יצירות של אש מאנשים קרים.

בעזרת ה'. יתכן שזה הסוף, אז עדיף שנבחר לשכוח אבל מסתבר ששכחה היא גם צללית של זכרון, ואצלי זאת צללית גדולה משל אחרים, זה בטוח. אני כנראה רק עוד אישה שמחבקת כל רסיס שנשאר לא מוחה דמעות של מי שכבר לא כאן. מילים יפות שנלחשו, ולא הרפו, ולא עזבו כבר אין דבר. יתכן שנשארנו אלמונים, אז נהפוך את שמחתנו לדבר נסתר ניתן לזכרון להתקפל בחלק האחורי במח, כמעט בלי חמצן. בלי יכולת לצאת, כי הלב הוא סתם רמאי, והיום הוא גם אכזר. אני כנראה אלמד להשתיק את התהייה- אם את הכלים שוכחים בסוף משחק, אולי כלי שלא נשכח מראה שהמשחק עדין לא נגמר?!

בעזרת ה'. תציירי לך ילד, ובית, ואישה חזקה שמקיימת אותם. תציירי חיוך וצחוק ואיש שחוזר אליך בערב לחבק ולעטוף ולאהוב. תציירי לך חיים, ותהיות- אם, ואיך, ולמה זה בכלל כדאי. תנסי לחשוב על אלוהים ואיש שסותר, ואיש שמסביר שהוא נותן לך יכולת לכתוב. ולאהוב. תצבעי לך בלבול וכאב, ואישה חלשה שנופלת מהם. תפסיקי כבר לחשוב! כי האיש לא חוזר בערב לא מחבק. לא אוהב.

בעזרת ה'. ואם שוב בערב יתעורר בי געגוע אשתיק אותי מהר עם איזה שיר ממכר. אם אתה והוא עוד תנסו להכנס אלי, להרוס נשמתי עלי אברח מכם בכח, אזכיר שאני גזרתי שתיקה, אבל הבחירה הייתה שלך. ואם בלילה יעלו לי הדמעות אזילן בשקט במיטה, כדי שאיש לא ידע. ואם בבוקר אתעורר, ואראה שיום חדש, שיום עבר וגם בו לא היית שלי, אזכור שחייתי ככה הרבה ימים, ומכאן אמשיך רק לעלות. אבל אם ביום או בלילה, מתוך שינה או באמצע עבודה תופיע פתאום, ותגיד שאתה רוצה לחזור. הלב יפתח שוב רק אליך. כי לא חסר לי דבר, חוץ מאותך.

בעזרת ה'.   אתה תגונן, אתה הבטחת והיית שם, שאם אני אצטרך. הסתדרתי טוב בסוף, לא כמו שחשבתי, כנראה יותר מידי טוב.   מה איתך, שאלת, בקול עם דאגה. איך נראה לך, חייכתי. אפילו החיוך לא היה מזויף. ואתה, עם המבט החם ענית שזה מה שבחוץ, אותך מעניין מה באמת יש בפנים.   עמוק בתוכי הלב דפק מהר, כמו מטרונום. אהבה ותשוקה שעד עכשיו הסתרתי יצאו ממני בסערה. הוא פשוט שייך, רציתי לצעוק לא קשור, אבל שייך.   כנראה שלא רק אני רציתי קירבה, אז נתתי לעצמי להתמכר לטעם הישן, המוכר, האהוב של הנוכחות שלו איתי. של הריח שלו סביבי.   עמוק בתוכי הבנתי שהמצב לא ישתנה כי מה שלא יקרה, אנחנו אף פעם לא חוזרים. אני רוצה עתיד, ונשארת תקועה בהווה. סתם כואב, סתם מוזר, עוד מעט זה נגמר אני אשאר לבד.   היית המום, כשבאתי אליך, לא ידעת מה לומר. איך נראינו, שאלתי, דמעות עולות בגרון. "את נראית שמחה מאוד, והוא גם. אבל תגידי, מה?!"   אתה מחבק עם מילים, כי מגע זה אסור. ניסיתי לקצר, יצא לי ארוך. בחוץ החיוך, רצית את מה שבפנים.

בעזרת ה'.       שעה ורבע. מתגמדים מול הדקות האחרונות. מבט בשעון מבהיר לך שעוד ארבע דקות בדיוק הכל יגמר.   את יודעת 12:56. מבט חטוף מבהיר לך שפתאום יש סיכוי, רק את, את אל תעשי כלום. תנוחי.   את טיפשה 12:58. הזוי שאין כלום שיכול לשנות. מה שלא יקרה-הכל נשאר אותו דבר. את מבקשת, אולי בכל זאת קצת עזרה שמימית.   את מחכה 12:59. אל תשלי את עצמך, מה שלא קרה כבר ארבעה חודשים לא יקרה פתאום, תוך דקה.   אחת. הגיע הזמן לכבות את האור ולעבור.  

בעזרת ה'. אחרי שלוש שנים, שגדלנו ביחד איתך, החולי גבר על הבריאות, וכמעט לא נשאר מקום עם חיים. במשך עשרה ימים שהיית בבית חולים- רק הגדרה אחת הייתה לי למצב: דעיכה. --וכאב לי כ"כ, ובכיתי בלי סוף. לא רציתי שתלכי, פשוט לא רציתי.-- ובתום השבעה, הכל כ"כ ריק. ושוב אני מרגישה את חסרונך. הכל שקט מאז שהלכת. לסבתא.

הזמן מכאיב ולא נותן לי מנוחה, עושה לי דהז'הוו לתקופות קשות יותר, לימים שבכיתי בהם. אני יודעת שכמה שהזמן יעבור, נתרחק עד שלא נוכל לחזור. מרחוק או מקרוב,לא משנה מאיפה תסתכלו- כבר לא תראו אותי נופלת. עברו כבר הימים שכולם יכלו לראות לכמה חלקים אני נשברת. מרחוק אני רואה משהו מנצנץ, לא ברור, אבל עושה לי דהז'הוו לתקופות יפות יותר, לימים ששמחתי בהם. ואז אני חושבת שאולי יש סיכוי שמשהו בכל זאת יסתדר.

