שעת דמדומים. עדי אהבה שעה זאת יותר מכל. "זוהי השעה היפה ביותר." נהגה אימה לומר ולאמץ את בתה המתולתלת לחיקה. כשעוד הייתה בחיים.
בחיים.
עדי נאנחה. כמה התגעגעה לאימה. כמה כאבה את חסרונה. כמה...
היא מחתה דמעה סוררת שהתעקשה לגלוש במורד לחייה והניחה לזיכרונות לסחוף אותה. היא יכלה לשמוע את הקולות כאילו האנשים היו כאן לידה, חיים וברורים בדיוק כפי שהיו פעם.
עדי זכרה ערב אחד, בו היו רק אִימה והיא בבית. יונתן עוד היה ילדון פעוט ואביה לקח אותו איתו כשיצא עם דביר לקניות. עדי ואִימה ישבו על הספה הקטנה בסלון ודברו. עדי בעיקר הקשיבה למילים שזרמו מפיה של האם, כאילו היו מוסיקה נעימה וערבה לאוזן. "את יודעת, לפעמים קורים לנו כל מני דברים, טובים וגם לא כל-כך טובים, אך עלינו לקבלם וללמוד לחיות איתם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו." כך אמרה לה האם.
בהתחלה, עדי לא הבינה. "מה, אבל אמא, אם יקרה לי משהו, אסור לי להיות עצובה בגלל זה? מה, ואם העצב לא עובר? אני עדיין צריכה ללמוד לחיות עם זה? בכוח?"
האם חייכה. "זה לא בדיוק ככה," אמרה לה. "אמנם, יש אנשים שלא מבינים ובגלל זה הם פשוט שוקעים במרה שחורה. זה לא טוב. צריך ללמוד איך לתפקד. צריך לצאת מכל העצב שתוקף אותך כשקורה לך משהו לא טוב. כמובן, זה עוד כואב, זה עוד עצוב ולא נעים, אבל אפשר ללמוד לחיות עם העצב הזה ולשמור אותו בפנים." היא הפסיקה לרגע. "עכשיו את מבינה, ילדה שלי? את מבינה למה צריך ללמוד לצאת מהכאב שעוטף אותך? "
"כן, אמא. עכשיו אני מבינה," היא ענתה אז, למרות שעוד לא בדיוק הבינה, אך לא רצתה להציק לאימה בשאלות. משבגרה, היא הבינה טוב יותר והודתה בליבה לאימא שלה, שאליה התגעגעה כל-כך, שלימדה אותה את השיעור החשוב ביותר.
עדי התנערה מהזיכרונות ונאנחה שוב.
היא עוד יכלה לחוש את ידה של אמא שלה מחליקה בחום על לחיה, את חיבוקה הרך והאוהב, את קולה העדין לוחש: "זוהי השעה היפה ביותר..."
היא יכלה להריח את ריחה הנעים והחלומי, שהבריח כל פחד מליבה. היא יכלה לחוש ולאהוב את אימה בכל מאודה. אמא! בכה ליבה. אמא!
עדי נאנחה בפעם השלישית.
"מה קרה לך?" שאלה קול עייף אך שובב מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה לאחור במהירות. היא ראתה את אביה, אביחי, מחייך בתשישות.
"אבא!" נבהלה. "מה אתה עושה? אתה צריך לנוח, והרבה! אל תתאמץ. מה קרה לך? אם אתה צריך משהו, אתה יכול לקרוא לי או לבנים או לניצן! אתה לא צריך לקום."
"תירגעי." מלמל אביחי-"תירגעי." הוא התיישב בכבדות בכיסא הקטן שעמד בסמוך אליו ונשם אוויר צח מלוא ריאותיו. עדי הביטה בו בחשש, עד שידעה בוודאות שהוא בסדר. אז התרווחה בחזרה בכיסא הגלגלים ונשענה לאחור.
"מה קרה לך?" שמעה את אביה שואל בשנית בקולו השקט והמרגיע.
"מה קרה לי?" השיבה בשאלה והתחמקה ממבטו.
"ראיתי אותך יושבת במשך הרבה זמן ונאנחת פעמים לפחות. למה זה?"
"שלש פעמים," חייכה עדי בעצב.
"כן. למה? קרה לך משהו רע?"
עיניי עדי מלאו דמעות והיא לא השיבה.
"את חלמת. בעצם, זה לא חדש. את כל היום חולמת."
עדי זיהתה את החיוך שבקולו החם והמלטף.
