יצירות של בתותי

הבוקר האיר. בבית החולים, פדות התעוררה וראתה את אביה לידה. השעה הייתה 6- לפני 12 שעות אמה אמרה לה להיכנס הביתה, והיא בכתה והתעלפה. עכשיו היא רעננה ומסוגלת לחשוב בהגיון על מה שאמר לה אהרון- "אנחנו בעליה, בע"ה בקרוב." על מה הוא דיבר בכזו התרגשות? "על מה את חושבת?" שאל אותה אביה. "שום דבר מיוחד," ענתה. מיטל הייתה מבינה את אשר על ליבה, מיטל הייתה עוזרת לה לפתור את המשוואה הסבוכה. אוי מיטל, למה היית צריכה לעזוב? לנטוש כך את חברתך הטובה? מחשבותיה החלו לרוץ במהירות. "בגן נחמה ובגן מירה היינו החברות הכי הכי טובות, אף אחת לא ניסתה להפריד בינינו. הגננות נהנו מהחברות, החברות לא קינאו- הכל היה מעולה! בכתה א" התחיל הבלאגן הראשון- המורה לא אהבה את החברות. "מיטל ופדות, בואו אלי," תמיד הייתה אומרת, ואז מסבירה על כך שאנחנו צריכות להיפתח ולהיות חברות של כולן. לא עזרו ההסברים שאנחנו חברות של כולן. המורה לא נתנה לנו להיות ביחד. בגלל היחס שלה נפרדנו מבנות הכתה בהכל- לא רצינו קשר איתן, ואז כולן התמרדו נגדינו." *** "אני הולך," שמעה פדות קול, ואביה מיהר ואמר לה: "אהרון ביקש להיות איתך היום לפני שהוא הולך לישיבה- הוא יגיע תוך דקות." אבא הלך ופדות נשארה לבד. לבד, שוב לבד- בלי מיטל ובלי אף אחד בחדר. היא התחילה לבכות. למה? למה כולם נוטשים אותה? האם יש לה בעיה? האם יש בה בעיה? "אני רוצה ללכת למיטל," בכתה, תחילה חרישית ואחר כך בקול מתגבר. קולה נשמע עד מעבר לדלת, לשם הגיע אהרון. "אני חושש להיכנס לחדר, אבל אני גם חושש להשאירה בלי השגחה," חשב לעצמו. הוא לקח את הסלולרי ושלח הודעה לשלומית. "אני צריך אותך בבית החולים, לא יודע מה לעשות עם פדות." "ב"ה היא גרה מרחק הליכה מכאן" חשב שוב, "אני משער שתוך 5 דקות היא תהיה פה. דיברנו קודם, היא הציעה שאם יש בעיה- אסמס לה." לאחר 5 דקות הוא ראה אותה מתנשמת ומתנשפת. הוא רמז לה להיות שקטה. היא האזינה מספר שניות ואמרה, "אני חושבת שכדאי להיכנס". הדלת נפתחה והם נכנסו לחדר. פדות לא הרימה את ראשה לבדוק מי נכנס לחדר- היא אפילו לא שמעה שהדלת נפתחה. לכן, כשנגע בה אהרון קלות- היא קפצה מבהלה. "פדות, הכל בסדר?" שאל. "אולי," היא ענתה לו, קולה שבור ומרוסק. "ראית מי נמצאת פה איתי?" שאל. פדות הרימה לאט את ראשה וראתה את שלומית עומדת לידה. "שלום," היא אמרה בקול רפה וחזרה לבכיה. שלומית אותתה לאהרון לצאת לרגע מן החדר. אהרון יצא. היא התיישבה ליד פדות. "מה שלומך פדות?" שאלה, "לא שכחת אותי אני מקווה, התגעגעתי אליך," פדות הביטה בה ולא חדלה מבכיה. שלומית ליטפה את פדות עד שבכיה שכח מעט. "מה דעתך לבוא איתנו קצת לחנויות פה למטה?" פדות הסכימה. הדלת נפתחה. "יש עכשיו בדיקת רופאים, צאי בבקשה החוצה." אמרה אחות חמורת סבר לשלומית. שלומית יצאה- לא לפני שאמרה לפדות, "אחר כך נלך ביחד. רק בבקשה, תהיי רגועה בינתיים." אהרון חיכה בחוץ בקוצר רוח. "היא נרגעה קצת, אמרתי לה שאחרי בדיקת הרופאים נלך שלשתינו להסתכל בחנויות". בדיקת הרופאים עברה. ישחררו את פדות היום בצהריים. בינתיים ירדו פדות, שלומית ואהרון לחנויות. "פדות, רק רציתי לומר לך שאני לא אלך היום בערב לישיבה. אני אלך מחר בצהריים אי"ה." פדות נלחצה מעט. "בגלל שהתעלפתי?" שאלה. "ממש לא," ענתה לה שלומית. פדות הסתכלה בשניהם וצרחה: "יש!"