כל הזמן עסוקים בלמצוא נקמה מוחצת לעם של רוצחים. מנסה לזכור אותם בשמות ולא במספרים. יש כ"כ הרבה סיפורים שכבר לא מסוגלת לשמוע. בכל הדרך מהעבר השבור דרך סיוט שלא נגמר-הדמעות נשארו תקועות. דחפור שנוסע על ערימה של גופות הראה לי שהכאב כ"כ גדול שא"א להכיל. וכשאני שואלת אם זה היה באמת, אני חושבת על החדר עם התמונות: כ"כ הרבה אנשים שנשחטו, לא יכולתי להפסיק לבכות. יש כ"כ הרבה מה לזכור שאני רק שוכחת.

אל מול מציאות חיים מכאיבה למדתי לחייך ולומר שהכל בשליטה. ובלילה עם כוס אלכוהול מלאה לבכות בכרית מטשטוש והכרה. החיים זה אשלייה שמתישהו תגמר. בשגרת חיים שדוהרת בלי לעצור החלטתי להשאיר את הכאב קבור. את השקר שבשמחה כעת אני מוציאה רק בהרס עצמי בלי שליטה. והכאב שלא נותן לחיות, מתרכז לי במח ויוצא בדמעות. אבל אני נשבעתי שיותר לעולם לא יראו. אני כבר נפגעתי מיותר מידי אנשים שידעו. ועכשיו אני משלמת על זה, ובמקום לדבר- פותחת את המקרר-- ושותה עד שזה משתחרר. עד שהשקר יגמר.

אמרת שאת אוהבת, שאני האמת היחידה בחייך ותמיד אני כאן כשאת צריכה. ואני באמת תמיד בשבילך למרות שאת אף פעם לא באמת שלי. מעולם לא אמרת שאת פה בשבילי, ולעולם לא תהיי. את אף פעם לא הבטחת להשאר ואני יודעת שתלכי. ואני יודעת זאת, ויודעת שלמרות שכרגע את עוד פה- אני רק משהו שחולף בשגרת חייך האפלים. גם אני אהבתי אותך למרות שבעצם היית רק שקר בחיי. את עוד תלכי, תפגעי בי כמו כולם ואני אדע שזאת אשמתי, כי יכולתי לא לתת לך להכנס. ומעולם לא אמרת שאת פה בשבילי, ולעולם לא תהיי. את מעולם לא הבטחת להשאר ואני יודעתי שתלכי. ואני ידעתי זאת, וידעתי שלמרות שכרגע את פה- את רק משהו שיצא מחיי בטיסה, ולא ישכח לכבות לפני את האור.

בע"ה. חומות של אהבה סגרו עליי לאט. ולקחו אותי למקום אחר, כמעט אמיתי. חומות של שנאה סוגרות עליי מהר. כששכחתי לסלוח, העדפתי לשכוח שפעם ידעתי לאהוב.

בעזרת ה'. כבר לא אכפת לי לבזבז אנרגיות על שנאה כבר הבנתי שזה לא אהבה- זה טירוף. אני יכולה לבכות או סתם לראות ולהיות בהלם, התעללות זה לא רק מכות- זה גם מילים. לא נשאר בי כח אפילו לכעוס עכשיו כשהבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה ללכת. ולא לחזור לעולם. "...אז אל תנסו לא לתת לי ללכת..." [דור דניאל]

בעזרת ה'. בשקר של אדם אחד- הולך לי האמון בכולם: את מוקפת אנשים אוהבים ודואגים, שאח"כ הולכים ומדברים עלייך. מספרים לכולם מה שהבטיחו לשמור, מגביהים אצלך חומה, שהיה לך קשה להוריד להם. שוב אני לא מאמינה באנשים כבעבר הם לא שווים את הפגיעה שהם גורמים אחרי. שוב ושוב, לתת אמון שיפגע, שוב לפתוח את עצמך, להחשף. אולי יום אחד אני אוכל למצוא מישהו, כזה שאפשר לספר לו ובחיים לא יגרום להצטער על זה. אחד שלעולם לא ישבור אותך ולא יגרום לך ליפול. אחד שלא רק יגיד, אלא באמת- יהיה שם בשבילי, ויהיה אכפת לו רק ממני. [לא נראלי שזה קיים.] מוקדש לכל אלא שהקטינו אצלי את האמונה באדם ואת היכולת לסמוך על אנשים ולהאמין בהם באמת, בלי לפחד להתאכזב.

בע"ה. אני עוד אקום ואעלה, אקפוץ ואתעלה מעל כל המחסומים והגדרות שמנסים להפיל אותי. אני עוד אחייה ואשמח, אצחק ואשכח כל כאב וחולשה שמשאירים אותי למטה. אני אקבל אחרים, אבל אלמד להשאיר בצד כל מי שיבוא להרוס את מה שנבנה. אני, לבד. כי בי תלוי הכל. אני עוד אצליח. -------- הינה, רשמתי משו שמח...:-)

בע"ה. שמות על אבנים חקוקות כבר שנים. שמות של אנשים, אנשים שכבר אינם. שמות של גיבורים, קדושים, צדיקים שמסרו נפשם ושבקו חיים. מאז ועד עכשיו- דברים השתנו. תקופה אחרת, אנשים אחרים. אבל ברגעים האמיתים- יוצא אותו דבר אותה עוצמה, אותה גבורה. אנחנו כאן להמשיך, כאן בשביל לבנות. אנחנו נמשיך להלחם את מלחמתם-מלחמתנו עד היום האחרון.

