטמת,' חשבה בר בתמיהה. "לא, תודה לאל אני לא טראומטית. אולי בגלל זה אני נשמעת כמישהי שלא יודעת על מה היא מדברת." לגלוג היה שזור בקולה הקר. היועצת חשה בכך מיד. "אל תתחצפי אליי גברתי. אלעד, פרטי העונש שלך יועברו אליך מחר. אתם משוחררים." אלעד הנחית מכה על השולחן. "זה לא הוגן!" קרא. "בטח על יואל תטילו להעתיק שורות, ואני אצטרך לנקות את בית הספר או משהו, נכון?! בחיי שאתם לא הוגנים!" "אל תרים את קולך!" זעמה היועצת. המחנך התכוון לאיים עליו בכוונה להשתיקו, אך המנהל הרים ידו, מתבונן באלעד בריכוז. "רגע אחד, אני רוצה לשמוע מה יש לשני אלה לומר." "אם ככה, אפשר לקלל כל אחד בבית הספר! מקסימום נלך מכות, ואז מי שהתחיל את המכות ייענש! אם זה חינוך אני לא רוצה לדעת מה זה הזנחה." גבותיה של היועצת קפצו עוד סנטימטר למעלה. 'עוד מעט הגבות שלה יגיעו לשורשי השיער,' הרהרה בר, מתבוננת בשעשוע קל בגבותיה של היועצת. "אם כך, תצטרכו שניכם לנקות את בית הספר. זה נראה הוגן בעיניך?" שאל המנהל בהבעה חתומה, כשעיניו לא משות מפרצופו העיקש של אלעד. אלעד הזדקף בפליאה. "כן, זה הוגן בעיניי," השיב ללא היסוס. המנהל חייך ונשען לאחור. "ובכן, אני מוכרח להודות שאני גאה בך על תשובתך, ילדון. לכן אטיל עליך ועל יואל להעתיק שורות. שניכם יחד." הוא השתיק בתנועת יד את היועצת והמחנך, שקפצו בזעם ממקומם למשמע העונש הקל. "אני מעדיף לנקות את בית הספר, רק לא להיות עם היואל הזה," אמר אלעד בלי לחשוב פעמיים. בר ושני אנשי הצוות הנוספים הביטו בו בתמיהה. "תשבו בכיתות נפרדות." המנהל קם ממקומו, לאות כי תמה השיחה. "ואני אשמח לשוחח איתך שוב, ילדון, על בית הספר ועל חייך בכלל." הוא טפח על שכמו של אלעד, הנהן לעבר בר ויצא ממשרדו. "יאללה, אלעד," זירזה אותו בר והם יצאו החוצה. "יש לכם צוות מורים מוזר ביותר, אני חייבת לומר," מלמלה כשפסעו יחד בחזרה לביתם. אלעד הניד בראשו בביטול. "הם סתם דפוקים," ענה. "את חושבת שאבא ואימא נרגעו כבר?" שאל אלעד לאחר שתיקה קצרה, מבטו מוטרד. בר משכה בכתפיה. "לא יודעת." מבטה היה שווה נפש. "וגם לא אכפת לי בכלל." אלעד העיף מבט קצר באחותו הגדולה. כן בטח, חשב לעצמו. בכלל לא אכפת לה.

"דחה אדמון-אדמון בצל צלמון-צלמון הקם לנו רועים שבעההה!" צווח יותם את סוף השיר וחייך בענווה לקול מחיאות הכפיים של שני אחיו הגדולים. "עכשיו מגיעה לי סופגנייה!" הכריז ופרץ בריצה למטבח. "תביא לנו גם!!" קראה אחריו מיכל וזכתה להתעלמות מעליבה יותם שב לסלון עם סופגנייה שמנה וחזר לבהות בחנוכייה שהכין בכיתה, בנרות הכתומים ובשלהבת העליזה שריצדה בראשם. "זאת אש קדושה?" שאל את מיכל, היחידה שהייתה בסביבתו באותו רגע. ".אם מותר רק להסתכל עליה, אז כנראה שכן" "טוב, היא גם כתומה, כמו הצבע שלנו!" הוא קפץ מהכיסא והחווה בגאווה על החולצה הכתומה שלו, עליה התנוססה הכתובת: "גוש קטיף זה הבית שלי." היא צחקה וליטפה את ראשו. "למה את צוחקת?" התרגז. "אוף, מהיום גם אני קדוש!" הודיע וסילק את ידה. "מותר רק להסתכל עליי! אסור לגעת בי." אוקי, אוקי, מצטערת." היא צחקה שוב." "את נורא מעצבנת," אמר יותם ושילב את ידיו המרוחות בריבה. "אה, אני ממש – " פיצוץ עז נשמע מרחוק. אוטומטית, מיכל אחזה בחוזקה בידו של יותם ודחפה אותו מתחת לשולחן העץ הכבד. "רגע, "!?חכי!" עצר אותה יותם. "אולי ניקח איתנו סופגניות .היא לא טרחה לענות. פיצוץ עז נוסף ענה במקומה * יאללה יותם, הגיע הזמן לישון." אלעד הניף אותו על כתפו." לא רוצה, אתה לא אבא שלי!" השיב יותם בעקשנות." "נכון, אבל אבא ואמא יצאו ואמרו שאתה צריך להקשיב לכל מה שאני אומר." "!אבל אמרת שנראה סרט" אני רואה סרט, קטנצ'יק. לא אתה. אתה הולך לישון עכשיו." הוא הנחית את אחיו הקטן על מיטתו." יותם משך באפו. "ואם יהיו פיצוצים?" אתה כבר בן שמונה ויודע טוב מאוד מה לעשות במקרה כזה: פשוט רוץ לשירותים. זה החדר המרכזי והכי מוגן בבית," ."בסדר? ולא, אני לא נשאר איתך בחדר, אתה גדול אני שונא אותך." אמר יותם והתכסה בשמיכת הפוך שלו." ".בסדר גמור. לילה טוב" "?רגע, איפה מיכל" ".אצל חברה." אלעד כיבה את האור. "אל תשכח לומר קריאת שמע" יותם לא ענה. עיניו נצצו, בוהות בחושך. אלעד נאנח ויצא מהחדר. "אלעד!!" קרא יותם, רגע אחרי שאחיו יצא מהחדר. "מה?" "?אני יכול סופגנייה" לא! תישן עכשיו ואל תציק לי." השתרר שקט בבית הקטן. אלעד נשכב על הספה והפעיל את הסרט." "!!אלעד" הסרט נעצר. "מה?!" "זה באמת החנוכה האחרון שלנו בגוש?" בלית ברירה אלעד קם וניגש ליותם. "מי אמר לך את זה?" ".יהודה. הוא אמר לי אתמול במכולת שהם עוברים דירה כי נמאס להם וזה גם ככה החנוכה האחרון שנהיה פה" אלעד שתק. יותם נלחץ משתיקתו. הוא לפת בחזקה את ידו של אחיו הגדול. "נכון הוא טועה? נכון שאנחנו נשאר פה לתמיד? נכון שכבר לא יהיו פצמ"רים? נכון? נכון?!" "אנחנו מקווים שלא ועושים הכל בשביל שזה לא יקרה, אבל אני לא יודע." קולו של אלעד נחנק ולפיתתו של יותם רפתה. "באמת שאני לא יודע." * * * "דחה אדמון-אדמון בצל צלמון-צלמון הקם לנו רועים שבעה." הם שרו יחד, משפחה מאוחדת. בהו בנרות, בהו בנוף העירוני שהשתרע למולם. הם כבר התחילו להתרגל אליו. "אנחנו עוד נחזור," לחש יותם. פתאום אש הנרות נראתה עליזה יותר.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "דביר לא עונה!" נשמע קול היסטרי מעבר לדלת העץ. יונתן פקח לאט את עיניו, ממצמץ ומנסה למקד את מבטו המטושטש. מגע המצעים הלבנים היה נעים כנגד עורו, אך רגלו השמאלית וראשו פעמו בכאב שרק התגבר. כשניסה להתרומם תקפה אותו סחרחורת שגרמה לכל החדר להסתובב מול עיניו במהירות, מה שהגביר את הכאב בראשו פי כמה. הוא פלט אנקה חלושה וחזר לשכב, חסר תנועה. בחורה צעירה בחלוק וכפפות לבנות ניגשה אליו בצעדים מהירים. "הו, התעוררת! איך אתה מרגיש?" "אני בסדר." יונתן ניסה להפגין גבורה, אך קולו הצרוד והחלוש עשה את שלו. "נו, אל תגיד לי שאתה בסדר," הבחורה בחלוק חייכה חיוך יודע-כל. "המבט שלך לא ממוקד. ואתה מכווץ מכאבים. אני צודקת?" פניו החוורות של יונתן העלו סומק קל. "נו, נו, אני רואה שמתחיל לחזור לך הצבע ללחיים. טוב מאוד." יונתן ניסה לחייך, אך שפתיו היו יבשות וכאבו לו כשניסה למתוח אותן. "אני רוצה מים, בבקשה." "הו, בוודאי!" הבחורה חייכה בשנית והגישה ליונתן כוס מים צלולים. "אני ענבל, דרך אגב," אמרה בנעימות ועזרה לו להתרומם באיטיות כדי ללגום מהמים. "אני האחות שתדאג לך עד שתצא מכאן." "מתי באמת אני אצא מכאן?" התעניין יונתן. "אני בבית חולים, נכון? ומה אני עושה כאן בכלל?" "אני רואה שאתה ילד נבון. אל תדאג, הכל יוסבר לך בהמשך. עכשיו אתה צריך לנוח. אלו ההוראות שקיבלתי." האחות התכוונה לצאת מהחדר, אך ברגע האחרון הפנתה את מבטה ליונתן. "יש לך מעל המיטה לחצן אדום. אם אתה צריך משהו דחוף אתה יכול ללחוץ עליו ומישהו יגיע במהירות." יונתן הנהן לאות כי הבין. "אה, ויש לך על השידה כדור שינה. תבלע אותו, בבקשה." יונתן בלע את הכדור בצייתנות. הפעם הוא הצליח לחייך לנוכח מבטה המרוצה של האחות. "אוף, נו, למה הוא לא עונה?!" "אה, זה כי הוא עוד מעט נכנס לבגרות," צייצה ניצן. "איך את יודעת?!" התנפלה עליה עדי. "כי הוא אמר לי אתמול שהוא לומד וגם שמתי לו שוקולד בתיק היום בבוקר!" אמרה ניצן בגאווה לא מוסתרת. "טוב, כל הכבוד לך באמת," רטנה עדי. "אוף, שאילן יבוא כבר!!" ניצן קפצה ממקומה במהירות. "אני אלך לכיוון בית הספר שלכם... אני בטח אמצא אותו בדרך!" "לא!" ענתה עדי, חד משמעית. "אין סיכוי. אני לא רוצה שתיאבדי או תפגעי, ברור לך?" "אוקי, אוקי! תירגעי כבר!" התעצבנה ניצן. "אני רגועה!" צרחה עדי באגרופים קמוצים, אך היא הבחינה בהבעת פניה של ניצן וחזרה בה מדבריה. "טוב, אוקי, נכון, אני לא רגועה, אני לחוצה מאוד! נטע ויונתן נפגעו, אני לא יודעת מה איתם! אבל זה לא אשמתי שאני בלחץ בגלל יונתן ונטע! ואני צריכה שאילן או דביר יהיו פה, כי אני רוצה לדבר עם מישהו שיותר גדול ממך! את לא עוזרת לי בכלל! את סתם קטנה, ואת גורמת לי להיות לחוצה עוד יותר ממה שצריך!" ניצן התכווצה יותר ויותר בכיסאה, ולראשונה בחייה שמחה מעט שעדי נכה – כך היא לא יכולה לעמוד מעליה ולהפחיד אותה עוד יותר ממה שכבר הפחידה. השתרר שקט מצמרר כמעט. לבסוף ניצן קמה ממקומה ונגשה, רועדת מעט אך החלטית אל עדי. "אולי יונתן ונטע נפגעו בגוף, אבל עכשיו את פגעת לי בנפש," אמרה ברצינות. עיניה של עדי נפקחו בתדהמה. "חוץ מזה, שהרופאים אמרו שיונתן ונטע יהיו בסדר, אז למה את דואגת?" "אני..." עדי פרצה בבכי חרישי. ניצן ניגשה אליה וחיבקה אותה בעדינות. אילן הופיע פתאום בריצה. "ה-" התחיל להגיד, אך ניצן תקעה בו מבט מזהיר ואילן השתתק, לפני שהשלים הברה אחת. ניצן סמנה לו בראשה לכיוון דלת החדר שמולם. "יונתן שוכב שם, נטע עוד בטיפולים," לחשה. "אתה יכול להיכנס, אבל תהיה בשקט," הוסיפה בסמכותיות. "איפה נטע?" לחש אילן בחזרה. "היא עוד בטיפולים," עדי הרימה את ראשה במפתיע, מוחה את עיניה האדומות והנפוחות. "אין לכם מה ללחוש," אמרה בחצי חיוך. "אני שומעת אתכם גם ככה." אילן כחכח בגרונו במבוכה. "טוב, הממם, אני נכנס ליונתן...?" "תכנס. גם ככה הוא בהרדמה," אמרה עדי במרירות. אילן משך בכתפיו. ניכר בו שהוא הרגיש שלא בנוח בחברתן של הבנות. הוא נכנס לחדר, אך יצא משם לאחר רגע. "טוב, הוא באמת ישן," מלמל וגירד בפדחתו. לרגע הוא נראה כסבא למוד תלאות וסבל, וניצן לא יכלה שלא לחייך. "מה את מחייכת," דרשה עדי ברוגז. "אין פה שום דבר מצחיק." "עדי, תירגעי," מלמל אילן. "לא רוצה להירגע," אמרה עדי בהתרסה. "טוב לך?!" "טוב לי או לא טוב לי, לך זה בטח לא טוב," המשיך אילן למלמל, ספק לו ספק לעדי. "אני אתמודד." "אם את צריכה עזרה בהתמודדות... אני כאן." "ברור," כעת היה תורה של עדי למלמל. "לך לא אכפת בכלל. כי אתה לא הצטרכת לראות איך יונתן ונטע עפים באוויר ולא היית צריך לחכות פה בערך שעה, כמעט לבד, ולא היית צריך לנחם ולהרגיע שני הורים מודאגים קשות, ולא-" "שנייה אחת," אמר אילן באיטיות. "את. מאשימה. אותי?!" "לא, רק אמרתי שאתה לא כאן כשצריך וכאן כשלא צריך!" "סליחה?! זאת אשמתי שהייתי תקוע בבית הספר הזה ולחכות שהמנהל יאשר לי לצאת כי השומר לא הסכים לפתוח לי את הדלת?! וזאת אשמתי שאני עדיין קצת מתבלבל בדרך?! וזאת אשמתי שבכלל לא ידעתי באיזה בית חולים הם אושפזו?!" ניצן גירדה מעט בראשה המתולתל. "יש לך הרבה טיעונים. קצת קשה לעקוב," מלמלה. "תשתקי, ניצן. זה וויכוח ביני לבינו," העירה עדי בחריפות. ניצן הדפה את כסאה לאחור בקול גרירה. "אני הולכת לאבא," אמרה. משהו בקולה הקשה היה סדוק ולא מאמין. אילן לחץ על כתפה לחיצה ידידותית ומעודדת. ניצן חייכה במסכנות ונבלעה בעיקול במסדרון הלבן. אילן התיישב במקומה הקודם של ניצן ושיחק בשולי חולצת הטריקו שלו. היה שקט. עדי קלעה בשיערה צמה ארוכה ביד אחת. היא כבר הייתה מיומנת בכך. "את חושבת שצריך להגיד למתן ולבנות?" ניסה אילן לפתוח שיחה, אך עדי לא שתפה פעולה. היא משכה בכתפיה ופירקה את צמתה בתנועת יד מהירה. מה עובר עליה?! תהה. לא מתאים לה. הייתי מצפה ממנה עכשיו לנחם את אמא שלי, או לפחות את ניצן... בעצם דווקא מתאים לה לעמוד על המשמר ליד יונתן או נטע ולהשגיח שאף אחד לא יפריע להם. "אתה יודע מה..." עדי קטפה אותו פתאום מהרהוריו. "אין לי כבר עצבים להישאר כאן. עכשיו שהגעת אני יכולה ללכת נכון? גם ככה אין לי מה לעשות כאן. אני מיותרת." ריקנות וכאב התערבלו בעיניה, בפניה, עד שפתאום אילן הבין. "זה בסדר," אמר בקול רך. "את יכולה ללכת. עשית פה מעל ומעבר." הוא שמח לראות את הזיק שנצנץ לרגע בעיניה. אבל רק לרגע אחד. "טוב, ביי," אמרה ביובש. היא התגלגלה לכוון המעלית, כשלפתע סובבה את ראשה לאחור. "תודה." חיוך קל. דלת המתכת נפתחה ועדי נבלעה בתוכה.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "יום חדש," מלמלה לעצמה בר והתמתחה. היא קמה ודידתה לחדר האמבטיה, משפשפת את עיניה הכהות בכוח. "היי בר! מה נשמע?" אלעד בן העשר דילג לעברה בעליזות. "ישנת טוב? אמא הכינה פנקייקים לארוחת בוקר. כדאי לך לגמור להתארגן מהר כי אני ודניאל עומדים לגמור לך אותם!" הוא צחקק. "תגמרו, מה אכפת לי... אני אכין לעצמי טוסט עם ריבה." אלעד הביט בה, מזועזע. "איכס! מי אוכל טוסט עם ריבה?! ועוד על הבוקר?!" הוא עיוות את פניו לכדי פרצוף נגעל. בר משכה בכתפיה וצפתה בעיניו שנעשו עגולות וגדולות. "אה, הבנתי! את מתכוונת לצנימים עם ריבה, נכון?" "אוף, לך מפה כבר, אהבל אחד." התעצבנה בר ונופפה לעברו במברשת השיניים הסגולה שלה באיום. אלעד ברח משם, צוחק בקול. "טיפש," סיננה בר ומרחה משחה על מברשת השיניים. "בוקר טוב, ילדה שלי." אִימה נשקה לראשה. "מה נשמע?" בר המהמה משהו בתגובה, פיה מלא קצף בטעם מנטה. "מה אמרת?" נעצרה אִימה והתבוננה בבִתה, ששטפה את פיה. "אמרתי 'היי'," השיבה בר. "ואני הולכת להתלבש. ובבקשה תחטיפי לאלעד הקרצייה בשמי, תודה." יעל גלגלה את עיניה וצעדה לעבר המטבח. "אלעד! שוב עצבנת את בר? כמה פעמים כבר אמרתי לך לא להציק לה, הא?!" אלעד נעץ מבט קונדסי בדניאל, אחיו בן השתים עשרה, ושניהם צחקקו בשקט. "סליחה, אמא," אמר אלעד מבעד לצחקוקים. אִימו נעצה בו מבט חמור ופנתה להוציא פרוסות לחם מהמקרר. "מה אתם רוצים בסנדוויץ'?" "מה יש?" שאלו השניים פה אחד. "ריבה, שוקולד, גבינה לבנה וחומוס." "איכס." דניאל העווה פניו בגועל. "אני רוצה רק שוקולד." "גם אני," אמר אלעד בפה מלא פנקייקים. "ואני רוצה גם מעדן ועוגיות. ושקית קורנפלקס." "אתה לא תגמור הכל," קבעה בר, שנכנסה למטבח בלי שאף אחד מהנוכחים ישים לב. היא כבר הייתה לבושה ומאורגנת ושיערה היה קלוע בצמה דקה. "וגם אם כן – אתה תהפוך להיות דובי ולא תוכל יותר לשחק כדורגל וכל החברים שלך יצחקו עליך." "הם לא חברים שלי," רטן אלעד. "וכבר אמרתי לך לשתוק בקטעים האלה, דחלילה מעצבנת שאת." בר שתקה ופניה הקרינו שלווה בלתי מעורערת, מתנשאת כמעט. "סנובית," מלמלו דניאל ואלעד בשקט. "ביי אמא," אמרה בר והניחה ליעל, אִימה, להדביק לה נשיקה על מצחה ויצאה מבלי להקדיש עוד בדל תשומת לב לאחיה הצעירים. "אוף, איזה אחים מעצבנים. איזה משפחה מעצבנת. מזל שאבא שלי לא פה הבוקר, כי הכל היה הופך לחגיגה לא נעימה במיוחד כי הוא שוב היה צועק על אמא שלי שהילדים לא מחונכים ומה זה הדבר הזה, ובשביל מה הוא עובד כמו חמור אם גם ככה הילדים נשארים ילדותיים ורבים כל הזמן." ליאת הנהנה באהדה והשתתפות. "זה בטח קשה." "יותר מקשה. אני פשוט לא יכולה לסבול את שניהם ביחד. עדיף כבר שיתגרשו וזהו." בר פרמה את צמתה וקלעה אותה מחדש שוב ושוב. ליאת התבוננה בה בזעזוע. "תגידי, את נורמאלית?! איך את מסוגלת להגיד את זה! מה, ההורים של אילן גרושים, הוא לא ראה את אבא שלו מגיל חמש! את חושבת שזה עושה לו טוב?! איך את... מה את חושבת לעצמך?! כלומר, מה יש לך? אני בהלם כי כאילו, את לא יודעת מה זה כשהורים באמת גרושים! את מבינה? כלומר..." "אני מעדיפה שההורים שלי לא יהיו ביחד. אני מעדיפה את זה מאשר צעקות ומריבות כמעט כל בוקר." בר הניפה את צמתה לאחור באדישות. "את משוגעת." "למה?" נשמע קול מאחוריהן והן קפצו בבהלה. "אימא'לה! אה, זה אתה... משוגע! אתה לא מבין איך הבהלת אותנו!" מתן צחק. "מצטער. אז על מה דיברתן?" "על בר," קפצה ליאת לנדב מידע. "היא אמרה שבגלל שההורים שלה כל הזמן רבים אז – " בר טפחה בחוזקה על גבה של ליאת. "אז כדאי שהם יפסיקו כבר לריב כי זה כבר יוצא לי מכל החורים וזה משגע אותי." ליאת נעצה בה מבט מוזר, לא מבין. "מה?..." בר סימנה לה שתשתוק. "אה, הבנתי!" מתן, שחילופי המבטים ביניהן לא נעלמו מעיניו, חייך בשובבות. "אני חושב שאחת מכן חייבת לי סיפור, הא?" "חייבת סיפור אתה אומר... אז תשמע סיפור: היה הייתה מורה קשוחה ומעצבנת שהחליטה לבוא בזמן לבית הספר כדי ללמד את הכיתה שלה. התלמידות נורא חוששות ממנה ולכן הן צריכות ללכת לכיתה עכשיו כדי לא לאחר ולקבל עונש. יאללה ביי." בר משכה בידה של ליאת וזו שלחה חיוך מתנצל למתן, אולם הוא לא וויתר. "תגידי בר, למה את ככה?" "כי ככה אני," אמרה בר בשלווה. "לא טוב לך – אז אל תהיה חבר שלי." "אני מתכוון: למה המצב רוח הזה? למה את מתנהגת ככה?" "למה מה, אסור לי לשנות את מצבי הרוח שלי מידי פעם! גם אני בן אדם! גם לי יש רגשות! גם לי מותר להתנהג ככה לפעמים! ואתה – אתה סתם בן אדם אגואיסט שמה שלא מוצא חן בעיניו הוא חייב להעיף מהחיים שלו." "הלו, את זאת שהצעת לי לא להיות חבר שלך. אני לא אמרתי שום דבר כזה ואני גם לא מתכוון לקיים דבר כזה. אני לא רוצה לפרק את מה ששלושתנו בנינו מתחילת השנה, יחד עם אילן ועדי. אנחנו חמישה חברים טובים ואנחנו נישאר חמישה חברים טובים, עם או בלי מריבות וויכוחים. אין טעם להרוס את החברות שלנו רק בגלל וויכוחים קטנים ומטופשים." "וויכוחים קטנים ומטופשים," חזרה אחריו בר בלעג רע. "כן, הדברים הקטנים האלה שלא צריך לשים לב אליהם. דוגרי, למה לא! פשוט נוכל לריב על כל הדברים הקטנים ומטופשים לדבריך ועדיין נשאר חברים טובים כמו קודם! אתה לא מבין, מתן, פשוט לא מבין." היא הגבירה את מהירות הליכתה מבלי להעיף עוד מבט קצר במתן. ליאת הלכה אחריה, לאט יותר, מתלבטת אם להתערב או לתת לחבריה להתווכח. מתן ניטע על מקומו. הוויכוח עם עדי... הוא התבונן בגבן המתרחק של בר וליאת, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. 'אולי אני באמת אגואיסט כמו שבר ועדי אומרות... אולי באמת אני חי בבועה משל עצמי ואפילו לא שם לב?! זה הכי גרוע...' מעליו שתי ציפורים אפורות צייצו תוך כדי תעופה. הוא סילק את המחשבות מראשו והמשיך ללכת. אני שונאת את המורה הזאת, אני שונאת את הכיתה הזאת, את בית הספר הזה, את הילדים האלה, אני פשוט שונאת להיות כאן! אוף! "סליחה, יש לך עיפרון נוסף? פשוט שכחתי את הקלמר שלי בבית..." עדי הרימה את ראשה והתבוננה בנערה נמוכה ומנומשת, עם מבט מתחנן ואבוד מעט בעיניים חומות גדולות מעל אף קטן וסולד. שיערה של הנערה היה משוך לאחור, דבר ששיווה לה מראה נקי, מסודר ומטופח משהו. "אה, כן, בטח... חכי רגע, אני אוציא מהתיק..." עדי המבולבלת משכה אליה את ילקוטה וניסתה ללא הצלחה מרובה לפתוח את רוכסן התיק ביד אחת. הנערה הושיטה יד ופתחה את התיק חיש-קל. עדי הסמיקה מעט והשיבה בחיוך מהוסס לצחוקה של הנערה. זה לא היה צחוק לעגני, אלא צחוק מתגלגל, חינני, כאילו מבוכתה של עדי באמת הצחיקה אותה. "את ממש ביישנית. זה מצחיק, את יודעת..." היא חייכה בנעימות. "למה מצחיק?" "סתם... כי תכל'ס, אנחנו כיתה של סנובים ואף אחד לא ביישן כאן... אנחנו סוג של בית ספר בפני עצמו. ולכמה מאיתנו קשה מאוד לקבל תלמידים חדשים." הנערה סייעה לעדי – שהייתה מהופנטת לדבריה – לפתוח את הקלמר הירוק. עדי חיטטה בו לרגע קט ושלפה מתוכו עיפרון. הנערה חייכה בשנית. עדי שמה לב שפיה של הנערה עקום במקצת, אך באופן חינני. "תודה על העיפרון. אני שקד, דרך אגב." "עדי." שקד חייכה אליה ושתיהן לחצו ידיים, צוחקות. אני חושבת שסוף סוף מצאתי כאן חברה:) "של מי צלצול הפלאפון הזה?!" הרעימה אורה בזעם. בר לא השיבה. 'זאת הודעה מעדי, אני לא הולכת לתת למורה הזאת להחרים לי את הפלאפון,' חשבה בשלווה. אורה התבוננה בבנות הכיתה – שרעדו ממחשבה על זעמה של אורה אם הנערה האשמה לא תתגלה – במבט מאיים, אולם במפתיע הרפתה מהנושא לאחר כמה שניות והמשיכה בשיעור. יופי לך, תיהני. הקלידה בר בחזרה. עדי קראה את האס-אם-אס וזקפה גבתה בפליאה. וואלה, לא מתאים לבר לדבר ככה. ציפיתי שהיא תענה לי בצורה שנונה כלשהיא. אז מה, משהו נדפק שם? היא קיבלה מענה מהיר ועצבני משהו. יותר נכון: מישהו. אה. עדי המתינה לרגע ומכיוון שלא קיבלה תשובה, העזה לנחש. מתן? כן. יאללה ביי. אני מכבה את הפלאפון כי אורה כבר עצבנית בטירוף. עדי משכה בכתפיה. טוב, ביי. בהצלחה עם אורה...:) היא הכניסה את המכשיר לכיסה ונשאה מבטה כלפי הכיתה הריקה עד כדי מחציתה. עדי הבחינה ששקד נועצת בה מבט בוחן והיא חייכה אליה במבוכה. רגע לאחר מכן שקד קמה ובקפיצה קלה כבר עמדה לצד עדי והציעה לה את עזרתה בחיוכה העקום מעט. עדי לא הבינה למה שקד מתכוונת. "נו, אני אעזור לך להכיר את כל התלמידים בכיתה." עדי הודתה לה בחיוך נבוך נוסף. שקד, מרוצה, החלה להרצות בהצביעה על נער נמוך קומה: "טוב תראי: זה יוסף. הוא מצייר מקסים אבל הוא שונא לצייר. הוא מאוד אוהב לשחק כדורגל בניגוד לבוריס." היא החוותה לעבר נער חיוור אך שרירי ועיניו הכחולות בוהקות ומקרינות חיות אין סופית. "בוריס עלה לארץ מרוסיה לפני כמה שנים. אני חושבת ששלוש שנים... טוב, לא חשוב. בכל אופן, הוא שונא לשחק כדורגל כי הוא... הוא אוהב היגיון ולדעתו בכדורגל אין שום היגיון כי צריך עדי הנהנה נמרצות. "גם אני חושבת ככה! מה, זה טיפשי! לפחות עשרים שחקנים רצים אחרי כדור אחד בודד רק כדי לבעוט אותו לצד השני!" שקד גיחכה. "דוגרי, את צודקת... וגם איך שאת מתארת את זה... טוב, לא חשוב. בוריס פשוט אוהב לעשות דברים עם משמעות. הוא מאוד פעיל ומאוד אוהב לעזור לכולם." שקד המשיכה לספר על כל ילדי הכיתה ועדי למדה להכיר את ישי, נער שחרחר ושמח את לואיז, נערה יפה בעלת מבטא צרפתי בולט, על אף שלא נולדה בצרפת את שליו ויקיר, תאומים זהים ומצחיקים שלא אוהבים להודות בקרבתם המשפחתית את שני המתנשאת, שלמרבה הפלא התחברה לליהי השקטה עדי גיחכה. "אני מניחה שהוא חמוד מאוד ויש לו את החיוך הכי מקסים שיש." שקד השתעלה במבוכה. "אהמ... ובכן... טוב, אני רואה שהבנת לבד. הבעיה היא ש... הוא לא כל-כך רואה אותי... כלומר – " "זה בסדר, אני מבינה," אמרה עדי במהירות. "אם רק היה לי האומץ לדבר איתו..." מלמלה שקד בשקט, מביטה בכאב בגבו של אלעד, שמבחינתה היה כמו פנינה המוסתרת בצדף. היא יכולה להושיט יד ולקחת, אולם מסתכנת בכך שהצדף ייסגר בפניה ולא יפתח אליה עוד. "את רוצה שאני אדבר איתו?" שמעה את קולה של עדי. שקד חשבה לרגע. "לא, תודה. שיגיע הזמן יהיה לי אומץ. בינתיים עדיף לי להישאר כמו שאני: סתם אחת מאוהבת שחולמת על אחד המבוקשים בכיתה, אף על פי שהיא יודעת שאין לה סיכוי." שפתיה של עדי התעקלו כלפי מעלה בחיוך משועשע, אך החיוך קפא על מקומו כשהבחינה בעיניה של שקד והבינה כי הייתה רצינית לגמרי. * "פשש... אחותי, שיחקת אותה בגדול. לא ידעתי שאת מבשלת כל-כך טוב..." אורטל חייכה בהנאה והנמשים שעל פניה התכווצו בשובבות, כמו תמיד בעת שחייכה. "וואלה, אתה הראשון שאומר לי את זה." 'בצדק...' חשב מתן והשליך בסתר עוד חתיכת פשטידת בטטות ותפוחי האדמה לכלבת הזאב של אורטל. "למה את לא אוכלת? זה טעים!" שאל בניסיון להראות נלהב. "סתם... האמת שאני לא רעבה..." השיבה אורטל בשעמום, ידה הימנית משחקת בתלתל משיערה הג'ינג'י ועיניה תלויות במתן, שנראה כאדם האוכל בתאבון רב. "איזה כיף שזה יצא טעים," אמרה בשמחה. "אין לך מושג כמה," קשקש בחזרה. "שלום!" עליז ונמרץ נשמע, מלווה בטריקת דלת מהירה. "מה העניינים? פשש, אורטלי, ממתי יש לך חבר? ואת לא אומרת לי?! ככה את בוגדת בקשרייך עם אחיך הגדול?" "הוא לא חבר שלי, ואני לא חייבת להגיד לך כלום," אמרה בטינה. אחיה הגדול התעלם ממנה. "אהלן גבר, מה קורה? אני שחר." מתן חייך בחזרה ולחץ את היד המושטת אליו. "מתן." "נעים מאוד." שחר התיישב על כיסא קרוב והתמתח. "אז מה, כמה זמן אתם ביחד?" "אנחנו לא ביחד!" זעמה אורטל. "לא שאלתי אותך, ג'ינג'ית. שאלתי את החבר שלך," הוכיח אותה. אורטל כפתה על עצמה שתיקה והתעסקה בכלים שבכיור, שולחת מידי פעם מבטים זועמים לעבר אחיה המעצבן. מתן חייך. "אנחנו באמת לא חברים," אמר. "סתם ידידים." "מה שתגיד," פיהק שחר. "מה יש לאכול? אני מת מרעב." אורטל קפצה ממקומה. "יש פשטידת בטטות-תפוחי אדמה." "מי הכין?" שאל שחר בזהירות. "אני," אמרה אורטל בגאווה. "ומתן אמר שזה טעים. אז תטעם גם אתה!" שחר סקר את מתן. "וואלה, אתה נראה לי בסדר. איך זה שאתה אוהב משהו שאורטל הכינה?" "תירגע אחי. זה... זה טעים." "טוב, אז תביאי לי איזה חתיכה. אני רעב פה למוות." מתן הביט לרגע באורטל ואז הסב את מבטו לשחר. "אל תעז להכניס את זה לפה!" לחש במהירות. שחר חייך חיוך מוזר. "אף לא העליתי על דעתי," אמר. * * * היה לי יום טוב. מסתבר שלא הכל רע ומעצבן כמו שחשבתי. יש אנשים נחמדים בעולם :) מעניין מה קרה בין בר למתן... היא לא מסכימה לדבר איתי. האמת, לפעמים הקשיחות שלה, ה "אני-לא-צריכה-אתכם ", עולה לי על העצבים. וגם, הפזיוטרפיה הבלתי-נגמרת הזאת. -עדי-

