סיפור בהמשכים

ניצוץ פרולוג שביבי מחק אפרפרים התעופפו אל שולי העמוד וקמט מכוער נוצר במרכזו. דבש סגרה את החוברת בחבטה והחזירה אותה אל המדף. "נמאס לי", חשבה לעצמה. "מיותר לחזור על החומר בפעם השלישית, אני יודעת אותו מצויין". רגע חככה בדעתה מה תעשה עכשיו, כשקול מנגינה קצבית קטע את מחשבותיה. זה היה הנייד שלה. דבש הפנתה אליו את ראשה וקראה בהפתעה את שמו של המצלצל. אמא שלה כמעט ולא התקשרה אליה! ובטח לא בשעה כזו, כשהיא באמצע העבודה. מה קרה? "דבש?" הקול של אימה שנשמע כעת רועד ומוזר גרם לליבה להחסיר פעימה. "קרה משהו לא טוב. סבתא עברה התקף לב". "מה? איך זה קרה? ואיפה היא נמצאת עכשיו?" "היא בטיפול נמרץ באיכילוב. אני מחכה שלרופאים כאן תהיה אינדיקציה ברורה יותר לגבי המצב שלה". דבש בלעה את רוקה. "אבא יודע מזה?" "הוא בקונצרט עכשיו, אי אפשר לתפוס אותו. דבש--" קולה של האם נעשה בהול פתאום. "הרופא מתקרב, אני מוכרחה לסיים. תודיעי בבקשה לארבל על מה שקרה". הקו נותק. דבש בהתה במכשיר הכסוף. סבתא. קבלה. התקף. לב. סבתא שלה הייתה אישה קטנה ויפה עם ריח קבוע של תות שדה. היה לה שיער חום קצר והיא נהגה לספור בחדווה את שיערות הכסף שנשזרו בו עם השנים. היא הייתה אישה עליזה שאהבה את החיים ואהבה להיות זקנה. היא אהבה ל-- דבש, אל תספידי אותה! גערה בעצמה פתאום. היא יכולה להתאושש מזה, הרבה אנשים שעוברים התקף לב ממשיכים לחיות אחר כך חיים מלאים ומאושרים. היא התנערה והחלה לחייג את מספר הנייד של ארבל, אחיה התאום. "מה הפעם, דבש?" הטון העוקצני שבו דיבר תמיד שרט את ליבה, ולמרות שעכשיו עניינים רציניים ביותר עמדו על הפרק העלבון עדיין צרב בה. "סבתא עברה התקף לב. היא מאושפזת באיכילוב" ירתה. "אין לי זמן לשמוע אותך עכ-- סבתא מה?!?" קולו השתנה בדרסטיות. "אין מצב, דבש. היא כזאת אישה טובה, אין מצב שהיא גומרת ככה את החיים שלה". משלא נשמעה תגובה הנמיך את קולו וכמעט בלחישה הוציא את המילים מפיו- "נראה לך שהיא תשרוד את זה?" "אני לא יודעת.. אני דואגת". ארבל שתק שתיקה קצרה. "אני רץ הביתה", אמר בקול מוטרד רגע לאחר מכן. "נפגש". הרגעים הספורים בשיחת הטלפון שבהם החליף צליל של דאגה את העוקצניות הקבועה של ארבל הגיעו כעת אל סיומם הצפוי. ארבל אפילו לא עלה הביתה, הוא שלח לה הודעה שתרד למטה- המונית כבר מחכה להם בחוץ. הוא ישב ליד הנהג בעיניים עצומות, אוזניות תחובות באוזניו וכובע מצחיה שחור משוך על פניו ומונע ממנה לראות איזו ארשת פרוסה על גביהן. כשהמונית יצאה מהחניה היפה בדרכה אל בית החולים איכילוב היה לה זמן להרהר. היא סקרה במבטה את התנועה ההומה שנשקפה מבעד לחלון המונית וכווצה את אפה החינני- תנועה שעשתה תמיד כאשר שקעה במחשבות. הדאגה לסבתה וההרהורים על ארבל שישב לפניה שמשו בערבוביה. ארבל.. דבש נאנחה. תמיד הוא היה טיפוס נדיר ושונה, בעל שפע של ניגודים פנימיים. כלפי חוץ הוא היה מין קיפוד שכזה שנון, חריף ובעיקר דוקר. אבל בהזדמנויות מיוחדות הוא פתח לסובבים אותו חרך צר שדרכו יכלו להציץ לאישיותו האמיתית. היה לו לב רך והוא כמה לאהבה ולדאגה כמו ילד קטן. מדוע הוא כזה, ארבל? נדמה היה לדבש שככל שתעמיק לחקור את אישיותו העלומה של אחיה, לעולם לא תצליח להכיר אותו באמת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הגתה בדמותו, ובכל פעם שכזו הלכו שאלותיה ונעשו עמוקות יותר. ממה נובעת התנהגותו? אולי הוא גדל להיות כזה משום שכעס על הוריהם. הוא תמיד אמר שהם לא מתפקדים כשם שהורים צריכים לתפקד, שהם לא דואגים מספיק