בע"ה. רציתי לקום ולצמוח מחדש. רציתי להתגבר, להתבגר. רציתי שמה שהיה ונגמר לא יעלה שוב יותר. רציתי לשכוח, לשמוח. רציתי לחיות. אמרתם לי לשכוח, חשבתם שאוכל להתאושש מחדש, להתנער מהעבר. רציתם שאבנה את מה שכבר פורק. אבל לא נתתם לי לקום ולעמוד. השארתם אותי שוכבת פצועה. וכמה שניסיתי להתמודד מהתחלה- נפלתי. בגללכם.

בע"ה. התמונה שתארת לי לא יוצאת לי מהראש. מוחשית עד כאב. אני רואה אותו, אותך. בעיניים שלך כבר אין דמעות, את כבר אפילו לא שמה לב כשזה קורה. פעם היה שם תדהמה, בשלב כלשהו היא הפכה לכאב. היום הוא כבר לא מזיז לך. את אדישה, מורגלת. לא משהו מיוחד שמכניס אותך להלם, את מורגלת בכאבים ואפילו לא שמה לב כשהם באים. אני רואה אותו, פוגע בך, ולא מרפה. הורס כל חלקיק אהבה לעולם ולאדם שעדיין לא הרס, שאיכשהו נשאר. ולא מפסיק. המשפחה שלך רואה ושותקת. לא אומרת לו כלום, לא מבקשת שיפסיק. שותפה לפשע. ואת? את שונאת. שונאת עד מוות. כי לא נשאר לך דרך לאהוב. כי אין לך שום סיבה להאמין שהאהבה קיימת. את לא יכולה להאמין באנשים, פוחדת מהתגובות שלהם. ואת שונאת אותו. אף אחד לא יודע, לא מבין. זאת לא שנאה סתם כמו ילדה מתבגרת. זה משהו חזק יותר.. ואני לא יודעת איך לעזור לך, איך להפסיק את הסבל. אני רואה את התמונה המזעזעת, האיומה שלך ושלו ורוצה רק לבוא ולצעוק: "רשע!! למה תכה בתך?!"...

בעזרת ה'. והארץ כולה מבוקעת וחרבה. האדמה שהבינה כי ירדה לשפל המדרגה, הנמיכה עצמה מבושה. הנמיכה עצמה כי לא יכלה לראות את תלי העצמות החרוכות הפזורות על רגביה. הנמיכה עצמה כי לא יכלה לעצור את הנבל באדם שבחר לעצמו את תפקיד מלאך המוות. בחיפוש איזה שלם, מידע או הגיון בין כל הלכלוך שפעם היה אנושי נשאלת השאלה האמיתית, הנכונה: "התחיינה העצמות האלה?!" אין תשובה. כי קשה לענות איך יחיה מי שיצא מאושוויץ דרך ארובה. אז נשבע הוא לנו בשם קודשו שנרנו לא יכבה לעולם. וציוויו חזק: הינבא! דבר אל העצמות. רוח ה' תעבור ותקים את שברי האדם העצמות יעלו בשר, ועור וגידים. הרעש אדיר, כמו אלפיים שנה, ושברי הגופות מתחברים ונהיים לגופים, לאנשים. יבוא היום וישאלו- אם אמת היה, או רק דמיון? וישקרו, ויכחישו, וינסו שוב לדחוק אל עפר. אבל אז התשובה תהדהד בעולם: אמת הדבר. אנו, כולנו- בניהם. אמת הדבר. הינה לנו הוכחה: תפילין מבית אבא, ממיידנק. אמת הדבר. כי העצמות המרוסקות, השפלות, הקדושות עלו לארץ, ובנו אותה והולידו בנים ובנות. כי העצמות שיצאו מארופה הארורה בנו כאן מדינה, ולחמו עליה בשבילם ובשבילנו. ויחיו העצמות! בני אדם! העצמות האלה הם בית ישראל, בית ישראל האומרים: נשדדו נשמותינו, נשרפו עצמותינו אבדה, אבדה תקוותנו! אך התשובות נצעקת מכל העולם כשמגן דוד כחול לבן מתנופף בגאון מעל הר ציון: עוד לא אבדה תקוותנו! וידעתם כי אני ה'. [ע"פ יחזקאל ל"ז, וראש האולפנא שלי.]

בעזרת ה'. היורה דופק חלש על החלון, עוד שבוע ראש השנה. כמו אב רחמן, קורא בעדינות, בואו בני, שובו אלי. כמו מלך תקיף שדן את נתיניו מי שבחר נכון, בטוב, יחיה. הרצון כבר שייך, כבר מתאים ומוכן. במציאות קצת רחוק, אבל אף פעם לא מידי. אומרים שזה קל, וקשה ללא שיעור, ורק הוא עדיין מחכה, נותן עוד הזדמנות להתקרב. הבוץ בדרכים יתייבש לאט, ורק עקבות שנחקקו בו יראו שהיינו שם. אחרי המבול יהיה פה שקט, ונחת. לחזור.

