שבות הביטה בשקט על הנערים והנערות בקבוצה שלה. מהר מאוד גילתה שהיא לא הדתיה היחידה, היו עוד בת ובן דתיים בקבוצה, מה שגרם לה להרגיש מעט יותר בנוח. במבט מהיר ספרה שבות בסך הכל 16 בנות ו7 בנים בקבוצת המחול. היחס בין הבנים לבנות היה מובן. לא מכיוון שבנים פחות מוכשרים במחול, אלא מכיוון שזהו ענף ספורט שנחשב לפחות גברי והירואי, ולכן בנים מעדיפים לפנות לענפי ספורט תחרותיים יותר כמו משחקי כדור למינהם.
אחרי שכולם התאספו וקיבלו מדבקות עם שמותיהם, המאמנים הציגו את עצמם, והסבירו, כהקדמה, שהאימונים יהיו בחלקם תיאורטיים וילמדו בכיתת הלימוד. ובנוגע לאימונים המעשיים, כפי שנאמר מראש, החזרות יתקיימו בנפרד לבנים ולבנות. למרות שהדתיים במחנה היו מיעוט, המנהל הגיע למסקנה שאימונים נפרדים הם יעילים בהחלט.
"ואיפה בדיוק יהיו האימונים?" ליהי התפרצה בקוצר רוח "כאן, באולם?"
"מובן שלא. יש לנו כיתת לימוד משותפת עם שאר נבחרות הספורט, ושני חדרי אימון נפרדים רק לנו.ואל תתפרצי להסבר, אולי כך תדעי!" הוכיחה המאמנת בחומרה.
ליהי השתתקה, אך התפרצותה נתנה לשאר החניכים טעימה נוספת מהרצינות והנוקשות בעניין הכללים והמשמעת במחנה. הם צעדו בדממה בעקבות המאמנים לעבר כיתת הלימוד להיכרות "בזירת האירוע". היא הייתה פנויה מכיוון ששאר נבחרות הספורט עשו היכרות במגרשים השונים. אך קבוצת המחול ואקרובטיקה הייתה היחידה המעורבת- בנים ובנות.
"טוב, התמקמתם כולכם?" המאמנת חייכה ברעננות. שבות הבחינה שהיא הדברנית הגדולה מבין המאמנים שלהם, ודמיינה שהמאמן יעסוק בעיקר בהדגמה בעבודה המעשית עם הבנים. לפי השרירים, זה היה עיסוקו כל היום.
"אני 'המאמנת מירב', אוקיי? וזה 'המאמן גילי'. אני כמובן אאמן את הבנות, וגילי את הבנים. בלימודים התיאורטיים אני אלמד לבד.עכשיו נעשה סבב שמות, תוכלו לספר קצת על עצמכם אם תרצו. בבקשה, נתחיל ממך- שלי"
שבות בחנה את שאר החבר'ה בקבוצה בתשומת לב- אחרי שלי הייתה אביבה, שהעדיפה להיקרא "אביב" כי לדעתה אביבה זה מיושן מדי. היו גם שרית, ליהי ודבורה, כולן מאותה עיר. ואביגיל, הג'ינג'ית הדוסה מהצפון. אלמוג וכינר הסתגלו זה לזה די מהר ופיטפטו תוך כדי חיוכים, מעיפים מדי פעם מבטים לעבר הבנות. שלומי היה הבן הדתי, שבות הבחינה שהוא הטיפוס המופנם, כנראה מסוג ה"אמור מעט ועשה הרבה", כמו המאמן גילי. היו גם2 'לירונים'- בת ובן. לכן לירון הסכים שיכנו אותו רק 'רון', להקלה על כולם. והיו גם עמית, איילת, מאיה (שהייתה אלרגית לבוטנים), הדס, ויקטור, נאג'ולין, בן, אליה (שהתעקשה על כך ששמה הוא מקורי ומיוחד ולא מוזר, כפי שהעיר אלמוג בהפגנת טאקט אמיצה). ואחרונות- נטשה, זיוה, וכמובן- שבות בעצמה. שענתה שכן, היא דתית, אבל עדיין יודעת לרקוד ולא, היא לא אנורקסית, תודה ששאלתם.
בקבוצה היה גיוון רב של דתות, מינים וסגנונות. נאג'ולין הייתה הערביה היחידה, אך היו כמה רוסים לא יהודים בקבוצה, ושבות ראתה שרשרת צלב סמלית מתנוססת על צווארו של ויקטור. כך שמבחינת קבלת השונה ושילוב של אמנים וספורטאים מכל המינים והסוגים- המחנה אכן הצליח במטרתו.
תגובהתגובות