פרק ב' אמצע שנת הלימודים-לפני 12 שנים: היא נכנסה לגן נחמה, ילדה חדשה בשם פדות. "בוקר טוב, ילדות, תכירו, זו פדות, והיא תלמד איתנו בע"ה במשך השנה." -הציגה אותה נחמה הגננת. הראשונה שהתמרדה נגדה הייתה מיטל -המובילה של ילדות הגן: "למה באות אלינו ילדות חדשות" שאלה בכעס . "אנחנו לא אוהבות ילדות חדשות, הן סתם עושות בלאגן" קבעה בחרון, "ובזכותה" הצטרפו שאר בנות הגן אל דיבורי הבל אלו. פדות, הלכה לפינה ובכתה מעלבון. מיטל הופתעה: "למה היא בוכה?" -שאלה את הגננת בחוסר הבנה. "כי פגעת בה" אמרה הגננת "לכי ותבקשי סליחה"- הוסיפה. מיטל הלכה והתנצלה בפני פדות . לאחר זמן לא רב חזרו שתיהן פדות עם חיוך ביישני ודמעות, ולעומת זאת מיטל עם חיוך ענק אוחזת בידה של פדות. באותו לילה, ספרה פדות לאמה על אשר נעשה בגן, והוסיפה בחיוך: "מצאתי חברה חדשה"... * * * חריקת הדלת שנפתחה על- ידי האחות קטע את חוט מחשבותיה: "שלום" פתחה האחות הנכנסת: "איך קוראים לך?" פדות לא ענתה. אך, אהרון אחיה ששמע את השאלה והבין את חוסר נוחותה מיהר לענות: "פדות". פדות הסתכלה על אהרון במבט מלא תודה, והאחות המשיכה לנסות לדובב אותה ללא הצלחה: "כמה ילדים אתם במשפחה?" -שאלה, אך, כמצופה, לא קבלה תשובה, -פדות נשארה לשכב ולבהות בה במבט אדיש. "איך את מרגישה?, התאוששת מההתעלפות?" -ניסתה שוב את מזלה -אך השאלה לא זכתה למענה... האחות ניסתה עוד שאלה: "יש לך חב..." התחילה לשאול, אהרון אותת לה להפסיק – אך, היא החזירה לו במבט כאומרת: "זאת שאלתי ואותה אשאל" –ואכן, המשיכה את שאלתה הראשונה: "יש לך חברה..." שוב פעם סימן לה אהרון להפסיק, אך, היא נותרה בעקשנותה והתעלמה: "יש לך חברה טובה?" –שאלה בקוצר -רוח. התגובה שהגיעה היא הבהילה אותה,- לכך לא ציפתה- פדות בכתה בלי שליטה... "למה היא בוכה?" שאלה האחות את אהרון בפליאה. "מהסיבה שבגלל שאלתך היא כאן" -ענה בצער. "חברתה הטובה נרצחה לפני כשבועיים,וכל פעם שהיא נזכרת בה היא בוכה בצורה שקשה לה להפסיק... היום, כשבכתה- היא התעלפה, -אבדה את ההכרה, ולכן היא פה"- סיים אהרון לפרש את משפטו הראשון- הסתום. דבריו התיישבו על ליבה של האחות: "מצטערת שלא הקשבתי לך בנוגע לשאלה"- קראה בכאב, "אתה.. אולי יודע איך מרגיעים אותה?" הוסיפה שאלה הכרחית. -"כשהיא בוכה, אי אפשר להרגיע אותה –היא חייבת להירגע לבד, אבל אוכל אולי לנסות". ענה אהרון במשיכת כתפיים. הוא ניגש לפדות, ליטף את ראשה ולחש לה כמה מילים לא ברורות. פדות לא נרגעה. אהרון התחיל לבכות ביחד איתה... במצב כזה האחות כבר לא יכלה לעמוד -נערה כבת 16 ובחור כבן 18 בוכים יחד... היא יצאה מהחדר. ובחדר, אהרון ניסה להתגבר על הדמעות וניחם את פדות: "פדות, יש לי בשורות טובות בשבילך". -"מהן?" -שאלה פדות בבכי מהול בתקווה. -"קודם –כל תירגעי קצת ואחר כך" -ענה לה אהרון כשעיניו עדיין לחות. פדות ניסתה להירגע ואז אמר לה אהרון: "אנחנו בעליה, בע"ה, בקרוב"-אמר, ויצא מן החדר עם חצי חיוך. "מה הוא התכוון לאמר לי?" הרהרה פדות- עד שנרדמה...