[טוב... אז אחרי הרבה הרבה זמן... מצטערת..=) ] תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף. "נטעעע!!!" צווח אילן. "תפסיקי כבר! יא-אללה עם אמא'שלך..." איילת הרימה את ראשה. "כן אילן?" הוא הסמיק. "סליחה אמא." האחרים גיחכו ואיילת חזרה בחיוך לפרוסה שהייתה עסוקה בלמרוח עליה שוקולד. "איילת, אני לא אוהבת שוקולד בלחם," עקמה ניצן את אפה. "אני אוהבת רק גבינה או אבוקדו." "בסדר חמודה. הפרוסה הזאת תהיה של נטע ואני אכין לך פרוסה עם גבינה." "ואני גם רוצה תפוח," הוסיפה ניצן. "קחי לך מהמקרר." "בוקר טוב, כולם." עדי נכנסה למטבח המרווח. היא התרגלה במהירות לעובדה שהיא כבר לא צריכה לקום מוקדם כדי להכין כריכים לה ולשני אחיה הקטנים, לדאוג בערב שניצן תכין את שיעורי הבית שלה, לנקות ולסדר את הבית ולהכין אוכל. "מה נשמע? ניצנוש, החולצה שלך מלוכלכת. לכי להחליף." "טוב," אמרה ניצן בצייתנות. "אבל שתדעי לך שאני לא באמת רוצה לעשות את זה!" קראה כשכבר הייתה מחוץ למטבח. כולם צחקו. "אז מה, ככה את מכריחה את אחותך לעשות כל מה שאת אומרת לה?" גיחכה נטע. "היא כבר רגילה לעשות כל מה שאני אומרת לה, בתנאי שזה הגיוני. אם אני אגיד לה לסדר את הבית – כולל חפצים שלא שייכים לה – היא לא תסכים..." "אבל עכשיו היא בחדר איתי!"אמרה נטע ועקמה את אפה. "לדעתי זה לא הסידור הכי טוב בעולם," האחרים נעצו בה מבטים שואלים. "למה לא סידור טוב? נראה שאתן מסתדרות יופי!" אמרה איילת ונטע משכה בכתפיה. "בחיים לא חשבתי שילדה כזאת קטנה תוכל להיות כל-כך מסודרת." "היא למדה את זה ממני," אמרה עדי בסיפוק מסוים. "אבל החדר שלכן גדול ומרווח כך שכל אחת יכולה לסדר את החלק שלה באיזו צורה שהיא רוצה," ניסתה איילת לנחם את בתה. "תראי, נטע, אנחנו רק שבוע אחרי החתונה ותודה לאל אנחנו מסתדרים יופי, כולנו ביחד. זה רק טבעי שיהיה לך קת קשה שפתאום יש לך שותפה חדשה לחדר שלא מתנהגת כמוך ושונה ממך בקטע הזה. אבל אל תדאגי לאט לאט את וניצן תלמדו להסתדר אחת עם השניה והכל יהיה טוב ונחמד ויהיה לכולנו כיף ביחד!" "וואלה עדי, אחלה נאום. רק שכחת להוסיף שאני אצמיח כנפיים ואהפוך למלאך השומר של כולכם ובזכותי יהיה לכם טוב כל-כך!" אמר יונתן והביט בלגלוג קל באחותו הגדולה. ניצן צחקה, אולם נטע רק שיחקה בחביתה שלה ונראה היה שלא שמעה בכלל את חילופי המילים האחרונים. "תשמעי, אמא, אני רוצה חדר פרטי, חדר לבד," דרשה נטע פתאום. "אבל אי אפשר, את יודעת את זה," אמרה אילת בתקיפות. "אלא-אם-כן את רוצה ללכת לישון בסלון," אמר יונתן. "שתוק." "היי, זה לא כזה נורא!" איילת הציצה בשעונה. "קדימה, כולם. אתם צריכים ללכת לבית הספר עכשיו. כולם לקחו את ארוחות העשר? בחיי, אני צריכה להתרגל לזה שעכשיו יש לי שישה ילדים להכין להם אוכל..." מלמלה, ספק לעצמה ספק לאחרים. כולם קמו באנחה. "דביר כבר יצא, נכון?" שאלה עדי. "כן... הוא העדיף להישאר בבית הספר הקודם. בצדק – הוא בשנה האחרונה שלו ואין סיבה שיעבור." "אני חושבת שהוא העדיף להישאר שם בגלל החברה שלו..." מלמלה ניצן וכולם צחקו. "נו, אז יש לו בחורה. מה יש?" "שום דבר," מיהר יונתן להרגיע. "זה סתם... מצחיק." "טוב, קדימה, לצאת. אתם בטוחים שאתם זוכרים את הדרך לתיכון ולבית הספר היסודי?" שאלה איילת בדאגה. "כן, אמא, הכל בסדר," אמרו אילן ונטע בחוסר סבלנות. "אז יאללה, ביי אמא!" הם הדביקו נשיקה חטופה על לחייה. ניצן הקטנה עשתה כמוהם ואיילת לטפה את ראשה בחיבה. "להתראות חמודים. בהצלחה!" "ביי!" חמישתם יצאו לדרך, מעט חוששים מההתחלה החדשה המצפה להם. אילן דחף את כיסא הגלגלים של עדי מאחור ויונתן, נטע וניצן הלכו מעט לפניהם, מפטפטים בקלילות שחיפתה על הלחץ וההתרגשות בה היו שרויים שלושתם. "ניצן!" קראה עדי לאחר כעשר דקות של הליכה מהירה. התלתלים השובבים של ניצן הסתובבו לכוונה. "מה?" "את צריכה לפנות פה ימינה – " עדי החוותה בידה לכוון עליו דברה. "אחר כך תמשיכי ישר ותגיעי לבית הספר שלך. בסדר?" ניצן הנהנה. ניתן היה לראות את עיניה מתעגלות בחשש ואת רגליה שרעדו מעט. ניצן עמדה נטועה במקומה ולא הראתה כל נכונות לזוז משם. "מישהו יכול לבוא איתי? אני מפחדת..." היא בקשה בקול חלוש. נטע העיפה בה מבט קצר. "מה, את מפחדת?" ניצן הנהנה שוב ברעד. "זה בית ספר חדש ואני לא מכירה שם אף אחד ועלולים לדחוף אותי ולצחוק עליי ואני לא אדע לאיזו כתה להיכנס ו – " הפחד נשמע בברור בקולה. נטע משכה בכתפיה בהבעה קלה של זלזול. "נטע - - " הזהיר אילן. "אל תתחילי לרדת עליה עכשיו!" "טוב נו," אמרה נטע, מתגוננת מזעמו הקרב ובא של אחיה הגדול. "אני ויונתן נלך איתה. בואי, ניצן." "סליחה?!" קרא יונתן. "אני לא מתכוון ללכת עד לשם ולחזור בחזרה רק בשביל ילדה קטנה ופחדנית!" "הילדה הקטנה והפחדנית היא אחותך, למקרה ששכחת. אז בוא ואל תעצבן אותי עכשיו!" אמרה נטע ברוגז וניצן הנהנה בהבעה מעוררת רחמים. יונתן כבר הספיק להכיר את נטע וידע שאי אפשר לסרב לה לעולם – היא תמשיך ללחוץ, להפציר ואף לאיים עד כי יענה לבקשתה ולכן הוא פשוט נאנח והפטיר "בסדר" קטן, שהסתיר את מה שבאמת רצה להטיח בפני "האחות-החדשה-והמעצבנת-שקטנה-ממני-בשלושה-חודשים" שלו. על פניה של ניצן ניכרה הקלה מרובה ועיניה נעשו עגולות פחות. "תודה!" היא אמרה בקול מתוק. "ביי עדי! ביי אילן!" היא קפצה על עדי בחיבוק של פרדה. "בהצלחה מתוקה," איחלה לה עדי. "יונתן, תירגע, לא קרה אסון!" צחק אילן כלפי יונתן, שהעביר משקלו מרגל לרגל תוך כדי רטינות בלתי פוסקות. יונתן שלח מבט מלא טינה בנטע וניצן, שהתחילו ללכת זו לצד זו כשזרועה של נטע כרוכה סביב כתפיה של ניצן כאילו גוננה עליה מהעולם. יונתן חשב לרגע להשאיר אותן לבדן ולהמשיך בדרך עם אילן ועדי, אך בדיוק באותו רגע נטע סובבה אליו את ראשה. "יונתן, אתה בא?" היא שאלה במתיקות. היא נאנח בשנית. "כן, אני בא." רוטן עדיין, יונתן הצטרף לשתי הבנות. עדי ואילן הביטו אחריהם וצחקו. "עושה רושם שהם כבר חברים טובים," אמר אילן. "כן..." השיבה עדי ושניהם שתקו פתאום. הם הביטו זה בזה ואז פשוט המשיכו להתקדם, שומרים על שתיקתם ששניהם לא ידעו מה פירושה. * "בוקר טוב תלמידים," צעדים נוקשים, מהירים, חדים. האות ר' מתגלגלת והקול חד, ברור, תובעני משהו. "בוקר טוב המורה," ענו התלמידים אחריה כהד וקמו כאחד. עדי ואילן הביטו בהם בבלבול. בבית הספר הקודם – בו למדו בשבוע שעבר, אף כי נדמה היה שעבר נצח שלם מאז – התלמידים לא היו צריכים לעמוד בפני המורים כשנכנסו. כמו כן, הכיתות לא היו מעורבות. היו ארבע כיתות בכל שכבה – שני כיתות בנים ושתי כיתות בנות. בתיכון הנוכחי הכיתות היו מעורבות - השכבה חולקה לפי יחידות לימוד - והשניים חשו באי נוחות מסוימת. עיניים שחורות, תוקפניות וישירות סרקו את תלמידי הכיתה, נחות לרגע על כל תלמיד ותלמידה, שעמדו זקופים במקומם. אילן מיהר אף הוא לקום אך עדי נשארה לשבת. גם לו רצתה – היא לא יכלה לעמוד כמו שצריך. המורה הקשוחה למראה החוותה קלות בידה וכולם התיישבו מיד. "שימו לב," אמרה שוב בקולה התובעני והתוקפני. "היום הצטרפו אלינו שני תלמידים חדשים." ראשי כל התלמידים הסתובבו אליהם באחת. עדי התכווצה מעט במקומה. "אילן בן שושן, עדי עמר, הציגו את עצמכם." אילן דיבר ראשון. "אני אילן, אני בן 17... עברתי לתיכון פה כי עברנו דירה. אני אוהב לשחק כדורסל ו... זהו, אני חושב..." הוא העיף מבט נבוך בכיתה והתיישב לאחר שהמורה החוותה קלות בידה. המבטים הסקרניים של התלמידים הופנו כלפי עדי. "היי... אז הממ... קוראים לי עדי עמר, אני בת 16 וחצי... אני גם הגעתי לפה כי עברתי דירה. אני אחת ממש מסודרת..." היא חייכה חיוך קטן, אך העיניים שהביטו בה נותרו קפואות. "אני מקווה שאשתלב פה בכתה..." סיימה בקול חלוש. "תודה," אמרה המורה בחדות וראשיהם של התלמידים הופנו לעברה מיד. "אני המורה כרמית, אני מורה קשוחה שדורשת משמעת. מובן? אני מקווה שתשתלבו יפה בכיתתנו. כעת, נא להוציא ספרי היסטוריה. כולם, עכשיו." בבת אחת כל הספרים היו על השולחנות. עדי נאבקה עם רוכסן הילקוט שלה וחשה בפניה המאדימות. אילן הבחין במצוקתה. הוא קם ממקומו ופתח לה את התיק. "אילן, שב בבקשה," אמרה כרמית בחדות. "סליחה... אני רק רציתי לעזור לה עם התיק..." מלמל אילן. נבוך, הוא התיישב במקומו. כמה תלמידים צחקקו. "היא נכה!" לחשש מישהו. עדי שנאה אותו. "שקט!" קראה המורה ומחאה כף. "נא לפתוח בעמוד 156." כולם שמרו על שקט. אפילו רשרוש הדפים - הנלווה בדרך כלל לפתיחת הספרים - לא נשמע. המורה החלה להרצות על משורר כלשהו, אך עדי לא הקשיבה. מבטה נדד על ילדי הכיתה, שכולם נעצו מבט מתעניין לכאורה במורה. הילדים האלו ילמדו איתי עד סוף התיכון? היא חשבה בחלחלה. הם נראו לה קרים ומרוחקים, כל כך שונים מהילדים בתיכון הקודם. לרגע עלתה בה המחשבה לצאת החוצה לנשום קצת אוויר, אך מיד דכאה מחשבה זו כשחשבה איך תיראה כשתנסה לפלס דרכה בין השולחנות, בעזרת כיסא הגלגלים המסורבל שלה. לכן היא פשוט התכווצה במקומה וניסתה להראות קטנה כמה שיותר, אך בתוכה פעם אי שקט והיא התפתלה בקושי במקומה. "גברת עמר!" גערה בה המחנכת. "הפסיקי להתפתל במקומך והקשיבי לשיעור." עדי קפאה במקומה. "סליחה..." "אל תעני לי! פשוט שבי בשקט!" במשך כל אותו שיעור עדי הייתה קפואה, ערה למבטים המלגלגים והמרחמים שננעצו בה מדי פעם. היא יצאה להפסקה, מדוכדכת. לא התחשק לה לצאת החוצה. היא לא רצתה לשאת את המבטים שבוודאי יינעצו בה ללא הרף. הכיתה התרוקנה והיא נשארה שם לבד. אילן יצא גם הוא. כשהפלאפון שלה צלצל והיא ראתה את שמהשל ליאת מהבהב על הצג היא חייכה והתעודדה מיד. "היי ליאת. מה נשמע?" "עדי!!!" צווחה ליאת בתגובה. "איזה כיף לשמוע אותך! איך היה עד עכשיו? בית הספר הזה נחמד?" "לא במיוחד." "למה לא?" "תראי – הספקתי לשנוא את המורה, את התלמידים – לפחות את רובם – ואת הכיתה עצמה. היא כל-כך צפופה ואני לא יכולה לזוז בה בכלל." "אויש... מסכנה! מה, זה כיתות מעורבות, נכון?" "כן... זה דיי מוזר. קצת מציק אפילו." "אבל בטוח יש שם כמה בנים שווים, לא?" ליאת צחקקה בשובבות. "פחח... טיפשה!" "למה?! טוב חכי, בר רוצה לדבר איתך." "עדי, מנשמע..." "סבבה! קצת מעצבן בית הספר הזה, בלשון המעטה... איך איתכן?" "בסדר... קצת מוזר בלעדייך. את יודעת שחביתה, הסגנית, נכנסה היום לכיתה ואמרה משהו כמו: "היום נפרדנו מנערה חכמה מאוד וחשובה מאוד לבית הספר שלנו..." כולם נשפכו מצחוק איך שהיא אמרה את זה..." געגוע קל הציף את עדי. היא התגעגעה להווי של התיכון הקודם. "טוב, אולי אני אעבור בחזרה לשם," הרהרה בקול. "מה, כל-כך גרוע לך שם!" אמרה-שאלה בר בנימה מרחמת. "סתם מבאס. כולם שם שקועים בתוך עצמם והמורה קשוחה פחד... הכיתות מעורבות, ידעת?" "וואו, בהצלחה! טוב.. אנחנו צריכות להיכנס לכיתה. תמסרי ד"ש והמון בהצלחה לאילן!" "תודה, ביי." הקו נותק ועדי חפשה במבטה את אילן אך לאכזבתה הוא לא היה בכיתה. צלצול צורם נשמע והתלמידים זרמו במהירות לכיתה, בשקט ובסדר מופתי. המורה כרמית נכנסה וסגרה אחריה את דלת הכיתה בנקישה חרישית, בלתי נשמעת כמעט. אילן עוד לא נכנס לכיתה. "כולם לפתוח ספרים." פקדה כרמית. איזה ספרים? שאלה את עצמה עדי, נבוכה. היא הבחינה שכולם מוציאים ספרי מדעים, מאוחר מדיי. "עדי!" נזפה בה כרמית. "לא שמעת שאמרתי להוציא ספרים?" עדי הסמיקה ומלמלה משהו לא ברור. אילן התפרץ פתאום לכיתה כשסומק קל בלחייו, שיערו פרוע ועיניו נוצצות בחדווה. כל התלמידים נעצו בו מבטים נדהמים. איש מהם לא העז אפילו לחשוב לאחר לשיעור של המחנכת כרמית, שעיניה השחורות סרקו את אילן בזעם מהול בתדהמה. "כן, מר בן שושן?" היא דרשה בקול בקוטע, חד ותקיף. "אני מצטער... שחקתי כדורסל עם השישיסטים..." "ככה? ולא חשבת על השיעור המתבזבז?? היום תישאר עוד שעה לאחר הלימודים." כשאילן לא זז, הרימה כרמית את קולה. "עכשיו שב, חצוף! אתה רוצה שהעונש יוחמר?" הוא גרר את רגליו וצנח במקומו. בדרכו הגניב חיוך שובב לעדי, שישבה מכווצת במקומה. "טיפש מטופש," התוו שפתיה ללא קול. אילן משך בכתפיו והחל להעתיק מהלוח, שהתמלא במהירות מפתיעה. * * * אני לא אוהבת את בית הספר החדש שלי. עם כל הכבוד לדירה החדשה שרחוקה מבית הספר הקודם, ממש לא כיף לי לגור פה. המורה בבית הספר שונאת אותי ואת כל התלמידים, בעצם. אני רוצה לעבור חזרה. הכל שונה פה. לא אכפת לי לנסוע כל בוקר לתיכון הקודם. בעצם כן. אני לא יכולה לנסוע כל עם כיסא הגלגלים המעצבן הזה. אוף. אבא ואיילת אמרו לי שאני צריכה להגביר את תרגילי הפיזוטרפיה שלי ועכשיו, במקום שעה וחצי תרגילים בשבוע, אני עושה ארבע שעות בשבוע שזה יצא לי בערך שלושה ימים בשבוע ואני צריכה להתאמן גם בבית. תמיד, בלי להפסיק. הם לא ייגמרו בחיים התרגילים האלה. זה קשה! לא רוצה לעשות את זה. מספיק קשה לי גם ככה, בלי תוספת תרגילים שהם רק כאב ראש אחד גדול. נמאס לי מהכל. -עדי-

