חופשת הקיץ חלפה, ושנה חדשה עמדה בפתח ועימה שנת לימודים חדשה.
ניצן התרגשה. היום היא כבר לא בין הקטנים בבית הספר. היא בכיתה ב'. הילדים הקטנים יתלו גם בה מבטים מעריצים, ולראשונה בחייה, היא תביט במישהו מלמעלה.
עדי למדה בתיכון שהיה קרוב לבית הספר היסודי, כך יכלו היא וניצן ללכת יחד לבית הספר.
שתיהן פטפטו בהנאה ונפרדו סמוך לבית ספרה של ניצן, משם המשיכה עדי לבדה.
עדי נכנסה לכיתתה בחשש. מאז ומעולם לא הייתה אהודה במיוחד על בני כתתה ולאחר שנפצעה והפכה למשותקת, חינה ירד עוד יותר בעיניי חבריה, שכעת ראו בה מעמסה.
לאט-לאט "גלגלה" את עצמה אל תוך הכיתה, מעלה חיוך נבוך על פניה.
"עדי!" נשמעה קריאה עליזה מקצה הכיתה, "מה שלומך? איך עבר לך החופש? אני טסתי עם ההורים שלי לאיטליה. היה מה - זה כיף! וכל-כך יפה שם, ו - " זו הייתה ליאת, כמובן. היא הייתה נערה עליזה ומתוקה, חברה של כולם. הוריה היו עשירים מאוד ולקחו אותה ואת אחיה הקטן לחופשות משפחתיות בחוץ-לארץ. עדי חבבה את ליאת כפי שמחבבים גור כלבים קטן ומטופח. אך היא בעיקר רחמה עליה, כי ילדי הכיתה התקרבו אליה אך ורק בשל עושרה הרב וליאת התמימה ושופעת הידידות קבלה את כולם בזרועות פתוחות, בלי לשים לב לכך שמנצלים אותה.
עדי השיבה לליאת בחיוך והתקדמה לשלחן ששכן בפינה.
תמיד הייתה מתיישבת שם בתחילת השנה ותמיד המחנכת הייתה מורה לה להחליף את מקומה במקום קרוב יותר. עדי שנאה את זה. היא נהנתה לשבת בפינתה הקטנה, להשקיף על הכיתה ולחלום. שם היא יכלה לחלום ללא הפרעה, אך דווקא בשל כך הייתה המורה מבקשת ממנה להחליף מקום.
"נו, מה את בורחת לי?" שמעה את ליאת צוחקת אליה מהקצה השני של הכיתה, "חכי רגע, אני באה אלייך - " כמה דילוגים וליאת כבר עמדה ליד עדי.
"היי, ליאת. מה שלומך?" שאלה עדי בנימוס.
"אני? בסדר גמור. היה לי ממש כיף בחופש!"
"כן, כן. שמענו שטסת לאיטליה." נשמע קול עוקצני מאחוריהן. בר התקרבה אליהן והניפה את שערה המושלם לאחור, לועסת מסטיק גדול וורוד. "היי, עדי. מה נשמע."
בר אף פעם לא שאלה. היא תמיד דברה כקובעת עובדות, אך לפעמים בכל זאת היו לדבריה נימה של שאלה.
"בסדר, תודה ואת?"
"בסדר. אפשר לשבת לידך."
עדי המופתעת מהרה להנהן, למרות שבר כבר התיישבה לימינה.
"וואו, בר, באיזה קרם את משתמשת? אני אף פעם לא מבינה איך את מצליחה לסדר את השיער ככה שיהיה חלק ומבריק כזה..." החמיאה לה ליאת.
בר ענתה לה בקרירות כי זה אצלה בגֶנים ואין סיבה לשאול בכלל.
ליאת צחקה בידידות והלכה משם.
"טיפשה," אמרה בר באותה קרירות שבה דברה קודם.
עדי שתקה. היא חבבה את ליאת, אך לא יכלה לעמוד נגד בר הקרירה וההחלטית.
"היא סתם ילדה טיפשה ומפונקת כמו כל הילדים בכיתה הזאת. בחיי שהייתי צריכה לדרוש מהמנהלת להעביר אותי ל -י"א 3. אני ממש לא מבינה מה אני עושה פה. מזל שיש אותי. כולם פה משעממים וטיפשים עד מוות." בר העיפה בעדי מבט קצר, "יש גם אותך, למרות שגם את לא משהו."
