יצירות של - דניאל -

    לך אכתוב, מולדת.   יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת. אשחיז לשם כך את הנוצה המשובחת ביותר שלי ואקח את הדיו השחורה ביותר. אקח השראה מגיליונות קלף של ספרי התורה, וכתב עברי קדום ידריכני בשבילי האותיות. יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת. ובסיפור יהיה הרבה כאב, מולדת, כי קמת מדמיי בנייך שהרוו את אדמתך. ובסיפור יהיו גם הרבה דמעות, מולדת, קצת של שמחה והרבה של עצב. כי סיפורך, מולדת, מתחיל מעבדות, אך כשאכתוב אותו, מולדת, הוא יסתיים בחירות. יום אחד, מולדת, אכתוב את דברי ימייך. תהיה בסיפור גם הרבה שנאה, אהובה, שנאה ודם, עשן ואפר של אדם, אך כשאכתוב אותו, הרוח כבר תהפוך בהרוגים האלו. וסיפורך, מולדת, לא יהיה קל או קצר, רב שנים יהיה, מולדת, רב בשנים ובדמעות. קשה יהיה לקוראו ולקבלו, מולדת, כי לא אסתיר ממך דבר, ורק אמת אומר. כדי שתדעי, מולדת, שכל אבן באדמתך היא אחד מאהובייך, כדי שתדעי, מולדת, שאדמתך אינה אדמה גרידא, כי אלא אדם. יום אחד, מולדת, אכתוב את סיפור חייך. ובמקום חיים יהיה בו הרבה מוות, מולדת, ובמקום שמחה וצחוק יהיה כאב ושכול. אבל הסוף יהיה טוב, מולדת, את זאת אני מבטיח לך. דמיי אחינו זועקים מאדמת הניכר, והאם תחיינה העצמות היבשות שבכבשן? והרי הם לפנייך, מולדת. לוחמייך, מגנייך, ממשיכייך, מישבייך. יום אחד אכתוב לך סיפור, מולדת. ויהיו בו הרבה דמעות ועצב, כי מולדת לא קמה כמדינה הכוללת לאום ואנשים. מולדת קמה על ידי דם עבדיך השפוך. ועל כן אל תתהי מדוע זה לאחר אלפיים שנות גלות, בנייך חוזרים מארצות הנכר. לישב אדמתך, להרחיב גבולותייך. נפריח את שממתך, מולדת, נחבוש את פצעייך, נלחש לך מילות נחמה בסתר, נשיר את שירייך. לא לעד חרפתך, מולדת, לא לעד. שבנו ונשובה, מולדת, שבנו ונתעודד.

עבר 'תיקון אוטומטי'.

(הערה: השיר נכתב תוך האזנה לשירו של בן סנוף 'הרוח בקרבנו'. מומלץ לקרוא תוך האזנה)     "אל נאבד את רוחנו מעולם לא נפלנו לבד כי אבינו שומר על דרכנו מלווה לצידנו איתן אז לאן... אתה מתרחק, בוא לכאן."   נפלתי, כמעט. יד הושטה לי מבעוד מועד, תפסתי אותה, והדפתי אותה לאחור. כאן, אסור לעזור, אבל מלמלתי תוך כדי כך כמה מילות הכרת טובה, לפני שהמשכתי לאיטי. מדדה, צולע, בדרך שהתמשכה מהעיירה. לא דיברנו, לא יכולנו, כבר לא היה כוח. וגם לא יכולתי לתאר את התחושה הזו, לא במילים, לא בקול רם. רק בשקט, בתוכי. באותן שעות ביטאתי מאות דברים, אמיתות, שקרים שהתנפצו, מתרחק מהכלבים, מתקרב לתוכי.   אני נופל, אבל יד של חבר מושטת לי מבעוד מועד. אני ממלמל כמה מילות הכרת תודה, לפני שאני ממשיך לאיטי בדרך שמתמשכת מהעיירה. אנחנו לא מדברים, המילים הטבעיות לא יכולות לתאר את התחושה. ולמרות זאת, אני מדבר, כמו כולם בעצם, אבל לא אליהם. אל עצמי. לתוכי. אני יכול לבטא שם דברים נשגבים שעכשיו אני לא מצליח לבטא בקול. עכשיו, באפרוריות הבוקר, ברעש גריסות הרגליים, ברעש הכלבים הנובחים אי שם. "אלוקים באו גויים בנחלתך טמאו את קודשך זכור ה' מה היה לנו הביטה וראה חרפתנו על הר ציון ששומם.."   חרטתי בזיכרוני הכל, שמא אשוב אל המנוחה והנחלה שמעולם לא הייתי בה. וכל אותו זמן מתנגן בתוכי הניגון מבית אבא, "מזמור לאסף... אלוקים, באו גויים בנחלתך, טימאו את קודשך..." זה קרה, והם פשוט... באו. לקחו ממני הכל. באו, טימאו את היכל המעט שנבנה בדמים אין ספור, ניפצו את זכוכיותיו, קרעו ספרי תורה... הם באו, בני אדם המשולים לחיות, בני אדם להם שתי רגליים, ידיים, באו ועם בואם הביאו רק הרס ואימה. בין השמיים האפורים,   אני חורט בזיכרוני הכל. כדי לזכור, ולא לשכוח. לזכור, ולא לסלוח. אני יודע שהשאלה הזו מהדהדת בלב כולנו. למה? למה, למה, למה? ויותר מזה, איך...? הם פשוט... באו, לא כחיות, לא, כבני אדם. כעמי הארץ. הם בני אדם, אבל לא בני אנוש, הם בני אדם, אבל כאלה ששכחו את צל האלוקים לידו נבראו. אני מרים את ראשי, בין השמיים האפרפרים פורצת לה קרן שמש. מביטה, ולא שוכחת. מביטה, ולא סולחת. היא הייתה שם, אז. והיא כאן גם היום.     "אל נוותר לעצמנו כי קולנו חזק ונשמע כאן הרוח שוכנת עלינו מגינה מלווה בבטחה השכינה, שוב תחזור ותבנה את ביתה."   המשכנו ללכת. לשם, ליער. חלק נפלו בדרך ולא קמו, אבל המשכנו ללכת, חלק בראש זקוף, וחלק בראש מושפל. כשנכנסו ליער ונעמדנו שם, הם הגיעו. ירו פקודות וכדורים באופן מסודר. אבל היה שם עוד משהו. היה שם שמע ישראל. חזק, ברור. הוא הדהד ביער, מתגבר על קולות הכדורים, ואם הוא לא התגבר, הייתי בטוח שהוא עוד יתגבר. בזמן כלשהו, כשנחזור. עצמתי את עיניי כשקול המתכת המחוררת התקרב לעברי, וכמו רבים לפניי הרמתי את ראשי ובתפילה   אני ממשיך ללכת, שם, אל היער. אוזניי מצטלצלות מקול האנקות שאותם עצים ספגו. אנקות שממשיכות להישמע גם היום. תובעות נקמה. תובעות צדק. והקול שלנו מוסיף לקולם, מהדהד גם הוא. אנחנו נושאים את דגלי ישראל, את הכחול כשמיים, שם כס הכבוד, ואת הלבן כטלית, טוהר הנשמה. וכמו טוהר הנשמה, כך טוהר הקול. קול השירה שלנו מהדהד, רעש הכדורים בוודאי היה מחריש אוזניים, אבל עדויות מסמוך מספרות על המילים בשפת הקודש שנשמעו אף חזק יותר. אנחנו מתכנסים בעצמנו ונפתחים, אנחנו מרימים את ראשנו לשמיים, מסתכלים, כמו אותם יהודים, לא לפני מאה שנה אפילו, שהיו כאן וביקשו שישיב, והוא הבטיח להם, שישיב. כי הוא זוכר, ולא שוכח. ואנחנו חיים שם, במקום בו הבטיח שישיב, ומצפים שישיב בשנית. ואנחנו מסתכלים, ולא שוכחים, אנחנו מחייכים, ובוכים, וביחד עם עוד מאות קולות היהודים הרצוחים אנחנו קוראים בקול:   ה' אלוקינו, ה' אחד.

  בס"ד שנת 71 לספירה. שמי דוד בן שָראֶל, בן כ"ב שנים, ועד לא מזמן גרתי עם משפחתי בעיר התחתונה, אם כי אבי תמיד התעקש שנקרא לה בשמה המקורי – עיר דוד – משום שאין כזה דבר, עליון ותחתון, בין בני אדם, רק בין האדם לבוראו.   הסיפור שלי לא שונה במיוחד מסיפורו של שאר העם, אך עם זאת, מבחינתי יש לו משמעות נוספות, כי לא בכל סיפור יש יהונתן.   אינני רוצה להלאות את הקורא, לכן אשתדל ללכת לפי סדר המאורעות ולא לפי רחשי ליבי, שכן אז הכתוב יהיה מבולבל מאוד.   לא אתחיל מפרוץ המרד, אחרת אעשה עוול להיסטוריה, וליהונתן, אתחיל כמה שנים קודם לכן, בשנת 63, יהונתן ואני בני י"ד שנים, לומדים בבית מדרשו של רבן שמעון, ועסוקים בעניינים הנמצאים ברומו של עולם.   יהונתן בחור יפה תואר, כבר אז הבחנתי במבטה הביישני של אחותי לפני שהייתה נעלמת במטבח כשיהונתן היה מגיע. רחל הייתה ילדה ביישנית, שמעולם לא פגעה באיש.   רחל אחותי הקטנה, היום ימלאו לה י"ז שנים.   אבל ליבו של יהונתן נסוב סביב נושאים גדולים יותר מכך- שנת 63 הייתה שנה רעה לעם, רוע שרק יגדל. לא מזמן חגגו אויבנו כמעט מאה שנה לכיבוש יהודה, ומצבו של העם היושב בעיר מחמיר- אנו מתבוססים ברפש של עצמנו, בעודנו משקיפים על בתיהם של נכבדי העיר העליונה, ברחובותיהם הסימטריים בעלי האופי האריסטוקראטי והסגור, מבודדים בתוך בתי הפריסטילים, דמויי השיש שלהם, עורכים ארוחת פאר ומדברים בבדיחות הדעת על העלובים שמנקים   "זה כמו בתקופת ישראל ויהודה." אמר לי יהונתן באחד הימים לאחר שיעורו של המלמד, "רק שלנו אין צבא."   "גם להם אין." ציינתי. יהונתן גלגל את עיניו, מבין שנינו הוא היה החריף והמציאותי ביותר. כשאני הייתי משנן פסוקים על ידי מראות ודמיונות, הוא היה משנן אותם על ידי ניתוח לשוני, לפעמים אפילו מעלה קושיות שהיו משאירות אותו ואת המלמד (ואותי) גם לאחר השיעור, מתדיינים, כשאני מקשיב מהצד.   