בעזרת ה'. מעל הבית היתמר עשן מבושם, דרך קבע. הגיע הניחוח רחוק, עד יריחו. עשרה ניסים, עולי רגלים. בית המקדש בתפארתו. מעל לבית היתמר עשן חרוך, שחור. עצוב. ממשיך לאכל רחוק, עוד אלפיים שנה. ארבעה מלכויות, תאי גזים, רכבות. עם ישראל. בגלותו. מה בין עשן הקטורת לעשן שריפה? ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים, הסתכל וראה עשן בית המקדש עולה. אמר בלבו: שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן הקטרת עולה? בא ועמד על החומה וראה בית המקדש עשוי גזרות של אבנים וחומת ירושלים מפוגרת.. [ע"פ אוצר המדרשים, ירמיה]

בעזרת ה'.     בקצב מהיר, מסביב לעיר בשמיים ירח כמעט מלא, כמעט אמצע חודש. בכביש מפותל, הקצה רחוק וחשוך ורוח טובה שמכה בפנים.   יפה פה, ככה עם האורות. ואת אומרת שהעיר יפה, ויש יפות ממנה. אז אני חושבת שיש יפות ממנה, אבל אין יפות כמוה.   הנשימה מהירה, אבל נקיה ומשוחררת הרבה זמן לא הרגשתי כל כך רגועה. הרוח מכה בפנים, מלטפת את שערותיי עושה טוב לגוף, ויותר לנשמה.     להדס :)    

בעזרת ה'.     אחרי פרידה זה קצת כמו לפני פגישה. בשניהם יש מבט לא ברור בעיניים, מין ריק שתופס מקום גדול מידי.   אנשים משתנים, טועים, בוחרים. צלליות של בתים, אורות רחוקים העיר הזאת יפה בלילה, אני נעצרת להסתכל אני יודעת להחליט, אבל לא תמיד להבטיח.   שירים שמחים ועמוקים, עכשיו כאן רצויים. כמעט שנה, ואני כבר אחרת. איך זמן יכול לרוץ, ולשנות, ולהגדיל, אבל אף פעם לא להשכיח או להעביר.   אנשים שיודעים, מתנצלים, והולכים. מביטה בכביסה מתנופפת, ברוח לא מורגשת בילד של השכנים שחוזר מהגן, השפתים מתקפלות לחיוך. הכל אותו דבר, אבל כלום לא מרגיש מוכר.   ואחרי הכל, תמיד ידעתי שאחזור ואהיה יותר אמיתית. ככה שאולי יש קצת הבדל, אולי זה לא כמו לפני פגישה.

בע"ה. אומרים שנסעת לנשום אוויר קצת אחר, כי ראית שאני לא צריכה אותך יותר. כשאני שמחה וטוב לי-את מרגישה לא שייכת, ובלי לומר שלום את פשוט נעלמת. יכולת לשאול אם אני רוצה שתשארי, ואולי אני אלמד להתחלק איתך בשמחה שלי אבל לא השארת שום כתובת, או איזה מידע שאוכל לחפש אותך, ולומר שאת עוד נחוצה. אומרים שאת מסתירה כנפיים, באיזה מעיל גדול ורחב. ובכלל, הרבה אומנים כותבים עליך עכשיו. אבל את לא יודעת, כי את כבר לא קוראת שירים את ברחת, ולקחת לי איתך את כל המילים. יכולנו ביחד ללמוד לכתוב גם על הטוב, להראות את השמחה, להגיד קצת תודה. תעשי לי טובה-אני יודעת שאת עוד בתוכי, קצת קשה לי בלעדיך, אז אולי תחזרי?

אהבתי לראות איך אתה נופל. נשבר, מתרסק ובטוח שלא תקום יותר. כשהיית חוזר על ארבע ומתחנן שאתן לך הזדמנות לבקש סליחה- כ"כ נהנתי להיות קרה ומגעילה. רציתי שתשנא אותי עד כאב, כמו שהכאבת עם האהבה שלך. לפעמים אני כן חושבת עליך, לא אגיד שלא. אבל זה רק בסגנון של מה מצאתי בך כשרציתי אותך?! שונאת לראות אותך כשטוב לך. זה מזכיר לי את כל הסיבות שהיו לי לאהוב אותך.

כבר שנה אני רואה את אותה תמונה, אתה עם הכעס הבלתי נשלט, והיא עם האדישות שעל פנייה קיבעת. כלום לא זז, דבר לא השתנה. ואני מרגישה איך גם אלי מין אדישות חדרה- איך גם אני התרגלתי לחיות בתוך מציאות קיימת. --כמה שהיא מעוותת-- כבר שנה לראות אותה צוחקת מיאוש, ובוכה בתקווה. הכל אצלה התהפך, כלום כבר לא כהרגלו ככה זה כשמקבלים סטירות במקום הגנה, שבמקום התרופה, אתה הכאב. רגע מתעודדת, ואחריי שעה שוב נופלת, כי אתה באת והחזרת אותה למקום הנמוך, לשפל שבאדם שלא יכול לשלוט בעצמו, לשחיתות בפגיעה בחלשים שאין להם יכולת להגן על עצמם. --בפגיעה בבת שלך-- וכבר שנה אני רואה אותה נלחמת בעצמה, במקום בך. ובכח שותקת. וכואבת עוד. היא קיבלה אומץ להגיד לך להפסיק, לא שזה עזר. ואתה צחקת והתעלמת. לעולם לא תיתן לה לקום- כי גם בדקה של שמחה נטולת מעצורים אין לה ברירה מלזכור שזה עוד מעט יגמר. שתכף תחזור-יחזור הכאב. ואתה זרקת אותה שוב, בלי אהבה. בלי אמון. בלי תקווה. כי הזכות לבטחון הכי בסיסי שיש לכל ילד נגזל ממנה מראש. מה היא עשתה לך? נולדה?! --תשמע, זאת כבר אשמתך-- כבר שנה אותה תמונה. ועדיין לא עשיתי כלום. רק חוזרת על צעקה, שכשסיפרה לי צעקתי-- על איזה רשע.. רשע! --אתה אפוטרופוס, אבל היא לא רכוש-- :-:-:-:-:-:-: לפני שנה פרסמתי פה קטע 'לא נשאר דרך לאהוב'. עכשיו רשמתי סוג של המשך בשבילו, מראיה של אחרי שנה, לא כמו מיד אחרי שהכל היה כ"כ טרי, כ"כ חדש, כ"כ ראשוני. http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_read.aspx/14114

בחרת להזכר בכל הרוע והכאב בחרת להבין מה בדיוק היה שם, ואיך זה קרה. בחרת להתנתק. גם מאלה שלא רצית להשאיר הכל מאחור, כי מה שהיה-היה. בחרת להלחם נגד הרוע לרפא את הכאב, לחיות את ההווה. את בחרת לשכוח, למחוק את הכאב לקום כל בוקר מחדש, ולהשתדל להתמקד רק בהיום. את החלטת שלמרות מה שהיה-יהיה לך עתיד! וע"י בחירה לזכור ולשכוח, לנסות לחייך ולשמוח. את בחרת להתנתק ולחזור, להלחם ולשבור. אבל מהמקום הזה- את בוחרת לחיות. -- אין לך מושג כמה אני מעריצה.