לתאומים שהביאו לעולם. הוא כעס על שעות העבודה הארוכות שבהן נעדרו מהבית, על כך שהקריירה הייתה מרכז עולמם ולא בני משפחתם, ועל כך שתמיד נסע ללימודיו במונית פרטית ולא זכה אף פעם לליווי של אחד מהם. דבש עצמה הייתה שונה, היא הבינה שהוריהם הקדישו זמן רב לקריירה שפיתחו כדי להעניק לתאומים רמת חיים ואולי התנהגותו הדוקרנית היוותה למעשה הגנה לפנימיות שלו, הרגישה, העדינה והרכה? דבש הציצה לעברו של ארבל, שלא נע במהלך הנסיעה. על מה הוא חושב עכשיו, אחיה? האם חושב על סבתם החולה או שכבר הדחיק את העניין מתודעתו? סבתא.. דבש שבה ונאנחה בשנית. מה מצבה? האם תשוב ותהיה הסבתא העליזה והצוחקת שהכירה מאז שנולדה, או שמעכשיו הכל יהיה שונה? הו, רק שלא יקרה שום דבר רע.. ^ ^ ^ זמזום אלקטרוני קצר נשמע, אנה נענתה לו ופתחה את דלת העץ שבחלקה העליון נקבע באותיות מתכתיות שמו של עו"ד אסולין. "גברת גנזלר, אני מניח" הגבר המקריח למחצה החווה בידו לעבר חלל החדר. "מצער להיפגש בנסיבות שכאלו". "אכן", אנה התיישבה באיפוק בכסא המרופד שלמולו. "קבלי את השתתפותי הכנה בצערכם. גברת רגובסקי המנוחה נעזרה שנים רבות בשירותי משרדנו היא הייתה לקוחה נעימת הליכות ונהננו לתת לה שירות". אנה גנזלר הנהנה בנימוס. בעשרת הימים שחלפו מאז עברה אימה את התקף הלב הקטלני שהוביל למותה, שמעה מאנשים רבים עד כמה נפלאה היא הייתה. "על פי בקשת המנוחה, תצטרכי לענות על מספר שאלות לפני שאשמיע באוזנייך את הצוואה. האם אפשר להתחיל?" אנה הנהנה שוב ולא יכלה להתעלם מגל הסקרנות שהציף אותה. "גברת גנזלר. על פי הרישומים הנתונים בידי, בשנת 1995 ילדת בת ובן תאומים בהפרש של שתי דקות. הגדולה יותר נקראת דבש, ושמו של הצעיר הוא ארבל, כך הוא הדבר?" "נכון". "אם כך, כיום דבש וארבל מתקרבים לגיל 18. היכן הם לומדים?" "שניהם לומדים בתיכון מינסקי בתל אביב, בכיתות מקבילות כמובן. הם מוכשרים מאוד", גאווה נשזרה בקולה. "במה את עובדת, גברת גנזלר, ובמה עוסק בעלך?" "אני מנהלת משרד חקירות פרטי, ובעלי פסנתרן". עו"ד אסולין רשם דבר מה בתיק שהיה מונח לפניו. "כיצד את מגדירה את המצב הכלכלי של משפחתך, גברת גנזלר?" "מממ.." אנה השתהתה לרגע "משפחה אמידה בהחלט". "וכיצד מצבכם הכלכלי בא לידי ביטוי בחייהם של התאומים?" אנה הרהרה בטרם ענתה. "דבש וארבל מקבלים את כל מה שהם צריכים ויותר מזה. מגיל צעיר שלחנו אותם לחוגים רבים שיעשירו את ידיעותיהם, הם מקבלים מדי חודש סכום נכבד כדמי כיס ולומדים במקום יוקרתי. נתנו להם ככל שיכולנו". "ומה לגבי העתיד? מה הם מתכוונים לעשות לאחר התיכון?" "אתן להם חופש פעולה מוחלט, אך אני משערת כי ארבל יתגייס לצבא ודבש תפנה לאוניברסיטה". "תמו שאלותי, תודה לך". עו"ד אסולין עלעל בקבוצת המסמכים שלפניו ולבסוף הניח אחד מהם בראש ערימת הדפים. "על פי צוואתה של המנוחה, כל רכושה יעבור לרשותם של שני נכדיה- דבש וארבל גנזלר. חצי מהסכום יופקד בחשבון בנק שיפתח על שם דבש גנזלר, והמחצית השניה תופקד בחשבון בנק שיפתח על שם ארבל גנזלר. בעקבות תשובותייך מהן השתמע כי לנערה ולנער לא חסר כעת מאום, התאומים יוכלו להשתמש בכסף רק בהגיעם לגיל 18". "וואו", מלמלה אנה בהפתעה בעוד היא מעיינת בעותק הצוואה שעו"ד אסולין הניח לפניה. "גברת גנזלר, האם את מבינה את משמעות הדברים?" עורך הדין החווה בידו על תיקיית קרטון חומה ששמה על אימה התנוסס עליה. "המנוחה השאירה מאחוריה רכוש רב. התאומים שלך כעת עשירים" רגע נעצר ולאחריו המשיך- "לא אפריז כלל אם אומר: התאומים שלך כעת עשירים מאוד..."