ועם זאת, היו בו ביהונתן תכונות קיצוניות, לכל אדם יש פגמים אחרת לא היה יכול להיות אדם, אבל את הפגמים של יהונתן איש לא ראה, עד שכבר היה מאוחר מדי.   כלומר, אילו פגמים ניתן למצוא בנער יפה תואר בעל חן וחריפות כה בולטים? אבל אני ידעתי, והוא ידע, שהוא לא מושלם.   "אני יודע שאני קיצוני לפעמים." הוא אמר לי כמה ימים לאחר שיחתנו האחרונה, מלכסן אליי את מבטו בזמן שחזרנו לבתינו, "אבל זה פשוט מעלה בי חמה. פגשתי את יוחנן הצדוקי אתמול, כשהלכתי באחת השליחויות של אבא לעיר העליונה. היית צריך לשמוע אותו." ניצוץ מוכר עד כדי כאב נדלק בעיניו.   "הוא בסך הכל ינוקא מפונק." יהונתן נחר בפקפוק, יוחנן הצדוקי היה בן גילנו. אביו מאחד הכוהנים של משפחת צדוק, סבו הכהן הגדול.   "האחרון הוא בורסקאי!" קרא לפתע יהונתן ופרץ בריצה, הייתי מוכן לפעולה כגון זו ואי לכך השגתי אותו בקלות. רצנו בין הסמטאות, אחד משיג את השני עד ששנינו הגענו לביתו של יהונתן.   "אני רוצה לשאול לדעתו של אבא בנוגע למחלוקת על הנזיר." אמר לי כשעמדנו להיפרד, לקחו לי כמה רגעים להיזכר על מה הוא מדבר, יהונתן נטה לרוץ עם מחשבותיו קדימה, כשלפתע היה אומר משהו שייך מבחינתו, אך משום שאיש לא עקב אחר הגיגיו, איש גם לא הבין על מה הוא מדבר.   "אני אומר לך שזה חטא." אמרתי לבסוף.   "אתה לא יכול לקרוא למשהו שנכתב בתורה בתור אפשרות חטא." הוא חזר על טענתו מהשיעור.   "אז מדוע נכתב שעליו להביא קורבן חטאת?"   "כדי להעשיר עוד יותר את קופת משפחת צדוק." אמר יהונתן בלשון ליצות.   "אל." אמרתי באזהרה, חיוכו של יהונתן נמחק.   "מצטער, שכחתי את דברי הליצות והמינות של רבן שמעון." הוא אמר במבוכה, בועט באבן אקראית.   "בכל מקרה, תבוא אליי היום ונלך לסבא, הערב תורי להיות איתו" החלפתי נושא במהירות כדי שלא אראה בקללתו יותר מדי. יהונתן הנהן בשקט ונפרד ממני.   סבא אברהם היה אחד מגדולי הפרושים, וכך גם כל משפחתי. את סבתא לא הכרתי, אבל סבא דיבר עליה רבות. על כך שהייתה יהלום מלוטש, ספונה בעולמה של תורה והליכות, יחד עם צניעות ורוחב לב. מעולם לא היה עני, אמר לי סבא, שהתדפק על דלת הבית ולא יצא ממנו עם משהו. על אף שכל אדם שחי בעיר התחתונה אינו נחשב כאחד עם ממון מיותר.   סבא אברהם איבד את מאור עיניו לפני כעשר שנים, במחלה שהותירה אותו שבור בגופו אך רק חיזקה את נפשו. הוא היה האדם טוב הלב והשמח ביותר שפגשתי, דמותו היוותה בשבילי אבן בוחן לדרכיי, גם כשישב ספון בביתו שמר סבא על משפחתו רק על ידי אישיותו ונוכחותו.   סבא אברהם אהב את יהונתן אהבת נפש וראה בו בן לכל דבר, עוד לפני שידעתי הלכות ומשניות הכיר אותו סבא מכל צד, כולל את נטייתו המרה לקיצוניות. "יש לך לב רחב, יהונתן." אמר לו כשהגיע לגיל מצוות, "אך אל תיתן לליבך הסוער להכתיב את צעדך."   "אם כך, הגעתם לפרשת נזיר?" שאל אותנו סבא במאור פנים כשנכנסו לקיתון בו גר, "זוהי פרשיה מעניינת, מרתקת את ספק."   "אני ויהונתן חלוקים בדעותינו עליה, סבא." אמרתי. סבא חייך כחולק בדיחה פרטית עם שמייא.   "אין ספק שזה לא חדש, דוד בן שראל, אין חברות ללא מחלוקות."   "דוד טוען שמעשה נזיר זה חטא." אמר יהונתן כיושב על גחלים.   "כי הוא צריך להביא קורבן חטאת." חזרתי על דבריי.   "אז מדוע פרשת נזיר כתובה בתורה אם זה חטא?!" התפרץ יהונתן, סבא גישש אחר ידו ולחץ אותה ברוגע, מתרה.   "גדולי רבותינו עסקו בסוגיה זו ממש כמוכם." אמר, "אם זהו חטא – מדוע נכתבה האפשרות, ואם זה לא – מדוע עליו להביא קורבן חטאת ככל אדם אחר שחטא." הבטנו בו בשתיקה, "אני זוכר את הפרשה עוד מקדמת דנא... בסופו של דבר היא עוסקת בכל אחד מאיתנו, ומלמדת על קיצוניות ומתינות גם מבלי שנשים לב."   