גלים

הם ישבו שניהם לבד, אף אחד לא רצה להיות בחוף המשונן והסלעי מלבדם.

אהבו אותו כי תיאר את הרגשתם.

הם ישבו על רצועת החול הדקה שהייתה סמוכה לפני המים. חול לבן. יפה.

'פסטורלי' הוא חשב בציניות, סוקר את הנוף 'כמה מתאים'.

היא ישבה לידו, גורפת ללא הפסקה תלוליות קטנות של חול , נאנחת חרישית עם כל גל שהגיע ופירק אותן.

"תראה" היא אמרה פתאום, מפרה את הדממה בת חצי השעה בה עסקו איש במחשבותיו.

הוא הביט בתלוליות החול ששוב נשטפו עם הזרם.

"נראה לי שהם... שהם התפרקו ככה, לא כאב להם מידי. פשוט הגיע הזמן שלהם לסיים,

ובא הגל ש... לקח אותם בחזרה אל ה... מקום הטבעי להם"

הוא שתק, עדיין לא עיכל, ולא רצה להגיב בלי לחשוב היטב.

ידע שהיא עדיין שבורה כל כך, מתחת למעטה האדישות השקטה שהצליחה לשמור על פניה.

היא החזיקה בידה צדף, ממששת אותו בעצבנות.

נראה ששתיקתו הפריעה לה, אך מה יכול היה להגיב?!

הוא ראה את ליבה רוגש עם הגלים, נשבר אל הסלעים כמותם,

מתיז רסיסים לכל עבר, נוצץ כזכוכית מנופצת.

היא זרקה את הצדף למים, רחוק.

"הנה" קראה אליו "ככה כולם מתים" היא החלה לתפוס צדפים בחופנים,

משליכה אותם הרחק אל תוך המים הזדוניים

שלפני שבוע... לפני שבוע בלבד...

"ככה, ככה הם מתים" כמו אחוזת טירוף השליכה אותם למים, במהירות הולכת וגוברת.

הוא קיווה שעוד מעט תתפקח משיגעונה, מהכאב האיום שאחז בה,

וידע שגם אם לא- הוא יאהב אותה לעולם. האחות הקטנה שלו.

וכשתמות גם היא- יחרב עליו עולמו.

היא גרפה את הצדפים למים, ממלמלת כל העת בטירוף וכאב

"ככה, ככה הם מתים. כולם ימותו בסוף. כולם יסבלו עד המוות.

ככה הם מתים, ככה..-"

לפתע היא פנתה אליו, מחייכת ובוכה.

"אתה יודע?" שאלה "כולם מתים בסוף.

כולם סובלים עד המוות.

איני רוצה לסבול.

אני—"

וקפצה אל הגלים.

הוא ידע שלא יוכל להציל, ולא ציפה מהגלים להשיב לו אותה. הוא איבד את אמונו בהם מזמן.

ובלי לומר דבר, רק הוריד את עיניו,

וכשהשמש שוב זרחה, הים אסף אותו אליו.