פרק חמישי ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. הרעש המונוטוני של המכשירים צפצף באוזניה שוב ושוב. היא הסתכלה על פניו שעכשיו נראו שלוות במיוחד, הוא נראה בלתי מזיק, חסר אונים, כל כך פגיע. זה בער בה, הצורך הזה, הצורך לקחת רק את החוט הקטן, הדק הזה שמוביל לו אוויר לראות, לראות האלו שהוציאו כל כך הרבה האוויר כדי לצעוק עליה, לזלזל בה. ואז רק מן קיפול קטן שכזה, שנמשך רק לכמה שניות מעטות. היא הספיקה לראות את הרעידות האחרונות שלו לפני עיניה נפקחו בבהלה. היא הביטה לרגע מסביבה, בחדר הרעש של המכונות עדיין היה מונוטוני, אדוארד עדיין היה על המיטה, נושם. והיא, היא לא ידעה עם לשמוח או לבכות. כאשר היא עזבה את החדר היא עוד הספיקה לראות את ליאורה נכנסת אליו. * "קח." דני זרקה בהפגנתיות את ההזמנה על השולחן מול פניו של סהר. סהר סובב את ראשו למקור הקול שכבר הספיק להכיר, והושיט את ידו לכיוונו. דני הביטה בידו של סהר וחבטה על ראשה, היא הרימה במהירות את הדף מהשולחן ונתנה אותו לסהר בידו. "וזה?" שאל, לא מבין מה היא פיסת הדף הזו. "זה הזמנה ליום הולדת שלי," אמר דני. "וגם פיצוי על פעם שעברה." הוסיפה במבוכה. "וואלה." עיניו של סהר נפתחו בהפתעה, הוא שמע מה קרה לאבא שלה אתמול. ופתאום היא מזמינה אותו למסיבת יום ההולדת. "למה אתה כל כך מופתע?" שאלה, "אתה לא חייב לבוא אם אתה לא מעוניין." בטון קולה היה גוון נעלב, היא לפתע חשבה שאולי פגעה בו עד כדי כך שהוא עדיין כועס עליה ולא בכבודו להגיע למסיבה. "לא, לא. זה לא ככה." מיהר להסביר את עצמו. "זה פשוט ש-" "שמענו מה קרה לאבא שלך." אסתהר התפרצה לדברי סהר. דני הסתובבה בבהלה. "ממתי את שם?" "אני עומדת פה כבר זמן מה." ענתה לה. "קחי." דני הושיטה לעברה גם כן הזמנה, היא ראתה בעיניה של אסתהר בלבול. "אמרתי גם לסהר. זה פיצוי על פעם שעברה." דני ידעה שזה גם הייתה אשמתה של אסתהר. שגם היא לא הייתה בסדר, אבל היא החליטה לא להיות ילדה קטנה ולרמוס לה את הקשרים היחידים שהצליחה עד עכשיו ליצור בבית הספר. "המ.. תודה," אמרה אסתהר נבוכה במקצת והתיישבה מול סהר, דני התיישבה לידה. "אז אלכס, אני מבין שאבא שלך כבר יותר טוב." דני הביטה על ידיו של סהר שאחזו בהזמנה, הנידה בראשה לשלילה והוסיפה בקול, "לא כל כך." "אז..." אמרו אסתהר וסהר יחדיו. "אמא החליטה שצריך להמשיך בחיים, למרות שאבא בהרדמה היא אומרת שלא צריך לעצור. אז המסיבה עדיין מתקיימת." 'בתקווה שהוא ימשיך לחיות,' הוסיפה דני, אבל את זה כבר אמרה בליבה. "אנחנו נבוא," אמר סהר בהחלטיות. אסתהר הרימה את ראשה אל סהר, "אבל יש לנו..." התחילה להגיד, אבל המבט של סהר עצר אותה. "אנחנו נהיה שם." לבסוף אמרה באנחה. השיעורים הבאים עברו על דני לאט, היא בקושי הצליחה לעצור את עיניה מלהיסגר וליפול לשינה. היא היתה עייפה נורא. היא בילתה כל הלילה בחדרו של אדוארד והאירוניה הייתה שהיא בכלל לא חיבבה אותו. היא הביטה בשעון עוד רבע שעה לסיום השיעור. 'מי זה הבן אדם שאדוארד מתכתב איתו?' תהתה לעצמה. 'הוא קבע איתו פגישה היום, אולי אני הלך במקומו?' העיפרון שדני הקפיצה בין אצבעותיה נפל, כמה מהתלמידים הפנו אליה את המבט, אך תוך זמן * אתה צדקת. זה לא צחוק. יש פה חפרפרת שמנסה להפיל אותך. ב11/1 תגיע לבית הקפה המרכזי בעיר, בשעה 17:20. אל תאחר, ג * דני הרגישה את הזיעה ניגרת על מצחה, היא התלבטה אם הם עלו עליה, כי הרי היא לא עשתה עדיין פעולה מי יודע מה כדי שאדוארד יבין שהיא מנסה לפעול נגדו או שהוא מתכוון למשהו אחר, שדני לא ידעה עליו. 'אני אלך לפגוש אותו ונראה מה יקרה,' גמלה בליבה ההחלטה, בדיוק כאשר הצלצול אעיד על סיום השיעור. "אסתהר?" דני הצליחה לתפוס אותה רגע לפני שיצאה משער בית הספר. "כן?" מלמלה אסתהר מעל לדפי הספר שהייתה שקועה בו באותו הרגע. "הקפה המרכזי בעיר, איפה זה?" אסתהר סגרה את הספר וסימנה עם אצבעה באיזה עמוד היא. "עדיין לא היית שם?" שאלה בגיחוך. דני הנידה בראשה לשלילה. אסתהר הביטה אל מחוץ לשער בית הספר, ובחנה את הילדים, רבים מהם הלכו בזוגות ובחבורות ופטפטו להנהגתם אחד עם השני, מעטים היו הילדים שהלכו לבדם. היא תמיד הייתה מאלו שהלכו לבד, סהר היה גומר מוקדם אז גם עם החבר היחיד שהיה לה בבית הספר היא לא יכלה ללכת. דני כחכה בגרונה להזכיר לאסתהר שהיא עדיין שם. "הקפה המרכזי, זה קפה 24/7, לפחות ככה אומרים," אמרה והסתובבה אל דני. דני הודתה לה והחלה ללכת, אך לפתע משהו עצר בה והיא הסתובבה. "אסתהר, רוצה לבוא אלי עכשיו? כאילו בערך בארבע וחצי אני אצטרך ללכת, אבל זה יהיה נחמד אם תבואי אלי עד אז..." היא הביטה באסתהר, היא רגישה קצת בלחץ, היא פחדה שאסתהר תסרב לה