סבא שתק שניות ספורות לפני שהמשיך:   "נתחיל מהעובדה שלהיות נזיר זהו דבר לא ראוי. אל. יהונתן, חכה. אך החברה שלנו מורכבת מאנשים שונים, וישנם אנשים – בודדים אומנם – שכדי להתפתח ולהתעורר צריכים ללכת בדרך אחרת, מבחינתם הדבר שיעזור להם להתקדם בחיי הרוח שלהם הוא להימנע מבשר ויין, אך בכך שהם מצערים את עצמם הם חוטאים להם ולבוראם ולפיכך נאלצים להביא קורבן חטאת בסוף תקופת הנזירות שלהם. ואולי הגיע הנזיר בתורה כתשובה לנזירי האפיקורסים שאומרים שנישואין   "אז שלא היה נכתב נזיר וזהו." אמר יהונתן בקוצר רוח.   "אם אדם רוצה להיות קנא לה', יהונתן, שיעשה זאת בגבולות שהכתיבה לו התורה." אמר סבא. הסתכלתי על יהונתן כשהוא אמר זאת, אך לא ראיתי שהוא חרט דברים אלו על לוח ליבו, שלא כמונו, ביקר יהונתן את סבא באופן אקראי.   שנת 64 לספירה. אני ויהונתן חזרנו לביתו לאחר וויכוח צורב עם יוחנן הצדוקי. למען האמת לא היינו אמורים להגיע לעיר העליונה, זה לא מקומנו שם, אבל רציתי לראות מקרוב את שלושת מגדלי הורדוס, ויהונתן לא הסכים לתת לי ללכת לבד.   "מה אם חבורת צדוקים תזהה אותך? איך תתגונן נגדם?" טען כנגדי כשאמרתי לו שהוא יכול להישאר בבית, ממילא עכשיו כשאביו היה צריך לצאת את ירושלים לגוש חלב, יש לו עבודה כפולה, אך הוא לא הסכים לשמוע והתעקש לבוא איתי.   בכל מקרה, כשהיינו צריכים לחזור נפגענו ביוחנן הצדוקי, שהשתנה בחודשים שלא ראיתי אותו – הוא האריך את שיערו החלק, קיצר את גלימותיו ונעל לרגליו סנדלים חדשות כך שהיה נראה רומאי לכל דבר.   "מקנא, דוד בן שראל?" שאל אותי בלעג כשהבחין שמבטי נח על סנדליו, "ישר מרומא הבירה."     "ירושלים היא הבירה, יוחנן." אמר יהונתן בפה קפוץ, יוחנן הביט ביהונתן בחיוך מלגלג.   "מה אתה מבין בזה, בנו של שמואל הרוכל?" שאל.   "תדבר אל אביו בכבוד." אמרתי בשקט, "כל עבודה מכבדת את בעליה."   "כן, את זה אמר גם הבורסקאי הזקן."   "לולא הבורסקאי לא היו לך הסנדלים הללו." עניתי לו.   "זה עדיין לא אומר שמקצועו מכובד." ענה יוחנן במשיכת כתפיים, מסתכל על יהונתן שהחוויר מזעם בחיוך, "אז איפה אבא? הלך לאסוף כסך מקרובי משפחה? שמעתי שאמא שלך הביא קערית סולת בתור קורבן, אפילו יונה אתם לא יכולים להרשות לעצמכם."   "לא עניינך, יוחנן." עניתי וניסיתי למשוך את יהונתן משם ללא הואיל.   "מי אתה שתדבר על ענייני או לא ענייני, ילד? בכלל, זה לא שאתה במצב טוב יותר ממנו, אחד משכניי אמר לי שאביך ביקש ממנו הלוואה, הוא כמובן עשה בשכל ולא הסכים, מי יודע מתי תחזירו את הטובה?" הוא שאל בבוז.   זה היה הרגע בו יהונתן התפרץ והתנפל על יוחנן, למרות קריאותיי. לא דאגתי לשלומו, יהונתן הוא בחור חזק שיכול בנקל להביס את יוחנן הצדוקי, אבל ידעתי שזה רק יסבך אותו בצרות, בגללי.   כשהצלחתי להפריד ביניהם לבסוף, שפתו של יהונתן כבר דיממה ומעל עינו של יוחנן החלה להתפתח נפיחות מכוערת.   "בוא, יהונתן," אמרתי בניסיון להרגיע אותו, "בואי איתי," התחלתי מושך אותו ממקום ההמולה שרק התגברה מרגע לרגע, שמעתי אנשים מפטירים לעברנו בבוז מילים צורבות: פרחחים, חומץ בן יין, יחפנים. כולם הושיטו עזרה ליוחנן, על אף שחלקם שמעו את משפטיו הפוגעניים.   יהונתן התנער ממני וצעד בנחישות במורד הרחוב המרכזי של העיר, לכיוון העיר התחתונה. ידעתי שהוא נסער, ושהוא כועס על התפרצותו, ויותר מזה על יוחנן ושאר תושבי העיר העליונה.   גם אני כעסתי, כל איבר וגיד בגופי זעקו כנגד העוול שנעשה, אבל ניסיתי להרגיע את הכאב והתחושה מנבאת הרעות שחשתי כדי לעזור ליהונתן.   "תבוא איתי לסבא?" שאלתי אותו לבסוף כשהגענו לאזור מבטחים שראוי למעמדנו, העיר התחתונה. יהונתן הניד בראשו לשלילה, שפתו נפוחה.   "אני לא רוצה שהוא ידע מה קרה."   "הוא לא יכעס עליך, יהונתן." אמרתי.   "אני לא רוצה, אני לא יכול לעמוד מולו." הוא אמר ונכנס לביתו.   מאז הוא לא ביקר יותר את סבא.   שנת 65 לספירה. רחל הגיעה לגיל מצוות, כמה שמחה וביישנית הייתה כשיהונתן איחל לה שנים טובות ובריאות. אחות קטנה לי, רחל, עיניה כשקד פורח, פניה חייכניות ומאושרות.   רחל, רחל, מנשים באוהל תבורכי, ילדה קטנה ותמה.   יהונתן ואני מבלים כמה שיותר זמן ביחד, הזמן מתוח, הרומאים מכבידים את עולם, הרוחות בעם מתחילות לסעור, אבל אבי אומר לי לשקוט עד שנדע דברים לאשורם. כך גם סבא אמר, והוא הוסיף בכאב שהוא צופה שחורות, וסבא היה אדם שמח ומלא תקווה.   "תקופה רעה מתממשת ובאה, דוד," אמר לי, "מלחמה גדולה עומדת בפתח, והפעם..."   "החשמונאים הצליחו לכונן מאה שנות שלטון ריבוני, סבא, והם היו מעטים יותר מאיתנו." אמרתי.   "אל תסמוך על ניצחונות העבר, דוד, מצב העם כיום אינו כמו מצבו בתקופת מתתיהו כהן גדול."   והוא צדק. בשנת 65 לספירה לא היה ילד שלא ידע קרוא וכתוב, שלא ידע פרשיות שלמות בעל פה, או שלא הקפיד על תרי"ג מצוות. הכוהנים הקפידו על טומאה וטהרה יותר מכל אדם אחר, הקורבנות נשחטו כסדריהם.   אבל העם לא היה העם בימי החשמונאים, העם היה מפורד.   צדוקים, פרושים, איסיים וקנאים – כולם השתייכו לקבוצה כזו ראו אחרת. הצדוקים ממשפחת צדוק היו הכוהנים העליונים, אנשי שמנתא וסלתא של הארץ. הפרושים הגיעו מכל גווני העם והוכיחו על השחיתות החברתית שפשתה בעם. היו גם האיסיים שהתבודדו ליד שער האיסיים או במדבר יהודה, טוענים שהם בני האור אשר נלחמים בבני החושך. והקנאים, קנאי ה' צבאות, שלקחו על עצמם להיות כממשיכי דרכם של החשמונאים, אך בדרך לא ראויה.   "את הענפים תשבור בקלות, דוד," אמר לי סבא, "אבל לגזע תצטרך גרזן, וגזע מלא חוזק ועוצמה אף ישבור את הגרזן. אנחנו לא גזע, דוד, אנחנו רק הענף. קלע את הענפים וקבל את הגזע."   אבל אז זו הייתה נראית לי משימה בלתי אפשרית.   שנת 66 לספירה. המצב הולך ומחמיר, בקיסריה נטבחו עשרים אלף יהודים ביום אחד על שום שהתנגדו לביטול זכויותיהם כבני אדם. המצב בירושלים לא טוב יותר, הנציב הרומאי פלורוס דורש ממנו לברך את חייליו כשהם נכנסים לעיר, אך אלו האחרונים יורקים לעברנו ופוגעים בכבדנו, לא תוכל להיות השפלה גדולה מכך. לאחר שהעזנו להתלונן, טבחו בנו חייליה של רומא עד שהדם ניגר מהרחובות.   נציב נוסף, גסיוס, הפקיע מכספי המקדש, חלק מתושבי ירושלים התעמתו עם הרומאים, ובהמשך המורדים רצחו את חנניה כהן גדול ואחיו, אביו של יוחנן הצדוקי, על כך ששיתפו פעולה עם הרומאים.   כשסופר לסבא על כך, ראיתי דמעות בעיניו, "אבוי לנו, לאן התדרדנו, איש משסע את אחיו, איש גוזר גזר דין לאחיו ללא משפט..."   זו הייתה רק ההתחלה, המרידות ממשיכות להתפשט בעיר, שמעון בר גיורא עומד בראש קבוצת לוחמים שיוצאת כנגד הרומאים ומשתלטת על חלקים שונים בעיר, הם בוזזים ופוגעים ברכוש היהודים שאינם משתפים איתם פעולה, המצב נראה שחור.   המלך אגריפס ניסה לפני ימים אחדים להרגיע את הרוחות, מנסה למנוע מהקנאים להתמרד, שכן מרד נגד רומא האימפריה הוא דבר אבוד מראש, "איננו החשמונאים," אמר, "עלינו לשאת באורח רוח את שנות השלטון של רומא, אל לנו לפסוק את גזר דינה של יהודה למוות."   לא רק המלך אגריפס אמר זאת, שותף לדעה זו היה רבן יוחנן בן זכאי שדיבר בחריפות כנגד המרד, אך עם זאת הצליח בעזרת אישיותו לשמור על קשר עם המורדים, איינו יודע כיצד, אבל שמעתי אותו מוכיח את ראשי המורדים על הדרך בה הלכו: "גורמין אתם לעיר הזאת שתיחרב ולבית הזה שיישרף." אמר.   דבר לא עזר, המרידות נמשכו.   