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף. "יש לך כבר מי תאפר אותך? מי תעשה לך את התסרוקת?" שאלה ליאת את עדי. כרגיל, היא זו שהתעניינה בכל הדברים הללו. "ליאת, כבר הפעם העשירית שאני אומרת לך: זו לא תהיה חתונה ענקית כמו שאת חושבת. מסיבה קטנה עם כמה מוזמנים ורב. ככה אבא שלי ואיילת החליטו. זהו." "אה," אמרה ליאת. "כן," הסכימה איתה עדי. "ניצן ונטע החליטו ביחד שהן יהיו יותר מפוארות מאימא שלי," צחק אילן. "כל-כך מתאים לנטע להגיד את זה. ניצן סתם הסכימה אותה. אין סיכוי שהיא תעשה את זה." בר חפרה בשיערה החלק. "טוב, אז זה יהיה מגניב שתהיו אחים, לא?" היא שאלה את אילן ועדי. "כן, זה באמת מגניב. אני עדיין שואל את עצמי אם הם יסתדרו," אמר מתן. "אילן העצלן ועדי היותר-מדי-חרוצה." אילן חבט למתן על ראשו. "היי," אמר מתן ברוגז. עדי ואילן עמדו כשבוע לפני נישואי הוריהם והעניין הפך להיות נושא שיחתם הקבוע של החבורה לעת עתה. שניהם היו נרגשים, לפחות קצת, אף-על-פי שלא הראו זאת. "אתם יודעים, אחותי נטע, מרוב התרגשות לחתונה כל יום שוברת כוס," סיפר אילן. "שאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא אמרה לי שהיא מתכוננת לרגע שאביחי ישבור את הכוס." חמישתם התגלגלו מצחוק. "אתם יודעים," פתחה ליאת. "אני, כשנשבר איזה כלי אני מחפשת את כ-ל החתיכות, כל הרסיסים הקטנים שהתפזרו, מטאטאה הכל ואז אמא שלי אומרת לי: ליאת, העוזרת באה. לא להפריע לה." "בלונדינית..." גיחך מתן. ליאת התרגזה אך הבליגה על כך. "אצלי, אח שלי הקטן, עופר, כשנשברה הכוס שלו הוא צרח לי מהמטבח: הכל באשמתך!!!! ואני צרחתי לו בחזרה: אני בחדר שלי בכלל!!!" בר חייכה פתאום. "אצלנו אמא שלי מנקה ה-כל. לא סובלת לכלוך. יום אחד היא הייתה חולה... אין לכם מושג איך הבית היה נראה. כולם חגגו." "התפוח לא נפל רחוק מהעץ..." מלמל מתן. "גם את נקייה יותר מדי." "עצם זה שאתה שונא לנקות, לא אומר שכל מי שמשתמש בהיגיינה סבירה הוא נקי מדי," השיבה לו בר בשלווה. "היי, אני כן מנקה מדיי פעם! אני לא בלגניסט כמו שנדמה לך." "קצת יותר." "אוף, בסדר," נכנע מתן. "אין לי כח לריב על זה עכשיו." "בסדר." "מעצבנת! שום דבר לא מזיז לך, הא?" "בכלל לא," השיבה בר באותה שלווה שהוציאה את מתן מכליו. "יו, איך אני מתרגשת!" קפצה ליאת פתאום. האחרים צחקו."מה את קשורה בכלל?" "סתם, פשוט חשבתי על החתונה של ההורים של אילן ועדי. בעצם, חתונה של דודה שלי! אז אני בטוח אבוא! איזה כיף!" "את מתרגשת יותר מהם..." אמר מתן. "נו ומה רע בזה?" התריסה ליאת כנגדו. מתן רק הניד בראשו לשלילה וכולם יכלו לנחש מה הוא אמר בליבו באותו רגע. "בלונדינית." "נטע חמודה, בואי נלך לחנות אחרת. בטח כבר נמצא שם שמלה בשבילך, למרות שאני באמת לא מבינה מה רע בשמלה שמדדת עכשיו." נטע עקמה את אפה. "פשוטה מדיי." אימה משכה בכתפיה בחוסר הבנה. "אז מה, גם שלי פשוטה מאוד. זו לא תהיה חתונה מפוארת, נטוש, סתם טקס קצר עם רב. אחר כך אתם תלכו עם הדודים ואני ואביחי נלך לבית מלון ליומיים. בסדר?" "כן, אני יודעת. כבר אמרת לי את זה אלף פעמים." "למה שלא תיקחי שמלה דומה לזו של ניצן? חמודה ויפה מאוד." נטע שוב עקמה את אפה בסרבנות. "אנחנו ניראה כמו זוג שושבינות ואני כבר בת שלוש-עשרה וחצי אמא! אני לא ילדה בת חמש שתהיה שושבינה ותלבש שמלה כמו של אחותה!" איילת נאנחה. "אז מה בכל זאת את רוצה?" "שמלה יפה וחגיגית בצבעים בהירים מהסוג של השמלות הארוכות, שלא תיתן לי מראה של ילדה בת מצווה ושתחמיא לי," דקלמה נטע את מראה השמלה אותה היא רוצה. "לכי תמצאי אחת כזאת, בדיוק כמו זו שאת רוצה. נטוש, את צריכה ללמוד להתפשר. מצאנו שמלה בערך כמו שאת רוצה ו – " "רק בערך, אמא. לא בדיוק. אני לא מוכנה להתפשר. לא כל יום אמא שלך מתחתנת ואני רוצה להראות מליון דולר." "אבל למה? מה כל-כך דחוף לך? לא יהיו הרבה מוזמנים גם ככה! רק בני דודים, סבים וסבתות – " "ושניים-שלושה חברים קרובים מכל צד," השלימה נטע את המשפט בחוסר סבלנות מודגש. "כן, אני יודעת. בכל זאת, אני רוצה שמלה יפה! ההיא שאת מדברת עליה הייתה כהה והיא גם לא הייתה ארוכה כמו שאני רוצה!" "אבוי לעיניים!" "נכון!" "אתן מוכנות בבקשה לבוא כבר?!" קראה ניצן בקוצר רוח, מעבירה משקלה מרגל לרגל. "כואבות לי הרגלים ואני רעבה!" "סליחה ניצן, אבל עצם זה שאת כבר מצאת את השמלה שאת רוצה, לא אומר שכולם מרוצים עכשיו! אני למשל כבר מדדתי לפחות מליון שמלות ולא מצאתי אפילו אחת שתתאים לי!" "סתם כי את מפונקת," אמרה ניצן בעצבנות. "יש פה שירותים?" מוכרת חייכנית בדיוק עברה שם השיבה לה. "כן, חמודה. תלכי מפה ישר ואז שמאלה." ניצן חייכה אליה חיוך מלאכי. "תודה." המוכרת התמוגגה מחיוכה וצבטה את לחיה של ניצן. "בבקשה חמודה." ניצן התרחקה משם לכוון שהורתה לה המוכרת. נטע התעצבנה שוב. "איך היא עושה את זה?!" איילת חיטטה בערימת השמלות שהמוכרת הציעה לנטע למדוד ולא בדיוק הקשיבה לדבריה של נטע. "איך מי עושה?" "ניצן." "מה היא עושה?" "גורמת לכולם לחשוב שהיא מלאך." "תפסיקי לקנא בה. עכשיו בואי תמדדי את השמלה הזאת." נטע עקמה את אפה בפעם השלישית. "איכס, אמא! יש עליה נצנצים!" "אפשר להוריד אותם." "אבל אחר-כך היא לא תהיה חגיגית." "טוב, אז אני מבינה שהתשובה היא לא ואין מה להתווכח איתך בכלל." נטע הנהנה ברוב חשיבות עצמית. "נכון." "עקשנית אחת." נטע חייכה. "נכון." "את יודעת להגיד משהו אחר?" "נכון." "טוב, דיי. מה עם השמלה הזאת?" "וואו! היא מהממת!" קפצה נטע. "אני רוצה למדוד אותה!" "איכס, היא מכוערת!" קבעה ניצן שבדיוק חזרה. "שתקי, קנאית," השיבה לה נטע ונכנסה לתא ההלבשה. איילת נאנחה בהקלה ונשענה על ערימת בגדים לא מקופלים. "סוף-סוף מצאנו את השמלה שהיא אוהבת." כעבור רגע נשמעה קריאה מתוך תא ההלבשה של נטע: "אמא!! תביאי לי שמלה כזאת בדיוק, אבל גדולה בשתי מידות!" איילת עצרה מוכרת רוסיה שעברה לידן. "סליחה, אפשר את השמלה ה – " היא לקחה את השמלה מידיה של נטע, שיצאה מתא, רוטנת ש: "אי אפשר לנשום בפנים!" "אפשר את השמלה הזאת, רק גדולה בשתי מידות?" המוכרת משכה בכתפיה. "נגמר," השיבה לאיילת במבטא מתגלגל. "השמלות האלה נחטפות כמו לחמנית טריות. השמלה הזאת היא האחרונה שנשארה מהדוגמא הזאת." נטע רקעה ברגלה. המוכרת העיפה לעברה מבט תמהה והמשיכה בדרכה. "אוי ואבוי לנו..." מלמלה איילת. "מה עכשיו?" שאלה ניצן. "עכשיו הולכים לחפש שמלה חדשה בחנות אחרת," השיבה איילת בקול עייף. "ואם לא נמצא?" הוסיפה ניצן להקשות. "אוף, ניצן, אל תשאלי שאלות קשות!" קראה נטע, עצבנית. ניצן חייכה שוב את החיוך המלאכי שלה. "סליחה, לא התכוונתי לעצבן אותך." נטע בלעה חיוך. "תפסיקי לעשות את זה," אמרה, מנסה לשמור על הבעת פנים מרוגזת. היא לא הסכימה בשום אופן להודות שהחיוך של ניצן משפיע גם עליה. "מה אני עושה?" העמידה ניצן פני תמימה, החיוך עוד נח על פניה. "טוב, טוב, בסדר!" נכנעה נטע. "אני מאמינה לך שאת לא עושה כלום. רק תפסיקי לחייך את החיוך הזה!" ניצן, מרוצה מעצמה, צחקה. "בואו בנות, נכנס לחנות הזאת. בטח נמצא כאן משהו," קראה להן איילת. היא הייתה עייפה מהיום הארוך הזה שלא נגמר ורצתה למצוא כבר שמלה לנטע וללכת הביתה סוף-סוף. לצערה, נטע בתה לא הסכימה להתפשר על שום דבר. נטע מדדה עוד מספר שמלות, אותן פסלה בזו אחר זו. "קצרה מדי," אמרה על שמלה בגוון וורוד חלש. "צמודה מדי!" טענה כלפי שמלה ארוכה. לבסוף, לאחר שמדדו את כל סוגי השמלות בחנות, נטע הסכימה להתפשר על צבע. "לא כהה מדיי, אמא. אבל לא חייב בהיר מאוד כמו שאני רוצה." הבהירה לאיילת המותשת. המוכרת שעזרה להן למצוא שמלות, נראתה עצבנית אף היא. 'מי הילדה מפונקת הזו בכלל? שתבחר שמלה ותלך מכאן כבר!' חשבה בליבה. היא העלתה חיוך מאולץ על פניה. "יש לי שמלה ב-דיו-ק בשבילך," אמרה לנטע במתיקות מזויפת. "בסדר," אמרה נטע בספקנות והלכה אחריה. כעבור מספר דקות נטע חזרה, אוחזת בידה בשמלה כחולה כהה שהגיע עד לברכיים. היא חייכה חיוך מרוצה. "מצאתי שמלה, אמא. היא מחמיאה לי מאוד וגם ממש יפה." איילת הרימה גבתה. "את בטוחה? לא רצית שמלה בהירה וארוכה?" "עכשיו כבר לא. השמלה הזאת יפה ואני רוצה אותה." איילת הניעה את ראשה. "אני רוצה שתמדדי אותה שוב. אני רוצה לראות." נטע משכה בכתפיה ונכנסה לתא מדידה קרוב. כשחזרה, איילת העמידה פנים שהיא אינה מרוצה. "את לא חושבת שהיא פשוטה מדי?" שאלה את נטע. "לא," פסקה נטע. "היא ממש יפה, אמא. אני רוצה לקנות אותה." "טוב. בסדר גמור. עד שמצאת שמלה..." היא חיטטה בתיקה ושלפה את הארנק. "את בטוחה?" שאלה את נטע שוב, רק כדי לוודא שהיא אכן מרוצה. "כן!" השיבה נטע בנחרצות והושיטה את השמלה לקופאית, שהכניסה אותה לשקית, מקופלת יפה. "תתחדשי," איחלה לה. איילת, ניצן ונטע הנהנו לעברה ויצאו. "עכשיו – הביתה!" פקדה איילת. "אבל אני רעבה!" רקעה ניצן ברגליה. איילת גלגלה את עיניה לשמים. "בסדר. איפה שהחניתי את הרכב יש מאפייה. נקנה לך שם לחמנייה. טוב?" "טוב." "גם לי!" קפצה נטע. "ברור, ברור." השיבה איילת מבלי להתווכח אפילו. היא הייתה עייפה מדיי. ניצן עמדה מול עדי ואחיה והציגה לראווה את שמלתה החדשה אותה תלבש בחתונה. "יפה, נכון?" אמרה בגאווה. יונתן ודביר משכו בכתפיהם. הם לא הבינו כלום בבגדי נשים. עדי לא אכזבה. "מאוד יפה! כל הכבוד שבחרת אותה!" ניצן חייכה את החיוך המתוק והמלאכי המוכר שלה, שגרם לכל מי שראה אותה להתמוגג. "תודה." עדי נשקה לה ולטפה את תלתליה של ניצן. "טוב, עכשיו תחליפי לבגדים רגילים ובואי לאכול ארוחת ערב, טוב?" ניצן הנהנה. כשעדי יצאה מהחדר, יונתן פרע את שיערה המתולתל של ניצן. "יופי, מתוקה. כל הכבוד מקסימה. את מהממת חמודה שלי," חיקה את קולה של עדי. "נו כבר, יונתן, למה אתה מתנהג כמו ילד קטן?" התערב דביר כשהתכוון לצאת מהחדר. "אתה כבר גדול. תיתן לניצן לשמוח מהשמלה שלה ואל תקנא." "אני לא מקנא!" מחה יונתן ברוגז. "למה כולם חושבים שאני מקנא בה? סתם ילדה קטנה עם תסרוקת של ביסלי." ניצן הוציאה לו לשון. "אחר-כך אומרים שאני כאן הילד הקטן..." מלמל יונתן ויצא אף הוא מהחדר. "והנה הילדה שלא רצתה שמלה קצרה וכהה!" קרא אילן בלגלוג כשראה את שמלתה של נטע. נטע התכוונה לענות לו, אך אימה קטעה אותם. "אויש, אל תריבו לי עכשיו. אין לי כח לזה. היה לי מספיק עמוס היום. אני הולכת לנוח." "התעקשויות נטע בע"מ," המשיך אילן ללגלג על אחותו כששמעו את דלת חדרה של אימם נסגרת. נטע משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות כביכול. "אני הולכת לחברה שלי," הודיעה. "תיהני." "ביי." נטע יצאה מהבית וטרקה את הדלת. אילן התאפק שלא לצרוח לה שתפסיק לטרוק דלתות. גם ככה נטע לא הייתה מקשיבה לו. * * * עוד שבוע החתונה. אני עדיין לא מעכלת את זה. כל העניין הזה נראה לי מוזר. מה זה משנה. זהו, אני כבר מוכנה. אתמול קניתי בגדים עם בר וליאת. יצאנו במונית כמו כל "ילדי השמנת" האחרים צחקנו על זה כל הדרך. אפילו ליאת צחקה, למרות שהיא בעצמה "ילדת שמנת". נראה לי. אני מקווה שהנסיך שלי לעולם!! לא יהפוך להיות סוג של מפונק, כמו "ילדי שמנת" -עדי-

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף. "בוקר – אהה – בוקר טוב," פיהקה עדי. ניצן התהפכה במיטתה ולא אמרה דבר. "בוקר טוב!" ניסתה עדי בשנית, הפעם בקול רם. ניצן לא הגיבה. "בוקר טוב!!" קראה עדי. צוחקת, היא התיישבה על מיטתה של ניצן ודגדגה אותה, עד שניצן – שהתפתלה מחמת הדגדוגים – הסכימה לומר בקול עמום: "בוקר טוב. עכשיו דיי!" עדי הפסיקה. היא הביטה בגבעה הקטנה המכורבלת בשמיכה שאפיינה את ניצן בבקרים קשים ושתקה. "קרה משהו?" שאלה לבסוף. "לא," נשמע שוב קולה העמום של ניצן. "קדימה, ניצן, את יודעת שאת יכולה לספר לי. אם את רוצה, כמובן," הוסיפה במהירות כשנזכרה בוויכוח שהיה לה ולבר לפני שבועיים. ניצן זחלה מתוך השמיכה העבה באי חשק, מביטה בעדי טרוטת עיניים. עדי שמה לב שעיניה של ניצן היו אדומות ונפוחות מעט. נראה היה כי ניצן בכתה. "את בסדר?" שאלה אותה עדי. ניצן הנידה בראשה לשלילה. רגע לאחר מכן הכל פרץ בזעם. "הילדים הם... הילדים פגעו בי... הם צחקו עלי... ואין לי אמא... ואת נכה... ובגללי... אמא מתה באשמתי. הם צעקו עלי... ואפילו מרָב העליבה אותי! ועופר הוא - הוא רצה להרביץ לי..." ניצן כמעט השתוללה עדי, מזועזעת, לטפה את ראשה מבלי משים. "זה מה שהם אמרו לך?" שאלה בכעס. ניצן הנהנה בראשה ושפשפה את עיניה כדי להסתיר מספר דמעות סוררות שהתעקשו להציף את עיניה. "את יודעת למה התנהגו אלייך בצורה כל-כך מגעילה?" ניצן משכה בכתפיה, תנועה שלא אמרה דבר. "אני חושבת ש... אני חושבת שזה בגלל שיעל אמרה שלקחתי לה חמישה שקלים שהיו לה בקלמר," אמרה לאחר הרהור קל. "בגלל זה?!" תמהה עדי. "אבל את לא לקחת אותם, נכון? את לא לקחת את הכסף." כמה תקווה נשמעה בקולה. תקווה שנופצה לרסיסים. "אני... אני כן לקחתי," השיבה ניצן ופניה עטו גוון שני עז. "את... את לקחת? חמישה שקלים?" אמרה עדי באי אמון. "ניצני, לא יכולת לבוא אליי ולבקש?" "אבל את... אנחנו... אנחנו עניים ואין לנו כסף," השלימה במהירות כאילו חשבה שהמהירות תמנע כמה שיותר כאב. "מי אמר לך את זה?" התרעמה עדי. "כולם. וגם אני חושבת ככה," השיבה הילדה בפשטות. פניה העגולים הביעו תום ילדותי ומעורר רחמים. "אוי, ניצן... חמישה שקלים זה לא הרבה. לפחות החזרת אותם?" ניצן השפילה את עיניה. "ל... לא... הם... כשהם צעקו עלי ורצו להרביץ לי המטבע הוא... הוא נפל ונאבד..." גמגמה. "טוב, אני מניחה שזה לא נורא. אתן לך חמישה שקלים לפני שנצא לבית הספר ותחזירי אותם ליעל, בסדר?" היא לטפה באטיות את ראשה של ניצן, מהורהרת. "אולי אני אקפוץ אלייך ואגיד להם שזה לא יפה איך שהם צעקו עלייך ושזה רק חמישה שקלים?" שאלה בקול מהורהר. "לא, לא! הם עוד יותר ישנאו אותי! הם יגידו לי שאני חננה שמספרת הכל לאחותה הגדולה." "טוב, אז אני לא אבוא," השיבה עדי בהשלמה, נכנעת במהירות. ניצן הביטה בה בהכרת תודה ועדי נשקה לה על לחייה המתוקה. "לכי לשטוף פנים," צוותה עליה. "בנתיים אני אכין לך בגדים לבית הספר." ניצן קמה והלכה. אוי ואבוי... חשבה עדי. מה הם עושים בשביל חמישה שקלים... "הם בכתה ב'," נזף בה קול קטן במעמקי בטנה. היא נאנחה וקמה מהמיטה, נוחתת הישר לכיסא הגלגלים. קודם כל, נשים חמישה שקלים בילקוט של ניצן, פקדה על עצמה. היא הוציאה מארנקה מטבע כסוף נוצץ והכניסה אותו לילקוט. לאחר היא מצאה את ניצן יושבת על הספה בסלון - עליה ישן בדרך-כלל דביר, אך הוא יצא מוקדם יותר - מכורבלת בתוך עצמה. "ניצן, קדימה, את צריכה להתלבש מהר ונלך לבית הספר. בסדר?" "אני לא רוצה ללכת לבית הספר," השיבה ניצן בנימה מרדנית. "ניצן?!" "כן. למה את כל-כך מופתעת?" זה לא התאים לניצן. בכלל לא. היא תמיד הייתה ממושמעת וצייתנית. "אני לא רוצה ללכת לבית הספר היום. יש בעיה? מותר לי פעם אחת להשתחרר קצת ולא לבוא." עדי שתקה, מופתעת מכדי להגיב. "אני לא מבינה את זה. מה, את, כשאת לא מרגישה טוב, את יושבת כל היום בחדר, שוכבת במיטה עצבנית ואני, הקטנה, זאת שלאף אחד לא אכפת ממנה אבל לה תמיד אכפת מאחרים, צריכה לשמור על שקט, לשתוק כל היום, לסבול את הקריזות שלך ואז לתת לך תה, להכין ארוחת צהריים וערב – " "היי, לא יזיק לך להכין לפעמים אוכל!" התפרצה עדי. "שקט, אני באמצע לדבר," איימה ניצן. "בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שהיום אני נשארת במיטה ואתם תצטרכו לשמור על שקט ולהכין לי תה." היא קמה בהפגנתיות והלכה למיטתה, שם שקעה בשלווה בקריאת ספר. עדי נאנחה ויצאה מהבית. אני נורא מאחרת, חשבה לעצמה. משום מה זה לא הפריע לה. "לי-א-ת-!" "נו, מה יש?" "תפסיקי כבר!" "מה, תראי אותו! הוא באמת מתאים לך, עדידוש." "תפסיקי עם השטויות." "אני רצינית!" "ליאת, דיי!" "טוב, טוב." שתיהן ישבו על הדשא בטיילת, צופות במתן ובאילן ששיחקו כדורגל במרחק-מה מהן. בר לא הגיעה איתם. ליאת אמרה שהיא צריכה להישאר עם שני אחים שלה הקטנים עד שאימא שלה תחזור. "קשקושים בשכל," החווה מתן את דעתו. "אתם יודעים שאחים שלה מסוגלים להישאר לבד בבית. היא כבר השאירה אותם לבד כמה פעמים." "טוב, אז כנראה שהיא רצתה קצת זמן עם עצמה. מה יש? זה רע?" תקפה אותו ליאת בטון מבהיל כמעט. מתן חייך בנועם. "לא, אין בזה שום דבר רע. אני פשוט לא אוהב שקרים. לא אוהב התחכמויות. אתה רוצה לומר משהו – תאמר. אל תחפש דרכים עקיפות להגיד את זה. או שלא תגיד בכלל." "טוב, חבל שהיא לא באה," אמר אילן בקול מהורהר. "אני ועדי רצינו לספר לכם משהו." עדי הביטה בו בהפתעה וצמצמה את עיניה בחשדנות. "לספר מה?" "כן, לספר מה?" דילגה ליאת בעליצות. "אתם חברים? הפכתם להיות זוג?" מתן הביט בהם בתדהמה וצחק: "אתם - זוג?" גיחך. "כן, מה יש? זה לא מוצא חן בעינכם?" התריס אילן בשעשוע. "מה! אתה רציני, אילן? אתם באמת חברים??" צווחה ליאת בהתרגשות. "לא, הם סתם ידידים," הצטחק מתן. עדי נאנחה, אך החליטה להצטרף לחגיגה. "אילן," אמרה לו בחומרה. "חשבתי שסיכמנו שעוד לא מספרים להם!" "והנה מריבת האוהבים הראשונה..." מלמל מתן כשחיוך מוזר על שפתיו. ליאת הכתה אותו בכתפו. "תשתוק עם חוסר הטאקט שלך," לחשה לו. עדי ואילן הביטו בהם בתמיהה ופרצו בצחוק. מתן הביט בהם ופתאום הוא הבין והצטרף לצחוקם. "מה... מה? מה קורה לכם? למה אתם צוחקים?" שאלה ליאת בחוסר אונים. "אוי, ליאת, את כל-כך תמימה..." צחק אילן. "נו, מה יש לכם?!" התרגזה ליאת בעוד שלושת חבריה צוחקים בקול. "אוך, את כזאת בלונדינית," טלטל מתן את ראשו. ליאת נגעה בשיערה האדמוני שהגיע עד למותניה בגלים. "אני לא בלונדינית!" חרצה כלפיו, ידיה על מותניה. "עכשיו, למה אתם צוחקים?!" לאט – לאט היא הבינה. "רגע... אז אתם... אילן ועדי, אתם... אתם לא חברים?" עדי, מחייכת, הנידה בראשה לשלילה וליאת האדימה מעט. "יו, אני באמת בלונדינית..." מלמלה. "רק קצת," צחקה עדי בחיבה. "נו, אז אילן, מה אתה ועדי רציתם לספר לנו?" שאלה ליאת כשנרגעו. "באמת, מה רצית לספר להם עלינו?" שאלה אותו עדי. "בלי לשאול אותי?" "על – על ההורים שלנו," השיב אילן, מעט בעילגות. "אה, או-קי," הסכימה עדי והתרווחה לה על מושבה בכיסא הגלגלים שלה. ליאת הביטה בהם בסקרנות ומתן הביט לשמיים. "היי, תראו, הנה בז נודד!" קרא. אוטומטית, נשאו חבריו את מבטם לרקיע התכלת. "אני לא רואה כלום," אמרה עדי. "בטח שאת לא רואה כלום, הוא עבד עלינו," השיב לה אילן משראה את מתן המגחך וחייך בסלחנות. תשומת ליבן של הבנות הושבה לאילן, אך עיניו של מתן עוד חטטו בשמיים. "היי, תראו, ציפור מתה!" "איפה?!" צווחה ליאת והסתכלה לשמיים. "יאכסה. איפה, תגיד לי מיד!" אילן ועדי לא הולכו שולל והסתכלו בליאת, רגועים ומשועשעים. "תתרכז כבר, יא-חתיכת-עפיפון!" התרגזה ליאת על מתן, כשהבינה כי שוב עבדו עליה. "ציפור מתה! מה את מסתכלת לשמיים בכלל?!" התגלגל מתן מצחוק. "בחיי שאת בלונדינית!" "דיי כבר עם הסטיגמה הזאת!" כעסה. "היי, אפשר רגע?" כחכח אילן בגרונו. מתן הרצין. "אתה צודק. סליחה," אמר. "תמשיך." "טוב... אז ככה: זכרים שעדי ספרה לנו שאבא שלה מתחתן?" מתן וליאת הנהנו, תוהים לאן זה מוביל. מתן שיחק בכיפתו המצחיקה, עליה רקומים שני חייזרים מצחיקים ושתק. "אז... הממם... האבא שלה הוא..." "אמא של אילן ואבא שלי מתחתנים," השלימה עדי. היא הניחה לדברים לחלחל לתודעתם של מתן וליאת, שנראו המומים. פיה של ליאת היה פתוח מעט ומתן פשוט בהה בה ובאילן. "רגע, אז אתם... אתם תהיו אחים?" "אחים חורגים, כן," אישר אילן. ליאת התעשתה וקפצה על עדי בצווחות נרגשות. "אז עכשיו גם את תהיי קרובת משפחה שלי!! וואו, זה כל-כך מרגש! דיי, זה פשוט סוף! אין! אין דברים כאלה! איזה מגניב! יאו, אני חייבת לסמס רגע לבר!" "היי, מה זה, לי לא מגיע חבוק?" אילן העווה את פניו לפרצוף מצחיק ורטן. "אני עדיין בן-דוד שלך!" ליאת טפחה על כתפו מבלי משים. "מגיע, בטח שמגיע..." קשקשה, שקועה בהקלדה בסלולארי שלה. "פשוט, יש לי דברים יותר חשובים לעשות עכשיו..." אילן צחק ופנה למתן שעוד שתק. "אחי, הכל בסדר?" "כן, אני פשוט... לא יודע, אני לא חושב שמתאים לכם להיות... אחים. זה פשוט לא מסתדר לי," הודה. "כן, גם לי זה לא מסתדר. אחותה ניצן ספרה לי שבבית היא נורא מעצבנת, אבל כלפי האורחים היא תמיד נחמדה. אני מקווה שהיא תחשיב אותי כל הזמן בתור אורח," צחק אילן וסידר את הכיפה הצבעונית שלראשו. "אגב ניצן," התערבה עדי בשיחה. "אני לא יודעת מה יש לה! היום בבוקר היא קמה במצב רוח קרבי ולא הסכימה ללכת לבית הספר בגלל מריבה שהייתה לה עם הילדים בכתה שלה." "טוב, היא בכתה ב'. בגלל זה היא לקחה את המריבה עם החברים שלה בצורה קשה יותר. אל תדאגי, עד מחר היא כבר תירגע." עדי משכה בכתפיה. "אולי." מתן כווץ גבותיו. "ניצן אחותך היא בכתה ב'?" "כן, למה?" "מגניב, גם אח שלי בכתה ב'. קוראים לו עופר." "עופר?? ניצן ספרה לי שהוא רצה להרביץ לה כי היא לקחה חמישה שקלים מהקלמר של חברה שלה!" "כן..." חייך מתן, נבוך. "בקטעים של צדק הוא... איך לומר, הוא טיפוס כזה שרודף צדק ולא סובל רמאויות. זה מרתיח אותו." עדי התכוונה לענות, אך ליאת חזרה, מקפצת בהתרגשות ומנופפת בטלפון הנייד המשוכלל שלה. "בר מוסרת מזל טוב גדול וחבוק לעדי!" היא קראה. "מה איתי?? מה אני, עז?" קרא אילן בקול נעלב לכאורה. "האמת? תעשה רגע "מֶהה"..." ביקש מתן בחיוך רחב ואילן עשה כבקשתו. "אני לא מאמין!" קרא מתן ואחז בראשו בשתי ידיו. "החבר שלי עז ואני לא ידעתי על זה מכתה ז'?! אילן! היית צריך לספר לי!" "רגע, תעשה "וואף". אתה יודע, כמו כלב," אמר אילן. "וואף-וואף. מספק אותך?" אילן גיחך. "אני לא מאמין! החבר שלי כלב ואני לא ידעתי על זה מכתה ז'! בעצם, עכשיו שאני מסתכל עליך, זה לא קשה לנחש שאתה כלב." "יאללה יאללה שתוק!" צחק מתן והפיל את חברו לדשא הרך. "בואנה..." אילן הפיל את מתן בחזרה ושניהם התגלגלו על הדשא, חובטים זה בזה תוך קריאות רמות. "אויש, הם יכולים ממש להתנהג כמו ילדים קטנים לפעמים!" עקמה ליאת את אפה. "כן, נכון. אני לא יודעת איך אסבול את אילן בתור אח חורג," הביטה עדי בשניים וחייכה. "וואלה, אחותי, אני חייבת לומר לך שהוא מתאים לך בול!" "ליאת, חשבתי שסיכמנו את זה כבר!" התרגזה עדי. "אני לא רוצה! לא אותו ולא אף אחד אחר." "טוב, סליחה." * * * היה לי יום כיף. למרות שליאת מתעקשת תמיד לומר שאני ואילן מתאימים. זה דיי מרגיז אבל אני חושבת שזה סתם כי היא תמימה. ניצן? אני לא יודעת מה עבר לה בראש שהיא לקחה לחברה שלה את חמשת השקלים. היא לא יכלה לבקש ממני?! או מדביר, יונתן ואבא? -עדי-

