הרופא, דניאל, הגיע למחרת היום. ארבעת הילדים המודאגים ישבו יחד בסלון הקטן וחיכו לתוצאות.
לאחר כמחצית השעה יצא הרופא מהחדר בפנים מודאגות. עדי נשארה לשבת כשניצן בחיקה, בעוד דביר ויונתן קמו לקראת הרופא כמעט מיד. "מה יש לו?" שאל יונתן בדאגה.
"לאביך יש שפעת חריפה ודלקת ריאות." דניאל עצר לרגע, מביט בעיניו הטובות בניצן הקטנה, שהתכווצה במקומה לשמע הדברים. "מחלתו נובעת מהתאמצות יתר. הוא עובד קשה מאוד. קשה מדי. הוא מתיש את עצמו ולכן חלה." הוא השתתק, בוחן את השפעת דבריו על הילדים. ניצן נותרה מכווצת, דביר ועדי נראו מודאגים מאוד. יונתן ניסה אף הוא להיראות חושש ומודאג, אך עיניו הזועמות הסגירו אותו. עדי תקעה בו מבט חושד, אך יונתן התעלם ממנה. פתאום הוא התעניין בציפורניו הרבה יותר מאשר בדבריו של הרופא. עדי גלגלה את עיניה והפנתה את כל תשומת ליבה לדוקטור.
הרופא הפנה מבטו מהם והמשיך בדבריו: "אני ארשום לו תרופה. הוא צריך לנוח ולא להתאמץ כפי שהיה רגיל. אין זה טוב לבריאותו שהתרופפה. רק, תגידו, האם הבחנתם בחולשה מסוימת בזמן האחרון?"
שלושת הגדולים נדו בראשם לשלילה.
רק ניצן הרימה ראשה מעט ואמרה בקול רועד: "שבוע שעבר, ראיתי אותו קם באמצע הלילה ומקיא," היא השתתקה. 'אוי, לא...' חשבה לעצמה. 'אולי זה אומר משהו נורא?'
"נו? ומה קרה אחר כך?" עודד אותה הדוקטור להמשיך.
אחיה הביטו בה במבט חושש ולא אמרו דבר.
"אחר כך הוא חזר לישון. בבוקר ראיתי שהוא עייף נורא," השלימה ניצן במשיכת כתפיים.
האחים הבוגרים נראו המומים. עדי הייתה הראשונה שהתעשתה: "ראית את אבא חולה, ולא ספרת לנו?"
"סליחה..." מלמלה ניצן. "לא חשבתי לספר. זה הדאיג אותי נורא ולא חשבתי על כלום..." היא כמעט פרצה בבכי של אשמה וצער ובהלה.
דביר הרים את מבטו: "דוקטור, מה זה אומר?"
הרופא התאמץ להעלות חיוך מעודד על פניו. ניסיון שהניב חיוך קל בלבד. "אני לא יכול לומר לכם. יכול להיות שזו הייתה חולשה חולפת. בכל מקרה, אשוב לראותכם בעוד שלושה ימים. יום טוב ורפואה שלמה!" איחל בחום. הוא ריחם על ארבעת הילדים הללו, שצרות ניתכו על ראשם כמעט בקצב של גשם היורד מהשמיים. לבסוף נתן בהם מבט מעודד ויצא.
דביר נראה קשוח ועצבני מעט. הוא קם והחל מסתובב בחדר סחור-סחור.
ניצן הייתה מכווצת וחששה מאוד לקראת הבאות. היא ידעה: משהו לא טוב קורה כאן. על זה היא יכולה להעיד בכך שדביר עוד התהלך בחדר בהבעה עצבנית. היא נצמדה לעדי שהבעת פניה הייתה חתומה ונוקשה וצפתה ביונתן, ששיחק בכיפה הקטנה והירוקה שלו ונראה מודאג ומבוהל אך בה-בעת חסר אונים משהו, כועס וזועם. נראה היה כי עמד להתפוצץ.
"יונתן... יונתן?" ניצן קראה לאחיה בקול שקט ועדין ושפשפה את עיניה.
יונתן נשא את עיניו. מראה פניו נראה מבהיל אך כואב באותה מידה. "למה?" הוא לחש.
אחיו הביטו בו בשאלה.
"למה?" הוא חזר ושאל. הפעם בקול רם.
"למה מה?" העזה עדי לשאול. היא נראתה פתאום מרוטה ומותשת.
"למה?!" חזר יונתן, כמעט צועק - "למה דווקא אנחנו? למה הכל קורה לנו? למה?!"
"מה קרה לנו?" השיב לו דביר בשאלה. העצבנות נעלמה מפניו כמעט כליל והוחלפה בתימהון על דבריו של יונתן.
"אמא מתה, אבא עומד למות גם הוא, אין לנו כסף, ועדי..." הוא השתתק ונעץ מבט נבוך ברצפה.