אתם יודעים שהרבה פעמים אני בוכה, עצובה -בגללכם. הלא אחי ובשרי אתם, אנו אחים! ערבים זה לזה! אבל, התהום פעורה בינינו, הדעות כה קוטביות, כה שונות... לא פעם קרה שבגלל דעות לא זהות התחילו מכות בין חברתי מהכיתה לביני, ובין עוד אנשים מכם לאנשים משלנו. בלבכם יש רחמים, רואים את זה. לב יהודי -יש לכם. אבל, צריך לזכור שלא צריכים לרחם על האויבים כי אם במלחמה ירחמו על האויב-הוא יתגבר, ישמיד את כולם -גם את מי שריחם עליו. אתם מנסים לתת לאויבים חלק ונחלה -מרחמים, ולא מרוע ח"ו, אך צריך לזכור- אחים ואחיות אהובים שאם ניתן לאויב אצבע- הוא ירצה את כל היד. כן, אני מאלה שנראים לכם כמחרחרי ריב ומדון. אלה, שמנסים לריב עם כולם. אלה ששונאים אתכם... אבל, תדעו שיש בליבי אהבה גדולה ועזה אליכם, ורק בגלל מעשיכם נהיינו כה מנוכרים אליכם. אני מתחננת, אחים אהובים ואחיות אהובות-אל תרחמו על האויב-תרחמו על האחים שלכם, תשובו חזרה מהדרך העקלקלה שאת צועדים בה בלי שימת לב, אל תנסו להפוך יוצרות ויצרים, אל תרחמו על האויבים, אל תשנאו את האחים. אנחנו רוצים אתכם, אנחנו משפחה גדולה, משפחת עם ישראל...

הסלולארי של אהרון צלצל, שלומית על הקו. חיוך עלה על פני אהרון והוא ענה. -"שלום." פתח אהרון -"איך אתה מרגיש?" -"ב"ה מעולה." -"איפה אתה? יש לידך רעש מוזר" -"בבית החולים, עם אחותי." -"איזו אחות?, תן לי לנחש, אממ, שוב פדות?" -"כן, אנחנו ממש לא יודעים מה לעשות איתה" אמר בדאגה. -"היא בדיכאון בגלל מיטל?" התעניינה. -"כן, רוצה לבוא להיות איתנו קצת?" -"אני עכשיו גמורה מעייפות, היה לי יום מתיש... אני אגיע מחר." -"בסדר, רק שימי לב שמחר בערב אני יוצא לישיבה" -"טוב, אז אגיע בבוקר" ענתה שלומית בפשטות. -"בסדר, אני אהיה פה בלי נדר" ענה אהרון והבליע פיהוק. -"רוצה שנצא מחר?" -"מצידי בשמחה, אני אאסוף אותך מהבית שלך?" -"נראה לי שעדיף ישר אחרי שנהיה עם פדות" אמרה. -"אפילו עוד יותר טוב" -"אז ניפגש כשאני אבוא לביה"ח, נאמר לפדות שלום." -"בשמחה, איזו שעה נוחה לך?" -נגיד 10:30 בבוקר?" -"סבבה, קבענו." -"להתראות." -"לילה טוב." שלומית נתקה את השיחה וחשבה "אהרון ממש גמור עכשיו, הוא דואג לפדות, לכן הוא לא מרוכז, אני מקווה שהוא יצליח לישון הלילה, הוא בחור טוב, נראה לי שיש התאמה" היא הלכה לישון עם הודיה לבורא על הכל ועם תפילה על העתיד. אהרון ניתק את השיחה בחיוך וחשב: "ברוך ה', אולי הפעם יצליח לי למצוא את החלק שלי ונהפוך לשלם. אנחנו בשלבים ממש מתקדמים, ב"ה יש התאמה בינינו, אני מקווה שהיא באמת המתאימה לי,". אהרון נכנס לחדר וראה את פדות ישנה, הוא חייך ויצא מן החדר, יש לו מה לעשות הלילה, הוא לא יודע אם הוא יצליח לישון, גם מדאגה וגם מעיסוקים. אבא של אהרון ופדות הגיע להחליף אותו. אהרון יצא הביתה. מחר הוא צריך הרבה כוח. בבית אמא שלו, האחים והאחיות שאלו מה עם פדות. "הכל בסדר, היא התעוררה," ענה אהרון בקיצור, והלך לחדרו לחשוב ואולי גם לישון. הליכתו של אהרון עודדה את הקטנים יותר לישון ועד מהרה היה הבית שקט. האמא נשאה תפילה, על פדות, על אהרון ועל כולם. לפני שנרדמה היא נזכרה כי עיניו של אהרון היו בורקות מהרגיל. קרה משהו, היא בטוחה, ומשהו שמח. "ה', תעזור לאהרון שלי למצוא את בת זוגו המתאימה, לגדול ולהתפתח בתורה, להצליח בכל אשר יפנה." היא הלכה לישון, לא יודעת מה צופן לה המחר- עליות ומורדות, הצלחות וכשלונות, שמחה ועצב. אהרון בחדרו התארגן, ארגן תיק לישיבה, עוד יומיים מתחיל זמן חדש, צריך להיות מוכנים. בזמן ההתארגנות היו לאהרון שתי מחשבות- האחת- כיצד פדות מרגישה, והשנייה- מה שלומית חושבת עליו. כשהתיק היה מוכן יצא אהרון לבית הכנסת, לתפילה. לישון באותו לילה לא הספיק, אבל הוא הרגיש רענן וחזק לקראת היום הקרוב.