סליחה שזה לקח הרבה זמן... "עדי, את מוכנה?" ניצן הופיעה בחדר, שיערה המתולתל מסורק ומסודר בקפידה. היא נראתה נרגשת וקיפצה מצד לצד. "אבא אמר שאיילת באה עוד מעט. הוא בדיוק יצא לאסוף אותה מהתחנה." "אני תכף באה," השיבה עדי. היא העבירה סירוק מהיר בשיערה -פעולה שנפחה אותו אף יותר מבדרך-כלל- ו"התגלגלה" לכיוון הסלון, שאותו עמלה לנקות ולסדר בטוב טעם כשעה לפני כן. מרוצה, היא הביטה סביב, לבדוק שאין שום פגם בסדר. התנור צפצף, והיא מיהרה אליו כדי להוציא את עוגיות הגרנולה המתוקות שהכינה. "עוגיות בריאות" כינו אותן אחיה בצחוק. דביר ויונתן הופיעו, ושניהם נראו מסודרים להפליא. "מתאים לך חולצה מכופתרת," צחק דביר על אחיו הקטן. הוא עצמו היה לבוש בבגדיי יום-יום פשוטים. "שתוק," מלמל יונתן. "אני עומד להתפוצץ עם החולצה הזאת. אני חושב שאחליף לחולצת טי-שרט." "לך על זה," אמר דביר בהבעה רצינית למדיי, אך עיניו חייכו בשובבות. יונתן השיב לו בפרצוף מתרגז. "יו, אני כבר ממש מחכה שאבא יבוא כבר עם איילת. איפה הוא? מתי הם מגיעים?" ניצן הגבירה את קצב קפיצותיה מרב ההתרגשות והלחץ. "תירגעי," צחקה עדי. "יהיה בסדר!" יונתן בדק את הופעתו בראי והעווה את פרצופו. "אני נראה כמו מגנט לבריונים," רטן. "במילים אחרות - אתה נראה לגמרי חנון." אמר לו דביר בחביבות מקניטה. "דיי כבר! אני הולך להחליף," הכריז והלך. "לא!" קפצה - דילגה ניצן אחריו. "אבא אמר שהחולצה הזאת טובה! אל תחליף!" "אני לא נשאר עם החולצה הזאת," כעס יונתן. "אולי אני אקח את החולצה שלי מהבר מצווה." "היא בטח כבר קטנה עליך," אמרה עדי בעודה מסדרת את העוגיות על מגש זכוכית נאה. "לא, היא לא. עברה רק חצי שנה מאז!" קרא יונתן. "תעזבי אותי, ניצן!" זעם על ניצן, שעוד קיפצה מאחוריו. "תפסיקי להיראות כזאת נרגשת! תראי אותי, למשל. אני לא מתרגש בכלל!" הוא העיף מבט מודאג לכיוון הדלת. ניצן הביטה בו בחשד קל. אז משכה בכתפיה והתרחקה משם בדילוגים. "הם הגיעו!" צעקה לפתע. "הנה הם! הנה אבא ואיילת!" היא קפצה כה גבוה עד כי עדי, שהגיעה למקום במהירות, חשבה שניצן עלולה להגיע לתקרה בקפיצה הבאה. "שלום!" נשמע קול נשי וחביב כשהדלת נפתחה. אישה נמוכה ומתוקה למראה עמדה בפתח הבית, מחייכת בנעימות. "אני איילת בן שושן." "שלום..." מלמלה ניצן. עדי הביטה בה בהפתעה. שכן, עד לאותו רגע ניצן הייתה קופצנית ונרגשת, ופתאום נהייתה שקטה וביישנית. "איך אני נראה עכשיו?" קרא יונתן והגיח מחדר האמבטיה, לבוש בחולצה שנראתה צמודה וקטנה ממידותיו. "זה נראה הרבה יותר טוב מהחולצה המכופתרת, לא?" "יונתן..." סינן דביר מבין שיניו. "לך מייד להחליף חולצה!" "למה?" התריס יונתן. פתאום הוא הבחין באיילת, שהתפתתה לפרוץ בצחוק. יונתן באמת נראה מגוחך. "אוי, לא..." הוא מלמל ורץ בחזרה. "ברוכה הבאה, איילת," אמרה עדי בחיוך קל והובילה את איילת לסלון. לאחר מכן הגישה לפניה את העוגיות החמות והריחניות שאפתה, שקיקי תה, צנצנת קפה וצנצנת סוכר. ניצן, בהבעה ביישנית, הלכה אחריה, נושאת קנקן מים גדול ותרמוס מלא במים רותחים. איילת התיישבה על הכורסה והביטה סיבה. בית קטן, אך מטופח ומסודר. הייתה מין חמימות ששררה בבית, משהו שהעלה בה זיכרונות ילדות נשכחים. היא התרווחה במקומה וצפתה משועשעת ביונתן הנבוך שהגיע בחזרה, לבוש בחולצתו המכופתרת. "איפה את גרה?" שאלה ניצן כדי לשבור את השתיקה שהשתררה. "אני גרה במרכז העיר, במרחק של רבע שעה נסיעה מכאן," השיבה איילת. "יש לך ילדים?" שאל יונתן. "כן. יש לי שני ילדים. אחד בן 17 ואחת בת 13 וחצי," על פניה של איילת התפרש חיוך חמים. "ממש בגילאים של עדי ויונתן," קפצה ניצן. איילת חייכה אליה. "איך קוראים להם?" שאל יונתן. "אילן ונטע," ענתה איילת והחיוך החמים לא סר מפניה. אילן... אילן... חשבה עדי, גם אילן מבית הספר בן שבע-עשרה כבר. אולי זה הוא? לא, לא יכול להיות. "את רוצה תה?" שאל אביחי כשהשקט שב והשתלט בחדר. "כן, תודה," השיבה איילת וחייכה לאביחי. מכאן ואילך השיחה קלחה. הם פטפטו בהנאה וגם ניצן כבר לא התביישה. איילת התחבבה על כולם ועל יונתן בפרט. נראה היה כי הוא שכח את מקרה החולצה. עדי פיזרה חיוכים והגישה מיני עוגיות לרב, גורפת מחמאות ללא הרף. דביר צחק מדי פעם, אמר משהו, אבל בעיקר שתק. "דביר? אתה יכול לבוא רגע?" שאלה אותו עדי לאחר שלא יכלה לראות אותו בשתיקתו. "כן, אני בא." שניהם הלכו לחדרה של עדי וסגרו את הדלת. "תגיד לי, מה יש לך? למה אתה כל הזמן שותק?" "אני?" תמה דביר. "כן, אתה! מה יש?" "כלום. אני לא יודע מה גורם לך לחשוב שאני... שיש לי משהו שמציק לי." "אל תשחק אותה. מה קרה?" "עדי, דיי! אני אומר לך, לא קרה לי כלום! אולי תרדי ממני?" התעצבן דביר. עדי תקעה בו מבט חושד וחוקר. דביר נאנח. "אני רואה שאת לא עומדת לרדת ממני, הא? אז טוב, בסדר. אני מגלה לך." עדי נראתה מרוצה ומתעניינת בו-זמנית. "לא קרה לי שום דבר!" הוא יצא מהחדר ומיהר לסלון, שם צחק יחד עם כולם על בדיחה שלא שמע. עדי הביטה בו. "כן, ממש לא קרה לך כלום," מלמלה ברוגז. "עדי? את בסדר?" איילת פתאום הופיעה לידה, תמהה. "למה את לא יושבת עם כולם?" עדי התנערה. "לא, כלום, סתם חלמתי," היא הסמיקה מעט. צלצול הסלולארי שלה סיפק לה סיבה מצוינת להתרחק משם. אילן היה על הקו. "הלו, עדי? יש משהו שאני חייב לספר לך," אילן נשמע לחוץ. עדי נבהלה. "קרה משהו?" "לא. כלומר, כן. זאת אומרת..." "אילן!" "טוב! לאימא שלי קוראים איילת. זה אומר לך משהו?" עדי החווירה. "מה כבר השם משפחה שלך?" "בן שושן." עדי התפתתה לזרוק על המכשיר הקטן על הרצפה ולהשתכנע שלא קרה כלום. לא, זה לא הגיוני. אילן? אילן יהיה אחי החורג? לא, לא, לא! אני חייבת למנוע את זה! הצילו! בבקשה! אני אגיד לאבא שאני לא רוצה שיתחתן עם איילת! שימצא לו איילת אחרת! אסור לו להתחתן עם איילת בן שושן! "עדי?" קולו של אילן נשמע מהוסס. עדי שתקה. "עדי, את כאן?" שתיקה. "עדי! תעני לי!" התחנן אילן. עדי שתקה. היא לא יכלה להוציא הגה מפיה. היא כעסה על כל העולם. "אני מצטער, עדי. אולי לא הייתי צריך להפיל עלייך את זה ככה. אולי מישהו אחר היה צריך לעשות את זה. אני ממש מצטער." עדי ריחמה עליו. "זה בסדר," אמרה לו. "לא, אני יודע שאני לא בסדר. אני ממש טיפש שככה עשיתי את זה. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי." בקולו נשמע חרטה כנה. "עדי? עם מי את מדברת שם?" איילת הופיעה שוב. מה היא רוצה ממני? רטנה עדי בליבה. היא נתקה את הטלפון. עשיתי משהו רע? היא חושדת בי במשהו? "אני מדברת - זאת אומרת, דיברתי - עם הבן שלך," השיבה לה בשלווה וצפתה בשעשוע בעיניה של איילת, שהתרחבו בתדהמה. "את... את מדברת עם אילן? איך את מכירה אותו?" "אנחנו ידידים טובים," ענתה עדי, שומרת על שלווה. התחשק לה לומר לאיילת ישר בפרצוף שזה לא עניינה ושתרד לה מהגב, אבל איכשהו זה לא נראה לה נכון. "אתם מה?" "ידידים. את מבינה, אנחנו מסתובבים יחד בהפסקות המשותפות לנו." עיניה של איילת הצטמצמו בחשד. פתאום היא חייכה באותה חמימות שבה חייכה קודם, כשדיברה על שני ילדיה. "אני בטוחה שסוף-סוף הוא מצא את הנערה שמתאימה לו," היא חייכה לעדי בחיבה. פתאום עדי רצתה לחבק אותה. היא זיהתה בעיניה של איילת מין ניצוץ כזה, עצוב במקצת. עם זאת, היא הופתעה לגלות שמה שמצידה היה אמור להיות קנטור, הפך בעיניה של איילת לשמחה. "את יודעת, אנחנו לא בדיוק... זאת אומרת, אנחנו יושבים יחד עם עוד חברים. עם עוד שתי בנות מהכיתה שלי - ליאת ובר - וחבר שלו, מתן. אנחנו תמיד יחד בהפסקות המשותפות." "אה, אז הוא מסתובב גם עם בת הדודה שלו. טוב מאוד. אני מבינה," חיוכה של איילת התעמעם במקצת. היא שתקה מעט ואז ביקשה: "עדי, תעזרי לו." עדי הופתעה. "לעזור לו? מה יש לו?" "מאז שאבא שלו עזב הוא שקט, מופנם ולעיתים קרובות דווקא עצבני והוא יורד על נטע אחותו, רק כדי לעצבן את העולם." "מה? איתנו הוא כל-כך זורם וצוחק עם כולם. אולי לפעמים הוא שותק, אבל ממש לא נראה שיש משהו שמציק לו." איילת ביטלה את דבריה במחי יד. "את כנראה לא מכירה אותו. את לא יודעת איך הוא היה פעלתן לפני כן. ילד שובב הוא היה. הוא יותר היה עושה מאשר מדבר. תמיד פועל. תמיד צוחק ומחייך. תמיד." כמה כאב נשמע בקולה. ליבה של עדי התכווץ. "נטע סובלת מזה. היא הייתה קרובה וקשורה אליו. עכשיו הוא מתרחק ממנה וזה יוצר מריבות והמון-המון שתיקות. אני כבר לא יודעת מה לעשות," סכמה באנחה. עדי אחזה בידה. "יהיה בסדר," הבטיחה לה. "אילן ישתקם ויחזור לעצמו." איילת הנידה בראשה לשלילה. "אביו עזב לפני כמעט עשר שנים," אמרה. עשר שנים! זה באמת הרבה זמן. "ומה עם נטע? היא לא לקחה את זה קשה? אני מתכוונת, היא לא מרגישה בחסרונו של אביה?" "היא הייתה בת שלוש וחצי בערך," הזכירה לה איילת. משהו עצוב היה בעיניה. "עדי? איילת? איפה אתן?" קולו של אביחי נשמע מהסלון. איילת ועדי נטשו את החדר ומיהרו לשבת עם האחרים, משתלבות בשיחה. עדי חשה שהקרח נשבר בינה לבין איילת. לפחות נסדק. עם אילן יהיה קשה לה לדבר ביום למחרת. היא ידעה זאת בוודאות. לגבי דביר, היא עוד לא ידעה מה מציק לו, אך הייתה נחושה בדעתה לגלות זאת. בינתיים, חשבה לעצמה, בינתיים אנסה לקרב את איילת יותר, לגרום לדביר לגלות את מה שמציק לו ולנסות לדבר עם אילן. איילת חייכה לעצמה את חיוכה העדין. 'אני משתלבת יפה,' חשבה. 'עדי נחמדה. היא נראית לי ילדה טובה. אני שמחה שהיא ידידה של אילן. ניצן יונתן חמודים. דביר נראה כמי שמשהו מפריע לו.' היא העבירה את אצבעה על ברכה הימנית בתנועה מעוגלת, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה מרוצה ממשהו. * * * איילת ממש נחמדה. אני מקווה בשבילה ובשביל אושרו של אבא שהיא תשתלב יפה במשפחה. וואו, זה נורא מוזר שאילן יהיה אחי החורג! אין לי שום דבר נגדו ואני מחבבת אותו מאוד, אבל זה מוזר, זה שונה, זה מפחיד. אני מקווה שאחותו נטע תהיה נחמדה ושהיא ואילן ישתלבו וירגישו טוב איתנו במשפחה. -עדי-

