אימל'ה, מה אני עושה כאן? איפה נויה, האמא שלי? נויה, שטיפלה בי, האכילה וסרקה אותי, ושהבטיחה שלא תעזוב אותי??
ועכשיו, אני, מיקה הבובה, נישארתי לבד, מוטלת בין ההריסות. מתגעגעת לנויה ולליטופים שלה. מתגעגעת לימים שהיו, ימים עם נוף, ים, שמש...
הלוואי שלא היה גרוש! אני זוכרת אותו כאילו היה אתמול, וזה כל-כך קשה ועצוב להזכר בזה! צעקות, בכי, ילדים קטנים קוראים לאימותיהם, שוטרים על סוסים, אנשים נגררים בכוח בידי חיילים ושוטרים.
עשרות אוטובוסים גדולים.
מאות חיילים ושוטרים.
והכל שחור ושורף בלב...
כעת אני נזכרת בידה הקטנה של נויה, שאחזה בי בחוזקה. היא צעקה ובכתה. לא רצתה לעזוב את ביתה, צעצועיה וחבריה, את הגינה, את הים...
בלילה האחרון בגוש לחשה לי: "מיקה, אני מבטיחה שלא אעזוב אותך, לעולמים."
היא לא הצליחה לקיים את הבטחתה.
אני זוכרת, איך חיילת אחת אחזה בה בכוח, תלשה אותי מידה והוציאה אותה מהבית.
ונויה קראה לי בבכי. היא הכתה בכל מי שנקרה בדרכה. היא צעקה שהיא רוצה אותי, את מיקה.
אך לא ראיתי אותה יותר.
והיא לא אותי.
אני ראיתי איך הורסים את הבית היפה, כמו עוד בתים רבים אחרים. ראיתי איך הורסים את הגן ואת בית הספר. ראיתי איך הורסים כל דבר. לא השאירו זכר מהמקום הפורח, היפה והמשגשג שהיה.
ואני עדיין כאן, מוטלת בין ההריסות, מתגעגעת לאמא שלי, לנויה. מתגעגעת לנשיקותיה ולסיפוריה.
ובעיקר, אני מתגעגעת לימים יפים שהלכו,
מתגעגעת לגוש קטיף.
* * *
"נויה, חמודה, בואי לאכול!" לא רוצה! אני רוצה עוד להסתכל בחלון. אולי מיקה שלי תבוא לכאן? אני חייבת לראות אותה.
מאותו יום מפחיד, לא ראיתי אותה יותר.
מתי היא תחזור?!? בכיתי הרבה, והיא לא באה!
"מיקה, תחזרי אליי!!" אני צועקת.
אמא מחבקת אותי חזק. כן, גם היא מתגעגעת.
תגובהתגובות