אביחי הבחין בדמעות שמלאו את עיניה של בתו והמשיך לדבר אליה: "את חלמת וחשבת על אמא. אני צודק?"
דמעה טפטפה מעינה וזלגה על לחיה של עדי באיטיות.
האב ליטף את ראשה של בתו בעדינות. כמעט בלי לגעת.
השתררה שתיקה. שניהם הביטו אל האופק, שם נצבעו השמש בכתום והשמיים באדום.
אביחי היה הראשון שהפר את השתיקה: "שעת הדמדומים היא השעה היפה ביותר."
אז פרצה עדי בבכי.
*
עדי נשכבה במיטתה, מותשת מהיום שעבר עליה. היא שמעה את נשמותיה הרגועות של ניצן, שכבר ישנה במיטתה הסמוכה לשלה.
אני שמחה שלפחות ניצן רגועה, הרהרה בחיבה והושיטה את ידה הימנית, להיטיב את שמיכתה של ניצן. אחר ניסתה, בפעם המאה לפחות, להזיז את ידה השמאלית. היא עוד קוותה, בעצם, אצלה זה נחשב כידיעה, שיום אחד, היא תוכל להניע את ידה ורגלה השמאלית.
בכל ערב הייתה מנסה להזיז את רגלה ואת ידה. היא התמידה בכך בעקשנות ולא הרפתה. אני אצליח, אני אצליח! הייתה חושבת לעצמה וממשיכה לנסות, עד שהייתה נרדמת.
אך באותו ערב, לא יכלה עדי לעצום את עיניה ולו לרגע אחד. היא חשבה על אביה החולה, על יונתן, שלא מסכים להשלים עם עובדות בלתי נעימות, על דביר, שעובד קשה כל-כך לקיום המשפחה.
עדי חשבה על ניצן, שבוודאי לא מבינה מה קורה, היא חשבה על עצמה.
על נכותה, על קשייה, על חייה בכלל. לא חיים קלים, אך גם לא בלתי מאושרים. היא נעדרה מותרות, אך הייתה גדושה ומלאה עד גדותיה באהבת משפחתה, בגעגועיה לאימה, בהרהורים ובמעשים לרוב.
עדי מעולם לא חשה בריקנות. תמיד חשה ברגש זה או אחר. גם אם לא – הגעגועים לאִימה תמיד שבו והציפו אותה ברגע שכבר החלה לחוש סחוטה ומרוקנת.
תזוזה קלה מימינה הקפיצה אותה והיא חדלה באחת מלנסות להניע את רגלה השמאלית בכוח.
"עדי?" שמעה קול מנומנם.
"ששש... ניצן, תחזרי לישון." לחשה לאחותה הקטנה בטון מרגיע.
אך ניצן הזדקפה ושפשפה את עיניה. "למה את לא ישנה?" שאלה.
"סתם. אני חושבת." השיבה בהתחמקות.
"את כל הזמן חושבת וחולמת," הצטחקה ניצן: "לא נמאס לך?"
"לא." השיבה עדי בהתרסה.
ניצן קמה ממקומה וזחלה למיטתה של אחותה הגדולה. "את בסדר?" לחשה אליה ואחזה בידה.
"כן." ענתה עדי באותו טון מתריס.
ניצן לא הייתה מורגלת בהתנהגות כזאת מצד אחותה. היא חשה כי משהו קרה. "עדי?"
"מה?"
"מה קרה לך?" שאלה ניצן בעדינות.
"כלום. ניצני, תחזרי לישון, כבר מאוחר."
"למה את עצובה?" התעלמה ניצן מבקשתה של עדי ולפתה ביתר שאת את ידה.
עדי חשה כי שאלתה של ניצן נבעה מדאגה ואהבה ולא יכלה להתעלם ממנה: "אני..." דמעה קטנה ושקופה נשרה מעינה וזלגה על לחיה, נוצצת בחושך ששרר החדר. אוי, לא. מה קורה לי? למה אני בוכה? זאת כבר הפעם השנייה היום! חשבה עדי בליבה וניסתה לעצור את דמעותיה. הו, זו כבר הדמעה השלישית. חמש, שש, שבע... לא, שמונה. הנה כבר הדמעה העשירית וגם-- אוי, כבר אין טעם לספור אותן! כעת הדמעות זרמו בשטף. אבל למה?
ניצן הביטה בדמעותיה של אחותה הגדולה ולא אמרה דבר. לאט-לאט הושיטה ידיה וחבקה את עדי בעדינות. עדי השיבה לה חיבוק. האחיות התחבקו שעה ארוכה, עד שעדי נרגעה מבכייה. אז הרפו. השתררה שתיקה, שבמהלכה הביטה עדי על אחותה הצעירה, שהתגלתה בכל בגרותה ורגישותה לסובבים אותה.