"אני ילד שרוצה לדעת ולטעום מהכווווול!" שרה עדי את מילות השיר כשאוזניות תקועות בתוך אוזניה. "רק אני יכול לעוף, בלי לדעת לעוף!" קראה, ראשה זז מצד לצד בקצב המוסיקה. הלוואי שאני הייתי יודעת לעוף, או לפחות ללכת כמו שצריך. "אני יכול ל-עוף, כמו עלה על המים, לצוף!" "עדי!!" שמעה לפתע את ניצן צועקת אליה, "את תכף תשברי את החלון!" "מצטערת!" צחקה עדי. ניצן דילגה אל תוך החדר. "רוצה לעזור לי?" "בֶמה?" "חשבון," השיבה ניצן בהבעה מתחננת. מתמטיקה של כיתה ב'? קלי קלות. חשבה עדי באנחת רווחה. "מה את צריכה?" "תראי, אני לא מבינה מה צריך לעשות כאן..." הורתה ניצן באצבעה על הבעיה אותה לא הצליחה לפתור. עדי הסבירה והדגימה, הבעיה נפתרה וניצן חזרה לסלון. עדי התרווחה על מיטתה. עוד מעט ליאת ובר צריכות לבוא אליה עד הערב, כששלושתן ילכו לישון בביתה של ליאת. "עדי?" ראשה המתולתל של ניצן הציץ אליה מפתח החדר. מה עכשיו? "את צריכה עזרה?" "לא, פשוט, יש מישהו בדלת בשבילך." עדי התרוממה בקושי. עכשיו? בר וליאת אמורות לבוא בעוד חצי שעה לפחות! טוב, לא נורא. "תגידי לה לבוא." מצחה של ניצן התקמט, אך היא לא אמרה דבר והסתלקה משם. "אפשר להיכנס?" שאל קול לא מוכר. בעצם, הוא כן היה מוכר. ממתי? עדי הרימה את ראשה והופתעה לראות את אילן עומד בפתח, מבטו משועשע משהו. "א... אילן? מה אתה עושה פה?" מצאה את קולה. "איך ידעת איפה אני גרה?" "אה," הוא הניף ידו בביטול, "זו לא בעיה." עדי נעצה בו מבט, גבתה מורמת. אילן צחק. "טוב, בסדר. שאלתי את חברות שלך מהכיתה. מרוצה?" לא, אני לא מרוצה בכלל. מה לי ולך? אז מה שנפגשנו? עדי לא רצתה להיזכר במפגש המביך עם אילן וחברו, מתן. אז מה שאתה דומה לו? שאתה דומה לגבר עליו חלמתי מאז שאני קטנה? עמוק בתוך ליבה עדי הייתה מרוצה מכך שאילן זוכר אותה. הוא בא עד לפה, תכבדי אותו, תתנהגי יפה! קרא קול קטן ונרגש בתוכה. היא השתיקה אותו מיד בחבטה דמיונית, אך בכל זאת הייתה מנומסת. "בוא, שב," אמרה לו, בעוד היא מתיישבת בכיסא המתגלגל שלה. "מה אפשר להציע לך לשתות?" אילן הסתכל בה, מבודח. "את לא צריכה להיות מנומסת כל-כך." אמר לה בקול רציני, אף על פי שעיניו עוד חייכו. עדי הסמיקה כולה תחת מבטו, "בסדר." מלמלה. היא "התגלגלה" עד שהייתה מולו, פנים אל פנים. "אז... למה באת?" שאלה אותו בקול נמוך. "אני מפריע?" שאל אילן במהירות. "ל... לא! פשוט, ליאת ובר צריכות לבוא עוד חצי שעה ו... הן לא מכירות אותך. אולי הן לא ירגישו בנוח ואני -" "אה, אז את חברה של ליאת." הוא יותר קבע מאשר שאל. עדי זיהתה הקלה בקולו. "מה - ? אתה קשור אליה איכשהו?" "הממם... אפשר לומר שאני מכיר אותה דיי מקרוב..." "נו?" "סתם, אנחנו מכירים. זה לא משנה." עדי רצתה ללחוץ, אך לא הייתה מסוגלת. אם הוא לא רוצה, הוא לא ידבר. היא לא תכריח אותו לגלות. "בסדר," חייכה אליו. "אז... כדאי שאני אלך עכשיו." אילן קם ממקומו. "מה? למה ללכת? היית פה לא יותר מעשר דקות!" "נכון, אבל חברות שלך עוד מעט יגיעו ואני לא רוצה להפריע." "לא, לא! תישאר! כלומר, אתה לא מפריע..." עדי גילתה להפתעתה כי היא רוצה שאילן יישאר כאן. רוצה מאוד. אז מה שליאת ובר באות עוד מעט? הוא אמר שהוא מכיר את ליאת, אז זה בסדר, לא? אילן חייך מעט. "לא. עדיף שהן לא יראו אותי כאן. עוד יתחילו לדבר. אני מכיר את ליאת." עדי הסתכלה בעיניו. "תישאר, בבקשה. אתה לא מפריע. אני שמחה שאתה כאן." אילן השיב לה מבט מופתע. "את מתכוונת למה שאת אומרת?" שאל בחשד. "כן. אני אף פעם לא אומרת דברים בלי שאני מתכוונת אליהם באמת." אילן חייך שוב. הפעם החיוך הגיע גם לעיניו. "תודה, עדי. אבל, באמת, עדיף שליאת לא תראה אותי כאן, אצלך." "אבל - " "עדי!" נשמע לפתע קולה העליז והילדותי של ליאת. "מה נשמע? שיואו, את לא מבינה מה קרה לי בדרך לכאן..." היא השתתקה כשנכנסה לחדר. "א... אילן? מה... מה אתה עושה פה?" היא קפצה עליו בחיבוק. "אני בדיוק הולך." חייך אילן חיוך נבוך. "רק עברתי פה במקרה וקפצתי להגיד שלום לעדי." "אפשר להבין מה קורה כאן?" שאלה עדי בתמיהה. "אנחנו בני דודים," הסביר אילן הנבוך. על פניה של ליאת התפשט חיוך גדול. "רגע, למה אתה לא נשאר? עוד מעט בר תבוא. יהיו צחוקים!" אילן משך בכתפיו. הוא ידע שליאת לא תניח לו עד שיגיד שהוא נשאר. "אנחנו חברות ממש טובות, שלשתינו." החוותה ליאת בידה על עצמה ועל עדי. "יחד עם בר, כמובן." הוסיפה. הוא הנהן. ניכר בו שהדברים לא מעניינים אותו. "טוב, אז אני חושב שבכל זאת אלך," אמר. הוא העיף מבט בעדי, "להתראות." עדי הנהנה לעברו ללא אומר. ליאת הסתכלה בו באכזבה וכמעט קפצה לשכנע אותו להישאר, אך לפתע הדלת נפתחה בלי שאילן נגע בה בכלל. בר נכנסה לחדר, שיערה, שנראה תמיד כאילו גיהצו אותו, היה פזור. עדי יכלה להריח את שמפו התפוחים איתו בר חופפת. "שלום," פלטה בר בהפתעה משראתה את אילן עומד ליד דלת החדר, נבוך. "מי אתה." "זה אילן," ענתה עדי במקומו. "הוא בא להגיד לי שלום, אבל הוא נשאר. נכון, אילן?" משלא נותרה לו בררה, אילן התיישב על המיטה של ניצן, בעוד הבנות מתמקמות על מיטתה של עדי. "עשיתן את השיעורים בספרות?" שאלה ליאת כדי להפר את השתיקה שהשתררה. "או, כן. ממש נהניתי. אני אוהבת ספרות." השיבה עדי. "אני ממש לא אוהבת," פיהקה בר. "זה משעמם." "למה, דווקא ספרות זה נחמד," הביע אילן דעה משלו. "יש בזה עומק. אפשר לחשוב לכמה כיוונים שונים. יש אינספור תשובות לכל שאלה." ממש כמוני, חשבה עדי בשמחה. "זה בדיוק מה שמשעמם בזה," גיחכו ליאת ובר. שוב השתררה שתיקה. "אתן יודעות,"פנה אילן אל הבנות בקול מבודח. "אתמול תפסתי את המנהל מדבר עם אמא שלו בטלפון. הוא נשמע כזה מסכן! 'אבל אמא, יש לי עבודה, אני לא יכול לשמור עליו ולהיות איתו כל-כך...' " הבנות צחקו. "תארו לעצמכן, המנהל הגבוה והמנופח הזה, שמסתובב בבית הספר כאילו זו הממלכה הפרטית שלו, כמעט בוכה בטלפון כשהוא מדבר עם אמא שלו!" "וואלה, מזל שאימא שלו היא לא המנהלת שלנו..." צחקה בר. אילן הביט בה, מופתע. כנראה שלא ידע שבר יודעת לצחוק. תמיד היא נראתה קרה ואדישה לכל דבר. כנראה כשהיא עם חברות שלה היא שונה, חשב לעצמו. עושה רושם שהן משפיעות עליה. או שפשוט היא מרגישה יותר משוחררת איתן. "אתם לא מבינים מה קרה לי בדרך לכאן," הכריזה ליאת. "רציתי לספר את זה לעדי, בהתחלה, אבל לא הספקתי." היא חייכה. שלושת האחרים השתתקו, מחכים שתספר. "אני הולכת לי בשיא הכיף, פתאום אני רואה מולי את הסגנית, חביתה." האחרים התחילו לחייך. שמה המקורי של הסגנית היה חוה. פעם שמעו התלמידים את אחת המורות קוראת לה בשם חיבה "חווי." מאז כולם קוראים לה "חביתה." "בקיצור, היא באה אליי ואני כולי משקשקת. אולי היא גלתה שאני זו שציירה אותה עם אודם על המראה של שרותי המורות..." "את זו שציירת אותה?" התפרץ אילן. "תמיד היית נראית לי ילדה-טובה-ירושלים! מתי התחלת לעשות שטויות?" בר ועדי צחקו. ליאת הניפה את ידה בביטול. "אה, ממזמן. באמת, אילן, איך אתה עוד קורא לעצמך בן דוד שלי?" נזפה בו בחיוך. אילן צחק. ליאת המשיכה, "אז היא באה אליי ואומרת לי בקול תרנגולת שלה: 'ליאת, מה שלומך?' אני באה להתפוצץ מצחוק. אם הייתם רואים מה היא לבשה..." "למה, מה היא לבשה?" שאלה עדי, "לא ראיתי אותה היום..." "מה? כל בית הספר מדבר על זה!" קראה בר, "היא לבשה מן שמלה ישנה כזאת, מפוספסת בירוק-כתום, עם נעלי ספורט סגולות-כחולות." עדי צחקה עד שכמעט לא נשמה. אילן וליאת צחקו יחד איתה ובר טפחה לה על גבה. "את בסדר?" שאלה אותה. "כן... כן," התנשמה עדי. "נו ואז? מה קרה?" התעניינה. ליאת כחכחה בגרונה ברב חשיבות וקרצה לעדי ובר, שחייכו בסלחנות. "אז היא שואלת אותי מה שלומי וכל זה ואז אומרת לי: 'ליאת, אנחנו חושבים שמצאנו את האשם שצייר את הדמות המכוערת על המראה.' היא מדברת אליי כזה ברצינות ואני כבר בטוחה שהיא עומדת להכריז לי שאני בריתוק או משהו, אבל היא שואלת אותי: 'איך את חושבת שכדאי להעניש אותו?' " ליאת פרצה בצחוק. "כאילו שאני איזה מורה אחרת או משהו כזה. כדי לא לצחוק לה בפרצוף, ברחתי כל הארבע צחקו בקול רם. ניצן נכנסה פתאום לחדר, מסתכלת עליהם בייאוש. "אתם יכולים בבקשה להיות קצת יותר בשקט?" התחננה. "אני לא מצליחה להתרכז ונשאר לי עוד מלא עמודים וזה לעוד יומיים ו -" "בסדר, ניצני," הרגיעה אותה עדי. "אנחנו נהיה יותר בשקט." "את רוצה שאני אעזור לך?" הציע פתאום אילן. ניצן הסתובבה לעברו באיטיות, עיניה שואלות. עדי מהרה להכיר ביניהם. "ניצן, זה אילן, ידיד שלנו," היא החוותה בידה על עצמה, על בר ועל ליאת. "אילן, זו ניצן, אחותי הקטנה." אילן חייך בידידותיות. "עכשיו, כשאנחנו מכירים, את מסכימה שאעזור לך?" ניצן חייכה בשמחה. "כן! תודה רבה! בוא לסלון, יהיה לנו יותר נח שם." היא משכה בידו. "וגם, יהיה לנו יותר שקט שם," קרץ אילן לבנות. "איזה חמוד הוא, הא?" חייכה ליאת בחיבה כלפי בן-דודה, לאחר שנעלם מהחדר. עדי הנהנה בפיזור נפש. בר הציצה בשעונה. "ליאת ועדי, אם אנחנו מתכננות לישון היום אצל ליאת, כדאי שנצא כל אחת להתארגן. עדי, אני באה לאסוף אותך בשמונה." "בסדר," ענתה עדי, מבולבלת מעט. בר וליאת קמו ממקומן. ליאת התעכבה מעט. כשבר התרחקה, שאלה את עדי בקול נמוך, "עדי, את בסדר?" עדי הנהנה שוב בפיזור נפש, בוהה בנקודה בלתי נראית באוויר. "את נראית מטושטשת," קבעה ליאת. "אילן עשה לך משהו, הא?" היא צחקה. "מה פתאום?!" התנערה עדי, "הוא לא עשה לי כלום. אני סתם... אני קצת עייפה, זה הכל." "זה בסדר," צבטה ליאת את לחיה של עדי והחלה לצעוד לכיוון דלת החדר. "אילן חמוד. למרות שהוא בן דוד שלי, אני מרשה לך אותו." עדי השיבה לה בפרצוף מתריס וליאת צחקה והלכה לה. * * * אילן באמת חמוד. מעניין אם הוא חושב אותו דבר עליי. מה שמצחיק, זה שהוא פשוט העתק של הנסיך שלי. אולי זה הוא? הלוואי. -עדי- מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

אני פה ואני שם, בלתי מורגש, כמעט. צועד קדימה בראש מורם ואז ממהר אחורה, והראש מורכן. (ואולי הוא לא היה מורם בכלל?) מי אתה? הם שואלים. מי אני? לא יודע, כי אין לי שֶם. (כמעט). ולבסוף אני תוהה-למה אני מבולבל כזה?

הימים החמים חלפו באיטיות מרגיזה. האווירה בבית הייתה עכורה ולא נעימה יונתן שתק ברב שעות היום שתיקה רועמת וזועמת, עד כי איש לא העז להתקרב אליו או לנסות לדובב אותו, מחשש שיתפרץ. רק ניצן, זו הקטנה, שכולם חשבו כי אינה מבינה דבר, הצליחה לדבר איתו ולגרום לו לשפוך את כל מה שהעיק על ליבו. דביר היה כל היום בחוץ - השכם בבוקר היה יוצא וחוזר בערב, אך אז מייד היה הולך לחלץ את עצמותיו במגרש. הוא השקיע את כל מרצו במוסך בו עבד ובקושי הסכים להישאר בבית יותר מעשר דקות. בלילות ישן שינה טרופה. עדי המעיטה בחיוכים והתרחקה מכל בני משפחתה. בבקרים עבדה בקייטנה כמדריכה, ובמשך שאר היום העסיקה עצמה בטיפול באביה החולה, וכשכעסה או דאגה, קרצפה את הבית, שכבר לא נזקק לכך כלל. ניצן הסתובבה בין אחיה הממורמרים וניסתה למצוא חיוך פה ואור שם. ליבו של אביחי נקרע למראה ילדיו העצובים. הוא קווה שיצליח לשמחם, כשיצא ממיטתו והכריז כי הוא לא חולה ומרגיש טוב, הבזיק רק חיוך קצר על פניהם של ניצן ודביר, שבדיוק אז הגיע הביתה כדי לקחת בקבוק מים. פניו של יונתן נותרו חתומות ללא ניצוץ קטן של חיוך, כהרגלו בשבוע שעבר מאז חלה אביו. עדי נבהלה והכריחה אותו לחזור לחדרו באותו משפט בכל פעם: דוקטור-דניאל-אמר-שאתה-צריך-מנוחה-מוחלטת-למשך-שבועיים-בלי-לקום-אז-תחזור-למיטה-ואני-אכין-לך-כוס-תה. אך אביחי ידע שילדיו הבוגרים מגילם דואגים להשאירו במיטה כי ידונו בעתידם, כפי שהם עושים לעתים תכופות בזמן האחרון. הוא נאנח והזדקף בשמחה למראה ביתו הקטנה הצועדת באטיות לחדרו. החיוך נמחה מפניו ברגע שראה למה היא צועדת באטיות שכזו - היא אחזה בידה כוס תה מלאה עד שפתה. בפעם העשרים באותו שבוע. "אבא!" חייכה אליו ניצן בשמחה, "מה שלומך? עדי אמרה לי לתת לך תה ולדאוג שתיקח את התרופות שלך, כי היא עסוקה. היא מכינה ארוחת ערב." "אני בסדר," הוא העווה את פרצופו לפרצוף מצחיק ורטן: "זה רק האחים שלך מתעקשים להשאיר אותי במיטה. איך את, ילדה שלי? מה שלומך? איך את מסתדרת?" שאל האב והניח את הכוס בצד. היא תחכה, חשב בליבו. "בואי, שבי איתי כאן." ניצן קפצה על מיטתו ותפסה את ידו בכף ידה הקטנה והחמימה. אביחי חייך. "מה את עושה לי פה פוזות של אשכנזים?" באומרו מילים אלו עטף את ביתו המתולתלת בזרועותיו הגדולות לחיבוק-דב. ניצן חייכה בעליזות. היא מעולם לא הייתה מהרגשניות. האם ילדה אחרת הייתה בוכה עכשיו? תהתה בליבה, או, אולי, הייתה מחזירה חיבוק כזה חזק לאבא שלה ושניהם היו יושבים הרבה זמן ככה? לאחר רגעים מספר הרפה אביחי מביתו והביט בעיניה. עיניים חומות-כהות, צלולות וישירות, אך עם זאת גם חולמניות ואינסופיות. ניצן חשה שלא בנוח תחת מבטו, והיא החלה לפטפט ללא הפסקה, לא נותנת לאביה, אביחי, להשחיל ולו מילה אחת: "נו, אבא? אז איך אתה מרגיש? איך אתה מסתדר? אתה יודע, קצת מוזר לראות אותך כל היום ולא לראות אותך חוזר מהעבודה כי אתה תמיד במיטה. אבל זה גם נעים שכולם ביחד ככה. וזה כיף שבבוקר אני יכולה לבוא אליך ולהגיד לך בוקר טוב. כשאתה עובד אתה יוצא מוקדם נורא ואני לא מספיקה לראות אותך. אבל אני בכל-זאת רוצה שתחלים כי עדי נורא מודאגת והיא כמעט לא מדברת איתי ורק דביר צוחק איתי לפעמים ויונתן בכלל לא מדבר עם אף אחד, רק איתי הוא קצת מדבר, וזה כי הוא דואג לך והוא לא רוצה שגם אתה תמות כמו אמא ---" * לא, היא לא רצתה לקום מהמיטה. בכלל לא. עדיף לה להישאר חבויה במיטתה ולחלום על הנסיך-על-סוס-לבן שלה, ששם, מתחת לשמיכתה החמימה, הפך למוחשי ואמיתי יותר מכל פעם. היא יכלה לזהות את בלוריתו החלקה והבהירה נופלת על מצחו בטבעיות מקסימה שכזו, ואת עיניו הירוקות והזוהרות. ואז היא התלבטה: מה עדיף - שיער שטני-בהיר ועיניים ירוקות, או שיער שחור-שחור ועיניים כהות שנוצצות בשובבות. היא תמיד התלבטה לגבי צבע עיניו ושיערו של הנסיך אותו יצרה בדמיונה. לגבי כל השאר כבר הייתה בטוחה: סנטר המעיד על עמידה נחושה של אדם הבטוח בעצמו, גוו זקוף, גבוה מעט, אדם מצחיק וחייכן, מתחשב ואכפתי. משהו בתוכה אמר לה כי אלו רק חלומות ודמיונות וכי כדאי שתפסיק לחשוב על זוטות שכאלו ולחיות את חייה, אך היא או-אז החלה לצחוק בשקט. על מה אני חושבת, נזפה בעצמה בחיוך, על נסיכים ועל ארמונות, בזמן שאני צריכה לקום ולהכין ארוחת בוקר --- "עדי?" דביר עמד בפתח חדרה והביט בתימהון באחותו הצוחקת. "אני - " עדי שכחה מהרהוריה האחרונים והתפרצה לפתע: "דביר, מה עדיף, שיער בהיר ועיניים ירוקות, או שיער שחור ועיניים כהות שנוצצות במין שובבות?" "אה..." גמגם דביר, "אה - אני חושב ש..." עדי הביטה בו בציפייה. "למה זה כל-כך משנה לך?" מצא לבסוף דביר את קולו. "מה זאת אומרת?" עדי התפלאה באמת, "אני לא יודעת איך אני רוצה את הנסיך שלי! אה, דרך אגב, כדאי לי ארמון משיש או משהו פשוט, אבל יפה, מושקע ומעוצב?" "אה... אני לא יודע..." הוא כחכח בגרונו, "טוב, בכל אופן, הכנתי פנקייקים לארוחת בוקר, אם את רוצה לאכול..." והוא יצא מהחדר במהירות, כשהבעת תימהון עוד נחה על פניו. עדי צחקקה בטיפשות, תוהה בליבה על התנהגותה שלה. הבוקר הזה נראה לה נפלא ומאושר. היא חשה בהתרגשות שאיימה לפרוץ מגרונה. עדי לא ידעה למה. התחשק לה לפרוץ בצחוק מתגלגל. התחשק לה לצעוק בכל העולם: "בוקר טוב! איזה יום נפלא!" היא רצתה לצאת החוצה ולרוץ, לדלג ולהשתולל תוך קריאות רמות ועליזות. אך היא ידעה שלא יכלה. והמחשבה הזו הורידה פלאים את מצב רוחה העליז-ללא-סיבה. עדי התלבשה ברוח נכאים ויצאה מחדרה, מופתעת לגלות כי אחיה, אפילו יונתן, השכימו קום והקדימו אותה. זה נראה לה מוזר ובלתי רגיל. בדרך-כלל היא זו שקמה לפני כולם, מסדרת את הבית ומכינה ארוחת בוקר לכולם. כשנכנסה למטבח, הופתעה לראות אדם נוסף יושב ליד השולחן, בגבו אליה. היא הופתעה פי כמה כשגלתה כי זהו אביה. הוא נראה דיי בריא אך בה-בעת נראה כחוש ותשוש. זה נראה כאילו המחלה שלו גומרת אותו, חשבה עדי באימה. "אבא!" היא קראה, "מה קורה לך? אתה מרגיש טוב? למה קמת? הרי דוקטור דניאל אמר ש - " "בוקר טוב גם לך." חייך אליה האב חיוך עייף מעט. היא הצליחה להעלות על פניה חצי חיוך מאולץ ומודאג. "בוקר טוב," מלמלה במהירות והביטה באביה בצפייה. "נו, אבא! למה יצאת מהמיטה? אתה עוד חולה! רואים שאתה עייף..." "אני יודע מה הרופא אמר," המשיך אביחי, האב. "אבל אני גם יודע מה שלומי. דוקטור דניאל היה פה אתמול בערב, כשאת היית בחדר שלך – " "מתבודדת. כמו תמיד בזמן האחרון," התפרצה ניצן בחיוך קונדסי. "או, אולי, היית עצבנית אז ניקית וסדרת את החדר, כמו שאת עושה כשמשהו מציק לך ואת עצבנית," הוסיף יונתן וחייך בשובבות. "לא נכון! החדר לא נקי בכלל. נכנסתי אליו הבוקר כשקראתי לעדי," תרם דביר את חלקו אף הוא וחייך בשלווה, נוגס בפנקייק חם שנטל מהצלחת. "שקרן!" צחקה עדי. "דווקא הם צודקים. באמת ניקיתי אתמול את החדר שלי ושל ניצן." "אתם רואים!" קרא יונתן בקול תרועה. "צדקתי!" "נו, ילדים," הניד אביחי האב בראשו במין חיוך מיואש. "צודק. סליחה, אבא. תמשיך," אמר יונתן בארשת של אשמה. "בקיצור, הרופא היה פה אתמול בערב ואמר שאני יכול לקום מהמיטה, אך אוכל לשוב לעבודה רק בעוד שבועיים נוספים." עדי נשמה לרווחה וחיבקה את אביה ביד אחת. היא חשה הקלה גדולה. פתאום ידעה למה הייתה מאושרת כל-כך באותו בוקר., אף-על-פי שאז עוד לא ידעה מה שלום אביה ועוד דאגה לו. ופתאום, היא פרצה בצחוק. צחוק מתגלגל ומידבק. ניצן ואביחי פרצו גם הם בצחוק מופתע, יונתן הביט בעדי בתמיהה ודביר רק חייך בסלחנות ונד בראשו. "פסיכית," מלמל לעצמו. יונתן הנהן לעברו מבלי להתיק מבטו מאחותו הצוחקת. "אה... עדי?" שאל בהיסוס. "הכל בסדר איתך?" עדי טלטלה את ראשה והמשיכה לצחוק בעליצות גוברת והולכת, סוחפת בצחוקה את אביה וגם את ניצן. לאט-לאט התחילו יונתן ודביר לחייך בעל כרחם. שניהם הביטו בשלושת הצוחקים בתימהון, בחשש ובשעשוע. "היום היא שאלה אותי: 'מה עדיף – נסיך עם עיניים שחורות ושיער שחור או עם עיניים ירוקות ושיער בהיר? וגם, מה עדיף – ארמון או בית קטן?' ואני לא יודע מה עוד. בקיצור – היא פסיכית," אמר דביר. "הם פסיכים שלושתם," הוסיף. "מטורללים." הסכים יונתן. "משוגעים." המשיך דביר למלמל. "אני חושב שעדי שיכורה..." אמר יונתן בחשש. דביר הביט בבן ה-13 וחצי בהפתעה וקרץ אליו. "אתה יודע, גם אני חשבתי על זה..." יונתן טלטל את ראשו בייאוש. "אוי לנו ואוי לראשנו. מה עשינו כי נחתה עלינו צרה-צרורה זו? מה נעשה ואחותנו שיכורה היא?" עדי הקשיבה להם וצחקה בקול רם, טופחת על שכמו של יונתן מבלי משים. "באמת שיכורה..." אמר דביר בחצי חיוך. שני האחים נאנחו. ואז הצטרפו שניהם לצחוק המתגלגל. * * * איזה יום מאושר. אבא הבריא! ידעתי שזה יקרה. יונתן סתם היה פסימי. =) - עדי הוסיפה פרצוף מחייך וחייכה בעצמה – ואם זה קרה – אז גם הנסיך שלי בוודאי יבוא. -עדי- מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

מחקתי

הכל התחיל מאז היותה בת חמש. בעצם, הכל התחיל בעת ששמעה בפעם הראשונה סיפור אגדה. "שלגיה ושבעת הגמדים". אז אמרה לאימה בהתלהבות-"אז אולי, כשאני אהיה גדולה, יבוא אליי נסיך וייקח אותי רחוק רחוק, לגבעה שעליה יהיה ארמון?" "אני אהיה עצובה מאוד," צחקה האם, "את תיהי כל-כך רחוקה!" "הו, לא, הכל יהיה בסדר." הרגיעה הילדה את האם וטמנה את ראשה המתולתל בחיקה. "אבל, בטוח שזה יקרה. אני רק צריכה לעבוד קשה, נכון? כמו שלגיה. רק אז הנסיך יבוא, יציל אותי מעבדותי וייקח אותי לארמון. ואז, יהיה לי המון כסף, ממש המון! ואני ייתן לך ולאבא כמה שתרצו, ואבא לא יצטרך לעבוד קשה, נכון? ואת, את לא תצטרכי ללכת לנקות בתים של אנשים אחרים. זה יהיה נעים." כך הפליגה אז בדמיונותיה ולא שמה לב לאימה, ששקעה בהרהורים. ומאז, לא חדלה להקשיב לאגדות, אך מכולן אהבה ביותר את-"שלגיה". היא העריצה את דמותה האצילית ושמחה כי היא עזרה לגמדים והם עזרו לה בחזרה. במילים אחרות-הכרת הטוב. זהו המושג אותו העריכה יותר מכל. היא לא סבלה כפיות טובה ועזרה לאחרים בידיעה שהם יעזרו לה לכשתזדקק להם. ואולי-כך קוותה בליבה מאז היותה פעוטה-יום אחד, היא תעזור לנסיך מבלי לדעת שהוא כזה, עד שיתאהב בה והיא בו, והוא ייקח אותה לארמון גדול ויפיפה, מושא חלומותיה. לרוע מזלה, אימה או אי-אלו קרובים אחרים לא דברו איתה בנושא. איש לא אמר לה מעולם כי אלו רק אגדות שלעולם לא יוכלו להתגשם. כנראה קיוו כי לכשתגדל-תבין הכל מעצמה. אך נראה היה כי איש לא ידע את אישיותה הרגישה, ואדם לא הכיר את היאחזותה התקיפה והיציבה בחלומות. כך או כך, היא מעולם לא פסקה מלחלום ולא אבדה את התקווה גם לאחר שהאם היקרה לה מכל הלכה לעולמה בהיותה צעירה. היא זקפה ראשה והמשיכה לחיות את חייה גם לאחר שהפכה למשותקת בידה וברגלה השמאלית כתוצאה מתאונה. היא למדה להתמודד עם מכאוביה וקשייה ודבר אחד ברור לה: יום אחד הכל ייגמר ויהיה רק טוב. למרות שלעתים קרובות חייה הוכיחו לה את ההפך. מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