עסקתי בלימוד כשיהונתן הגיע לביתנו, עיניו נוצצות. זה זמן רב שלא יצא לנו להיפגש, למעט בביתו של המלמד, זה זמן רב גם שיהונתן לא היה בבית עד אשמורת ראשונה, ואז סעדתי את סבא.   "דוד, בוא החוצה, אני רוצה לדבר איתך." הוא אמר לי ומשך אותי לעבר החצר המרכזית ששימשה את משפחתי ועוד כארבעה משפחות. "זהו זה, דיברתי עם שמעון." הוא אמר לי בהתרגשות, "סוף כל סוף אוכל לעשות משהו כנגד כל העוול והשחיתות, וכנגד האפיקורסים עובדי האלילים."   הבטתי בו בשתיקה.   "שמעון בר גיורא הסכים לקבל אותי, אני רוצה שגם אתה תבוא, יחד איתי. נצא ביחד, נמרוד יחד!" הוא הביט בי בציפייה, ואני נאלצתי לבצע את אחת ההחלטות המרות בחיי.   "אני לא יכול, יהונתן." אמרתי בשקט, מקווה שהוא לא ישמע, אבל הוא שמע, והברק בעיניו הועם. "סבא פרושי, אבי פרושי, כל משפחתי פרושים. אני לא מאמין במרד הזה."   "רבים גם לא האמינו במרד החשמונאים, דוד, והמרד נחל ניצחון אחר ניצחון."   "המצב שונה. העם לא ראוי שיעשו לו ניסים כמו שנעשו לחשמונאים." אמרתי כאב, דוק של דמעות מטשטש את ראייתי, "אני לא תומך במרד, אבל בשום פנים ואופן לא אסלק את חברי מביתי לכשיצטרך עזרה או מסתור." אמרתי, והנחתי את שתי ידי על כתפיו, מביט לו עמוק בעיניים, "אני מאחל לך הצלחה, יהונתן." אמרתי בלחש כשהוא הנהן קלות והלך.   שנת 67 לספירה המרד מתלקח במלוא העוז, רצח מסתובב ברחובות, גמלא, המעוז היהודי בגליל, נפלה לאחר קרבות גבורה עילאיים של תושביה. המעוז האחרון שהפריד בין הרומאים לירושלים המורדת הוסר, מעכשיו הם עושים דרכם אל ירושלים בכל הכוח.   אנשיו של יוחנן מגוש חלב, ניצולי גמלא והצפון, הצטרפו למרד, יחד עם אנשיו של אלעזר בן יאיר הם פוגעים בבני עמם ובכל אחד שנחשב כמתון, פרושי או כצדוקי. יהונתן, אחי למשחקים ולאמונה, פרש מקבוצת המורדים של שמעון בר גיורא והצטרף אל אנשיו של יוחנן, מסתובב עם סיקָר בדש בגדו כאנשיו של אלעזר ובודק מי הם המתנגדים למרד.   הם רוצחים אנשים ברחוב, כל מתנגד ידוע למרד יכול להירצח על ידם, בייחוד על ידי הסיקריים, אנשיו של אלעזר בן יאיר, ראיתי אחד מהם מבצע זאת, שולף את הסיקר ומחדיר אותה לחזהו של אחד מעוברי האורח שהיה ידוע באופיו הפרושי.   אנשיו של שמעון בר גיורא שרפו את מחסני התבואה של העיר, טענתם הייתה שעכשיו העם יהיה חייב להילחם, בעזרת המחסנים יכלה העיר לעמוד במצור במשך עשרים ואחת שנים.   אני ויהונתן ממעטים במפגשים, מאז אותו יום מר כמעט ולא דיברנו זה עם זה, אך על אף היותו קיצוני ומורד, מעולם לא פגע בי או בבני משפחתנו, למרות היותנו פרושים.   "מוטב שנמעט להיפגש." אמר לי כשפגש בי יום אחד, "אתה יקר לי כאח, דוד, אבל אני לא רוצה שהשנאה שלי תעוור אותי עוד יותר," הוסיף והלך, נותן לי שהות להגיב.   אשקר אם אומר שפרישתו של יהונתן למורדים הפתיעה את סבא, אבל מאז אותו יום שיהונתן הצטרף לחבורת המורדים, לא דיבר סבא יותר.   יותר ויותר דמה למלאך מאשר לבן אנוש רגיל, ספון בקיתונו ולא יוצא ממנו, כמעט ולא אוכל או שותה, מרבה להתבודד ולהיאנח כל פעם שמרים מבטו לשמיים ורואה חשכה.   שבוע לאחר שהוטל המצור על העיר, נפח סבא נשמתו והחזירה לבורא, כשכל המשפחה לצידו.   נצמדתי אליו, לא מוכן להרפות גם כשהגיעו אנשי חסד של אמת כדי להוציאו מהבית, לא רציתי לעזוב, לא רציתי שיעזוב.   הזמן נקף ואבי העז לבסוף לשלוח את אחד השכנים לביתו שלך יהונתן, שכן לא הסכמתי לסור מעם גופתו.   "בוא, דוד." שמעתי את קולו המוכר של יהונתן לוחש לי כממקום רחוק, "עזוב את המתים במשכבם." הוא הקים אותי מעם גופתו של סבא והוציא אותי מחוץ לחדרו, מתיישב לידי על מפתן הבית באותו לילה קר.   לא דיברנו, לא היה צורך. הבנו זה את זה מבלי לדבר, ידעתי שיהונתן כואב את מותו של סבא דיוק כמוני, ואולי אף יותר, שכן ידעתי שהוא נזכר באותן פעמים שלא בא אל סבא לומר שלום, מפני שהתבייש. ידעתי שכואב לו, וגם לי, על מותו של סבא.   