מה שבפנים.

 

אתה תגונן, אתה הבטחת

והיית שם, שאם אני אצטרך.

הסתדרתי טוב בסוף, לא כמו שחשבתי,

כנראה יותר מידי טוב.

 

מה איתך, שאלת, בקול עם דאגה.

איך נראה לך, חייכתי. אפילו החיוך לא היה מזויף.

ואתה, עם המבט החם ענית

שזה מה שבחוץ,

אותך מעניין מה באמת יש בפנים.

 

עמוק בתוכי הלב דפק מהר, כמו מטרונום.

אהבה ותשוקה שעד עכשיו הסתרתי

יצאו ממני בסערה.

הוא פשוט שייך, רציתי לצעוק

לא קשור, אבל שייך.

 

כנראה שלא רק אני רציתי קירבה,

אז נתתי לעצמי להתמכר לטעם הישן, המוכר, האהוב

של הנוכחות שלו איתי.

של הריח שלו סביבי.

 

עמוק בתוכי הבנתי שהמצב לא ישתנה

כי מה שלא יקרה, אנחנו אף פעם לא חוזרים.

אני רוצה עתיד, ונשארת תקועה בהווה.

סתם כואב, סתם מוזר, עוד מעט זה נגמר

אני אשאר לבד.

 

היית המום, כשבאתי אליך, לא ידעת מה לומר.

איך נראינו, שאלתי, דמעות עולות בגרון.

"את נראית שמחה מאוד,

והוא גם.

אבל תגידי, מה?!"

 

אתה מחבק עם מילים, כי מגע זה אסור.

ניסיתי לקצר, יצא לי ארוך.

בחוץ החיוך,

רצית את מה שבפנים.