היא ישבה ובכתה, כהרגלה בשבועיים האחרונים, על האדמה. ראשה טמון בין ברכיה, נותנת לזיכרונות לרוץ במוחה- כך, בלי סדר. "כאן שיחקנו, מיטל ואני, בתופסת כשהיינו קטנות, וכאן דיברנו על המבחנים. על החול שם היא נפלה ושברה את הרגל"   אנחה עמוקה בקעה מפיה קשה לאבד חברה, עוד יותר קשה לאבד חברה טובה שהיא ממש כמו אחות ...   קול מוכר העיר אותה מהרהוריה: "פדות, בואי, כבר ערב". -"אולי זו מיטל??" –הרהרה פדות בתקווה: -"לא, זו אמא... " -"נו, די, תפסיקי כל הזמן לחשוב על מיטל"- נזפה בעצמה: -"אין יותר מיטל, אין!!"...   פדות הרימה לאט את הראש, עיניה הנפוחות אמרו הכול. "פדותוש, לאן נעלמת מתוקה שלי?" -שאלה אמה "בואי, הכנסי הביתה, מתחיל להתקרר". "לאן כבר יכולתי להעלם?"- שאלה את עצמה במרירות... "קדימה. התגברי!"- קרא לה קול מבפנים, ובאמת, היא התרוממה לאיטה מן האדמה, מחתה את דמעותיה, והלכה הביתה ביתר אדישות. -אפילו לא טרחה לנער את הקוצים שדבקו אל בגדה..   כמו קוץ מטריד, כואב, דוקר היה הזיכרון, הזיכרון על אותו היום בו השתנתה לגמרי, היום בו איבדה את חברתה הטובה ביותר -בדרך שאי אפשר לחזור ממנה... בדרך שפדות הרגישה שיכלה למנוע... פדות נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת, היא מתגעגעת וכאובה. "אילו הייתי אז, לידה,"- הרהרה בכאב: -"אולי, היא לא הייתה נפגעת... אולי, הכול היה בסדר..."   היא בכתה חרישית -עד שהתעלפה.   ***   "איפה אני?"- קראה פדות בבהלה, אף אחד לא ענה... פדות הרגישה אבודה ובודדה. לפתע נפתחה הדלת ואחיה הגדול- אהרון נכנס לחדר: "מה שלומך פדותי? הכל בסדר? קראת לנו הרבה זמן?" –שאל בדאגה. -"איפה אני?" שאלה פדות שוב שהיא כבר פחות מבוהלת. -"בבית החולים" ענה אהרון. פדות שתקה לרגע.   "אני רוצה ללכת למיטל!!" צעקה: "אני רוצה אותה, למה היא עזבה אותי ככה?? לא נוטשים חברות! ". הרופא שנכנס לחדר שאל את אהרון בשקט: "מי זו מיטל?" אהרון נאנח,השפיל את עיניו ואמר: "מיטל הייתה החברה הטובה ביותר שלה, היא, היא נרצחה לפני כשבועיים" .     "הייתה"- חשבה פדות... "שבועיים"- הרהרה בקול שקט... "נרצחה!!"--- במוחה החלו לרוץ זיכרונות, הפעם היא ניסתה לסדר אותם...