ניצן חשדה שהוא בוכה. 'יונתן בוכה?! אבל יונתן גדול!' חשבה לעצמה. 'אם הוא בוכה, אז מה איתי?' היא התפתתה לפרוץ בבכי, אך מילותיו של יונתן הסבו את תשומת ליבה. "אבא עומד למות?" היא קפצה ממקומה, שוכחת מהרצון לבכות. "לא!! אני לא רוצה שהוא ימות!"
"הוא לא ימות!" כעס דביר. הוא מעולם לא היה בריון ולא התנהג באלימות, אך באותו רגע התחשק לו להנחית סטירה מצלצלת על פניו של יונתן. שיבין. שיפסיק עם הפסימיות הזאת שהרסה אותו וערערה את שלוותו.
"הוא כן!" החזיר לו יונתן, שוכח ממבוכתו. "אבא ימות ואתה יודע את זה! ראית את הרופא, נכון? שמעת מה שהוא אמר, נכון? אז למה את מתווכח בכלל?!"
"תפסיק כבר! אבא יבריא. הוא בסדר! הוא תמיד היה חזק מכולם פה! זוכר שאתה היית חולה? שהיה לך אפנדיציט? הלכת לבית חולים. ובזכות מי הבראת? בזכות מי עברת את הניתוח בלי שתעשה בעיות מיותרות ובלי שתחולל מהומות שלמות כי פחדת? בזכות אבא. הוא עזר לך. הוא היה חזק ואופטימי ועודד אותך."
"תשתוק. תפסיק! זה לא נכון!!" קרא יונתן. הוא היה רגיש בעניין האפנדיציט שהיה כשנתיים לפני כן – כשעוד היה בכתה ו' - ולא הסכים לדבר על הנושא יותר מדי. הניתוח שעבר, התקופה שלאחר מכן. את הכל הוא עבר יחד עם אביו שלקח חופשה מעבודתו והיה איתו כל הזמן. אבל הוא לא היה בטוח שזה רק בזכות אביו שהבריא.
אולם דביר חשב כך והאמין בזה. זה הציק ליונתן מאוד. הלוא הוא זה שעבר את הניתוח! הוא זה שסבל במשך יותר מחודש כשהסתכל כשקנאה בוערת בחזהו על חבריו ששחקו במגרש בעוד עליו זה נאסר!
"זה נכון ועוד איך!!" זעק דביר בתשובה. "אתה יודע שזה נכון, אז תפסיק כבר להגיד שאבא ימות! למה אתה מתעלם ממה שאומרים לך?" הוא זעם כשיונתן הפנה אליו את גבו, תנועה שנראתה לו ילדותית ומעצבנת. הוא משך בכתפיו של יונתן בגסות. "תסתכל לי בעיניים ותפסיק עם העקשנות הזאת. למה את מתעקש להראות טיפש? אתה יודע טוב מאוד שאבא לא ימות! זו רק שפעת!"
"שפעת חריפה ודלקת ריאות," ציטטה ניצן בשקט את דבריו של הרופא.
"נכון!" קרא יונתן. "אתה רואה – יש סיכוי שיקרה משהו רע ונורא!"
לא, אבא לא ימות, מה פתאום! הוא ימשיך לחיות, זה ברור. אנחנו נמשיך בחיים השקטים שלנו, עד שהנסיך שלי יבוא. אז הכל יהיה מושלם.
"תפסיקו!!" צעקה עדי על שניהם - "איך אתם לא מתביישים?! ניצן בוכה ואתם, במקום לשים לב אליה, להתחשב, לשמור על שקט בשביל אבא - שצריך לנוח! - אתם לא מפסיקים לריב! תפסיקו!"
שני הנערים השתתקו במבוכה.
"דיי, פשוט דיי! מה יעזור לריב?! אתם צריכים לעזור לאבא, לעזור לו להתגבר על המחלה שלו ולתת לו נחת, כי הוא יבריא! אבל הוא יבריא הרבה יותר מהר אם תשתפו פעולה ותעזרו לו! וכשהוא יבריא, הכל יהיה טוב, טוב, טוב!"
כעת היו אלה הבנים שדמעו.
ניצן נרעדה. "הם בוכים?" שאלה את אחותה הגדולה בחשש וזו הנהנה. "כן, הם בוכים קצת," ענתה לה. היא עצמה רצתה לבכות, אבל התאפקה. זה לא מתאים עכשיו. ניצן צריכה שלפחות מישהו אחד לא יבכה. היא תישבר. הכל בוודאי יראה לה נורא מכפי שזה באמת.
ניצן חשבה במהירות. 'אם הם בוכים, אז אני אחבק אותם. בטח הם יירגעו. ככה עדי עושה לי כשאני בוכה, לפעמים. וזה עוזר.'
"נכון?" פנתה לעדי, מבקשת תשובה.
"מה נכון?" תהתה האחות. לפעמים ניצן שוכחת שאנחנו לא יכולים לקרוא את המחשבות שלה, חשבה בליבה בחיבה. "נכון שאם אני אחבק אותם הם יירגעו?" שאלה ניצן.