והיא תובך. "כן, למה לא?" פלטה לבסוף אחרי שתיקה ארוכה. "את בטוחה?" דני הייתה מופתעת. "כן, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות." אמרה תוך כדי שהכניסה את הספר לתיק. "אז נתקדם?" "כן," דני אמרה בהתלהבות והובילה את אסתהר לביתה. הדרך לאחוזה עברה בשתיקה, אסתהר הסתכלה על אלכס, זה לא היה נראה כאילו שהשקט הזה הפריע לה, זה היה טוב, גם היא הרגישה בנוח עם השתיקה. "וואו..." פלטה אסתהר כשהם נכנסו לביתה של אלכס. היא בחנה את סביבתה. "זה ענק." "כן, אני מניחה," ענתה לה דני באדישות. "את בטח לא רואה את זה כי את רגילה לכל זה." דני הביטה באסתהר, איך היא בוחנת כל פרט ופרט בדרך לחדרה. נוגעת בחפצים, מעבירה את ידה בליטוף על השטיח שעל הקיר, ומתפעלת מהעבודה שכל דבר היא נוגעת בו נקי, מבריק. "זה החדר שלי." דני הצביעה על דלת חדרה הסגורה. אסתהר הביטה באצבע של אלכס שכיוונה אותה לפתוח את הדלת אסתהר היססה לרגע, הושיטה את ידה ופתחה את הדלת. 'יש אנשים שיש להם הכל,' חשבה לעצמה ונאנחה שהיא מביטה על מיטה עם המצעים התואמים ועל הקיר המיוחד מהצדפות. היא התקרבה אליו ונגעה בו בעדינות מחשש שבטעות תהרוס משהו. "זה אני ואדו- אבא אספנו." דני קיוותה שאסתהר לא שמה לב לבלבול שהיה לה. "איך זה?" שאלה אסתהר בקול רועד. "איך זה מה?" קולה של דני היה מבולבל. "איך זה מרגיש להיות עשירה כל כך?" דני ראתה בעיניה של אסתהר רגש כל שהוא, היא לא ידעה להבדיל אם זה קינאה, או עצבות. היא נאנחה והתיישבה על המיטה שלה תוך כדי שהיא מהופנטת לעיניה של אסתהר. "את האמת? זה לא כמו שכולם חושבים. זה לא כזה נפלא." "מה זאת אומרת? אלכס, תסתכלי יש לך הכל!" הטון של אסתהר עלה עם כל מילה. "תראי." היא פתחה את הארון בגדים של אלכס. "יש לך מליון שמלות, כל בגד שרק תרצי גם אם לא יהיה לך תוכלי לקנות. יש לי מיטה שבחלומות הכי פרועים שלי אפילו לא ידעתי שקיימת." היא כבר החלה ממש לצעוק. " תביטי מסביבך, מנקים אחריך, מבשלים לך, כל היום את חופשיה לא חסר לך כלום!" המבטים של אסתהר ודני ננעצו אחת בשניה. "את לא מבינה כלום מהחיים שלך, מהחיים שלי," דיברה דני. "יש לך אמא ואבא שאוהבים אותך? יש לך משפחה שתמיד נמצאת שם, מחכה לך?" שאלה והביטה באסתהר. אסתהר הביטה בה בבלבול, "כן, נראה לי." "אז לך יש הכל." הטיחה בה. "מה?" "את חרשת אסתהר? לך יש הכל! את לא קולטת?" הקול שלה היה כועס, מיואש. "לי יש אולי כסף, אבל ההורים שלי כל הזמן רבים, אין להם זמן אלי, או כוח, או רצון, וגם עם יש- הם לא יודעים לעשות את זה נכון. אין לי אחים או אחיות. אני לבד פה בכל הגודל הזה, רק אנשים שמשלמים להם הולכים פה בדרך כלל במסדרונות. תנסי רק לחיות ככה יום אחד, אני בטוחה שלא תחזיקי מעמד. שתשתגעי!" היא הרגישה את המחנק בגרונה, היא חששה להישבר. היא לא רצתה לבכות מולה, מול אסתהר. כל מה שהיא אמרה היה בשם אלכס, אבל לגביהה זה חלקית נכון. לה אפילו לא היו אבא, אמא או בכללי משפחה שתהיה שם בשבילה. למרות ש- "אני מצטערת," לפתע קול חלוש לא נתן למחשבותיה להמשיך. היא התבוננה וראתה את אסתהר מתקרבת אליה. "לא ידעתי." היא הניחה יד על כתפה של דני. דני סובבה את ראשה בעצב. "זה לא אשמתך, איך היית יכולה לדעת?" "לא, זוהי כן אשמתי לא הייתי צריכה להתנהג אלייך כך מלכתחילה." אסתהר הרגישה חרטה עמוקה בליבה על דעותיה הקדומות ולפתע נדלקה בראשה מנורה אדומה. "אלכס, הם פוגעים בך?" היא ראתה את אלכס נרתעת לאחור במהירות. "לא, לא. מובן שלא." מהירה דני לשקר. עיניה של אסתהר התמקדו באלכס, היא ידעה שאלכס משקרת. היא פשוט ידעה. "אני לא מאמינה. את חייבת לספר למישהו." "מה? אבל אמרתי לך-" "אני יודעת שאת משקרת אלכס, אם את לא תספרי, אני אדווח את לא יכולה לחיות-" דני קמה ממקומה במהירות. "שלא תעזי. אל תעשי את זה אסתהר, בבקשה. זה יהרוס לי הכל." אסתהר נעצרה במקומה והליכה מצד לצד שהייתה נתונה לה רגע קודם. "יהרוס? את כבר התחלת תהליך עם מישהו?" "כן, כן." דני תפסה את ההזדמנות שנקרתה לה בדרכה. "אני סיפרתי למישהו ו... ואני אה.. אנחנו בתהליך." היא צמצמה את עיניה והביטה באלכס, היא לא הייתה בטוחה אבל החליטה להאמין לה הפעם. "אוקי... אני מאמינה לך." דני נשמה לרווחה. "תודה." "אבל אם אני רק אחשוד במעט שמשהו ממשיך לקרות אני לא אוותר לך." הודיעה בטון נחרץ. דני מהירה להנהן בראשה, "שום דבר לא יקרה אל תדאגי." היא הביטה בשעון. "ווי, לא שמתי לב לזמן, אני חייבת ללכת." "לאן?" שאלה אסתהר. דני התלבטה אם לומר לה, לבסוף החליטה שכן, "יש לי פגישה בקפה." "אוי, מעולה. זה בדרך שלי בדיוק. אני אלווה אותך." דני לקחה נשימה עמוקה. "אוקיי. אבל חייבים להזדרז. אסור לי לאחר."