אחות קטנה שלי... יש לי כל-כך הרבה מה לומר לך. אני יושבת לידך, מביטה בך ישנה. מביטה בתלתלי הזהב שלך, בלחיים השמנמנות שלך, ואת כל-כך מתוקה שבא לבכות. אני רוצה כ"כ לנער אותך, לחבק אותך בחזקה, ללטף ולנשק את פנייך, והעיקר-לבקש סליחה. כי אני, אחותך הגדולה ממך בעשר שנים, מעולם לא הענקתי לך יחס. מעולם לא השבתי לך אהבה על אהבתך והערצתך אליי. מעולם לא חיבקתי אותך מרצוני, ואנו מופיעות יחד רק בתמונות משפחתיות. תמיד התייחסתי אלייך כאל אחות קטנה ומעצבנת, ואף פעם לא היה לי זמן אלייך. מעולם לא התייחסתי לעינייך העצובות והמאוכזבות, כשביקשת ממני עזרה, ואני סירבתי. ותמיד, תמיד חשבת שאת זו שלא בסדר, ולכן אני לא מתייחסת אלייך. (כמה תמימות יכולה להיות אצלך, תמימות וטוהר שנמצאים רק אצל ילד בן חמש?!) ואת ניסית. עשית הכל כדי שאגלה כלפייך אהדה וחום. כמו אז, כשהכנת יצירה בגן. זוכרת? זוכרת שהגשת לי אותה בחגיגיות ליום הולדתי, ואני אמרתי לך לתת את זה לאבא ואמא, כי לי אין מקום בחדר? זוכרת? ואת התאפקת, ולא גילית את אכזבתך. נלחמת בדמעות. ראיתי. ועכשיו אני יודעת שאני פשוט אחות רעה. כשאני חושבת על אז, הלב שלי פשוט מתמוסס מאהבה אלייך. נמס והופך למים של אהבה מטורפת, עמוקה, יציבה וחזקה, כלפייך. אחותי הקטנה. זו שכ"כ אוהבת אותי, ואני סתם... הלוואי שאוכל להתחיל הכל מחדש. הלוואי שאהיה מסוגלת להסתכל בכחול האין-סופי הזה שבעינייך, ולומר לך, אחותי, שאני א-ו-ה-ב-ת אותך. עדי. אני מבקשת סליחה. לא, את לא חייבת לסלוח לי, כי אולי זה לא מגיע לי. אבל אני מנסה בכל זאת. ממני שאוהבת, אחותך, (אני עוד ראויה לתואר הזה?!) אפרת.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישייה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף. "רגל למעלה, קדימה, קדימה! יותר למעלה! עכשיו תורידי. יפה מאוד! מצוין, את רואה? זה קל." "לך זה קל..." מלמלה עדי בשפתיים חשוקות, פניה אדומות ממאמץ. מדריכת הפיזיותרפיה בבית החולים הייתה אישה בשם דנה, עגלגלה וחייכנית, שהאיצה בעדי להתקדם ולנוע ללא הרף, לא שמה לב לעייפותה וחוסר החשק שהפגינה עדי, או שאולי התעלמה מהם במכוון. "נשארו לנו מספר דקות להליכון," אמרה דנה בעליצות. "את מתקדמת מצוין כל הכבוד." עדי פלטה אנחה חרישית. דנה עודדה אותה בחיוך קטן והובילה אותה להליכון שנח בפינת החדר הרחב. עדי עלתה עליו והחלה לנוע לאט, נאבקת ברגלה השמאלית שסירבה לזוז. "קדימה, את מסוגלת!" עדי משכה בכתפיה בעצבנות ושתקה, מתנשמת בכבדות. היא ייחלה שהזמן יעבור מהר כל שנייה שעברה עלתה לה בהתנשפויות נמרצות וכאב חשמלי חד ברגלה השמאלית. דנה הציצה בשעונה וחייכה לעדי בחביבות. "את יכולה לרדת. את מתקדמת מצוין!" "תודה." עדי כשלה וצנחה לכיסא הגלגלים שלה. היא לא הייתה רגילה בשעות רבות של פיזיותרפיה והיא תמיד התעייפה במהירות, נאלצת להלחם בעצמה כדי להמשיך. הפיזיותרפיסטית העגלגלה הושיטה לה בקבוק מים. "את נראית עייפה," חייכה אליה. מה את אומרת, חשבה עדי ברוגז ולגמה מהמים לאט. "אני חושבת שהמונית שלי הגיעה," אמרה בנימוס והושיטה לדנה בחזרה את בקבוק המים. "בסדר גמור. להתראות חמודה! נתראה בעוד יומיים." "ביי." עדי דחפה את עצמה לכוון היציאה, נושמת בהקלה. * "אילן? אתה יכול לעזור לי רגע?" "מה אתה צריך?" שאל אילן מבלי להרים את עיניו מהספר בו היה שקוע. "עזרה." "במה?" "אני צריך עזרה, נו." "יונתן! פשוט דבר!" "חח... עזוב, לא משנה. כבר הסתדרתי." "יאללה עוף מפה יא נודניק." יונתן צחקק ושפשף את שיערו הפרוע. "מה אתה קורא?" "הבריחה מהודו," רטן אילן. "אה... נו, כבר קראתי את זה. כבר עברת את הקטע שרונן עובר ל"תא השמור" עם גידי?" "יונתן!!" אילן זרק עליו נעל. "עוף מפה! עכשיו! חתיכת... חתיכת... קוף!" אילן שמע את צחוקו הרם והמתגלגל של יונתן ואת צעדיו המהירים מתרחקים ועצביו נרגעו. אני לא מבין איך לא הסכמתי להאמין לעדי כשאמרה לי שיונתן הוא עלוקה ומעצבן כשמשעמם לו. אילן נאנח וניסה לחזור לספר, אך הוא לא התרכז עוד. * "שלום..." "היי עדי! מה נשמע? איך היה לך בפיזיותרפיה?" "מעייף, כמו תמיד..." עדי הטילה את עצמה מכיסא הגלגלים אל הספה. נטע התבוננה בה בחמלה. "להביא לך משהו לשתות?" "כן, תודה... תביאי לי מיץ תפוזים סחוט. עם קשית. ואני אשמח אם תביאי לי כמה עוגיות על הדרך... אני גוועת מרעב. אה, ותביאי את העוגיות על צלחת אני לא רוצה שיהיו פה פירורים..." נטע גרדה מעט בראשה, מנסה לזכור את הוראותיה של עדי. "אני... הממם... טוב, אני אשתדל." היא הלכה למטבח ומילאה אחר הוראותיה של עדי, מקימה רעש רב תוך כדי. איילת הופיעה, מרוגזת מעט. "נטוש, תעשי פחות רעש בבקשה. אני עובדת על תוכנה." נטע התנצלה ואיילת התכוונה לחזור לחדרה, אך היא הבחינה בעדי המוטלת על הספה בעיניים עצומות. "עדי, מה קורה? איך היה בפיזיותרפיה?" "אני מתחרפנת מזה לגמרי." עיניה נותרו עצומות. איילת חייכה, מעט באשמה. "אבל את מבינה שזה לטובתך, נכון? בשביל הבריאות שלך." העיניים נפקחו. "לא, דווקא אני לא מבינה את זה. מבחינתי זה סתם בזבוז זמן וסבל. גם ככה אני לעולם לא אצליח להזיז את הרגל והיד השמאליות שלי, אז מה הקטע בפיזיותרפיה?" מופתעת מעט, איילת התיישבה לצידה והניחה יד עדינה ומטופחת על שערה המקורזל של עדי. "דווקא זה יכול לקרות יום אחד..." איילת הבחינה במבטה המפקפק של עדי והשתעלה קלות. "כלומר... אני חושבת! אני לא רופאה, רק גרפיקאית." "את רואה. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה איתי. לדעתי כל הטיפולים האלה ממש מיותרים. אני שונאת אותם. לדעתי בכלל לא אכפת לכם מה קורה איתי שם. לא אכפת לכם כמה כואב לי בכל הטיפולים האלו. העיקר אצלכם זה איך שאתם מרגישים לגביי. אתם צריכים את ההרגשה הטובה, את הידיעה שאתם מנסים לעשות כל מה שאפשר. לא באמת אכפת לכם." עדי הטיחה את המילים ו"התגלגלה" משם, מותירה את איילת ואת נטע, שעמדה המומה בפתח המטבח כשבידיה מגש "תאכלי את זה לבד. אני יוצאת." איילת טמנה פניה בידיה. נטע הניחה את המגש על השולחן והתיישבה על יד אִימה, מנחמת אותה בכף יד על גבה הכפוף. אוף, ניראה לי היא באמת לא מבינה מה אני רוצה ממנה. חשבה עדי בזעם, בעודה יוצאת מהבניין בדרכה אל הפארק. היא לא מבינה. היא בחיים לא תבין. היא לא אמא שלי באמת, ולא אכפת לי שאני ילדותית. "עדי? מה נשמע?" עדי הרימה את ראשה בבהלה ופגשה בעיניו המחייכות של מתן. "היי, מתן! הבהלת אותי..." "מצטער," גיחך. "אבל היית כל-כך שקועה במחשבות שלך שפשוט לא יכולתי לראות את זה." "טיפש מטופש." "אני יודע. אז מה, לאן פנייך מועדות?" "אתה יודע, המבנה התחבירי הנכון של השאלה שלך זה: 'לאן מועדות פנייך?' ולא להפך. ואני הולכת לפארק." מתן נטל לידיו את ידיות כיסא הגלגלים והוביל אותו ואת עדי עליו. "את בטוחה שזה כמו שאמרת?" "אה... אני חושבת שכן," צחקה. "ואחר כך אני הטיפש, חתיכת אהבלה." "מתן, הפארק נמצא בכיוון הזה." עדי הצביעה לכיוון אליו התכוונה. "אתה טועה בדרך." הוא צחק. "אני יודע איפה נמצא הפארק. אני עוד לא סנילי לגמרי. אבל אנחנו לא הולכים לשם." "אבל תכננתי ללכת לפארק!" רטנה עדי. "תלכי מחר. או מחרתיים. אני הולך להראות לך מקום שאני מתערב איתך שבחיים לא היית בו." "אבל – " "שקט. אל תתווכחי איתי. אני בטוח שתאהבי את המקום." מתן חייך אליה. עדי הרימה את המוט וחסמה את הגלגלים. "בתנאי אחד," הודיעה. "איזה תנאי?" "שתגלה לי במי אתה מאוהב." היא חייכה בשובבות ילדותית. מתן התגלגל מצחוק. "פייי, את אהבלה משחשבתי. למה חשוב לך לדעת במי אני מאוהב?" "כי," עדי הרצינה בבת אחת. "לפני כמה זמן אמרת לנו שאורטל מ-י"א שלישית חמודה ולא, אל תקטע אותי ואל תכחיש. כולם ראו את המבט שהיה לך בעיניים. אבל אחר כך... קולטים את הקרבה שלך לליאת. ואני יודעת שהיא מאוהבת בך עד מעל לראש." "יאללה, עדי, עזבי אותך בקטע הזה. אני לא עומד להגיד לך." "טוב, חבל," השיבה עדי באדישות מזויפת ושחררה את הגלגלים. "רגע אחד." "מה?" "למה את שואלת בכלל?" "כי אני דואגת לליאת. אתה יודע שהיא תמימה וכל החיים שלה הם סרט אחד גדול, מלא בחיוכים מתוקים וימים יפים. אני לא רוצה שהיא תשבר והכול יתנפץ לה בפנים. היא לעולם לא תחזור לעצמה." "או-אה, אז הפכת להיות המלאך השומר שלה?" לגלג מתן. "לא. אני פשוט דואגת לה. כמו שחברה אמורה לעשות," התריסה. "ואולי, לפעמים, חברה אמיתית אמורה לתת את מרחב המחייה הדרוש לחברה שלה ואמורה לשמור מרחק בנושאים מסוימים?" כשעדי לא השיבה מתן המשיך. "ואולי זה אמור להיות ביני לבין ליאת? או ביני לבין אורטל? אני לא אמור לדפוק חשבון לאף אחד, את יודעת. אני חי את החיים שלי ומי שרוצה להיכנס אליהם – מוזמן בחיוך גדול, בתנאי שהוא לא הורס לי אותם." "אה, ככה אתה? חי בבועה משל עצמך? תגיד, אכפת לך בכלל מה אנשים מסביבך חושבים? אכפת לך שאתה מכאיב להם לפעמים?" היא נעצה בו מבט מזלזל. "אה, בעצם, בטוח שלא אכפת לך. אתה חי בריבוע של עצמך. ואנשים שנפגעים ממך וגורמים לך להרגשה רעה לא נכללים בתוך הריבוע הזה." "ככה את חושבת, הא?" "אם אמרתי את זה כנראה שככה אני חושבת. אני לא אומרת דברים שאני לא באמת חושבת עליהם." "צדיקה תמימה. אם את כל-כך ישרה וכנה, אז אולי תגידי לי, באמת, את שמחה מזה שאילן גר איתך באותו בית? את שמחה שהצטרפו אנשים זרים לתוך הבועה שנקראת : "משפחת עמר הקטנה" ?" הוא תקע בה מבט שגרם לה להצטמרר. "תגידי לי את האמת, כמו שאת עושה תמיד." "כן, אני שמחה. אני שמחה באושר של אבא שלי." "אווו, ממש מלאך יש לנו כאן," לגלג. "התכוונתי למשהו אחר. שאלתי אם את שמחה מזה. לא אם אבא שלך שמח מזה." היא התבוננה בו בבלבול. "תצאי שנייה מהקטע של אם-אבא-שמח-אז-גם-אני-שמחה. תחשבי עמוק. תחפרי בלב שלך. את מרוצה מהעניין? את שמחה מהקשר החדש בינך לבין המשפחה של אילן?" היא נשמה עמוק. "כן. אני חושבת שכן." מתן זקף גבה. "תחשבי יותר טוב." "טוב נו מה אתה רוצה?" התרגזה עדי. "אתה רוצה שאני אענה לך שאני לא שמחה ושאני שונאת את המשפחה של אילן? שאני שונאת את אילן עצמו? שאני לא סובלת את זה שעכשיו אנחנו ישנים באותו בית ושאני נמצאת איתו 24 שעות ביממה? זה מה שאתה רוצה שאני אגיד?! אז הנה, קיבלת. עכשיו נמאס לי מהוויכוח הזה. אני הולכת. ביי. ותזהר שהבועה לא תתפוצץ, כי אני עלולה לדקור אותה אם אני לא אמצא את הדלת שמובילה החוצה," הוסיפה ברשעות. עדי הובילה את עצמה ימינה, לכיוון הפארק. בעודה מתרחקת, מתן הביט אחריה במבט משתמט. הרהורי חרטה עלו בו, אך הוא סילק אותם מיד. "לא רוצָה, לא צריך," מלמל לעצמו בזעף ופנה לכיוון הנגדי. * "איכס, אמא, פופקורן זה ממש מגעיל. זה כזה נתקע בשיניים והכול איכסה." "אורטלוש מאמי, אם לא טעים לך תכיני לעצמך משהו אחר. אני אוהבת לראות סרט עם פופקורן." "טוב נו מה? מה את רוצה שאני אכין לעצמי? סלט? אין לי כוח לחתוך." "אה כן, בטח. ולשחק כדורגל וכדורסל כל היום בטח שיש לך כוח." "לפחות זה בריא לגוף," התריסה אורטל ולקחה את הכדורסל הכתום בהפגנתיות. "יאללה, אין לי כוח לראות סרט. אני הולכת למגרש. אולי אני אפגוש שם מישהו שישחק איתי אחד על אחד." "תהני מאמוש. ביי. ואל תשכחי לקחת בקבוק מים, כן? שלא תתייבשי לי כמו פעם שעברה." "טוב, טוב." אורטל חטפה בקבוק מים קטן וטרקה את דלת הבית מאחוריה. "אוף, איזה עצבים!" מלמלה לעצמה וכדררה את הכדור בחזקה, מרעידה את המדרכה שמתחתיה. חלון נפתח ברעש מאחד הבניינים הסמוכים. "גברתי האדמונית! נא לא להרעיש עכשיו! אני ישן!" החלון נסגר שוב ברעש ואורטל צחקה. נער גבוה בעל כיפה מצחיקה התקדם לעברה וכשהבחין זה נופף לה לשלום. "היי, אורטל. מה המצב?" היא צמצמה את עיניה. "הכל טוב. אני מכירה אותך?" הנער גיחך. "לא, לא ממש... אנחנו מאותה שכבה פשוט." "אוקי." היא חייכה והנמשים שעל פניה התכווצו. "אז מה, לאן אתה הולך?" הוא הרצין. "באתי לראות אותך." "הא?? איך קוראים לך בכלל?" הוא חייך והושיט את ידו ללחיצה. "נעים מאוד. אני מתן." הלחיצה הרטיטה את שניהם. * * * רבתי עם מתן. לא התכוונתי שהוויכוח ידרדר ככה! אין לי מושג איך אנחנו אמורים להמשיך מכאן והלאה. לעשות כאילו לא קרה כלום? לא לדבר איתו בכלל ולהמנע מקרבתו? אוף. לעזאזל עם הכל. -עדי- *שיניתי כמה מהפרקים הקודמים... מוזמנים לדפדף :)

שלום שירה. בוקר טוב! ראית את התזכורת? צריך לקום - יש יום שלם לפנייך וצריך לנצל אותו. משום מה המילים האלו תמיד גורמות לי להתחפר בשמיכה יותר ויותר. איזה לנצל! מה לנצל?! את השעתיים שינה שיש לי היום בשיעור אנגלית? תודה, עדיף לי להישאר לישון במיטה. עוד תזכורת ("שושו, בוקר טוב!") ועוד פעם הנודניק של השעון מעורר ("ואני שר, שתאמיני שאני מאושר...") ולי נמאס. אני מבטלת את השעון מעורר ואת התזכורת ומכסה את הראש שלי בשמיכה. צעדים. של אמא. כן, אני מכירה אותם טוב-טוב. "שירה, ממש מאוחר. קומי." אני לא רוצה ואימא מוותרת. בשביל מה לקום? כדי לישון בבית הספר או לבהות במורה בבלבול? כדי לצחוק בטיפשות מכל בדיחה גסה ומטופשת עוד יותר של חברה? כדי להסתכל בעצבנות על לי נשבר מזה, באמת. נשבר לי מהריקנות של עצמי ושל היום שלי. אני צריכה להשתנות ואין לי מושג איך. אני צריכה לשנות את המראה של הימים שלי. הרי לא הגיוני שכל יום יהיה אותו דבר?! אני פשוט מרגישה אבודה בין כל האנשים האלה שמקשקשים כל היום על מה שהם עשו או יעשו. לי זה תמיד נראה טיפשי, כי איך שאני רואה אותם – ואני רואה אותם! - הם לא עושים כלום חוץ מלדבר. אני אומרת לעצמי לקום. יש לי רצון אבל אני מרגישה כאילו אין לי יכולת. הגוף נדבק למיטה ובחוץ יורד גשם. אני שומעת מלמטה את האחיות הקטנות שלי מפטפטות בהתרגשות ("איזה כיף שיורד כל-כך הרבה גשם!") ומתחשק לי לקום ולחבק אותן על תמימותן הילדותית אבל בה-בעת מתחשק לי לסטור להן, גם על תמימותן הילדותית. ובסופו של דבר, אנשים אומרים לי שיש לי הרבה כוחות, אבל אני לא מצליחה אפילו לקום מהמיטה ואומרים לי שאני חכמה, אבל כלום, כלום לא נכנס לי לראש גם אחרי שעות של ישיבה ואומרים לי שאני בוגרת. אולי בגלל זה כולם נראים קטנים פתאום?...