איזה כאב היה בי כשנשכבתי על המיטה והתפרצתי בדמעות, כזאת צעקה יצאה ממני והוציאה איתה את כל מה שנאכל בי. כמה שנאה הייתה בטירוף שגרם לי לפגוע בעצמי. --אף פעם לא הצלחתי באמת להיות מזוכיסטית, אבל הכל ביחד גרם לכל תא אצלי לצעוק לזה. איך שזה כאב..-- ואיזה רוגע יש בי עכשיו-להרגיש שאת הסימן שהכאב והטרוף השאירו עליי.

בע"ה. כשאהבתי דיברתי. שמחתי ודיברתי. כאבתי, בכיתי ודיברתי. וכשאהבה שלי הפכה לשנאה, כבר לא אותו דבר. עדיין אליך, כבר לא מדברת-- צועקת. בוכה וצועקת. מתייסרת. הייתי כ"כ לבד, לא רציתי להאמין בך, לא האמנתי בכח. ופעם אחת, כשנשברתי, מתוך הדמעות צעקתי אליך, עליך. ולשנייה תפסתי את עצמי והבנתי שאולי אני שונאת אותך, אבל אני צריכה אותך. אני יכולה לאהוב, יכולה לשנוא אבל אף פעם לא יכולה בלעדיך. אפשר להיות בעד ה', אפשר להיות נגד ה', אבל א"א להיות מבלעדי ה'.

בעזרת ה'. אדום. אדום חזק. ראית את הדם זורם, ולא הפסקת. זה כאב, את לא אמרת שלא אבל הרגשת שאת עושה משהו, --אולי מצילה את עצמך, אולי מקדמת אותך לדרכים יותר חזקות להזיק לעצמך. שחור. שחור חזק. הרגשת בתוך סרט שחור שזז, ולא עוצר. הרגשת את זה בכל הגוף. ובנשמה. ירדו לך דמעות, חשבת --שאולי את מזוכיסטית, אולי את סתם אחת שכואב לה ומוציאה את מה שבנשמה ע"י כאב בגוף. שניהם כאבו לך חזק.

בעזרת ה'. "לשם איש לא יתקרב. וגם אם תאמר שאתה אוהב, שנשבר לך הלב..." (מירי מסיקה) סגרתי את עצמי בחומות, שמתי מנעולים. זה גבול שאף אחד בעולם לא יוכל לעבור, כולל לא אני. עד הסוף-לעולם לא תבינו, אני לא אתן, לא אדבר, לא אסביר. אהבתכם ודאגתכם יגעו בי, כמעט ויעצרו שם, לא יתקרבו לשום מקום מעבר. אני שומרת נגיעה מדברים שמכאיבים, וגם מכאלה שיכולים לעזור. לפניי הסורגים שלי יש נקודה קטנה של כאב, נקודה שבה מתאסף הכל: כל האהבות, הכאבים. וכל מה שאתם לא מבינים, כי אני לא מסבירה. הנקודה גדלה והיא תתפוצץ, אבל לא יקרה כלום. החומות יגנו עליי שוב. אל תנסו, מה שלא הבנתם-גם לא תבינו לעולם, כי לימדתי אותי שתיקה. [והיא עוד מחכה.]

בע"ה. הכאב הזה שגרמת לי- מכה בי עוד, ולא יעבור לעולם. המכות שנתת לי- השאירו אצלי סימן. ההלם שלי עדיין זוכר, עדיין מרגיש כמו אז על הרצפה, כשהייתי מוטלת חסרת אונים. אני רואה שוב ושוב את הדם בעינייך, את המבט הקר והמפחיד. זה רודף אותי ולא עוזב. אני עדיין זוכרת את הכאב הזה.

בע"ה. רק לא להיות שונה, רק לא להחשב אחרת. תמיד איתם, שלא ישימו לב שאת לבד. את חושבת אחרת ומדברת כמותם. תעשי דברים בלי להבין את הסיבה-כי את נמצאת איתם. את רק עוד חלק מכולם. סתם עוד אחת, ולא יותר. ככה אף אחד לא רואה את מה שאת באמת. לא יסתכלו עלייך מעבר. את מכסה את המיוחדות שלך ומתיישרת לפי הנורמה, כולם זה העיקר. תצאי! תפרצי! יש בך עוצמות שאת לא מראה ולא רואה בעצמך. תראי מי את באמת, למה את מסוגלת. -- רק דגים מתים שוחים עם הזרם.

בע"ה. דיברת על כאב, לא ידעתי מה לומר. בכית על אטימות שהייתה כ"כ פוגעת ולא מתאימה. ושתקתי. הבנתי עד כמה האדישות הזאת הרסה אותך רק שדיברת על החיים שמעולם לא דיברת עליהם. דיברת על המצב ששנאת שאני מדברת עליו. רצית אותו. אמרת שזה הפתרון היחיד. לא ידעתי מה לומר, לא ידעתי איך להרגיע אותך, איך לעזור. בד"כ המצב הפוך- אני בצד שבוכה ואת הנשמה שתמיד יודעת איך לגרום לי לחייך מחדש. אז רק רציתי שתדעי- אני כאן איתך. אין לי מה להגיד, אז יחד נתגבר. גם בשתיקה. אורית, אני אוהבת אותך.