פרק שני לאון ראה את דני יורדת במדרגות האחוזה ויוצאת החוצה, תוך רגע עלתה בו ההחלטה, הוא ילך אחריה. הוא יצא החוצה וניסה לאתר אותה במבטו, היא נכנסה לתוך היער. לאון התקדם לשביל המוביל ליער, זה לא היה נראה הכי בטוח שם, הוא הביט פנימה וניסה למצוא תירוצים למה לא כדאי לו להיכנס, אך הסקרנות גברה עליו. לאון נכנס ליער, לעומת האור שבחוץ היה חושך מוחלט בפנים. הוא התחיל להרגיש איך תחושת הביטחון שהייתה לו עם כניסתו למקום האפל הזה מתפוגגת עם כל צעד וצעד. עיניו הסתגלו לחשכה ששררה שם. הודות לחריצים שבין העצים שנתנו לקרניים מעטות של אור להיכנס הוא הצליח לראות בצורה סבירה את דרכו, כשלפתע נשמע קול פיצוח חד שהקפיץ את לאון למצב הגנה. "מי שם?" שאל, כשעיניו היו פקוחות לרווחה ונעמד מכופף כחיה המתכוננת לקפוץ על הטרף. "אל, זו את? אם כן, זה לא מצחיק. טוב?" הייתה דממה, אף אחד לא התקדם, כשלפתע שמע שוב את הקול המוזר הזה אך הפעם הוא הבין שזה בא מעליו. לאון הרים את ראשו בפחד והסתכל על העץ שממנו בא הרעש והרגיש שמישהו מחזיר לו מבט. "מ-מי שם?" גמגם, הוא אינו היה יכול לזוז. הענפים זזו, הרעש של התזוזה בקע מלמעלה ואז ללא התרעה קפצה מול לאון דמות מראש העץ ולאון שמרוב בהלה נסוג לאחור, הספיק להרגיש לפני שעיניו נעצמו את ראשו נחבט בחוזקה בגזע עץ שמאחוריו. "היי, קום כבר." לאון שמע קול נשי מהדהד בראשו. "אני כבר קם, רק עוד שנייה-" דני הסתכלה עליו בתמיהה מנסה לחשוב מה עובר לו בראש ברגעים אלו. לאון מצמץ בעיניו ורק לאחר זמן מסוים הבין שהדמות שעומדת מעליו זוהי אלכס. הוא נעמד במהירות, אך כנראה הוא נעמד מהר מידי כיוון שהרגיש סחרחורת וראה הכל שחור, הוא נתמך בגזע העץ וכחכח בגרונו במבוכה, 'כמה בת הוא עוד יכול לצאת היום?' שאל את עצמו. "אז?" שאלה דני מרימה את גבותיה. "אז מה?" לאון לא הבין מה היא רוצה ממנו, הוא ניסה למקד את מבטו על אלכס אחת מתוך השלושה שהיו מולו. "אז מה אתה עושה פה? אתה עוקב אחרי?" האמירה האחרונה של אלכס החזירה אותו לשפיות, הוא ראה אותה עכשיו אחת בלבד וברורה מידי לטעמו. "מה פתאום, אני&hellip אני&hellip" לאון ניסה למצוא תירוץ למה הוא עושה שם. "אתה?!" דני חיכתה קצרת רוח לתשובה. היא נבהלה מעט מהמצב, היא הבינה שאם הוא באמת הלך אחריה היא צריכה להיזהר יותר. לאון לא מצא תירוץ, הוא השפיל את ראשו. "טוב, אני הלכתי אחריך, מרוצה עכשיו?" "לא." לאון הרים את ראשו וסקר במבטו את אלכס, לפי הבעת פניה ורגלה הרוקעת ברצפה שוב ושוב הוא הבין שהיא ממש לא מרוצה, אה, כן וגם לפי ה'לא' הגדול והברור שאמרה לו לפני רגע. היא השתנתה, חודש אחד עבר והיא הפכה לאלכס אחרת, "אל, את שונה, מה קרה לך בבית בחודש הזה שלא הייתי שם?" דני נבהלה ממה שהוא אמר ונסוגה שתי צעדים לאחור. "שונה? אני? תפסיק לדבר שטויות, טוב? זה שאתה לא מכיר את כל הצדדים שלי, לא אומר שהשתנתי. אם קיבלת אותי עד עכשיו בשקט, אני מקווה שתקבל גם את הצד הזה." "מה היה הנאום הזה עכשיו?" לאון הביט בה בתימהון. דני הסתכלה על ידיה שסובבו את הטבעת שהייתה על אצבעה, היא הבינה שעדיף לשתוק, שהיא דיברה יותר מידי, כמו שאומרים 'שתיקה יפה לחכמים'. הוא הבין שהיא לא הולכת לענות לו. "יש לי רעיון, מצאתי מקום שאני חושב שממש ימצא חן בעינך, רוצה שאני אקח אותך אליו?" "איפה הוא?" דני ענתה במהרה קופצת על ההזדמנות של השינוי נושא. "ממש ליד האחוזה, בחודש שהיינו פה, יצא לי הרבה להעביר דברים ולסדר אך סיימנו מוקדם מהצפוי ולכן היו לנו גם כמה ימים חופש, אז היה לי זמן להסתכל פה מסביב ומצאתי את אותו." דני הנהנה בראשה לאישור. "קדימה, תוביל." לאון החל ללכת ודני הלכה אחריו מנסה להדביק את עקבותיו. "יש מצב, אבל מצב קטן שאתה הולך קצת יותר לאט?" שאלה מתנשפת מהמצב הליכה ריצה שהייתה נתונה