היא ישבה ובכתה, כהרגלה בשבועיים האחרונים, על האדמה. ראשה טמון בין ברכיה, נותנת לזיכרונות לרוץ במוחה- כך, בלי סדר. "כאן שיחקנו, מיטל ואני, בתופסת כשהיינו קטנות, וכאן דיברנו על המבחנים. על החול שם היא נפלה ושברה את הרגל"
אנחה עמוקה בקעה מפיה; קשה לאבד חברה, עוד יותר קשה לאבד חברה טובה שהיא ממש כמו אחות ...
קול מוכר העיר אותה מהרהוריה: "פדות, בואי, כבר ערב".
-"אולי זו מיטל??" –הרהרה פדות בתקווה:
-"לא, זו אמא... "
-"נו, די, תפסיקי כל הזמן לחשוב על מיטל"- נזפה בעצמה:
-"אין יותר מיטל, אין!!"...
פדות הרימה לאט את הראש, עיניה הנפוחות אמרו הכול.
"פדותוש, לאן נעלמת מתוקה שלי?" -שאלה אמה;
"בואי, הכנסי הביתה, מתחיל להתקרר".
"לאן כבר יכולתי להעלם?"- שאלה את עצמה במרירות...
"קדימה. התגברי!"- קרא לה קול מבפנים, ובאמת, היא התרוממה לאיטה מן האדמה, מחתה את דמעותיה, והלכה הביתה ביתר אדישות.
-אפילו לא טרחה לנער את הקוצים שדבקו אל בגדה..
כמו קוץ מטריד, כואב, דוקר היה הזיכרון, הזיכרון על אותו היום בו השתנתה לגמרי, היום בו איבדה את חברתה הטובה ביותר -בדרך שאי אפשר לחזור ממנה...
בדרך שפדות הרגישה שיכלה למנוע...
פדות נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת, היא מתגעגעת וכאובה.
"אילו הייתי אז, לידה,"- הרהרה בכאב:
-"אולי, היא לא הייתה נפגעת... אולי, הכול היה בסדר..."
היא בכתה חרישית -עד שהתעלפה.
***
"איפה אני?"- קראה פדות בבהלה,
אף אחד לא ענה...
פדות הרגישה אבודה ובודדה.
לפתע נפתחה הדלת ואחיה הגדול- אהרון נכנס לחדר:
"מה שלומך פדותי?
הכל בסדר?
קראת לנו הרבה זמן?" –שאל בדאגה.
-"איפה אני?" שאלה פדות שוב שהיא כבר פחות מבוהלת.
-"בבית החולים" ענה אהרון.
פדות שתקה לרגע.
"אני רוצה ללכת למיטל!!" צעקה: "אני רוצה אותה, למה היא עזבה אותי ככה?? לא נוטשים חברות! ".
הרופא שנכנס לחדר שאל את אהרון בשקט: "מי זו מיטל?"
אהרון נאנח,השפיל את עיניו ואמר: "מיטל הייתה החברה הטובה ביותר שלה,
היא, היא נרצחה לפני כשבועיים" .
"הייתה"- חשבה פדות...
"שבועיים"- הרהרה בקול שקט...
"נרצחה!!"---
במוחה החלו לרוץ זיכרונות, הפעם היא ניסתה לסדר אותם...
תגובהתגובות