הימים החמים חלפו באיטיות מרגיזה.
האווירה בבית הייתה עכורה ולא נעימה; יונתן שתק ברב שעות היום שתיקה רועמת וזועמת, עד כי איש לא העז להתקרב אליו או לנסות לדובב אותו, מחשש שיתפרץ.
רק ניצן, זו הקטנה, שכולם חשבו כי אינה מבינה דבר, הצליחה לדבר איתו ולגרום לו לשפוך את כל מה שהעיק על ליבו.
דביר היה כל היום בחוץ - השכם בבוקר היה יוצא וחוזר בערב, אך אז מייד היה הולך לחלץ את עצמותיו במגרש. הוא השקיע את כל מרצו במוסך בו עבד ובקושי הסכים להישאר בבית יותר מעשר דקות. בלילות ישן שינה טרופה.
עדי המעיטה בחיוכים והתרחקה מכל בני משפחתה. בבקרים עבדה בקייטנה כמדריכה, ובמשך שאר היום העסיקה עצמה בטיפול באביה החולה, וכשכעסה או דאגה, קרצפה את הבית, שכבר לא נזקק לכך כלל.
ניצן הסתובבה בין אחיה הממורמרים וניסתה למצוא חיוך פה ואור שם.
ליבו של אביחי נקרע למראה ילדיו העצובים. הוא קווה שיצליח לשמחם, כשיצא ממיטתו והכריז כי הוא לא חולה ומרגיש טוב, הבזיק רק חיוך קצר על פניהם של ניצן ודביר, שבדיוק אז הגיע הביתה כדי לקחת בקבוק מים. פניו של יונתן נותרו חתומות ללא ניצוץ קטן של חיוך, כהרגלו בשבוע שעבר מאז חלה אביו. עדי נבהלה והכריחה אותו לחזור לחדרו באותו משפט בכל פעם: דוקטור-דניאל-אמר-שאתה-צריך-מנוחה-מוחלטת-למשך-שבועיים-בלי-לקום-אז-תחזור-למיטה-ואני-אכין-לך-כוס-תה.
אך אביחי ידע שילדיו הבוגרים מגילם דואגים להשאירו במיטה כי ידונו בעתידם, כפי שהם עושים לעתים תכופות בזמן האחרון.
הוא נאנח והזדקף בשמחה למראה ביתו הקטנה הצועדת באטיות לחדרו. החיוך נמחה מפניו ברגע שראה למה היא צועדת באטיות שכזו - היא אחזה בידה כוס תה מלאה עד שפתה. בפעם העשרים באותו שבוע. "אבא!" חייכה אליו ניצן בשמחה, "מה שלומך? עדי אמרה לי לתת לך תה ולדאוג שתיקח את התרופות שלך, כי היא עסוקה. היא מכינה ארוחת ערב."
"אני בסדר," הוא העווה את פרצופו לפרצוף מצחיק ורטן: "זה רק האחים שלך מתעקשים להשאיר אותי במיטה. איך את, ילדה שלי? מה שלומך? איך את מסתדרת?" שאל האב והניח את הכוס בצד. היא תחכה, חשב בליבו. "בואי, שבי איתי כאן."
ניצן קפצה על מיטתו ותפסה את ידו בכף ידה הקטנה והחמימה.
אביחי חייך. "מה את עושה לי פה פוזות של אשכנזים?" באומרו מילים אלו עטף את ביתו המתולתלת בזרועותיו הגדולות לחיבוק-דב.
ניצן חייכה בעליזות. היא מעולם לא הייתה מהרגשניות. האם ילדה אחרת הייתה בוכה עכשיו? תהתה בליבה, או, אולי, הייתה מחזירה חיבוק כזה חזק לאבא שלה ושניהם היו יושבים הרבה זמן ככה?
לאחר רגעים מספר הרפה אביחי מביתו והביט בעיניה. עיניים חומות-כהות, צלולות וישירות, אך עם זאת גם חולמניות ואינסופיות.
ניצן חשה שלא בנוח תחת מבטו, והיא החלה לפטפט ללא הפסקה, לא נותנת לאביה, אביחי, להשחיל ולו מילה אחת: "נו, אבא? אז איך אתה מרגיש? איך אתה מסתדר? אתה יודע, קצת מוזר לראות אותך כל היום ולא לראות אותך חוזר מהעבודה כי אתה תמיד במיטה. אבל זה גם נעים שכולם ביחד ככה. וזה כיף שבבוקר אני יכולה לבוא אליך ולהגיד לך בוקר טוב. כשאתה עובד אתה יוצא מוקדם נורא ואני לא מספיקה לראות אותך.