בו ברגע זה. "אופס, שכחתי עד כמה את איטית," צחק, תוך כדי שמאט קצב הליכתו, הם כבר יצאו מהיער החשוך, הוא הרגיש יותר משוחרר. דני נשמה עמוק, 'אלכס היא ילדה אלגנטית, עברתי את הגבול היום, צריך להירגע ומהר. לנשום עמוק, העלבון הזה היה מכוון אל אלכס, לא אלי&hellip" היא ניסתה להרגיע את עצמה, היא לא רצתה שיקרה עוד משהו שיגרום ללאון להחזיר את הנושא של השוני חזרה למסלול. "הגענו." לאון פתח מן שער קטן וחורק. מול עיניה של דני עמד גן עדן בכבודו ובעצמו, היא לא יכלה לתאר במילים את היופי שהיה מולה, הכל היה נשמע פשוט מידי, עלוב. היא התקרבה למזרקה שהייתה באמצע הגן, באמצע המזרקה עמד פסל של אישה עם כנפיים מגוננת על משהו אשר מוחבא בין ידיה, בעיני דני זה היה נראה כתינוק. "מוצא חן בעיניך?" דני שמעה את לאון שואל אותה. היא התיישבה בקצה המזרקה, ליטפה את השיש הלבן והנהנה בראשה. "ידעתי שתאהבי את המקום הזה." לאון התקרב והתיישב לידה והתבונן בה בחשש. "מותר לי לשאול אותך משהו?" דני סובבה את ראשה כלפיו, לאון ראה את עיניה של אלכס מביטות בו. "למה היית על העץ מקודם? חשבתי שיש לך פחד גבהים." הוא הרגיש שהשאלה הייתה ממש לא קשורה לרגע והוא ראה זאת גם על פי מבטה המופתע של אלכס. דני לא ידעה מה לענות, היא החליטה להתעלם מהשאלה. "כמו מה הפסל נראה לך?" שאלה. "מה האישה מחזיקה בידיה?" היא קיוותה שהיא תצליח לשנות את הנושא. לאון מצמץ בעיניו, "אבל&hellip השאלה&hellip לא משנה." הוא ויתר לה הפעם, לא היה לו כוח להתווכח איתה. הוא הרים את ראשו כלפי מעלה והסתכל. "לא יודע, המ&hellip היא בכלל מחזיקה שם משהו?" שאל, תוהה לעצמו אם זוהי שאלה מכשילה. "כן, אתה לא רואה? היא מחזיקה שם תינוק." "תינוק?" "כן, היא מגנה עליו, שומרת עליו, בדיוק כמו שאני אעשה." אמרה בביטחון ואז הוסיפה מעט בלחש, "ההפך הגמור ממה שאמא שלי עשתה." לאון הביט ברחמים באלכס, הוא ידע שאדוארד לא מתייחס אליה כאל ביתו, אך הוא לא ידע שהיא מרגישה זאת גם מליאורה. דני חשבה במעט, היא רצתה להמשיך לדבר. הוא הקשיב לה לא היה לה כבר הרבה זמן מישהו שיקשיב לה כך, אך היא פחדה שהיא תומר משהו שיסגיר אותה. "אני בטוח שתהיי אמא נהדרת בבוא הזמן," אמר לפתע לאון. דני הופתעה. "המ&hellip. תודה?" הוא חייך כלפיה. "יום אחד את תראי תהיה לך משפחה משלך, הכל יהיה שונה. אבל אלכס את צריכה לזכור שלא משנה איך אדוארד וליאורה מתנהגים כלפייך אל תעזבי אותם, תהיי שם בשבילם, כי בכל זאת הם גם המשפחה שלך." דני השפילה את מבטה חזרה לשיש הלבן וגרדה לכלוך שחור. היא לא הרגישה בנוח להסתכל עליו, הוא באמת הקשיב לה, נכון שהוא דיבר על משהו שונה לגמרי ממה שהיא דיברה עליו, זה הגיוני, במיוחד במצב שהוא חושב שהיא מישהי אחרת. "לאון?" אמרה דני בלחש. "אני אשתדל לזכור את זה." "החיים לא פשוטים, אה?" "אם היו פשוטים אתה לא חושב שהם היו סתם משעממים?" "עדיין אלכס, תחשבי כמה טובים היו החיים יכולים להיות בלי כל הצרות האלו שקיימות מסביב, בלי כל הפשע, הרצח&hellip" "לאון אתה מדבר שטויות," דני חתכה אותו בחדות. "אלכס, אני לא מדבר שטויות. תחשבי על זה, אם אנשים לא היו גונבים, מתמכרים לסמים, רוצ-" "היה לנו עולם משעמם וחסר אקשן," אמרה דני במהירות. "אל, מה יש לך? לא מתאים לך לחשוב ככה." דני נאנחה, "אני יודעת, פשוט..." היא לא ידעה איך להשלים את המשפט, מה היא יכולה להגיד עכשיו? 