בע"ה. הדבר הכי בטוח בחיים זה המוות. ב100%. ובכל זאת כשזה בא - זה מכאיב. וכשזה בא אחריי יסורים של שנים - זה עוד יותר מכאיב. עוד נשמה נפרדת מהגוף, עולה לשמיים. עוד בן אדם שעכשיו נדם ויותר לא ינשום לעולם. אלמן ושני יתומים שעדיין לא הגיעו למצוות, צועקים על הקבר - למה היית חייבת למות?? היא עכשיו למעלה בעולם האמת, ואנחנו כאן לא מצליחים להבין- איך התפילות לא שינו את הדין. היא סיימה את התפקיד שלה, ועדיין קשה להבין שבסוף כולם מתים. לזכר מִלכה מוריס, נלב"ע בט"ו בשבט ה 'תשס"ט.

בעזרת ה'.   בתמונה הזמן קופא, הוא נשאר בפוזה אחת. כמו בזיכרון.   רק תמונה שלך נשארה לי אני שומרת אותה אצלי. שם יש חיוך, למרות שלא תמיד שמחנו. רק זיכרון.   רק תמונה שלך נשארה לי וזה קרוב, אבל רחוק מידי. כי אי אפשר ללטף, או להרגיש איזה מגע. רק זיכרון.   רק תמונה נשארה ממך, וגעגוע.  

בעזרת ה'. אני חושבת שאני מתחילה להבין, לאן הדרך אותי מובילה. אור שגדל עם הזמן מראה לי את הכיוון- לאן ללכת במקום החדש-ישן שהבאת אותי. עכשיו לפעמים זה קצת לא ברור, קשה לי להבין כשאני פה לבד. כי פתאום הלכת, ואני צריכה למצוא את הכל בעצמי, ולהתקדם, וליפול. ולקום. ונשארתי פה רק אני, עם אותה אמונה שהדלקת אצלי שהכל מאורגן ומדוייק, ומה שצריך להיות-הוא שיהיה. והכל מאיתו- הטוב, וגם הרע. ומה שנראה רע- הוא בעצם טוב גדול, שכרגע לא מובן. אולי התשובה תטהר לי קצת את הנשמה, ואז המחשבות המעיקות יעזבו אותי. אולי הבטחון יחזיר לי את השמחה, ויגרום לי להרגיש כמה אני חזקה. פעם תחזור, ותראה כמה גדלתי. "אל תשמחי אוייבתי לי, כי נפלתי-קמתי. כי אשב בחושך- ה' אור לי."

זה רק המחשבות שחזרו להעיק, גורמות לי לחשוב על פיספוס שאולי לא ככה זה היה צריך להגמר, אולי הייתי צריכה לוותר. כל החיוכים שהתחלתי לפזר גרמו לי קצת להסגר. וזה קצת מוזר לי שפתאום אני שונה, בלי מחשבות של נקמה. אם אני אלך-אל תחפשו אותי, לא בטוח שתוכלו למצוא. אולי מרחוק אני אצליח להבין מה בעצם אני רוצה מכם, ויותר, מה אני רוצה ממני. עכשיו החלומות שלי כל כך מוחשים, שאני כבר מפחדת להרדם. דברים שחשבתי שהרחקתי, ועכשיו אני לא יכולה להתעלם. אם אני אלך-אל תחפשו אותי, לא בטוח שתוכלו למצוא. אולי מרחוק אני אצליח להבין מה בעצם אני רוצה מכם, ויותר, מה אני רוצה ממני. וכשאני אלך-פתאום אני אבין שכל מה שאיים עליי-בכלל לא היה קיים ושפחדתי מעצמי, אבל ממקום רחוק פתאום אני אדע- שאני מסוגלת לחיות.

רציתי להתחנן, לבקש שתחזור אבל ידעתי שזה לא יעזור. אמרת שפקודה זאת פקודה, ואתה חייב ללכת. תרמיל גדול,רובה תלוי באלכסון, יוצר קמט בחולצה- ככה ראיתי אותך מתרחק בפעם האחרונה. קוראים לזה מסירות נפש להקריב את עצמך למען העם. אבל אצלי מאז הלילה שלא נגמר-החושך תמיד נשאר. אני שונאת שמצפים ממני להיות חזקה, כי ככה רצית אתה, ולא משנה שגם אני רציתי משהו-שתשאר. אני לא צריכה אותך מלאך בשמיים, הספיק לי שאתה כאן, עומד על הרגלים. ולפעמים בלילה אני רואה אותך בחלומות, ואז מתעוררת בצעקות. אבל אתה כבר לא שומע כי למלאכים אין אוזנים. ואתה לא חוזר, אז כנראה שגם רגליים אין להם. לא רציתי אותך גיבור ציבורי, הספיק לי שהיית סופר מן הפרטי שלי. וכשאנשים באים ומספרים סיפורים, ומדברים עליך בזמן עבר- אני אוטמת את עצמי ומחייכת באדישות. ובפנים, לא מצליחה להפסיק לבכות. אח שלי, אני יודעת שזה אגואיסטי לחשוב ככה, אבל אתה תסלח- שלפעמים אני חושבת שאולי בכ"ז נשארת ומישהו אחר נהפך למלאך..