אבל אני בכל-זאת רוצה שתחלים כי עדי נורא מודאגת והיא כמעט לא מדברת איתי ורק דביר צוחק איתי לפעמים ויונתן בכלל לא מדבר עם אף אחד, רק איתי הוא קצת מדבר, וזה כי הוא דואג לך והוא לא רוצה שגם אתה תמות כמו אמא ---"
*
לא, היא לא רצתה לקום מהמיטה. בכלל לא. עדיף לה להישאר חבויה במיטתה ולחלום על הנסיך-על-סוס-לבן שלה, ששם, מתחת לשמיכתה החמימה, הפך למוחשי ואמיתי יותר מכל פעם.
היא יכלה לזהות את בלוריתו החלקה והבהירה נופלת על מצחו בטבעיות מקסימה שכזו, ואת עיניו הירוקות והזוהרות.
ואז היא התלבטה: מה עדיף - שיער שטני-בהיר ועיניים ירוקות, או שיער שחור-שחור ועיניים כהות שנוצצות בשובבות. היא תמיד התלבטה לגבי צבע עיניו ושיערו של הנסיך אותו יצרה בדמיונה. לגבי כל השאר כבר הייתה בטוחה: סנטר המעיד על עמידה נחושה של אדם הבטוח בעצמו, גוו זקוף, גבוה מעט, אדם מצחיק וחייכן, מתחשב ואכפתי. משהו בתוכה אמר לה כי אלו רק חלומות ודמיונות וכי כדאי שתפסיק לחשוב על זוטות שכאלו ולחיות את חייה, אך היא לא יכלה להיגמל מלחשוב איך יראה בעלה, הנסיך-על-סוס-לבן שלה, איך יעוצב הארמון או שבו תגור – גדול ויפיפה ומלכותי, או אולי סתם בית פשוט, אבל חם ונעים ויפה.
או-אז החלה לצחוק בשקט. על מה אני חושבת, נזפה בעצמה בחיוך, על נסיכים ועל ארמונות, בזמן שאני צריכה לקום ולהכין ארוחת בוקר ---
"עדי?" דביר עמד בפתח חדרה והביט בתימהון באחותו הצוחקת. "אני - "
עדי שכחה מהרהוריה האחרונים והתפרצה לפתע: "דביר, מה עדיף, שיער בהיר ועיניים ירוקות, או שיער שחור ועיניים כהות שנוצצות במין שובבות?"
"אה..." גמגם דביר, "אה - אני חושב ש..."
עדי הביטה בו בציפייה.
"למה זה כל-כך משנה לך?" מצא לבסוף דביר את קולו.
"מה זאת אומרת?" עדי התפלאה באמת, "אני לא יודעת איך אני רוצה את הנסיך שלי! אה, דרך אגב, כדאי לי ארמון משיש או משהו פשוט, אבל יפה, מושקע ומעוצב?"
"אה... אני לא יודע..." הוא כחכח בגרונו, "טוב, בכל אופן, הכנתי פנקייקים לארוחת בוקר, אם את רוצה לאכול..." והוא יצא מהחדר במהירות, כשהבעת תימהון עוד נחה על פניו.
עדי צחקקה בטיפשות, תוהה בליבה על התנהגותה שלה. הבוקר הזה נראה לה נפלא ומאושר. היא חשה בהתרגשות שאיימה לפרוץ מגרונה. עדי לא ידעה למה.
התחשק לה לפרוץ בצחוק מתגלגל. התחשק לה לצעוק בכל העולם: "בוקר טוב! איזה יום נפלא!"
היא רצתה לצאת החוצה ולרוץ, לדלג ולהשתולל תוך קריאות רמות ועליזות.
אך היא ידעה שלא יכלה. והמחשבה הזו הורידה פלאים את מצב רוחה העליז-ללא-סיבה.
עדי התלבשה ברוח נכאים ויצאה מחדרה, מופתעת לגלות כי אחיה, אפילו יונתן, השכימו קום והקדימו אותה. זה נראה לה מוזר ובלתי רגיל. בדרך-כלל היא זו שקמה לפני כולם, מסדרת את הבית ומכינה ארוחת בוקר לכולם.
כשנכנסה למטבח, הופתעה לראות אדם נוסף יושב ליד השולחן, בגבו אליה. היא הופתעה פי כמה כשגלתה כי זהו אביה. הוא נראה דיי בריא אך בה-בעת נראה כחוש ותשוש.