'פשוט הייתי שותפה ברצח של אלכס האמתית, לכן קשה לשמוע שמדברים על רצח?!' זה נשמע לה כל כך פתטי, והיא גם לא רצתה להרוס את המשימה שאליה היא נכנסה. "קר לי, אני נכנסת הביתה." הודיעה לפתע, מנסה להתחמק מהנושא אליו נכנסה, 'לאון הזה מביא אתו רק צרות, בכל פעם שאני איתו הוא גורם לי לדבר יותר מידי,' חשבה. לאון הביט בגבה של אלכס, "כבר את הולכת?" "כן, אמרתי לך שקר לי." דני לא עצרה כדי להגיד לו את זה, היא פשוט המשיכה ללכת, היא ידעה שהיא עוד עלולה לרצות ולהישאר בגן. לאון משך בכתפיו. "לא כזה קר." אך את זה הוא כבר אמר לעצמו, כי בדיוק באותה שנייה הוא ראה את אלכס נעלמת מעבר לפינת הגן. לאון נעמד והחל ללכת בשביל ממנו יצאה אלכס, תחושה משונה עברה בו כשהוא היה לידה מהרגע הראשון שהביט בה במכונית, הייתה לו תחושת בטן שאלכס מסתירה ממנו משהו, משהו שהוא לא יודע. הוא חשב ללחוץ עליה לספר, אך הוא הגיע למסקנה שאם היא תרצה, היא תספר לו בעצמה, ללחוץ רק יבריח אותה ממנו. דני הביטה לאחור וראתה את לאון יוצא בעקבותיה מהגן, היא מיהרה והגבירה את קצב הליכתה, היא לא רצתה להיתקל בו שוב, לא עכשיו. דני נכנסה לחדרה, החדר שהיה אמור להיות של אלכס, אותה אלכס שהיא הייתה קשורה ברצח שלה, אפשר אפילו להגיד רצחה. רעד עבר בגבה של דני, היא הרגישה כל כך מלוכלכת, במיוחד אחרי היום הזה שעבר עליה, היא לא חשבה שזה יהיה קשה להחליף זהות. דני ראתה על המיטה את הפיג'מה שלה מקופלת בצד, היא לקחה אותה ונכנסה להתקלח וכשיצאה היא חשבה שהיא תרגיש הרבה יותר טוב, אך הרגשתה רק נהייתה גרועה יותר. היא נעמדה מעל הכיור ושטפה את פניה. "מה את מסתכלת?" היא שאלה את הדמות שנשקפה לה מהמראה. "לא הייתה לי ברירה, אני הייתי זקוקה לכסף הזה!" צעקה. הדמות במראה הביטה בה בזוג עיניים פעורות לרווחה ושתקה, היא הרגישה שהיא רואה מולה את עיניה של אלכס מביטות בה באכזבה מן המראה למרות שאלו באמת היו עיניה שלה. "מה את שותקת, אה?" דני החזיקה בשיש הקר של הכיור משני צדדיו שראשה מורכן כלפי מטה, היא הרגישה את הדמעות זולגות במורד פניה ומתרכזות בפיה, היא הרגישה את טעמם המלוח של הדמעות בקצה שפתיה. היא הייתה מודעת לכך שהיא מדברת לבבואה של עצמה, אבל לא הייתה לה ברירה, זה היה הדבר היחידי שאליו יכלה לדבר. דני הרימה את ראשה והסתכלה במראה. "את בסדר דני, את תהיי בסדר. את צריכה להיות חזקה. תהיי חזקה ותגמרי עם זה כמה שיותר מהר." היא ניגבה את פניה במגבת, יצאה מחדר המקלחת והתיישבה על המיטה. היא שלחה יד לשמיכה שהייתה עליה, השמיכה הכי נעימה שהיא אי פעם נגעה בה. היא נשענה לאחור ונשכבה על המיטה שרגליה עוד נוגעות בקרקע, היא הרגישה איך היא שוקעת לתוך המזרון, היא לא יכלה לבקש דבר יותר טוב מזה. כל הטוב הזה, הפינוק, דני הביטה למעלה, מחשבות התרוצצו בראשה הלוך ושוב. יש לה יומיים להתאקלם בבית ולהבין מי נגד מי, ביום הרביעי שלה באחוזה היא כבר חייבת להתחיל לעבוד, אין לה אפשרות אחרת. סרט נע של כל היום רץ לה בראש, לפתע עלתה בה המחשבה על ליאורה, היא נזכרה במה שהיא אמרה, דני עדיין הייתה מסוקרנת. היא מאוד הייתה רוצה לדעת למה היא התכוונה. יש משהו בטוח שהם מסתירים ממנה, היא רק צריכה לגלות מה זה והיא תהיה בכיוון הנכון. אירועי היום השפיעו עליה נורא, היא ראתה את היחס המשפיל של אדוארד כלפי ליאורה, זה העלה לה שאלות היא תהתה אם אביה גם היה מתייחס כך לאמא שלה. דני כל החיים הייתה עסוקה להאשים ולכעוס על כל העולם בחיים שניתנו לה, באופן בו היא נזרקה כך לבית יתומים ואף אחד לא יודע אפילו על ידי מי היא הונחה שם, פשוט מצאו אותה בפתח הדלת ממש כמו בסרטים תינוקת בת כמה ימים בתוך עגלה. לרגע העלתה בדני המחשבה שאולי החיים בבית האמתי שלה גם לא היו קלים, אולי אפילו לא היה להם בית כדי לגדל אותה ולכן הניחו אותה שם. אם האם בית המכשפה הזו והילדים המגעילים שחוץ מלהתעלל בה כל שבע עשרה השנים האלו שהייתה בתוך החורבה היו רק מתייחסים אליה אחרת..., אך מהר מאוד נמחקה המחשבה הזו מראשה. אם זו הייתה הסיבה והוריה או לפחות אחד מהם עדיין היה אוהב אותה הוא היה יוצר איתה קשר ולא משאיר אותה ככה להירקב במקום 'מעניין אם מחפשים אותי, אם שמו לב