(הערה: השיר נכתב תוך האזנה לשירו של בן סנוף 'הרוח בקרבנו'. מומלץ לקרוא תוך האזנה)
"אל נאבד את רוחנו
מעולם לא נפלנו לבד
כי אבינו שומר על דרכנו
מלווה לצידנו איתן
אז לאן... אתה מתרחק, בוא לכאן."
נפלתי, כמעט. יד הושטה לי מבעוד מועד, תפסתי אותה, והדפתי אותה לאחור. כאן, אסור לעזור, אבל מלמלתי תוך כדי כך כמה מילות הכרת טובה, לפני שהמשכתי לאיטי. מדדה, צולע, בדרך שהתמשכה מהעיירה. לא דיברנו, לא יכולנו, כבר לא היה כוח. וגם לא יכולתי לתאר את התחושה הזו, לא במילים, לא בקול רם. רק בשקט, בתוכי. באותן שעות ביטאתי מאות דברים, אמיתות, שקרים שהתנפצו, מתרחק מהכלבים, מתקרב לתוכי.
אני נופל, אבל יד של חבר מושטת לי מבעוד מועד. אני ממלמל כמה מילות הכרת תודה, לפני שאני ממשיך לאיטי בדרך שמתמשכת מהעיירה. אנחנו לא מדברים, המילים הטבעיות לא יכולות לתאר את התחושה. ולמרות זאת, אני מדבר, כמו כולם בעצם, אבל לא אליהם. אל עצמי. לתוכי. אני יכול לבטא שם דברים נשגבים שעכשיו אני לא מצליח לבטא בקול. עכשיו, באפרוריות הבוקר, ברעש גריסות הרגליים, ברעש הכלבים הנובחים אי שם.
"אלוקים באו גויים בנחלתך
טמאו את קודשך
זכור ה' מה היה לנו
הביטה וראה חרפתנו
על הר ציון ששומם.."
חרטתי בזיכרוני הכל, שמא אשוב אל המנוחה והנחלה שמעולם לא הייתי בה. וכל אותו זמן מתנגן בתוכי הניגון מבית אבא, "מזמור לאסף... אלוקים, באו גויים בנחלתך, טימאו את קודשך..." זה קרה, והם פשוט... באו. לקחו ממני הכל. באו, טימאו את היכל המעט שנבנה בדמים אין ספור, ניפצו את זכוכיותיו, קרעו ספרי תורה... הם באו, בני אדם המשולים לחיות, בני אדם להם שתי רגליים, ידיים, באו ועם בואם הביאו רק הרס ואימה. בין השמיים האפורים, הקודרים, פרצה לה כשהלכתי קרן שמש. מביטה, ולא שוכחת. מנחמת, מוסרת שהוא שם, זוכר, ולא שוכח. היא מסרה שהוא שלח את משׁרת החמה שיראה, ולא ישכח.
אני חורט בזיכרוני הכל. כדי לזכור, ולא לשכוח. לזכור, ולא לסלוח. אני יודע שהשאלה הזו מהדהדת בלב כולנו. למה? למה, למה, למה? ויותר מזה, איך...? הם פשוט... באו, לא כחיות, לא, כבני אדם. כעמי הארץ. הם בני אדם, אבל לא בני אנוש, הם בני אדם, אבל כאלה ששכחו את צל האלוקים לידו נבראו. אני מרים את ראשי, בין השמיים האפרפרים פורצת לה קרן שמש. מביטה, ולא שוכחת. מביטה, ולא סולחת. היא הייתה שם, אז. והיא כאן גם היום. עדה, עדה בשביל המלך, שזוכר. ולא שוכח.
"אל נוותר לעצמנו
כי קולנו חזק ונשמע
כאן הרוח שוכנת עלינו
מגינה מלווה בבטחה
השכינה, שוב תחזור ותבנה את ביתה."
המשכנו ללכת. לשם, ליער. חלק נפלו בדרך ולא קמו, אבל המשכנו ללכת, חלק בראש זקוף, וחלק בראש מושפל. כשנכנסו ליער ונעמדנו שם, הם הגיעו. ירו פקודות וכדורים באופן מסודר. אבל היה שם עוד משהו. היה שם שמע ישראל. חזק, ברור. הוא הדהד ביער, מתגבר על קולות הכדורים, ואם הוא לא התגבר, הייתי בטוח שהוא עוד יתגבר. בזמן כלשהו, כשנחזור. עצמתי את עיניי כשקול המתכת המחוררת התקרב לעברי, וכמו רבים לפניי הרמתי את ראשי ובתפילה שאינה נאמרת בקול אך מהדהדת לעולם התחננתי בפניו שישוב וישיב, והוא ליווה אותי באותם רגעים אחרונים, אומר לי, מרגיע, שכן, תהיה תקומה. הוא אמר שראה את עולנו והוא זוכר, ולא שוכח. הוא, ה' אלוקינו, ה' אחד.
אני ממשיך ללכת, שם, אל היער. אוזניי מצטלצלות מקול האנקות שאותם עצים ספגו. אנקות שממשיכות להישמע גם היום. תובעות נקמה. תובעות צדק. והקול שלנו מוסיף לקולם, מהדהד גם הוא.
אנחנו נושאים את דגלי ישראל, את הכחול כשמיים, שם כס הכבוד, ואת הלבן כטלית, טוהר הנשמה.
וכמו טוהר הנשמה, כך טוהר הקול. קול השירה שלנו מהדהד, רעש הכדורים בוודאי היה מחריש אוזניים, אבל עדויות מסמוך מספרות על המילים בשפת הקודש שנשמעו אף חזק יותר.
אנחנו מתכנסים בעצמנו ונפתחים, אנחנו מרימים את ראשנו לשמיים, מסתכלים, כמו אותם יהודים, לא לפני מאה שנה אפילו, שהיו כאן וביקשו שישיב, והוא הבטיח להם, שישיב. כי הוא זוכר, ולא שוכח.
ואנחנו חיים שם, במקום בו הבטיח שישיב, ומצפים שישיב בשנית. ואנחנו מסתכלים, ולא שוכחים, אנחנו מחייכים, ובוכים, וביחד עם עוד מאות קולות היהודים הרצוחים אנחנו קוראים בקול:
ה' אלוקינו, ה' אחד.
תגובהתגובות