"אני לא יודעת," השיבה עדי בכנות.
"אבל כשאת מחבקת אותי זה עוזר לי!" מחתה הקטנה.
"אז קדימה, חמודה," חייכה אליה עדי.
ניצן קפצה על אחיה הגדולים בחיבוק-דב חזק ורחב ככל שאפשרו לה זרועותיה הקטנות.
דביר צחק והניף את אחותו הקטנה והמתולתלת באוויר ואז החזיר אותה לזרועותיו, כשהיא צוחקת בעליזות. יונתן צחק גם הוא והדמעות נעלמו מעיניו כליל.
"את רואה!" קראה ניצן בחיוך ששתי שיניים קדמיות היו חסרות בו. הן נשרו לניצן בשבוע שעבר והעניקו לחיוכה ילדותיות ומתיקות. "החיבוק עזר!"
הפעם עדי הייתה זו שפרצה בבכי. אחיה הביטו בה בתמיהה. "אתם כל-כך טיפשים!" פנתה לבנים ומחתה לשווא את דמעותיה.
"טיפשים? למה?" שאל דביר בהפתעה.
'מה היא רוצה ממנו?' חשב יונתן בליבו.
"אתם באמת צריכים חיבוק כדי להבין שהכול יהיה בסדר? אני מאמינה בזה כל הזמן!" היא בכתה ודברה חליפות.
"את גם רוצה חיבוק?" שאלה ניצן בקול קונדסי. שלושת אחיה הגדולים פרצו בצחוק משחרר. דמעותיה של עדי התערבבו בבת-הצחוק שעל פניה עד שנעלמו.
"משוגעת..." מלמל יונתן והניד בראשו ברוב חשיבות.
"היי, זה לא יפה. אתה ממש רשע!" אמרה לו ניצן.
"ניצן, זה לא יפה!" קרא אליה יונתן. "זה לא יפה לקרוא לי רשע!"
"אבל אתה כזה," סנט בו דביר.
יונתן התכווץ.
"אני צוחק," אמר לו דביר כשראה שיונתן נפגע מעט. יונתן הנהן ונראה נינוח יותר.
"דיי, דיי. זה לא יפה, דביר! אתה רשע! אסור לקרוא ליונתן רשע ואתה קראת לו ככה אז אתה בעצמך רשע!" קראה ניצן שלא שמעה את דבריו האחרונים של דביר.
"רשעה את בעצמך," צחק דביר. הוא הניף אותה באוויר, גבוה עד מעל לראשו (גבוה יותר, גבוה!" צווחה ניצן בעליצות. "ששש! אבא נח עכשיו!" הסתה אותה עדי) ואז הנחית אותה על הספה ודגדג אותה עד שנחנקה מרוב צחוק. "חצופה קטנה," אמר לה כשהתפתלה וצחקה מהדגדוגים. "ככה את מדברת לאח שלך? את אומרת לו שהוא רשע? לא יפה, ניצנוש. את צריכה לכבד יותר את האחים הגדולים שלך." בתגובה, היא חטפה את הכיפה שלראשו והסכימה להחזיר לו רק כשהבטיח לה כי ישחרר אותה.
כשהצליחה להימלט ממנו – והכיפה עוד בידה - פנתה לחבק את אחותה הגדולה בחמימות. "בעצם, את כבר לא בוכה. אז את לא צריכה חיבוק. נכון?"
"סליחה? למה מגיע לי חיבוק רק כשאני בוכה?" העמידה עדי פני נעלבת.
"טוב, בסדר," צחקה ניצן.
היא סמנה לאחיה - שנראו נבוכים למראה ההשתפכות הרגשית של אחיותיהם - להצטרף אליהן לחיבוק החם. הם עשו כמצוותה והצטרפו אל הבנות בחיבוק מגושם, נבוכים עדיין.
רגע לאחר מכן, בצעדים מדודים, בקול צרוד, תשוש ולוהט מחום - הצטרף גם האב.
הוא לא היה נבוך כלל. למעשה – הוא היה גאה ושמח בילדיו.
* * *
באותו ערב, כתבה עדי ביומנה - בו החלה לכתוב לפני ימים אחדים -
אבא חולה. נורא חולה אפילו. אני כל-כך דואגת. בבקשה, שלא יקרה לו משהו רע.
כולם בבית מודאגים ורק ניצן המתוקה הזאת, שתהייה בריאה, עושה קצת שמח ומשתדלת לחייך ולהאיר פנים לכולם.
אני מקווה שמה שיש לאבא לא באמת כל-כך רע.
לא-לא-לא! אסור שיקרה לו משהו. זה יהרוס את כל המשפחה הקטנה והשברירית שלנו.
מה עוד יכול לקרות?
לא. אני חושבת שכבר קיבלנו מספיק על הראש.
עכשיו צריך להיות טוב.
הוא שם למעלה יעזור לנו.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
תגובהתגובות