כח המשיכה קובע שעצם ימשך תמיד למטה- ואני איתו. לא מצליחה להשאיר את הראש מעל המים ליותר משבוע. כולם נופלים וקמים, אמרתם לי תמיד- עוד קלישאה. כי גם אני למדתי לומר 'יהיה טוב' ולדעת שיהיה רע. אף פעם לא ידעתי להציג, אבל גם לא חשבתי שיש לי קהל. אני עדין לא מבינה איך מים לא נגמר של דמעות ומילים עברתי לחייך בשתיקה. כי יש מי שחושב שאני תמיד צוחקת. אף פעם לא תבינו מה קורה כשאני נעלמת במסכה של אדישות. ואיך שבפנים הכל שבור ומרוסק למרות שהפנים שלוות. המקום בתוכי שהפסיק להאמין מנסה למצוא משהו חדש להאחז. לבטוח. ורק המקום ששכח מה זה לאהוב- לא יכול יותר לסלוח. אבל כשיש מי שרוצה לראות אותי שוב צוחקת- אני שוב מחייכת ושרה. ונכון שאף פעם לא ידעתי להציג, אבל גם לא אני בחרתי בעולם כבמה.

במשחק של חיים אני עומדת מולך לוקחת נשימה עמוקה, אחרונה. יודעת שאני יכולה להחליט לפרוש, להסתובב אחורה, לקחת את עצמי וללכת. הרגלים עומדות תקועות במקום זה מבחן שאני חייבת לגמור, רוצה לעבור, רוצה ליפול פה. הפחד הורג אותי עוד לפניי האקדח. ואתה פה מולי, כי אתה מנצח אם היית מפסיד- האקדח לא היה אצלך. ואני פה, מולך. ואתה רואה שאני מפחדת, אני יודעת את זה, כמו שתמיד ידעת לקרוא אותי בעיניים עצומות. אתה לא אומר כלום, וזה לא חשוב כי אני זאת שבחרתי להשאר. ואתה פה מולי, כמו תמיד-מנצח לעולם לא תפסיד. האקדח הזה טעון, בידיים שלך-- מכוון אליי. רולטה רוסית, הימור אחרון על חיי לך זה לוקח יותר מידי זמן. כל שנייה בשבילי היא כמו נצח שלא עובר, אז פשוט תלחץ כבר על ההדק.

בע"ה. את רצית שליטה, או לפחות קצת בחירה חופשית להחליט בעצמך, לבחור לעצמך איך יראו חייך. יכולת להעזר במספריים, אבל לקחת אולר כדי לחתוך בחדות, לקרוע בחוזקה חוטים של קשרים שעשו אותך בובה. כשנקרע החוט האחרון התחלת להתגלגל ולא יכולת לעצור- לאט נסחפת לעולם שהכל בו עובד מהר. עכשיו את משועבדת לחלומות של אחרים. את שלטת ובחרת בעצמך, וחוץ מאת עצמך, וקצת עזרה חיצונית אין לך את מי להאשים. [ואולי היה עדיף להשאר בובה על חוטים.] "ואיפה החיים שלך היום, אה?! מערכת וויתורים גדולה. זה לא אמיתי שמחפשים, זה רק הרגש שחוטף מכה..." [עברי לידר.]

בעזרת ה'. תמיד ידעתי שהיא עם משהו אחר, איתנו- אבל רחוקה ממנו מרחק שא"א לעבור. מחיצה ששום דבר בעולם לא יוכל למחוק. היה לה סוד, משהו שהיא לא אמרה לאף אחד. גם לא לי שהייתי איתה הרבה. אולי רצתה לומר ופחדה מהתגובה? אולי לא ידעה איך להתחיל ולמה בעצם שיהיה לי אכפת. היא לא סיפרה, ואני לא ניסיתי לשאול. היה בה משהו. היא גרמה לאנשים לאהוב אותה. אבל היא לא אהבה אף אחד, לפחות לא הראתה את זה. היא בבת אחת גרמה לאהוב ולשנוא אותה, להתקרב ולהתרחק. היא לא הייתה נחמדה. בכח. היה בה כ"כ הרבה כח של אהבה ונתינה אבל היא הסתייגה מהם בכח. כאילו פחדה להיות כזאת. היא לא יכולה להיות נחמדה. לפעמיים היא הייתה נותנת למה שהיא באמת לצאת, אבל הייתה תופסת את עצמה ובכח, בכפייה מתאכזרת בחזרה. לכולם, אבל בעיקר לעצמה. נתתי לה להבין שאני איתה, קונה אותה, מבינה שהיא כזאת. אבל ידעתי שלא. הכרתי אותה. יותר ממה שהיא נתנה לי להכיר, יותר ממה שהיא רצתה שמישהו, כולל עצמה, יכיר היא רצתה להיות כזאת, אני לא הפרעתי לה. אמרו שאני חברה טובה שלה. לא יכולתי להסביר שלא. שהחברות ביננו היא לא משהו אידיאלי. זה לא בא ממקום של אהבה, זה היה קשר אחר. משהו עמוק מבפנים שגרם לי לתקשר איתה. היינו הרבה ביחד, אבל אף פעם לא ידעתי מה היא באמת. אני לא דיברתי איתה על מה שהפריע לי כי אני לא יכולתי לדעת מראש מה תהיה התגובה. והיא, ילדה סגורה. היינו מדברות על הכל, חוץ מעל הכאב האמיתי. הרגשתי שהוא שם, כי גם שלי קיים. בן אדם עם כאב מבין בן אבל היא לא נתנה לי להגיע, ואני לא ניסיתי להכנס. עד היום יש בי אשמה, כביכול הייתי האדם הכי קרוב אלייה. ידעתי שמשהו מפריע, ולא ניסיתי להגיע. היה לי ברור שהכאב שלה חזק ולא עובר, אבל לא ידעתי איך לפתוח את זה בדרך שהיא תענה לי ותדבר. אז השארתי את זה סגור. היא רצתה עזרה. רצתה שיוציאו אותה מהמקום שהיא בו. זה היה ברור! היא נתנה את כל הסימנים, צעקה "הצילו!!!" אבל הראתה כאילו היא לא באמת רוצה את זה. אני לא התייחסתי, והיא הגיעה למקום שאין ממנו חזרה. ,,,, אני לא יודעת אם זה קשור למונולוג, אבל זה מה שנראה לי הכי מתאים. חלק מיזה אמיתי.