עדי חייכה בליבה. בר תמיד דברה בחשיבות עצמית מופרזת ולא עשתה חשבון לאף אחד. בעיניה היא הייתה המלכה. הילדים החלשים יותר בכיתה - ובשכבה בכלל - העריצו אותה בשל כך ובקשו את קרבתה. חלק אחר מבני השכבה בז לה בליבם, אך לא העזו לעמוד מול בטחונה העצמי.
רבים אחרים לגלגו עליה בגלוי. איש מן הבזים לה לא אהב יותר מדי אגו בחבילה אחת.
"רוצה לחזור איתי היום הביתה." אמרה-שאלה בר, "את בכימית."
"כן. בקשר לחזרה הביתה - בכיף."
בר חייכה מעט. עדי הבחינה בגומות חן מתוקות שהופיעו על שתי לחייה של בר והשיבה לה חיוך קטן וידידותי.
שתיהן מחו את החיוכים מפניהן ברגע שהמחנכת אורה נכנסה לכיתה.
"שלום בנות וברוכות השבות," אמרה בקולה החורקני. "נעים לראות אתכן שוב, חדורות מרץ מחודש ללמוד ולהחכים, מלאות חוויות מהחופשה הארוכה."
עיניה הירוקות-צהובות והחודרניות נחו על כל אחת ואחת מבנות הכיתה.
כאילו שאנחנו אשמות שהחופשה כזאת ארוכה, חשבה עדי בכעס.
"כן, בטח. נורא נעים לה לראות אותנו שוב. ממש." לחשה לה בר בציניות.
עדי הנהנה בראשה לאות הסכמה.
"וגם כולנו ממש מתות ללמוד. נורא התגעגעתי לזה." המשיכה בר באותה נימה צינית.
"שקט שם!" צווחה אורה ושתי הנערות השתתקו בבהלה. "יפה," אמרה אורה ויישרה את צווארון חולצתה המכופתרת. "נא להוציא ספרים. הייתן צריכות לכתוב במהלך החופש חיבור באורך שני עמודים, כתוב בכתב קטן, על החופשה הגדולה והשפעותיה החיוביות או השליליות לפי בחירתכן. אני עוברת בין הטורים ואוספת אותם."
"מתי נקבל ציונים?" שאלה חן, נערה נמוכה וחייכנית.
"בעוד שבוע." השיבה המחנכת בקצרה והחלה לאסוף את העבודות.
עדי נאנחה ונאבקה עם רוכסן הילקוט שלה, אותו נאלצה לפתוח ביד אחת.
"בואי, אני אעזור לך." הציעה בר ופתחה חיש קל את הרוכסן העקשן.
"תודה..." מלמלה עדי.
"על לא דבר." השיבה בר בנדיבות.
עדי הופתעה. מאז ומעולם חשבה שבר היא נערה החושבת רק על עצמה ולא רואה אף אחד רחוק יותר מאפה הקטן והמושלם. כעת הביטה בה מזווית שונה וראתה את בר באור אחר.
"עדי?" קול חורקני ודורש מעליה העיר אותה מהרהוריה והיא הביטה למעלה במבט מבויש משהו, כמי שנתפס על חם. עיניה נתקלו בעיניי הנץ של המחנכת. "עדי, את חולמת!" אמרה לה אורה בטון מחנך.
"סליחה, המורה... זה לא יקרה שוב." מלמלה והושיטה לאורה את חיבורה.
אורה העיפה בה עוד מבט קצר אחד, ופנתה לשולחן הבא.
עדי חשה בעיניה של בר החוקרות אותה ונפנתה אליה: "מה את רוצה?" הטיחה.
"אני חושבת שאת צריכה להיות קצת יותר אסרטיבית. זה הכל." אמרה בר בשלווה הקרירה הרגילה שלה.
"יופי. תודה רבה לך על עצתך הנבונה." השיבה עדי בעוקצנות. "עכשיו את יכולה לרדת ממני?"
בר עפעפה בריסיה הארוכים. "את רואה. ככה את צריכה לענות לאנשים שמרגיזים אותך."
עדי לא יכלה שלא לחייך בהתנצלות. "סליחה. לא התכוונתי. אני לא יודעת מה קרה לי..."
"לא, לא," אמרה בר. "אסרטיבי פירושו להיות תקיף יותר, להיות בטוחה בעצמך ולעמוד על שלך. לא להתרפס ולהתנצל ולהסביר את עצמך כל הזמן. את צריכה – "
"סליחה, אפשר להפריע לכן?" הן שמעו את אורה שואלת בחמיצות והשתתקו. "בר, עדי, רוצות לשתף אותנו במה שמעסיק אתכן כל-כך? האם הוא באמת מעניין יותר מהשיעור?"