"את בסדר?" שאלה ניצן את עדי, נבוכה ממבטיה.
"כן. תודה, ניצן."
חיוך הופיע על הפנים המתוקים. "בשמחה. גם לי זה עזר."
שוב שתיקה.
"עכשיו את מוכנה לגלות לי על מה חשבת?" שאלה ניצן ונימה שובבה התגנבה לקולה.
עדי חייכה. "חשבתי על הכל."
"הכל?"
"כן, על הכל; עלינו, על אבא, על יונתן ודביר וגם..." היא היססה לפני שהמשיכה: "וגם על אמא."
זיק של כאב ניצת לרגע בעיניה של ניצן והיא שתקה. לאחר רגע לחשה: "איך היא הייתה, אמא?"
"אני... קצת קשה להגדיר אותה..." מלמלה עדי, קצת בחוסר אונים. "אני חושבת ש... שהיא הייתה הכל. כל מה שילד היה רוצה. חברה ומשענת... היא הייתה מחנכת אותנו לעשות טוב עם העולם הזה ועם הסביבה שלנו."
ניצן האזינה, מוקסמת, לדבריה של אחותה. מעולם לא ספרו לה על אִמה.
עדי המשיכה. "היא הייתה חמה, אכפתית, מתחשבת ומפנקת, אך גם תקיפה ונחושה כשצריך. אבל יותר מכל - היא אהבה אותנו. אהבה שעטפה אותנו בחום ורוך אינסופיים."
ניצן הרהרה בדבריה. "את חושבת שהיא אהבה גם אותי?"
עדי הביטה בה בהשתאות. "בוודאי."
ניצן השפילה את עיניה. "אף פעם לא ידעתי מה לחשוב. לפעמים אני חושבת שהיא אהבה אותי, כי בכל זאת, אני הבת שלה. אבל מייד אחר כך אני נזכרת, שהיא לא הכירה אותי בכלל, וגם, אני גרמתי לזה שהיא..."
עדי הושיטה את זרועה הימנית וחבקה את אחותה ביד אחת, בחום ובאהבה. "היא אהבה אותך. אין לך מה לחשוב על זה אפילו. אני זוכרת כמה היא קרנה ופרחה כשהייתה בהריון שלך," עדי עצרה לרגע כדי לנשום. "היא הייתה מאושרת כשעמדת להיוולד, אף-על-פי שכבר הייתה עייפה וחולנית לקראת הלידה שלך. היא אהבה אותך. בזה אין ספק."
ניצן מחתה דמעה קטנה שהופיעה בזווית עינה. בליבה הודתה לעדי על שהתירה מליבה את הספק, למרות שעדין חשה ברגשות אשמה נוראיים. אולי... אולי, אם היא לא הייתה נולדת, אִמה עוד הייתה בחיים, ולמשפחה היה נחסך המון צער וכאב מיותרים.
עדי נשקה לאחותה על ראשה השחרחר. "כדאי שנלך לישון. נורא מאוחר ואני צריכה לקום מחר להדריך בקייטנה. לילה טוב חמודה." אמרה.
"לילה טוב ו... תודה."
עדי השיבה לה בחיוך ונרדמה במחשבה שהכול, הכל יהיה טוב יותר. צריך רק לחכות ולעזור לזמן להיטיב עימם. היא חכתה לנסיך שלה. הוא יבוא. הו, כן. הוא חייב לבוא! כי אני מחכה לו כאן. יום אחד עוד נפגש.
ניצן המשיכה לחשוב.
'אולי עדי בכל זאת צודקת,' חשבה לעצמה. 'אולי אמא בכל זאת אהבה אותי. למרות שאני גרמתי לזה שהיא תמות.' היא כבשה את פניה בכרית.
'הייתי רוצה להכיר אותה. אוי, אמא, אמא שלי! כל-כך הייתי רוצה שתישארי...'
בבוקר שלמחרת, ניצן התקשתה לקום.
* * *
ניצן מתוקה. ממש מתוקה. אבל אני לא מבינה למה היא כל-כך מרגישה אשמה בזה שאימא מתה.
זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר מאיתנו.
למרות ש... אני בעצם כן מבינה אותה. זו בטח הרגשה איומה, לדעת שמישהו מת כי אתה באת לעולם.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
תגובהתגובות