בעז"ה. מילים עם משמעות ועוצמה נמצאות אצלי במח, ורוצות לצאת. אבל אני יודעת- בדיבור, יאבד כוחן וישארו יבשות, ורק יעשו בלגן. ידעתי שאם אגיד אותם אולי הם יחזירו, אולי הם יפצעו בחזרה ויגרמו להבין את הכאב שבי. חשבתי שאולי עם דמעות הם יצאו ממני ויתנו לי מנוחה, יפסיקו לגרום לי להרגיש שאני מכאיבה לעצמי. אבל הדמעות יצאו, והמילים נשארו בראש, מזיקות. אז לא אמרתי כלום, ואתם חשבתם שזה כי אין לי מה. אני הבנתי שלפעמיים עדיף לשתוק.

בעזרת ה'! הצעקה שלי, שיצאה מהכאב לא שברה שום חומה. הדמעות שבאו אחרייה סתם בוזבזו, לא הייתה להם תקווה- הם לא יכלו להועיל. ורק השתיקה, שהסתירה את הכל גרמה לי להרגיש. ורק רציתי להעלם.

בע"ה. עזבנו מהר, הגענו רחוק כל אחת בכיוון אחר. לא רצינו להסתכל אחורה, להביט אחת לשנייה בעיניים. ניסיתי להסביר, את לא הסכמת להקשיב. הפסקתי להרגיש, עברתי לאדישות הקבועה שתחשבי מה שאת רוצה. לא היה אכפת לי לסגת-אם רק היית נותנת. רציתי לוותר, להוריד מעצמי לקבל כל דבר העיקר לשבור את השתיקה, לחתוך את המתח. את בטוחה שלא אכפת לי אני לא מנסה להסביר אחרת. אין לי כח לעבוד קשה. דווקא כי זאת את. על אנשים שיותר חשובים לי אני נלחמת יותר חלש, מרימה ידיים יותר בקלות. נכנעתי.

בע"ה. אבא ואמא, למה לא עניתי לכם? יש סיבה אחת: אתם מתנהגים כאילו שאני הזבל שלכם! צועקים עלי, מרביצים לי, מה לא עושים לי?! אתם לא באמת ההורים שלי! כבר אין לי רגשות כלפיכם! אתם פשוט לא שווים ת'יחס שלי, ת'רגש שאתם מנפצים בעולם. את כל מה שכבר הרסתם, כל פעם שפגעתם, כל פעם שהרבצתם. אתם פגעתם בי שנים. הרסתם בי הכל. כאילו שאני איזה כלב או משהו. ולא, המצב הזה לא ימשך עוד הרבה זמן. אני יכולה להבטיח לכם. בקרוב, אנשים שמבינים בעניים, בעניין של הורים מכים יטפלו בכם. אני רק צריכה לפתוח את הפה לאנשים, במקומות הנכונים וזה יקרה. בקרוב. הורים מכים זה בעייה נפשית. הבעייה בכם. אין שום סיבה שאני אסבול ממנה. יש לי עוד אחים, לכולם אתם מתנהגים יפה, מכובד. ורק אליי אתם מתנהגים כאילו אני הזבל שלכם. אז אני מוכנה להסביר לכם שגם לי יש רגשות כמו לכל בן אדם!!! אז תפסיקו!!! זה שאתם ההורים שלי לא מקנה לכם שליטה עליי, לא נותן לכם את הרשות לעשות בי מה שתרצו. אתם חשובים שאני לא סובלת מהמצב הזה?? שכמו שאני לא מתייחסת-ככה אני לא מרגישה? אני איתכם גמרתי! אין לי יותר דיבור עם אף אחד מכם! אני לא מדברת עם שונאים שלי! אהבתי.[היום כבר לא.] בתכם לשעבר. -- מעריצה אותך. [][][][][][][][][][][] שיהיה ברור- לא רשמתי את זה עלי. חברה שלי, רשמה באמת משהו כזה להורים שלה שאבא שלה באמת אב מכה. אני רק ערכתי אתזה ופירסמתי.

בע"ה. יש אנשים אחרים, אנשים חכמים, אנשים מוכשרים. להם הכל טוב בחיים. העולם מעוות והם זורמים העולם מתייאש והם מצליחים. ויש שמחוץ למסגרת אלו שגדלו בצורה אחרת. תמיד נתקעים, נעצרים, עומדים. עם הכוחות שלהם, וזו לא אשמתם עם הלב שלהם שבוער בשתיקתם. -- וכדי להצליח להיכנס למסגרת, צריך לצאת ממנה. להילחם נגד הזרם, לבעוט בו חזק ולהצליח. טלי, מדהימה אחת! מאמינה בך כ"כ!!! אוהבתותך.

בע"ה. "...תעשי ותלכי, תלמדי ותראי איך ברגע, ברגע כובשים ת'עולם תצרחי, תשתקי..." (נינט טייב, היא יודעת) כולם תמיד אומרים לך, הם תמיד קובעים לך. חושבים שהם יודעים יותר טוב ממך. קומי, שבי, בואי, לכי. הם יקבעו לך מה לעשות. לא שואלים, הם אומרים- בטוחים שהם הכי חכמים. תאכלי, כי ככה הם דורשים. תחייכי, כי ככה הם קובעים. תולים בך ציפיות ורוצים שתעמדי בהן אבל את רוצה לחיות לפי עצמך. חושבים שאת מסוגלת לדברים שאת לא רוצה, ואת צריכה לעשות אותם, אין לך עוד אופציה. צוחקת-כי ביקשו. באה-כי התחננו. חיה-כי לא השאירו ברירה. את לא רוצה לחיות לפי דבריהם, אבל את מקשיבה. כי הם -ככה טוענים- תמיד צודקים. לטלי(ש).[וגם לי.]