שנת 69 לספירה המרד בעיצומו, וכך גם המצור. הרעב גובר, אנשים מתמוטטים ברחובות ולא קמים יותר, שלדי אדם מהלכים בין הבתים חסרי מטרה, מגיפות משתוללות ומתפרצות בכל מקום, ומעל הכל צופה בית השכינה, צופה, ושותק. אנחנו דואגים לרחל,לא מזמן חלתה מאוד ועכשיו נותרה חלשה, מצבה מתדרדר לנגד עינינו ממחסור במזון או מים ראויים לשמם.   רחל, רחל, אחותי התמה. נשמתך, מה לה בעולם של זרים משוטטת. אמא משקה אותך מים דלוחים עם קמצוץ של חיטה, זה כל מה שיכול היא לתת לילדה היחידה.   כשאמא מטפלת באחי הקטן בנימין, אני יושב ליד אחותי שרזתה עד כדי כאב, מחזיק בידה היטב, מפני שלה אין הכוח להחזיק בידו של אחיה הגדול, כדי שיגרש השדים העומדים על קצה מיטתה, כאורבים לטרפם.   "תבורכי, אחות," אני לוחש באוזנה, כשהיא נושמת בכבדות את נשימותיה שנעשו כה נדירות, "ברכי שמייא ואת אבא ואמא, ברכי בנימין הקטן ואותי, דוד."   רחל פוקחת את עיניה לאיטה ומביטה בי בעיניה הגדולות עד כדי כאב בפניה הרזות, בכוחותיה האחרונים היא מצליחה להחזיר לחיצה כתגובה לאחיזת ידי, ואז מתערפל מבטה כשהיא נושאת עיניה לתקרת החדר.   "יהא שמיא רבא מבורך," היא לוחשת מחרחרת בנשימתה האחרונה, ונודמת.   אני מכסה את גופה הצנום בשמיכה הישנה בתנועות אוטומטיות.   רחל, רחל, אחות קטנה לי הייתה, רחל שמה.   רחל, קול ברמה נשמע, נהי, בכי תמרורים, רחל, רחל, מבכה על בניה שאינם.   מנעים קולך מבכי, אחות, ועינייך מדמעה, כי יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם.   שנת 70 לספירה ז' באייר, טיטוס פורץ לירושלים דרך החומה הצפונית לעיר, היכן שקבור סבא, היכן שמונחת רחל, בין רגבי אדמת הקודש.   אמא יושבת ליד החלון ומשקיפה לכיוון בית השכינה, כבר שנה שהיא כמעט ולא מוציאה הגה מפיה, מתאבלת, מסתכלת על השמיים ושותקת, כמו סבא לפניה. אבא מסתובב בבית בחוסר מנוחה, אני מוציא לפעמים את בנימין החוצה כשהרוחות מספיק רגועות, עוד לא הגיע לגיל חינוך וכבר סובל הוא חרפת רעב ואובדן.   פריצת החומה השנייה נעשית בט"ו באייר, הסוף נראה קרוב ומאיים מאי פעם, ארבע עשרה יום אחר כך תוקפים אנשיו של יוחנן מגוש חלב את הרומאים והורסים שתי סוללות שהוצבו כנגד מבצר אנטוניה הצמוד לבית השכינה, יומיים לאחר מכן מושמדות עוד שתי סוללות רומאיות שהוצבו כנגד העיר העליונה.   השמועה אומרת שרבן יוחנן בן זכאי הצליח להציל את יבנה וחכמיה ולצאת את ירושלים, אני שם מבטחי בו שישמור על הגחלת של העם היהודי גם אם אנחנו כבר לא נהיה כאן.   ג'תתל"א, י"ז בתמוז. הם פרצו את החומות, עובדי הכוכבים והמזלות פרצו את חומות הר הבית, אני רואה חשכה מתקרבת. אימה, בגיא צלמוות אנו מהלכים, ולא רואים את הפתח שמעל.   ענן שחור כמו ירד על העיר, מקיף אותה מכל עבריה. ריח של שריפות, בשר חרוך, דם וצעקות.   אמא סוגרת את בנימין בבית, ולי גם לא מרשה לצאת. "למה זה אשכול ילד נוסף? וכי לא הספיק סבא? וכי לא הספיקה רחל?" הטיחה בי בכאב כשרציתי לצאת לדרוש בשלומו של יהונתן.   ג'תתל"א, ליל ט' באב. עשן עולה מכיוון קצה העיר, אבא עומד להגיף את הדלת כששני מורדים מתדפקים עליה, תומכים במורד אחר, אמא אוחזת בידו של בנימין בחוזקה, זהו זה,עד עכשיו ניצלה משפחתי ממחלוקות המרד, אבל לא עוד.   "זהו ביתו של דוד בן שראל?" שאל אחד מהם. ניגשתי אל הדלת במקום אבי, מזהה את יהונתן בתור המורד השלישי. "הוא אמר לנו שזה המקום הבטוח ביותר בשבילו. כל מה שאנחנו מבקשים הוא שתטפלו בו עד מחר, נדאג להעביר אותו אל מחוץ לעיר."   "יהונתן," מלמלתי והחלפתי את שני המורדים, תומך ביהונתן ששתת דם והיה מלוכלך מזיעה ומאבק. אבא עזר לי להשכיב אותו על הדרגש בפינה, ואמא הלכה להרתיח מים כדי לנקות אותו.   בנימין הציץ מעל כתפי בזמן שניסיתי לשכנע את יהונתן המטושטש לשתות מעט מים. אבא הגיף את הדלת והחלונות והשקיף בנו בדאגה בזמן שאני ובנימין לקחנו מאמא את המים החמים והתחלנו לנקות את יהונתן מכל הלכלוך והדם, חובשים את פציעתו ומנסים שלא לפתוח את הגלדים הטריים שעל זרועותיו ופניו.   עכשיו סוף אשמורת שנייה, אחי והוריי ממזמן הלכו כל אחד למקומו, מנסים להתבודד עם עצמם ובוראם, והצעקות ברחובות עדיין ממשיכות להדהד בין כותלי הבית ויהונתן נע על משכבו בחוסר מנוחה. לבסוף הוא פוקח את עיניו ומביט בי.   "דוד..." הוא לוחש. אני מתקרב כדי לשמוע טוב יותר את דבריו. "אני מצטער שלא הייתה בי התבונה לדבר איתך מילים אחרונות כשעוד מחשבתי בהירה ודבריי מובנים." הוא מלמל.   "אל תדבר כך, יהונתן. אינך נמצא בסכנת מוות." אני אומר במחאה.   יהונתן מניח את ידו על לוח ליבו, "יש לו לאדם שני לבבות, לב הנשמה ולב הגוף, דוד." הוא לחש, "איבדתי את הנשמה... איבדתי הכל..."   "לא, זה לא נכון!"   הצעקות מבחוץ מתגברות, יהונתן מביט בי בעיניים מצועפות מדמעות, "רצחתי באחיי, ואינני יודע אם אני מצטער או לא, דוד. ידיי מלאות בדם."   "אבל פעלת, עשית, מרדת, יהונתן. אני זה שישבתי בבית ולא נקפתי אצבע לטובת אחיי."   יהונתן נועץ בי מבט לאה, "בסופו של דבר, דוד, אזכר בהיסטוריה כרוצח אחיי, כמביא החורבן. לו היה אפשר להחזיר הגלגל לאחור..."   לפתע נשמעת זעקה, ולאחריה עוד ועוד, צעקות כאב קורעות את חשכת הלילה.   אבא מגיע במרוצה מחדרו, חולצתו קרועה, על ראשו אפר.   "הוא נשרף," הוא אומר, קולו מלא שבר ואנקה, "בית השכינה עולה בלהבות השמיימה."   אני נופל על הקרקע וקורע את בגדי קרע שאף מחט לא תוכל לתקנו. יהונתן מכסה את פניו ומתייפח מרה, אני שומע את אמא זועקת בכאב ומשהו נשבר.   לא. לא. לא.   שנת 71 לספירה איבדנו הכל, אמא ואבא לא שרדו את הטריומף, מצעד הניצחון של הרומאים עובדי האלילים, טיטוס הצעיד אותנו מירושלים החרבה לכיוון רומא, יחד עם כלי בית השכינה, כמה כאב, כמה סבל. שמעון בר גיורא הוצא להורג בסוף המצעד, העם התפזר.   אני ובנימין, זה כל מה שנותרנו מהמשפחה, אני רוצה לקחת את אחי רחוק מכאן, אל מקום ללא סבל וללא דמעות, אך איך זה בכל לילה שאני מניח את ראשי לידו הדמעות יורדות?   הכאב לא עובר, הכאב בלתי נתפס. החלטה גמלה בליבי לחזות בירושלים ולו רק פעם אחת, ולו רק בשביל בנימין שיזכור ולא ישכח את בית השכינה. לו רק כדי לחזור לארץ האבות, כדי לחזות ביבנה וחכמיה, כדי לרדת על ברכיי מול רבן יוחנן בן זכאי ולזעוק לעזרה, לזעוק לרחמים בפני שמייא, עד מתי, עד מתי.   ויהונתן, יהונתן אחי. יום לאחר החורבן הגיעו שני אנשים רעולי פנים והלכת איתם, לא ידעתי איך לומר שלום, אומרים שחלק מהמורדים התבצרו במצדה, איש שם לא שרד.   אחי יהונתן. סבא. רחל. אמא, אבא, מחילה משמייא, אנא, תנו תקווה וכוח בלב הבן האובד.   יהונתן, צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאוד. אחי יהונתן. דוד.     דוד, אינני יודע איפה תהיה כשכתב זה יגיע אליך, אינני יודע אם תהיה בין החיים, רבים מבני עמנו נטבחו ונשחטו באותו חורבן. יצאתי למדבר, דוד, לחפש את השלווה ואת נשמתי שאבדה לי, אינני מורד עוד, אינני קנא, יהונתן אני, איש אשר מחפש מחילה וטהרה. צר לי עליך, אחי דוד, שהינך שרוי בתוך כל האובדן והכאב. אך יש תקווה לאחריתך, דוד. 'בלבבי משכן אבנה, להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים, לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה." יהונתן.   [אומנם הציטוט לקוח ממקור מאוחר הרבה יותר, אך הוא היה נראה לי מתאים.]