זה נראה כאילו המחלה שלו גומרת אותו, חשבה עדי באימה.
"אבא!" היא קראה, "מה קורה לך? אתה מרגיש טוב? למה קמת? הרי דוקטור דניאל אמר ש - "
"בוקר טוב גם לך." חייך אליה האב חיוך עייף מעט.
היא הצליחה להעלות על פניה חצי חיוך מאולץ ומודאג. "בוקר טוב," מלמלה במהירות והביטה באביה בצפייה. "נו, אבא! למה יצאת מהמיטה? אתה עוד חולה! רואים שאתה עייף..."
"אני יודע מה הרופא אמר," המשיך אביחי, האב. "אבל אני גם יודע מה שלומי. דוקטור דניאל היה פה אתמול בערב, כשאת היית בחדר שלך – "
"מתבודדת. כמו תמיד בזמן האחרון," התפרצה ניצן בחיוך קונדסי.
"או, אולי, היית עצבנית אז ניקית וסדרת את החדר, כמו שאת עושה כשמשהו מציק לך ואת עצבנית," הוסיף יונתן וחייך בשובבות.
"לא נכון! החדר לא נקי בכלל. נכנסתי אליו הבוקר כשקראתי לעדי," תרם דביר את חלקו אף הוא וחייך בשלווה, נוגס בפנקייק חם שנטל מהצלחת.
"שקרן!" צחקה עדי. "דווקא הם צודקים. באמת ניקיתי אתמול את החדר שלי ושל ניצן."
"אתם רואים!" קרא יונתן בקול תרועה. "צדקתי!"
"נו, ילדים," הניד אביחי האב בראשו במין חיוך מיואש.
"צודק. סליחה, אבא. תמשיך," אמר יונתן בארשת של אשמה.
"בקיצור, הרופא היה פה אתמול בערב ואמר שאני יכול לקום מהמיטה, אך אוכל לשוב לעבודה רק בעוד שבועיים נוספים."
עדי נשמה לרווחה וחיבקה את אביה ביד אחת. היא חשה הקלה גדולה. פתאום ידעה למה הייתה מאושרת כל-כך באותו בוקר., אף-על-פי שאז עוד לא ידעה מה שלום אביה ועוד דאגה לו.
ופתאום, היא פרצה בצחוק. צחוק מתגלגל ומידבק. ניצן ואביחי פרצו גם הם בצחוק מופתע, יונתן הביט בעדי בתמיהה ודביר רק חייך בסלחנות ונד בראשו. "פסיכית," מלמל לעצמו.
יונתן הנהן לעברו מבלי להתיק מבטו מאחותו הצוחקת. "אה... עדי?" שאל בהיסוס. "הכל בסדר איתך?"
עדי טלטלה את ראשה והמשיכה לצחוק בעליצות גוברת והולכת, סוחפת בצחוקה את אביה וגם את ניצן.
לאט-לאט התחילו יונתן ודביר לחייך בעל כרחם.
שניהם הביטו בשלושת הצוחקים בתימהון, בחשש ובשעשוע.
"היום היא שאלה אותי: 'מה עדיף – נסיך עם עיניים שחורות ושיער שחור או עם עיניים ירוקות ושיער בהיר? וגם, מה עדיף – ארמון או בית קטן?' ואני לא יודע מה עוד. בקיצור – היא פסיכית," אמר דביר.
"הם פסיכים שלושתם," הוסיף.
"מטורללים." הסכים יונתן.
"משוגעים." המשיך דביר למלמל.
"אני חושב שעדי שיכורה..." אמר יונתן בחשש.
דביר הביט בבן ה-13 וחצי בהפתעה וקרץ אליו. "אתה יודע, גם אני חשבתי על זה..."
יונתן טלטל את ראשו בייאוש. "אוי לנו ואוי לראשנו. מה עשינו כי נחתה עלינו צרה-צרורה זו? מה נעשה ואחותנו שיכורה היא?"
עדי הקשיבה להם וצחקה בקול רם, טופחת על שכמו של יונתן מבלי משים.
"באמת שיכורה..." אמר דביר בחצי חיוך.
שני האחים נאנחו.
ואז הצטרפו שניהם לצחוק המתגלגל.
* * *
איזה יום מאושר. אבא הבריא! ידעתי שזה יקרה. יונתן סתם היה פסימי. =)
- עדי הוסיפה פרצוף מחייך וחייכה בעצמה –
ואם זה קרה – אז גם הנסיך שלי בוודאי יבוא.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
תגובהתגובות