ממש סליחה שזה לקח זמן... תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף. השעה: 5:00 בבוקר. הטלפון מצלצל. אף אחד לא ענה. מי מתקשר בשעה כזאת?? רטנו כולם והתעלמו מהטלפון במתכוון. רגע דממה ואז שוב. "טררר טררר!! כמה כבר אפשר? מה כל-כך דחוף?" רטן יונתן והתהפך במיטתו, אוטם את אוזניו בעזרת הכרית. הטלפון צלצל וצלצל ומרגע לרגע קיוו כולם שהוא יתפוצץ וייתן לכולם להמשיך לישון. לבסוף, ניצן – שתמיד מתעוררת לפני כולם – קמה וענתה בקול קצת ישנוני. "הלו?" קול רגוע ונעים ענה לה. ניצן התלבטה לרגע אם היא מכירה את הקול הזה והגיעה למסקנה שלא... לא כל-כך. לא בטוח. 'אויש, לא משנה,' אמרה בליבה. "כן הממם... אז את מי אתה רוצה?" הקול הרגוע נשמע שוב. "את עדי." "עדייייייייייי!!" קראה ניצן בחיוך זדוני. כפי שצפתה, יונתן ודביר קמו מהספות עליהם ישנו בפרצופים זועמים. "ניצן, תהיי בשקט!!" קראה דביר בתקיפות. "תהיי בשקט ותני לנו לישון, כי אם לא..." הוסיף יונתן והרים את ידו באיום. ניצן חייכה עדיין את חיוכה הזדוני. היא ידעה כי אחיה לא מעזים להכות אותה, אפילו לא לתת לה סטירה חלושה והיא לא חששה מאיומיהם. "רציתי שתקומו כבר, עצלנים שכמוכם," הוכיחה אותם. רחש נשמע מאחוריהם והם קפצו בבהלה. עדי התקרבה אליהם בעזרת כיסא הגלגלים שלה בעיניים טרוטות מעייפות. "תעבירי לי את הטלפון," אמרה לניצן, עייפה כמעט מכדי לדבר. ניצן הושיטה לה אותו ללא אומר, תוהה למה עדי כה עייפה. "הלו," לחשה עדי לטלפון. "עדי? אני מפריע לך? הערתי אותך?" "כן וכן," השיבה בכנות, מחייכת חיוך עייף. בנתיים דביר וניצן חזרו לישון, אך יונתן המשיך לעמוד בטענה תקיפה ש: "אני לא חוזר לישון עד שאדע מי העיר אותי בחמש בבוקר." "סליחה..." מלמל הקול בטלפון. השתררה שתיקה. "מי זה?" העזה עדי לשאול. "זה אילן," הוא גיחך, נבוך עדיין. "זה אילן," בישרה עדי ליונתן שעוד עמד לידה, מעביר משקלו מרגל לרגל בחוסר סבלנות. "טוב. תמסרי לו ממני שהוא אידיוט מעצבן," אמר יונתן וחזר להתכרבל בשמיכה. "יונתן אמר ש – " "כן, שמעתי," צחק אילן. "תמסרי לו שהוא נחמד. ותזכירי לו שאני עומד להיות האח החורג שלו וכדאי שיתחיל להתרגל אליי." "עזוב, הוא כבר ישן," השיבה לו עדי לאחר הצצה חטופה באחיה שחור-השיער. "בסדר." שוב שתיקה. "אז הממם... מה רצית?" "אה... לא, כלום, לא משנה. בעצם כן. אני לא בא היום בערב." "הא? למה לא? יהיה נחמד! רגע, בשביל זה התקשרת בחמש בבוקר?!" "אהמ, יש לי לו"ז צפוף," חייך אילן מבעד לשפופרת. עדי חייכה גם היא. "טוב, אבל אתה חייב לבוא היום! אם תבוא אני אסלח לך על זה שהערת אותי כל-כך מוקדם." "נו... אבל..." "בלי אבל! נתראה בבית ספר, טוב? נפגש," סכמה את השיחה ונתקה, עייפה יותר מתמיד. השעון שעל הקיר הורה לה כי יש לה עוד שעה וחצי לישון והיא מיהרה לצנוח על מיטתה באפיסת כוחות. אילן שכב במיטתו ובהה בתקרה שמעליו. עדי לא מבינה שאני... שבגללה אני לא רוצה לבוא? מתוסכל, הוא התהפך על צידו ובעט בקיר. מיד אחר-כך התחרט על כך. תוך שהוא משפשף את רגלו הכואבת, אילן המשיך לחשוב. מתן תמיד אומר לי פשוט להודות שאני אוהב את עדי. אילן חייך לעצמו. כמה אופייני למתן לומר את זה. אבל אני לא יודע אם אני באמת מרגיש כלפיה משהו חוץ מידידות וחיבה. כמו תמיד, ליאת מתלהבת ואומרת כל הזמן שאנחנו מתאימים. "בוקר טוב אילנוש חמודי," אמרה לפתע איילת, שנכנסה למטבח במפתיע. "אמא," רטן אילן. "בוקר טוב, אבל ביקשתי ממך כבר אלף פעם: אל תקראי לי אילנוש וגם לא חמודי!" "למה לא?" גיחכה האם ולטפה קלות את ראשו של בנה כשעברה לידו בעודה כינה לעצמה ספל קפה. "כי אני..." אילן הזועף חיפש מילים. "אני כבר לא ילד קטן! אני כבר בן שבע-עשרה! זה לא מתאים לקרוא לי חמוד, בסדר?" "טוב, סליחה חמודי. אני אשתדל לא לקרוא לך ככה יותר." "כן, בטח..." מלמל אילן. השתררה שתיקה שהופרה רק מרעש מנוע המקרר. "מה מפריע לך?" שאלה איילת לאחר שהשתיקה הזועפת בחדר הפריעה לה. "לא מפריע לי שום דבר," השיב אילן בקול מתריס. "טוב. אם אתה אומר..." איילת לגמה מהקפה שלה. היא הכירה את בנה וידעה שדווקא אם לא תלחץ, אילן ירגיש צורך לדבר. ואכן, אחרי דקה בה לגמה ברוגע מהקפה שלה ואילן בעט בשולחן, מעווה את פניו בכאב אחרי כל בעיטה, אילן דיבר פתאום. "אמא, מה את חושב על עדי?" איילת לא הופתעה מהשאלה, אך החליטה לדבר כאילו אינה יודעת לאן אילן חותר. "היא נערה נחמדה. כן, בהחלט נחמדה. למה אתה שואל?" אילן משך בכתפיו בתנועה לא מחייבת. "היא חברה שלי מבית הספר," אמר. איילת הניחה את הספל על השולחן. "חברה שלך?! למה לא אמרת לי שיש לך חברה?" "נו, אמא, לא חברה-חברה. ידידה," צחק אילן. "אה." "בוקר טוב, אמא," נטע נכנסה למטבח בפיג'מת דובים תכולה. אילן תמיד אמר לה שזו פיג'מה של ילדים קטנים, אך נטע תמיד התעלמה ממנו. "היי, אילן. אמא, אני יכולה גם לקחת קפה?" "לא," פסקה איילת בהחלטיות. "את קטנה מדי." "אני בת שלוש-עשרה וחצי!" "בדיוק בגלל זה אני לא מרשה לך." "אמא!" "נטע!" "אוף, דיי כבר שתיכן. נטע, אל תתבכייני. גם לי אמא לא הרשתה קפה בגיל שלך." "אתה שתוק ואל תתערב," השיבה לו נטע בחריפות. "אל תדברי ככה לאחיך הגדול!" קראה איילת. "אז שלא יתערב לי בחיים!" החזירה לה נטע. זה היה דיאלוג קבוע בבית משפחת בן-שושן הקטנה. תמיד הוא היה נגמר בפרץ צחוק גדול כשאיילת הייתה אומרת ללא כל קשר ברור לעניין משהו מפתיע כדי לחתוך את הוויכוח שלפעמים התפתח למריבה של ממש. "אמא, תגידי לו!" קראה נטע בזעם, בהצביעה על אילן שישב אדיש להאשמותיה של אחותו הקטנה. "אילן, אני אומרת לך," אמרה אימו בשעמום. "חה-חה. מצחיק מאוד, אמא. תודה שאת איתי במריבה הזאת," השיבה נטע בעגמימות ובציניות. "תודה שאת איתי במריבה הזאת, אמא," אמר אילן בחיוך גדול, רק כדי לעצבן את נטע. "ממש ילד גדול, אילן." "את יכולה למחוא לי כפיים?" "לא." "תודה אחותי. מת עלייך." אילן צחק וחטף בראשו את כפית השוקו של נטע, שבדיוק נזרקה עליו. "איכס, נטע! לא יכולת לזרוק משהו אחר?!" "אני יכולה לזרוק את השוקו עצמו, אם אתה רוצה," השיבה נטע בשלווה ונטלה לעצמה כפית אחרת מהמגירה. "טוב, אין לי כוח אלייך. כבר שבע ועשרים ועוד לא התארגנתי לבית הספר. אני גם צריך לשטוף את השיער שלי." נטע גיחכה. "אוך, את פשוט מגעילה." אילן קם ממקומו והלך לחדר האמבטיה תוך שהוא ממלמל לעצמו בשאט נפש. "אחיות קטנות. מי צריך אותן בכלל?!" במטבח, נטע מלמלה: "אחים גדולים. מי צריך אותם בכלל?!" איילת גלגלה את עיניה ולא אמרה דבר. "יאללה, יונתן, באמת שעכשיו הגיע הזמן לקום. כבר שבע ועשרים." "רד ממני, דביר!" "נו!!" יונתן רק תקע באחיו הגדול מבט זועם והתהפך על צידו, עוצם את עיניו בהפגנתיות. "טוב, לא אכפת לי," נכנע דביר. "אני כבר בכתה י"ב ויש לי היום בגרות ואין מצב שאני מאחר בגלל אח קטן. ניצן, עכשיו אני מרשה לך לקפוץ על יונתן כדי שיקום. אבל תיזהרי לא להרוג אותו, בסדר?" ניצן המתולתלת צחקה בשקט והתקרבה בחשאי ליונתן. "יונתן, אני סופר עד שלוש. אם אתה לא קם, פצצה נוחתת עליך," איים דביר. יונתן, עיניו עוד עצומות, רק המהם בתגובה ודביר התחיל לספור. "אז אחת... שתיים.. ו-ש-לוש!" ב-"לוש" ניצן כבר ניתרה בחדווה על יונתן, שצרח עליה שתפסיק. "ניצן!! מה את חושבת לעצמך! יוו, את כבדה כמו פילה בהריון! תרדי ממני כבר!! אאוץ'... נו, ניצן!! חכי-חכי מה אני אעשה לך אחר-כך..." "ואתה..." לחשה ניצן על אוזנו של יונתן. "אתה עצלן ועקשן כמו פרדה בהריון." היא צחקה בעליזות וברחה מיונתן הזועם. "פרדה לא יכולה להיות בהריון, מטומטמת!" קרא יונתן. "אל תדבר ככה," הזכיר לו אביו שבדיוק נכנס לחדר, לבוש בחליפה ועניבה. "חוץ מזה שפרדה כן יכולה להיכנס להריון. ניצן, מתוקה, תפסיקי להציק לאחים שלך, טוב?" "אבל דביר הרשה לי!" מחתה הקטנה. "לא נכון!" קרא דביר מפתח האמבטיה. "כן נכון! שקרן!" זעקו יונתן וניצן פה אחד. דביר צחק. "בוקר טוב, אבא." עדי הופיעה, לבושה ומוכנה לבית הספר. "אתה כבר הולך לעבודה?" "כן. אז שיהיה לכולם יום נעים ובהצלחה בבית ספר! ותתנהגו יפה. וגם – תזכרו שהיום בערב איילת ושני הילדים שלה באים אלינו אז תשמרו שהבית יהיה נקי ומסודר, בסדר?" "בסדר." "ביי, אבא," אמרה ניצן במתיקות ונשקה לאביה על לחיו. "קח, אתמול בערב עדי הכינה לך סנדוויץ' וסלט בקופסא." היא הושיטה לו שקית מרשרשת. "תודה רבה. להתראות מתוקה." אביחי יצא והילדים המשיכו בעיסוקיהם. "מישהו ראה את הנעליים שלי?" שאל יונתן, תוך שהוא מתכופף לבדוק אם נעליו ברחו אל מתחת לספה. איש לא ענה לו. "מישהו ראה את הנעליים שלי?" קרא שוב. עדי הרימה את עיניה אך מיד החזירה אותן לכריך שהייתה עסוקה בהכנתו. "מישהו ראה את הנעליים שלי?!?" צעק יונתן בקול גדול. "לא!!!" ענו לו אחיו במקהלה. "תודה שאתם עונים..." מלמל יונתן והמשיך לחפש. "אתה מחפש את – זה?" ניצן עמדה מולו בחיוך זדוני. היא החזיקה שרוך שממנו השתלשלה נעל ספורט רטובה ומלוכלכת. "כן!! תודה רבה. איפה מצאת אותה?" יונתן נשם לרווחה וקם. ניצן התרחקה ממנו, מונעת ממנו לקחת את הנעל. "הממם..." "למה היא רטובה?" "כי... הממם... ניסיתי לנקות אותה," אמרה ניצן בלי שמץ של חרטה. "ניצן!!!" שאג יונתן. "הפעם את לא תצליחי לברוח ממני!!" ניצן קפצה ודילגה בקלילות בעוד יונתן הזועם רודף אחריה. "יונתן, דיי," עדי גלגלה את עצמה על כיסא הגלגלים שלה אל מול יונתן. "תפסיק להציק לה." "אני מציק לה?!" כעס יונתן. "תראי מה היא עשתה לי לנעל! היא כולה רטובה ומלוכלכת." "היא רק ניסתה לנקות לך אותה. לעשות לך טובה." הגנה עליה עדי. ניצן עמדה מאחוריה כשהבעת פניה תמימה ומלאכית והנהנה במרץ. "כן, בטח. ניצן, תפסיקי להעמיד פנים ועדי, וגם דביר – למרות שהוא לא כאן – תפסיקו להאמין ולחשוב שניצן היא מלאך!" "תפסיק לקנאות." השיבה עדי בשלווה. "היא רק ילדה קטנה והיא לא חושבת על מה שהיא עושה." היא התרחקה משם. "וכדאי שתצאו כבר לבית הספר!" "מה אני אמור לעשות עכשיו?" "תנעל סנדלים," ענתה ניצן בשלווה והושיטה לו את הנעל הרטובה. "תיזהרי ממני, ניצן," מלמל יונתן. הוא נעל את סנדליו ויצא מהבית, כועס. ניצן רצה אחריו ובקשה שיחכה לה, אך הוא לא שעה לקריאותיה והתקדם לבית הספר במהירות. "אילן, אין סיכוי שאתה לא בא היום לעדי בערב עם כל המשפחה שלכם!" צווחה ליאת באוזנו של בן-דודה. "אוך ליאת, תעזבי אותי. זה עניין ביני לבין עדי." "זה בגלל שאתה מאוהב בה, נכון?" לגלגה עליו. "אני?!" "כן, אתה. תפסיק להעמיד פני מופתע. שתדע שגם עדי אוהבת אותך." "אני בטוח שהיא לא חשבה על זה אפילו. אנחנו רק ידידים," מחה אילן. "בטח. רואים את המבטים שלכם ואת החיוכים הפתאומיים. בר ומתן יגידו אותו דבר." "מתן ישמח לצחוק עליי וזה לא קשור אם זו האמת או לא ובר... בר לא תסכים לדבר על זה. אני מבטיח לך," אמר אילן בבטחה. "טוב, מה שתגיד." ליאת משכה בכתפיה. "אני אומרת לך באמת. תלך על זה." אילן משך גם הוא בכתפיו ולא ענה. שניהם התרחקו זה מזה ונכנסו לכתות, מהורהרים. * "ש-לום!" "שלום, איילת," יונתן קיבל אותה בפנים מחייכות. "אילן?! אתה הבן של איילת? לא ידעתי!" אילן חייך במבוכה ולחץ את ידו של יונתן, שקרא: "עדי! ידעת שאילן החבר שלך הוא הבן של איילת?" עדי גיחכה. "הוא לא חבר שלי. אנחנו סתם ידידים וכן, אני יודעת את זה כבר מזמן. תודה באת, אילן." אילן חייך בחמימות. "תכירו את נטע." נטע נכנסה גם היא, יפה ומבוישת. "שלום," היא אמרה בחיוך קטן. היא הזכירה לעדי את הבנות בסרטים היפניים, עם העיניים הענקיות והחיוך החינני. "אל תושפעו מהעיניים היפות שלה," לחש אילן לעדי. "היא נזק אחד גדול." שניהם חייכו. "יו, יש לכם בית קטן!" דילגה נטע בקלילות שהזכירה את ניצן. "אבל הוא מה-זה כיפי!" "קטן ופרקטי," חייך אביחי שבדיוק הגיע. "אה-הא. מה נשמע, אביחי?" חייכה אליו נטע בעליזות. "מצוין. תודה, קטנטונת." "אל תקרא לי קטנטונת," הזכירה לו נטע. עדי שמה לב כי אלו חילופי משפטים קבועים בין אביה לנטע כי אילן גלגל את עיניו בחוסר סבלנות וחיוכה של איילת הפך למאולץ מעט. משום-מה, העובדה כי אביה ונטע פתחו שפה משותפת הפריעה לה. "בואו, שבו. אבא, איך היה לך היום בעבודה?" "מצוין. תודה חמודה." "מה תרצו? תה? קפה? מיץ? או סתם מים?" עדי פגשה בעיניו המשועשעות של אילן והיא קרצה לו. נטע הבחינה בקריצה וקראה: "אז אתם כן חברים!" עדי ואילן הסמיקו מעט. "מה פתאום." "כן נכון!" חגגה נטע בחוסר טאקט. "נטע, דיי!" אמרה איילת בחומרה. "אבל אמא!..." "נטע!" נטע השתתקה כשחיוך זחוח על פניה. היא רכנה לעבר אילן. "אתם חברים, נכון?" אילן התאפק שלא להחטיף לה סטירה. "לא!" הוא קם והתיישב על כורסה אחרת, כמה שיותר רחוק מנטע, אחותו הקטנה והנודניקית. אביחי ואיילת חייכו אחד לשני. עדי תקעה מבט כועס באביה והוא חייך אליה באשמה. "יונתן – קוראים לך יונתן, נכון? אתה יכול להעביר לי את הסוכר בבקשה?" בקשה נטע במתיקות. יונתן הנהן והעביר לה את הסוכר ללא אומר. "בן כמה אתה?" שאלה נטע כדי לעודדו לשיחה. "אני בן-גילך. שלוש עשרה וחצי." "אה, מגניב! כמו שאילן ועדי באותו גיל." היא קרצה לעדי בשובבות וזו חייכה אליה בסלחנות. אילן קפץ את אגרופיו בעצבנות. "שלום! מה נשמע?" דביר נכנס לבית, מחייך חיוך גדול כהרגלו. "דביר!" קפצה עליו ניצן בשמחה. "אתה יודע שעדי ואילן חברים?" דביר נשא עיניים משועשעות לעבר אחותו הצעירה. "באמת?" "לא!" קבעה עדי. דביר חייך אליה חיוך מבין והתיישב. מעתה ואילך השיחה קלחה ומהבית ניתן היה לשמוע קולות פטפוט וצחוק. פעם נשברה צלחת ומיד אחר כך כוס זכוכית. אילן חשד שמדובר בנטע שתמיד אהבה לעשות רעש, אך לא אמר דבר ורק קרא ביחד עם כולם את המילים המסורתיות שאומרים תמיד כשנשבר כלי זה או אחר: "מזל טוב! מזל טוב!" זה היה ערב נעים ומשמח שבו שתי המשפחות הרגישו מלוכדות, כאילו היו משפחה אחת. 'מה שבאמת עומד לקרות,' חשבה איילת לעצמה והעבירה את אצבעה על ברכה הימנית בתנועה מעוגלת, מרוצה ומאושרת. * * * זה היה ערב מיוחד ונעים. כנראה באמת נועדנו להיות משפחה. היה לי כל-כך כיף וטוב כשכולנו היינו ביחד. נטע אומנם מציקה וחסרת טאקט, אבל אני חושבת שכבר התרגלתי ממתן. חוץ מזה שהיא כן דיי חמודה. "ברגעים הטובים שלה ובקושי יש כאלה," אמר לי אילן. אני חושבת שהוא מגזים, אבל שיהיה. -עדי-

מה קרה לה, לבתי? מה יש לה, לילדתי? מה קרה לעיניה הבורקות, היפיפיות, הצוחקות? לאן נעלם היופי והטהר? ומה קרה לגומה, לגומת-החן המתוקה, ששוותה לפניה של בתי מראה עליז ושובה-לב? הבעת פניה העצובה - מטריפה את דעתי. היא מתהפכת בלילות - אני יודע. היא כבר לא צוחקת - אני שומע. בתי היפה כבויה - אני רואה. היא מתרחקת, דועכת לנגד עיניי. מבטה מסתחרר לכל הכוונים - מפוחד ומנותק. היא שותקת - ואני מתחנן. שתפי אותי, דברי, שפכי את לבך - מותר לך לבכות. אנא, אל תהיי עצובה עוד. כי את ילדתי, ילדתי שלי. ילדתי שלי שכבר איננה.

שוב מנגן ושוב כותב שוב אומר ושוב חושב בלי לשאול למה ואיך וכבר הנר שלי דועך. מעז לטעות, לחלום, לתהות, מי עשה ומי ברא את הטוב ואת הרע. שוב לוחש ושוב צועק שוב כותב ושוב מוחק. הכל סביבי מתערבל, מתערבב ומתגלגל. שוב השקט לי לוחש "דיי תפסיק כבר לקשקש." משהו כאן מתרחש ואני שותק שוב.

קראו לו משה. בעצם, עדיין קוראים לו כך. שחור עיניים ושחור שיער. עורו כהה גם הוא. כמו אדמה לאחר הגשם. רכה וריחנית. ידידיו קראו לו "שוקו" או "שוקולד". בשבילם זו הייתה מחמאה. משה לא אהב את זה כל-כך, אבל למי אכפת. העיקר שיש לו חברים, לא? הילדים שלא אהבו אותו היו מכנים אותו בשמות מעליבים ופוגעים בו: "כושי! אתה סתם כושי! קוף קטן. אתה דומה ל-" אז היו בורחים, מחשש שיביא את אחיו הגדול שירביץ להם. הם לא ידעו שאין לו פה אח. הם לא ידעו שהאח שלו נשאר שם, בארץ רחוקה מאוד, כי לא הרשו לו לצאת משם. לא הרשו לו ללכת לארץ ישראל. משה שמר את כאבו בליבו. הוא היה ילד מתוק ועדין, עם מבטא מצחיק. הייתה לו גם גומת חן קטנה בלחיו הימנית, שהוסיפה לחיוכו יופי וחן. גם החיוך שלו היה קטן כזה ויפה, מלא שיניים צחורות, שנגדו כל-כך את גוון עורו הזהוב. הגננת קראה לו מלאך. היא קראה לו כך מאז שראתה דמעות ספורות זולגות על לחייו. דמעות שקופות ונוצצות כפנינים. דמעות יפות המביעות כאב רב כל-כך. "אוי, משה..." אמרה לו אז, וחבקה אותו. משה הפנה אליה מבטו. עיניו עצובות. עצובות כל-כך. עצב טהור שנותן רצון לבכות. "למה?" הוא שאל ללא קול. שפתיו כמו נעו מעצמן. הגננת נמוכה לא אמרה דבר, רק מחתה את דמעותיו דמויות הפנינים. "למה הם לעשות לי את זה? למה הם להגיד לי שאני קוף? אני לא קוף! כשהאבא שלי הוא יבוא עוד קצת ימים, הוא להגיד להם להפסיק! הוא להגיד להם שזה לא יפה, נכון?" הוא דומה מאוד לאבא שלו, ככה אמא אומרת. הוא לא ידע אם זה נכון, כי הוא לא זכר את אבא שלו. אמרו לו שהוא נהרג. שהאנשים הרעים בארץ ההיא, בכפר ההוא, ירו בו והוא מת תוך יום. משה לא ידע אם זה אמיתי. בתוך-תוכו, אי שם עמוק בתוך ליבו, הוא קיווה שזה לא נכון. שהתבלבלו עם איש אחר, עם אבא אחר. הוא חלם לא פעם על אביו ועל אחיו הגדול, אברם, שישבו על הספה בבית שלהם, בסלון הקטן, יושבים ומחייכים אליו. משה כבר יודע איך הוא ייצטנף על ברכי אביו, בין זרועותיו הגדולות, ויחוש את ריחו החם. הוא ניחש איך ייתפעל אברם כשיראה שמשה יודע לשחק בקלפים. הוא יודע לשחק "מלחמה", ועוד משחק שהוא לא זוכר הוא שמח כשחשב איך שיתפעלו כולם למשמע העברית היפה שבפיו. הוא ידע לדבר עברית טוב מאוד, אפילו יותר טוב מאימא! חיוך היה מתפשט על פניו כשחשב על כך. לצערו של משה, הילדים שהיו פוגעים בו לא אהבו את החיוך הזה, שהיה מופיע בכל פעם שחלם. חיוך יפה שכזה, נעים ורך. הם היו ילדים רעשניים שאהבו להציק לכל אחד, במיוחד למשה. משה, מצידו, נהג להעניק להם משלו. אם זה בארוחת עשר שכללה כריך ופרי, או צעצוע בו היה משחק. כשנערכה בביתו מסיבת יום ההולדת שלו, הילדים האלה באו והרסו ובילגנו הכל. ומשה עמד שם, מביט בהם כששִנאה שכמותה לא חש מעולם פעמה בו. הוא רצה להתנפל עליהם בחמת זעם, אולם עצביו בגדו בו. אימו נעלמה בחדרה, כאובה ועצובה בשביל בנה הקטן, שידע רק סבל בחייו. היא לא ידעה שהיו לו גם ידידים. ואלה התנפלו על האחרים במקום משה, כשהיו בגן ביום למחרת. משה קרא אליהם להפסיק להכות, להפסיק להשתולל, ובנימין, ילד יפה עם עיניים חומות, שהיה חברו הטוב ביותר, נעץ בו מבט מופתע ושואל. "אבל למה, משה? הילדים האלה פגעו בך. הם הרסו לך את היום הולדת. הם -" "תפסיקו בבקשה, להרביץ אתם מפסיקים, עכשיו! בבקשה!" התחנן, "אנחנו ואתם להיות חברים טובים, באמת! למה לקרוא לאני כושי?" פנה אל הילדים שפגעו בו, "אני לא להבין למה אתם לפגוע באני! אני, גם אני יהודי! כמו אתם! וגם אני עם אתם בגן ואנחנו בארצישראל, אז למה אנחנו להעליב בכם ואתם להעליב בנו?" ילד שמנמן ונמוך חייך לשמע מבטאו המתגלגל. "יש לך מבטא מצחיק, אתה יודע?" משה חייך אליו והגומה שבה והופיעה. כולם חייכו ביחד "אז אנחנו להשלים, נכון?" הילדים הביטו זה בזה והנהנו. "נכון." "אתה באמת ילד שוקולד." צחק אחד הילדים, וכולם צחקו בעליזות. משה חייך באושר. כולם יצאו יחד לחצר, לשחק ולהשתובב יחד. הגננת ראתה אותו יוצא איתם, שמח יותר מאי-פעם. "מלאך," היא לחשה. "מלאך מתוק. ילד שוקולד שכזה."

אוף, נמאס לי להכין את השיעורים האלה. נאנחה עדי, בכלל, אני לא אוהבת מתמטיקה. הכל אצלה חד משמעי, אסור לך לחשוב אחרת יש רק תשובה אחת לכל תרגיל. אני מעדיפה שיעור ספרות למשל, או תנ"ך או כל מקצוע אחר שבו משתמשים במילים! כשיש מילים אני יכולה לחשוב כמה פעמים, להסתכל על כל דבר מזוויות שונות ובכלל, זה יותר מעניין. עדי נאנחה בשנית ופנתה לפתור תרגיל נוסף. קול צלצול הקפיץ אותה ממקומה, והיא הסתכלה בטלפון הסלולארי שלה. על הצג הבהב שמה של ליאת והיא ענתה. "ליאת? מה נשמע?" "עדי! הכל טוב אצלך?" "טוב... אני באמצע להכין שיעורים במתמטיקה. זה פשוט סיוט!" "למה, דווקא אני אוהבת מתמטיקה!" בדיוק ההפך ממני, חשבה עדי בעגמימות. "אז... מה רצית?" "רוצה מחר נלמד שלשתינו למבחן בכימיה? הוא עוד פחות משבוע!" "בסדר, אני... אצל מי נלמד?" "מה שאת רוצה. לא אכפת לנו." רק שבועיים חלפו מתחילת השנה וכבר עדי ובר הפכו לחברות טובות. יחד עם ליאת הן הפכו לשלישייה. יחד היו יושבות בהפסקה על הדשא, או סתם מסתובבות, כשליאת או בר דוחפות את כיסא הגלגלים של עדי מאחור. יחד היו לומדות למבחנים שכבר הספיקו לעשות, ויחד היו חוזרות מבית הספר. בתחילה לעגו להן בנות מכיתתן, אך הן התעלמו וההצקות פסקו. היה להן נוח להיות שלושתן ביחד והן צחקו ודברו שעות רבות, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה. "אז מה את אומרת?" קולה של ליאת החזיר למציאות. "אה... אני..." מה להגיד? הבית שלה קטן ולא יהיה מקום לשלושתן ללמוד באין מפריע. מצד שני... היא חששה להיות למעמסה בבית אחת מהבנות. "עדי? את כאן?" מה להגיד? מה להגיד? עדי נלחצה מעט מהסיטואציה. אני כזאת לוזרית, חשבה לעצמה במרירות. למזלה, ליאת לא הבחינה בשתיקתה, או שהתעלמה במכוון. עדי הודתה לה בליבה על כך. "בר אמרה שההורים שלה לא בבית. הם נסעו עם שני האחים שלה ואפשר ללמוד אצלה אם את רוצה. זה בסדר מצידך?" שאלה ליאת בעדינות. אם זה בסדר? בכל מקרה היא לא תעז להגיד לא. "אני חושבת ש... כן, זה בסדר. באיזו שעה? ארבע וחצי מתאים לכן?" "כן, ברור. אני אודיע לבר." "אוקי, בסדר, אז מחר בארבע וחצי אצל בר." סכמה. "אם לאסוף אותי? כן, למה לא. אני אחכה לך. תודה, להתראות." עדי שמטה את הסלולארי הקטן והישן שלה וחזרה לפתור תרגילים. רגע לאחר מכן הציץ ראשו של יונתן מבעד לפתח חדרה. "אה... עדי?" "מה?" שאלה בחוסר סבלנות מודגש. "יש מישהו בטלפון שרוצה אותך." "אותי?" הופתעה. לכל מי שאי פעם חשב שירצה או יצטרך לדבר איתה היה את מספר הפלאפון שלה. מי זה מתקשר אליה עכשיו לטלפון של הבית? "אני באמצע שיעורים." ענתה בקוצר רוח. ראשו של יונתן נעלם לרגע ואז שב והופיע: "הוא אמר שזה דחוף." הוא?! מי זה יכול להיות? אויש, אין לי זמן. "בסדר, תביא לי את הטלפון." התעצבנה. "הלו!" זעמה. "שלום לך," נשמע קול מחויך מעבר לקו. "את זוכרת אותי?" "אה..." "זה אילן." עדי השתתקה בהפתעה. אוך, איזה בלגן פה. ממש בית משוגעים. חשבה עדי כשניסתה לפלס לעצמה דרך בין ההמון הרועש. כל יום זה ככה. רק מגיעה ההפסקה המשותפת לכיתות הבנים ולכיתות הבנות, וכבר המקום הזה הופך לגן חיות. "היי, היי זהירות!" מבלי משים עדי כמעט והתנגשה בשני נערים שהתהלכו לאיטם, מתווכחים בלהט. "את צריכה עזרה?" שאל באדיבות אותו אחד שעצר אותה. היה לו קול נעים. עדי השפילה את ראשה, "לא, תודה. אני מסתדרת." "לא נראה לי." גיחך נער מבין השניים בקול צעקני. הבחור הראשון התעלם ממנו. "אני אילן. ואת?" "עדי..." מלמלה בשקט. אילן נשען בנינוחות על הקיר הסמוך, "את יודעת, את מוכרת לי מאיפשהו..." הוא נעץ בעדי מבטו, מצחו מתקמט בניסיון להיזכר. עדי לא הייתה רגילה שיביטו בה כך. היא הייתה רגילה למבטים הסקרניים שנעצו בה עוברים ושבים ברחובות. אבל לא הייתה רגילה למבט כזה, מתעניין - לא בסקרנות - התעניינות כנה. הו, לא. עדי לא הייתה רגילה כלל והיא חשה שלא בנוח. היא רק רצתה לברוח, להימלט מהעיניים האלה, שמסתכלות ישר אליה. היא לא אהבה את זה והשפילה את עיניה, מביטה בברכיה. רק להימלט מהמבט הזה, לברוח, לא להסתכל. "באיזה כיתה את? את בשכבה שלנו?" קטע אילן את הרהוריה. "ברור, טמבל. אתה לא מכיר את עדי מ-י"א 4? זאת ההיא שעברה תאונה, זוכר?" שאל בעל הקול הצעקני. עדי חשה את לחייה מאדימות, כאילו נשרפו. אש בערה בקרבה, והיא רצתה להתפרץ בזעם על אותו בחור, עם קולו המעצבן, שהעז בכלל לצעוק את זה לפני כולם, כאילו לא מספיק קשה לה ובכלל, שיעזבו אותה בשקט וייתנו לה לברוח משם, למען השם! למה התחלתי לדבר איתם? למה לא ברחתי? חשבה בכאב. בעצם, למה בכלל עברתי שם? למה? ולמה קמתי הבוקר מהמיטה?! היא שמעה את אילן מדבר עם אותו בחור בקול קשה: "מתן, אתה צריך ללמוד לשתוק לפעמים, בסדר?" מתן נסוג. אילן תקע בו מבט מצפה ודורש. "סליחה, עדי." אמר מתן. עדי זיהתה בקולו חרטה והנהנה לעברו ללא אומר. לאחר שמתן הסתלק, אמר אילן בקול שקט: "מצטער... אבל זה מתן, אין לו הרבה טאקט." הוא שתק לרגע, ואז נחפז להגן על חברו, "תביני, הוא לא אדם רע, אבל הוא לא כל-כך יודע לסתום את הפה כשצריך." עדי הרימה את ראשה. "אני יודעת, שמתי לב." רצתה לומר, אך נשמתה נעתקה כשהסתכלה על אילן. אף קטן וחמוד, עיניים כהות ושובבות משהו. שיער מבולגן מעט, סנטר המעיד על עמידה נחושה וגב זקוף. אילן נראה בדיוק כמו נסיך החלומות של עדי. * * * אני חושבת שמצאתי את הנסיך שלי. בעצם, אני בטוחה. הרי הוא חייב להופיע מתישהו, לא? -עדי- מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