"כן," רצתה עדי לומר, אבל התביישה וחששה מזעמה של המורה.
"בעיקר את, עדי! זו כבר הפעם השנייה היום שאני מעירה לך!" המשיכה אורה. "האם אתן יודעות בכלל במה עוסק השיעור?"
"אה... ובכן..."
"נו באמת! את לא רואה את הנוסחה המתמטית שכתובה על הלוח? עדי, באמת, אני מציעה לך להביע עניין רב יותר בשיעור. גם את, בר! מה תעשו כשיתחילו הבגרויות? איך אתן מצפות לעמוד בחמש יחידות במתמטיקה כשאינכן מקשיבות בשיעור? הא? תמשיכו לפטפט כאילו כלום? הו, לא. אם תעשו כך, אני אישית אדאג לכך שתענשו ובחומרה!"
עדי הציצה בבר ולא הופתעה לגלות שהבעת פניה קרירה ושלווה, כאילו היא צופה בסרט לא מעניין.
כשסיימה אורה להטיף להן דברי מוסר ולאיים עליהן בעונשים שונים ומשונים, בר אמרה רק: "בסדר, המורה" והחלה להעתיק את מהלוח את הנוסחה המתמטית, שהתגלתה לעדי כמסובכת במיוחד.
פה ושם נשמעו צחקוקים, שהושתקו מייד על ידי מבטה המאיים של אורה. היא נפחה את חזה בזעם, עד כי נראה היה שתתפוצץ תוך רגע.
הס הושלך בכיתה. הבנות השתתקו, חלקן בציפייה שהמחנכת אכן תתפוצץ וחלקן בציפייה למוצא פיה. לבסוף הסתפקה אורה במבט מאיים נוסף וחזרה בצעדים נוקשים לשולחנה, אשר ניצב בקצה השני של הכיתה.
היא הרהרה לרגע ואז נראה היה כי הגיעה להחלטה: "בר ועדי, אני כל-כך מצטערת להעניש אתכן כבר ביום הראשון ללימודים, אך אין ברירה, איאלץ להפריד בניכן. עדי - את תעברי לשבת בספסל השני משמאל, ליד ליאת. תהל - " היא פנתה לנערה גבוהה במיוחד שישבה ליד ליאת - "את תעברי לשבת מאחור, ליד בר." היא השתהתה לרגע ואז אמרה שוב: "בר ועדי, אני באמת מצטערת, אך כפי שאתן רואות, ממש לא הייתה לי ברירה..." אורה לא נשמעה מצטערת כלל. חיוך רחב וגועלי - לדעתה של עדי - נמתח על פניה הגרומים. היא דברה בטון מתקתק להחריד, שהרגיז את עדי מאוד. התחשק לה לקום ולהנחית סטירה מצלצלת על הפנים המרוצים.
בלית ברירה אספה עדי את חפציה ושמטה אותם באי סדר לתוך ילקוטה, אותו הניחה על ברכיה.
היא פלסה את דרכה בין שולחנות הכיתה עם כיסא הגלגלים המגושם שלה.
טוב, לפחות היא לא הושיבה אותי ליד דפנה, עודדה את עצמה במחשבות. זאת מסוגלת להוציא כל אחד מדעתו עם פטפוטה הפילוסופי.
או, למשל, ליד ציפי. עדי התחלחלה מעצם המחשבה. היא עלולה להציק לי כמו שהיא מציקה לכל הבנות שיושבות לידה---
עדי הפילה את תיקה על יד שלחנה של ליאת, שחייכה אליה חיוך רחב; "איזה כיף שאנחנו יושבות ביחד, הא?" היא הניחה את ידה על כתפה של עדי וטלטלה אותה בעליזות.
עדי השיבה לה חיוך רפה. עייפות נוראה השתלטה עליה פתאום וראשה צנח על מסעד כיסא הגלגלים שלה.
עדי לא ידעה למה היא מצטערת על שעברה ממקום מושבה ליד בר.
בתוך תוכה ידעה - היא הייתה רוצה שהן יהיו חברות טובות.
ליאת נעצה בה מבט שואל, "הכל בסדר?"
עדי הנהנה וחזרה לספר המתמטיקה שלה.
* * *
היום הראשון בבית הספר לא היה טוב כל-כך. אני חושבת שהמורה לא מחבבת אותי.
אבל בכל זאת יש לי חברה. אולי שתיים.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
תגובהתגובות