נקרעתי

מאת
גפן36
פורסם בתאריך כ"ד בסיון תשע"א, 26/06/2011

בדם ליבי אני כותבת אליכם עכשיו את שנות השתיקה, שעלו לי בחיי.

לא בטוחה שאם הייתי מדברת זה היה מועיל.

כותבת לכם שנים של ניתוק, של השפלה, של רמיסת האדם שבי, עד לאפס.

בטח כולכם עוד זוכרים אותי, אני, שהייתי אחראית לרצח הכל- כך אכזרי הזה, שהעיתונים דשו בו.

אני, שהלכתי לאדם עני וחולה, שכל חייו עשה חסד עם אנשים, והרגתי אותו באדישות.

כולכם זוכרים בוודאי את הסיפור המלא- איך גרמתי לו לחשוב שאני דואגת לו, ולבסוף הצלחתי לגרום לו לבטוח בי, האכלתי אותו אוכל מורעל והרגתי אותו. כנראה נמאס עלי, אמרתם.

זה טוב לה ככה, רצח שקט.

סיפרתם שהזעקתי אמבולנס, כדי שאח"כ לא יחשדו שעשיתי בכוונה,

סיפרתם שנסעתי איתו, לראות בגסיסתו האיטית.

סיפרתם שנותרתי אדישה. אפילו דמעה אחת לא הזלתי. לא פלא, אמרתם לעצמכם, הרי היא כבר ציפתה לזה מראש.

מה אתם יודעים בכלל?? זוכרים שבאותה התקופה היתה בעיה בקטניות של אחת החברות, בגלל הרעלה במי ההשקיה? הרעלה קטנה ולא משמעותית, אבל על אדם חולה היא משפיעה קשה.

באותו יום יוסף נפטר, החזיר את נשמתו לאלוקים שנתן אותה.

אני לא הייתי צריכה לעלות לאלוקים כדי למות. אתם הרגתם אותי כאן.

כן, בית המשפט הבין, וזיכה אותי מכל אשמה, אבל אתם לא רציתם לשמוע.

הזהרתם מפני את הילדים, הראיתם עלי באצבע,

לא העזתם לעבור לידי, אולי גם האויר סביבי מורעל..

די!! אתם לא מבינים איזה סבל אתם גורמים?!

פיטרו אותי ממקום עבודתי (שהעובדים לא יברחו) וכל כמה שניסיתי- לא קיבלו אותי לשום מקום אחר.

נפלתי והידרדרתי,חיפשתי את האור בקצה המנהרה, הכל-כך ארוכה הזו, חייתי רק כדי להבין שזו מערה. ואין אור.

מארה.

והיום אני, אשה עניה וחולה, כותבת אליכם קצת. כדי שאולי תבינו, כדי שאולי קצת תסכימו להקשיב.

כן, אתם מוזמנים לבוא, להרעיל אותי בשעועית ירוקה.

אני אוכל, ואני אמות.

אבל לא מהרעל של השעועית. אלא מהארס, שהחדרתם בי בהתמדה, במשך כ"כ הרבה זמן.

 

אחים שלי!! האם אתם יודעים?! האם אתם מבינים? האם אתם שמעתם ממקור מהימן ובטוח את הדברים שאתם אומרים?

כי תבינו, גם אני ילדה של אלוקים, ואכפת לו גם ממני.

וכן, אני יודעת בוודאות שלא הוא נתן ללשונות את הצו להתגלגל כך, להשמיץ ולבזות, להרוס ולשבור.

לפרק את כל מה שהצלחתי לבנות עד עכשיו.

לפרק אותי, את הילדה שלו, ועוד כ"כ הרבה דברים שהוא בנה בעולמו.

להרוס בחוסר תשומת לב את טיפת האחדות בעם הזה, במקום לחבר אותה לעוד טיפה.

 

                                                                    מוקדש לכם, אחי, עדיין באהבה.

תגובהתגובות