שעת דמדומים. עדי אהבה שעה זאת יותר מכל. "זוהי השעה היפה ביותר." נהגה אימה לומר ולאמץ את בתה המתולתלת לחיקה. כשעוד הייתה בחיים. בחיים. עדי נאנחה. כמה התגעגעה לאימה. כמה כאבה את חסרונה. כמה... היא מחתה דמעה סוררת שהתעקשה לגלוש במורד לחייה והניחה לזיכרונות לסחוף אותה. היא יכלה לשמוע את הקולות כאילו האנשים היו כאן לידה, חיים וברורים בדיוק כפי שהיו פעם. עדי זכרה ערב אחד, בו היו רק אִימה והיא בבית. יונתן עוד היה ילדון פעוט ואביה לקח אותו איתו כשיצא עם דביר לקניות. עדי ואִימה ישבו על הספה הקטנה בסלון ודברו. עדי בעיקר הקשיבה למילים שזרמו מפיה של האם, כאילו היו מוסיקה נעימה וערבה לאוזן. "את יודעת, לפעמים קורים לנו כל מני דברים, טובים וגם לא כל-כך טובים, אך עלינו לקבלם וללמוד לחיות איתם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו." כך אמרה לה האם. בהתחלה, עדי לא הבינה. "מה, אבל אמא, אם יקרה לי משהו, אסור לי להיות עצובה בגלל זה? מה, ואם העצב לא עובר? אני עדיין צריכה ללמוד לחיות עם זה? בכוח?" האם חייכה. "זה לא בדיוק ככה," אמרה לה. "אמנם, יש אנשים שלא מבינים ובגלל זה הם פשוט שוקעים במרה שחורה. זה לא טוב. צריך ללמוד איך לתפקד. צריך לצאת מכל העצב שתוקף אותך כשקורה לך משהו לא טוב. כמובן, זה עוד כואב, זה עוד עצוב ולא נעים, אבל אפשר ללמוד לחיות עם העצב הזה ולשמור אותו בפנים." היא הפסיקה לרגע. "עכשיו את מבינה, ילדה שלי? את מבינה למה צריך ללמוד לצאת מהכאב שעוטף אותך? " "כן, אמא. עכשיו אני מבינה," היא ענתה אז, למרות שעוד לא בדיוק הבינה, אך לא רצתה להציק לאימה בשאלות. משבגרה, היא הבינה טוב יותר והודתה בליבה לאימא שלה, שאליה התגעגעה כל-כך, שלימדה אותה את השיעור החשוב ביותר. עדי התנערה מהזיכרונות ונאנחה שוב. היא עוד יכלה לחוש את ידה של אמא שלה מחליקה בחום על לחיה, את חיבוקה הרך והאוהב, את קולה העדין לוחש: "זוהי השעה היפה ביותר..." היא יכלה להריח את ריחה הנעים והחלומי, שהבריח כל פחד מליבה. היא יכלה לחוש ולאהוב את אימה בכל מאודה. אמא! בכה ליבה. אמא! עדי נאנחה בפעם השלישית. "מה קרה לך?" שאלה קול עייף אך שובב מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה לאחור במהירות. היא ראתה את אביה, אביחי, מחייך בתשישות. "אבא!" נבהלה. "מה אתה עושה? אתה צריך לנוח, והרבה! אל תתאמץ. מה קרה לך? אם אתה צריך משהו, אתה יכול לקרוא לי או לבנים או לניצן! אתה לא צריך לקום." "תירגעי." מלמל אביחי-"תירגעי." הוא התיישב בכבדות בכיסא הקטן שעמד בסמוך אליו ונשם אוויר צח מלוא ריאותיו. עדי הביטה בו בחשש, עד שידעה בוודאות שהוא בסדר. אז התרווחה בחזרה בכיסא הגלגלים ונשענה לאחור. "מה קרה לך?" שמעה את אביה שואל בשנית בקולו השקט והמרגיע. "מה קרה לי?" השיבה בשאלה והתחמקה ממבטו. "ראיתי אותך יושבת במשך הרבה זמן ונאנחת פעמים לפחות. למה זה?" "שלש פעמים," חייכה עדי בעצב. "כן. למה? קרה לך משהו רע?" עיניי עדי מלאו דמעות והיא לא השיבה. "את חלמת. בעצם, זה לא חדש. את כל היום חולמת." עדי זיהתה את החיוך שבקולו החם והמלטף. אביחי הבחין בדמעות שמלאו את עיניה של בתו והמשיך לדבר אליה: "את חלמת וחשבת על אמא. אני צודק?" דמעה טפטפה מעינה וזלגה על לחיה של עדי באיטיות. האב ליטף את ראשה של בתו בעדינות. כמעט בלי לגעת. השתררה שתיקה. שניהם הביטו אל האופק, שם נצבעו השמש בכתום והשמיים באדום. אביחי היה הראשון שהפר את השתיקה: "שעת הדמדומים היא השעה היפה ביותר." אז פרצה עדי בבכי. * עדי נשכבה במיטתה, מותשת מהיום שעבר עליה. היא שמעה את נשמותיה הרגועות של ניצן, שכבר ישנה במיטתה הסמוכה לשלה. אני שמחה שלפחות ניצן רגועה, הרהרה בחיבה והושיטה את ידה הימנית, להיטיב את שמיכתה של ניצן. אחר ניסתה, בפעם המאה לפחות, להזיז את ידה השמאלית. היא עוד קוותה, בעצם, אצלה זה נחשב כידיעה, שיום אחד, היא תוכל להניע את ידה ורגלה השמאלית. בכל ערב הייתה מנסה להזיז את רגלה ואת ידה. היא התמידה בכך בעקשנות ולא הרפתה. אני אצליח, אני אצליח! הייתה חושבת לעצמה וממשיכה לנסות, עד שהייתה נרדמת. אך באותו ערב, לא יכלה עדי לעצום את עיניה ולו לרגע אחד. היא חשבה על אביה החולה, על יונתן, שלא מסכים להשלים עם עובדות בלתי נעימות, על דביר, שעובד קשה כל-כך לקיום המשפחה. עדי חשבה על ניצן, שבוודאי לא מבינה מה קורה, היא חשבה על עצמה. על נכותה, על קשייה, על חייה בכלל. לא חיים קלים, אך גם לא בלתי מאושרים. היא נעדרה מותרות, אך הייתה גדושה ומלאה עד גדותיה באהבת משפחתה, בגעגועיה לאימה, בהרהורים ובמעשים לרוב. עדי מעולם לא חשה בריקנות. תמיד חשה ברגש זה או אחר. גם אם לא – הגעגועים לאִימה תמיד שבו והציפו אותה ברגע שכבר החלה לחוש סחוטה ומרוקנת. תזוזה קלה מימינה הקפיצה אותה והיא חדלה באחת מלנסות להניע את רגלה השמאלית בכוח. "עדי?" שמעה קול מנומנם. "ששש... ניצן, תחזרי לישון." לחשה לאחותה הקטנה בטון מרגיע. אך ניצן הזדקפה ושפשפה את עיניה. "למה את לא ישנה?" שאלה. "סתם. אני חושבת." השיבה בהתחמקות. "את כל הזמן חושבת וחולמת," הצטחקה ניצן: "לא נמאס לך?" "לא." השיבה עדי בהתרסה. ניצן קמה ממקומה וזחלה למיטתה של אחותה הגדולה. "את בסדר?" לחשה אליה ואחזה בידה. "כן." ענתה עדי באותו טון מתריס. ניצן לא הייתה מורגלת בהתנהגות כזאת מצד אחותה. היא חשה כי משהו קרה. "עדי?" "מה?" "מה קרה לך?" שאלה ניצן בעדינות. "כלום. ניצני, תחזרי לישון, כבר מאוחר." "למה את עצובה?" התעלמה ניצן מבקשתה של עדי ולפתה ביתר שאת את ידה. עדי חשה כי שאלתה של ניצן נבעה מדאגה ואהבה ולא יכלה להתעלם ממנה: "אני..." דמעה קטנה ושקופה נשרה מעינה וזלגה על לחיה, נוצצת בחושך ששרר החדר. אוי, לא. מה קורה לי? למה אני בוכה? זאת כבר הפעם השנייה היום! חשבה עדי בליבה וניסתה לעצור את דמעותיה. הו, זו כבר הדמעה השלישית. חמש, שש, שבע... לא, שמונה. הנה כבר הדמעה העשירית וגם-- אוי, כבר אין טעם לספור אותן! כעת הדמעות זרמו בשטף. אבל למה? ניצן הביטה בדמעותיה של אחותה הגדולה ולא אמרה דבר. לאט-לאט הושיטה ידיה וחבקה את עדי בעדינות. עדי השיבה לה חיבוק. האחיות התחבקו שעה ארוכה, עד שעדי נרגעה מבכייה. אז הרפו. השתררה שתיקה, שבמהלכה הביטה עדי על אחותה הצעירה, שהתגלתה בכל בגרותה ורגישותה לסובבים אותה. "את בסדר?" שאלה ניצן את עדי, נבוכה ממבטיה. "כן. תודה, ניצן." חיוך הופיע על הפנים המתוקים. "בשמחה. גם לי זה עזר." שוב שתיקה. "עכשיו את מוכנה לגלות לי על מה חשבת?" שאלה ניצן ונימה שובבה התגנבה לקולה. עדי חייכה. "חשבתי על הכל." "הכל?" "כן, על הכל עלינו, על אבא, על יונתן ודביר וגם..." היא היססה לפני שהמשיכה: "וגם על אמא." זיק של כאב ניצת לרגע בעיניה של ניצן והיא שתקה. לאחר רגע לחשה: "איך היא הייתה, אמא?" "אני... קצת קשה להגדיר אותה..." מלמלה עדי, קצת בחוסר אונים. "אני חושבת ש... שהיא הייתה הכל. כל מה שילד היה רוצה. חברה ומשענת... היא הייתה מחנכת אותנו לעשות טוב עם העולם הזה ועם הסביבה שלנו." ניצן האזינה, מוקסמת, לדבריה של אחותה. מעולם לא ספרו לה על אִמה. עדי המשיכה. "היא הייתה חמה, אכפתית, מתחשבת ומפנקת, אך גם תקיפה ונחושה כשצריך. אבל יותר מכל - היא אהבה אותנו. אהבה שעטפה אותנו בחום ורוך אינסופיים." ניצן הרהרה בדבריה. "את חושבת שהיא אהבה גם אותי?" עדי הביטה בה בהשתאות. "בוודאי." ניצן השפילה את עיניה. "אף פעם לא ידעתי מה לחשוב. לפעמים אני חושבת שהיא אהבה אותי, כי בכל זאת, אני הבת שלה. אבל מייד אחר כך אני נזכרת, שהיא לא הכירה אותי בכלל, וגם, אני גרמתי לזה שהיא..." עדי הושיטה את זרועה הימנית וחבקה את אחותה ביד אחת, בחום ובאהבה. "היא אהבה אותך. אין לך מה לחשוב על זה אפילו. אני זוכרת כמה היא קרנה ופרחה כשהייתה בהריון שלך," עדי עצרה לרגע כדי לנשום. "היא הייתה מאושרת כשעמדת להיוולד, אף-על-פי שכבר הייתה עייפה וחולנית לקראת הלידה שלך. היא אהבה אותך. בזה אין ספק." ניצן מחתה דמעה קטנה שהופיעה בזווית עינה. בליבה הודתה לעדי על שהתירה מליבה את הספק, למרות שעדין חשה ברגשות אשמה נוראיים. אולי... אולי, אם היא לא הייתה נולדת, אִמה עוד הייתה בחיים, ולמשפחה היה נחסך המון צער וכאב מיותרים. עדי נשקה לאחותה על ראשה השחרחר. "כדאי שנלך לישון. נורא מאוחר ואני צריכה לקום מחר להדריך בקייטנה. לילה טוב חמודה." אמרה. "לילה טוב ו... תודה." עדי השיבה לה בחיוך ונרדמה במחשבה שהכול, הכל יהיה טוב יותר. צריך רק לחכות ולעזור לזמן להיטיב עימם. היא חכתה לנסיך שלה. הוא יבוא. הו, כן. הוא חייב לבוא! כי אני מחכה לו כאן. יום אחד עוד נפגש. ניצן המשיכה לחשוב. 'אולי עדי בכל זאת צודקת,' חשבה לעצמה. 'אולי אמא בכל זאת אהבה אותי. למרות שאני גרמתי לזה שהיא תמות.' היא כבשה את פניה בכרית. 'הייתי רוצה להכיר אותה. אוי, אמא, אמא שלי! כל-כך הייתי רוצה שתישארי...' בבוקר שלמחרת, ניצן התקשתה לקום. * * * ניצן מתוקה. ממש מתוקה. אבל אני לא מבינה למה היא כל-כך מרגישה אשמה בזה שאימא מתה. זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר מאיתנו. למרות ש... אני בעצם כן מבינה אותה. זו בטח הרגשה איומה, לדעת שמישהו מת כי אתה באת לעולם. -עדי- מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

עדי נעורה משנתה לקול ציוץ הציפורים שקיננו בסמוך לחלון חדרה. היא התמתחה קלות ושפשפה את עיניה בידה הימנית הטובה. אחר קמה ממקומה ונחתה היישר אל תוך כיסא הגלגלים שלה, שניצב סמוך למיטתה. היא "התגלגלה" עד לסלון הקטן, ששימש גם כחדר אוכל, כמטבח וכחדר-שינה לשני אחיה, שעוד נמו את שנתם. הצעיר בניהם, יונתן, עוד לא הסכים להשלים עם מותה של אימם, אף-על-פי שכבר עברו שבע שנים מאז. יונתן אף התקשה להשלים עם העובדה שאחותו הגדולה משותקת. נכה. עדי הכירה את אחיה היטב ולא הוכיחה אותו על התנהגותו. היא ניסתה להיות טובה אליו וויתרה לו פעמים רבות כשהיו קטנים, אף-על-פי שהיא הייתה הצודקת. כעת היא הביטה בשיערו השחור-משחור, שנגד כל-כך את עיניו התכולות, שבאותו רגע היו עצומות. לצערה היא לא זיהתה כל שלוה בפניו היפות בעלות תווי הפנים העדינים. 'הוא כל-כך דומה לנסיך שלי...' הרהרה בליבה וחייכה לעצמה. 'אני יודעת שהוא יבוא! בנתיים אני מחכה לו. וכשיבוא, הכל ייגמר ויהיה רק טוב.' עדי התנערה מהרהוריה והפעילה בזהירות את כיסא הגלגלים החשמלי והמשוכלל, אותו רכש אביה בדמים מרובים, לאחר שהתעקש לקנות לה את הטוב ביותר. היא ניסתה לחצות בשקט את החדר, אך אחיה הגדול, דביר בן השבע-עשרה וחצי, נעור משנתו למרות מאמציה לשמור על שקט. "עדי? זו את?" שאל בקול מנומנם והתהפך על צידו, נפנה להסתכל על אחותו הצעירה ממנו בשנה וחצי, אך בוגרת ממנו בשנתיים לפחות. היא הייתה שקולה ונבונה, ולא הרבתה בשעשועים. תמיד הייתה מעשית מכולם והתרוצצה ממקום למקום, מנצלת את זמנה עד תום. דביר הביט בה עוד רגע, אינו מודע לחיוך הנבוך שהתפשט על פניה לנוכח מבטו הבוחן. "בוקר טוב, דביר... סליחה שהערתי אותך, לא התכוונתי. לא, אל תקום!" מיהרה להוסיף כשראתה את אחיה הגדול קם ממקומו לסייע לה. "אני מסתדרת. באמת שאין צורך..." היא השתתקה למראה מבטו ההחלטי והניחה לו להסיעה עד לשלחן הקטן, שם הניח לה ונפנה להכין לה ספל שוקו חם. לאחר מכן התיישב לידה ואכל גם הוא. הם התחילו לפטפט, ועדי נפנתה להביט בדמותו הרזה והשחומה, ועל שריריו שהתפתחו כתוצאה מהעבודה בה עסק, כדי לעזור לאביו בהוצאות המרובות של המשפחה, לעומת ההכנסה הקטנה. לאחר כמחצית השעה, אשר במהלכה הצטרף אליהם יונתן, דביר קם ממקומו, נפרד מהם ויצא למוסך בו עבד. יונתן ועדי נשארו בסלון-מטבח הקטן ושוחחו. לא היה עליהם למהר לשום-מקום, כיוון שהם היו בעיצומה של חופשת הקיץ. עדי הייתה מדריכה בקייטנת הילדים, אך באותו יום הילדים יצאו לטיול והיא הייתה מנועה מלהשתתף בו בשל מגבלותיה. לפיכך, היא נהנתה לשוחח עם אחיה הצעיר ושמחה גם כשניצן בת השבע הצטרפה אליהם. עדי אהבה את ניצן בכל ליבה, ולא ראתה בה את האשמה למותה של אימה, שמתה בלידת ניצן. היא אהבה אותה בכל ליבה ונפשה, ותמיד חייכה לעצמה כשנזכרה כי היא זו שהציעה לאביה את שמה של אחותה. "ניצן". היא אמרה שניצן חיה מתוך מותה של האם, בדיוק כפי שנבט-ניצן, חי וצומח מתוך ריקבונו של הזרע. כולם במשפחה אהבו את ניצן הקטנה, השובבה והמצחיקה, שהרעיפה אף היא אהבה לכולם ללא גבולות, מכל ליבה הקטן והלוהט. אך כשהופיעה באותו בוקר, ניכר היה בפניה שמשהו אינו כשורה. "מה קרה, חמודה שלי?" נחפזה אליה עדי והתעלמה לחלוטין מיונתן, שהבעת פניו הייתה חתומה. "אבא חולה." השיבה הקטנה בחשש. "הוא לא קם לעבודה, ושמעתי אותו נאנח כבר המון פעמים." למשמע דבריה קם יונתן ממקומו ומיהר לראות את אביו, מותיר את שתי אחיותיו מאחור. עדי המשיכה לחקור את ניצן: "שמעת אותו אומר משהו?" "הוא אמר משהו על אמא." השיבה הקטנה בתום. עדי נרעדה. אביה החזק, המשענת של כולם, זה שניחם אותה במות אימה, חולה וגונח, בגלל זיכרון מותה של האם?! "מה עוד הוא אמר?" שאלה את אחותה הקטנה בטון תקיף. ניצן נרתעה מעט: "כלום. הוא רק נאנח ומתהפך המון פעמים במיטה שלו." בינתיים הופיע יונתן בסבר פנים חמורות. "אבא לא מרגיש טוב בכלל. אני לא יודע מה קרה לו. הוא אמר שכואב לו נורא הראש, ויש לו חום גבוה." עדי נרתעה. האם הגיע הקץ? האם אביה עוד לא התגבר על מותה של אשתו, עד שהוא מוכן למות? האם, האם באמת לעולם לא יהיה טוב? 'לא!' אמרה לעצמה בתקיפות. 'הטוב יגיע, והוא מגיע לנו! ואיתו יגיע גם הנסיך שלי. כלום לא יקרה, ואבא יבריא. צריך רק לעזור לו." ובמחשבות מעודדות אלו מיהרה להכין לאביה הסובל כוס תה חם. מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)

אמא שלי!   איפה את? מהיום המוזר הזה, שכולם בכו, אני לא מצאתי אותך! זה היה ממש מוזר, את יודעת? כי כולם ליטפו אותי ובכו, ודוד משה, הדוד השמן, את יודעת מי הוא, נכון? הוא הרים אותי ואמר לי להיות חזקה. למה להיות חזקה, אמא? מה קרה? מישהו בא להרביץ לי? אני באמת לא מבינה, אמא. רציתי לשאול אותך, אבל אני לא יודעת איפה את, וזה מאוד חבל, כי ככה אני לא יכולה לדבר איתך ולשאול אותך שאלות שהן מאוד מאוד חשובות. זה באמת חבל, אמא! את יודעת, נורא עצוב כאן. אבא מאוד עצוב ולפעמים זה נראה שהוא בוכה. זה מצחיק. אף פעם לא חשבתי שאבא יכול לבכות. תמיד הוא היה גדול כזה ושומר עליי. את בטח יודעת, נכון? הראל כל הזמן משחק איתי עכשיו. זה מאוד כיף, אבל אני בכלל לא מבינה איך זה שהוא כל כך נחמד אליי פתאום. אוי, אמא החמודה, חבל שאת לא כאן, באמת! אז הייתי יכולה לשאול אותך איך זה קרה שהראל משחק איתי עכשיו. שאלתי את אבא מתי תחזרי והוא לא ענה לי. זה היה מעצבן! אבל סבתא יותר חמודה. היא אמרה לי אתמול שתחזרי פעם. אני לא יודעת מתי זה "פעם". אני אפילו לא יודעת איפה זה! ומימי התינוקת הזאת, היא רק בת שנתיים, קטנה ממני בהמון שנים בערך! אבל כולם נותנים לה מתנות כיפיות, ולי נותנים מלנטה פלסטלינה טיפשית שרק נמרחת ונמרחת על כל הבית ואז אי אפשר לנקות ואז אבא כועס. אני לא מבינה למה צריך לקנות לי כזאת פלסטלינה מעצבנת. שאלתי את הראלי, כי הוא גדול והוא בטח כבר יודע, אבל הוא אמר לי להגיד תודה ולשתוק! ביקשתי מדודה לולו שתקנה לי טושים וצבעים, והיא קנתה לי אבל מימי בכתה והיא נתנה אני מאוד מתגעגעת אלייך, אמא. אני אפילו לא רוצה לקום בבוקר כי הראלי לפעמים מכין לי שוקו והוא יוצא בהיר כזה עם המון גושים לא טעימים. אבל את היית מכינה לי שוקו מאוד טעים, אמא. וגם בלי גושים מכוערים. פעם כעסתי על השוקו המגעיל והראלי אמר לי שהשוקו שלו פחות טעים כי את שמה בתוכו משהו סודי. אולי תגלי להראלי את המשהו הסודי? רק לו, אמא! אוף, חבל שהלכת ל"פעם". זה נורא משעמם בלעדייך. אולי גם אני ילך איתך? זה יהיה כיף מאוד! ככה מימי לא תציק לי ב"פעם", כי היא לא תהיה איתנו שם. רק את ואני, אמא! בואי לגנוב אותי ל"פעם"! אבל אולי הראלי יהיה עצוב קצת. לא נורא. אני ירוץ להגיד לו "ביי-ביי." לפני שאני ילך איתך ל"פעם". ואולי אני גם ייתן לו נשיקה. אם אני לא יתבייש. אבל אמא, את יודעת למה אני הכי הכי מתגעגעת? לסיפורים שלך ו"לילה טוב" שלך ולנשיקות והחיבוקים שלך ולאוכל שלך וגם ל"בוקר טוב" שלך ובעצם לכל מה ששלך! כי את האמא שלי ויש לך את הריח הכי נעים מכל האימהות. אוף, זה נורא מעצבן שכולם באים אלינו מלא פעמים וכולם יושבים על כיסאות נמוכים, ממש כמעט ברצפה! בהתחלה חשבתי שכולם רוצים לשחק איתי, אבל הם סתם עצובים ואני חושבת שלאף אחד אין חשק לשחק. אז למה הם יושבים כל כך נמוך, אמא? אני באמת לא מבינה. היום אבא אמר שמחר נחזור לשגרה. איפה זה השגרה, אמא? זה רחוק מאוד? אני לא רוצה ללכת מאוד רחוק, כי כשתחזרי מ"פעם" את לא תמצאי אותנו. בעצם, את יכולה להתקשר לאבא בטלפון הקטן שלך (אם יישאר לך בטרייה ב"פעם", אני לא יודעת אם יש שמה מטענים כאלה.) ולשאול אותו לאן אנחנו הולכים בדיוק. את יודעת, עכשיו לילה ומאוד חשוך בחוץ. אני מסתכלת על הכוכב ההכי גדול, כי הוא הכי נחמד והוא כל לילה מדבר איתי ומספר לי סיפורים ואומר לי לילה טוב. הוא לא יכול להגיד לי בוקר טוב, כי, וזה ממש מצחיק שאת שואלת, הוא כוכב, אמא! כוכבים באים רק בלילה! הסברתי לו שהוא יכול לספר לי סיפורים ולהגיד לי לילה טוב רק עד שאת תחזרי מ"פעם". אני מקווה שהוא לא נעלב. אוף, הראלי (אני קוראת לו הראלי למרות שלפעמים הוא מעצבן) אומר לי עכשיו ללכת לישון ואסור לי להרדם מאוחר כי מחר חוזרים לשיגרה. אני ממש לא מבינה איפה זה. סבתא אמרה לי שכשאני אגדל-אני יבין. אבל אני כבר ממש גדולה, אמא, נכון? אז לילה טוב והמון נשיקות! תחזירי לי תשובה, אמא, טוב? וגם תחזירי לי נשיקות. אני אוהבת אותך!   ממני, מיכלי.   רגע! שכחתי משהו!   אמא, אל תשכחי שעוד שבוע ועוד שבוע ועוד כמה יש לי יומולדת ואני יהיה בת 7! אז תשלחי לי מתנה, טוב? (אני מקווה שהמתנות ב"פעם" כיפיות!) וגם, אל תשכחי כל לילה ככבים להסתכל על הכוכב הכי גדול, ואז תוכלי להרגיש אותי ואני אותך, כי שתינו נסתכל על אותו כוכב! זה יהיה מגניב, לא?   לילה טוב ואל תשכחי שאני מתגעגעת אלייך ורוצה שתחזרי מ"פעם" מהר מהר, לפני שנלך לשגרה!   ממיכלי.

.