שנעלמתי,' חשבה לעצמה, אך היא ידעה שאף אחד לא מחפש אחריה והיא לא המקרה הראשון שנעלם ככה מהמקום הזה, היו עוד הרבה ילדים שברחו, הלכו אחרי הסמים או נעלמו פשוט יום אחד עם חבר'ה מפוקפקים. היא הבינה אותם, כל מקום עדיף על פני הגועל נפש הזה אפילו התמכרות לסמים. לה היה מזל, להיוולד להראות כמו אלכס. דני האמינה שלכל אחד בעולם יש כפיל איפשהו, והתמזל מזלה שמצאו אותה ונתנו לה את דני הייתה שקועה במחשבותיה כשדפיקה קטנה בדלת קטעה אותם. "כן?" דני לא קמה ממקומה אלא רק הפנתה את ראשה לכיוון הדלת. הדלת נפתחה מעט וראש הציץ מבין החריץ שנוצר, זה היה הראש של ליאורה. "אפשר להיכנס? הבאתי לך אוכל, חשבתי שתהיי רעבה במיוחד לאחר שלא אכלת צהריים ולא הגעת לארוחת הערב." דני מופתעת הזדקפה לישיבה והנהנה בראשה לאישור. "בטח, בטח. כנסי ליא&hellip אה, אמא." ליאורה נכנסה והניחה את המגש ליד דני, "אפשר?" ליאורה שאלה בעודה מסמנת לדני אם היא יכולה להתיישב על המיטה לידה. ליאורה הסתכלה על אלכס מחכה לאישורה, היא הבחינה שדני שוקלת את העניין ולבסוף סימנה לה להתיישב, ליאורה קיפלה במעט את שולי שמלתה פנימה כדי שהיה לה נוח לשבת והתיישבה. דני הסתכלה בצלחות שהיו מולה, פירה ושניצל טריים, סלט קצוץ, לחמנייה קטנה וכוס מיץ. היא לקחה את המזלג ותקעה אותו ישר בשניצל, היא שכחה כמה היא רעבה וכשהאוכל עמד מולה כך, היא נזכרה. היא נתנה ביס בשניצל וניסתה לשמר את הרגע. "אמרתי להם שיכינו את המנה הזו במיוחד, ידעתי שאת אוהבת את הדברים הפשוטים יותר מאשר את האוכל הפנסי שאני ואביך אוכלים בדרך כלל." דני הנהנה בראשה ולסמן כאילו היא מקשיבה לה, היא לא באמת הקשיבה לה, כשהיא עסוקה בלאכול היא לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מזה. "אני רק רציתי להגיד לך שהחלטתי. את זוכרת את מה שפלטתי היום יותר מוקדם?" זה תפס את דני, היא נעצרה והביטה בליאורה. "החלטתי שביום הולדת השבע עשרה שלך אני אספר לך הכל, אני אגיד לך את האמת." דני בלעה את גוש הפירה שהיה בפיה בהתרגשות. "את האמת?" ליאורה הנהנה בראשה, "כן." "ומתי יום ההולדת שלי יהיה?" "סוף שבוע הזה, בתאריך שלך," ליאורה גיחכה. דני כמעט נחנקה מהרוק של עצמה, "סוף שבוע? אבל זה באמת היום הולדת שלי!" ליאורה הביטה בה לא מבינה, "זה מה שאמרתי." "מממ&hellip סיימתי לאכול," הודיעה דני דוחפת את המגש עם האוכל ממנה. "אבל בקושי אכלת משהו." "אני פשוט מתרגשת, אני לא יכולה להכניס עוד משהו אחד לפה שלי, אחרת אני מרגישה שאקיא הכל ביחד עם הפרפרים." זו לא הייתה האמת, היא לא באמת התרגשה, היו לה פרפרים בבטן אבל ממשהו אחר, משהו שהתחיל לפמפם אצלה בראש. היא ראתה את ליאורה לוקחת את המגש ופותחת את דלת חדרה. "לילה טוב מתוקה," אמרה ליאורה בחיוך. אך דני לא יכלה לענות לה, היא רק הסתכלה עליה מהנהנת בראשה, היא התחילה להבין משהו והמשהו הזה לא מצא חן בעיניה, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל.

רעות נכנסה הביתה וזרקה את התיק שלה על הרצפה. "מה זה הפרצוף הזה?" מיהרה רעיה לשאול. "אין לי שום פרצוף" אמרה והתכוונה להיכנס לחדרה. "שבי" ציווה רעיה והצביע על הספה. רעות נשמעה וסיפרה שדיברה עם מתן. "מה הוא אמר לך?" "שהוא יוצא עם מישהי כבר חודשיים" ענתה, והיה נראה בבירור שזו לא התשובה שלה ציפתה רעיה. "אבל לא אכפת לי" המשיכה "הוא רק חבר טוב ושום דבר חוץ מזה, רוצה קפה?" "סיפרת לו על אוהד?" שאלה רעיה והתעלמה מההצעות לקפה. "ניסיתי.." ענתה ונכנסה לחדרה להתכונן לדייט עם אוהד. מאוחר יותר יצאה לרחוב החשוך והריק. "היי" אמר אוהד בחיוך, כשבדיוק חצה את הכביש למולה. רעות נבהלה. "לא התכוונתי להבהיל אותך" התנצל "זה בסדר" ענתה רעות ונכנסו לשבת בבית הקפה. מיד כשנכנסה יכלה לראות שפרצוף מוכר מסתכל עליה, היא התקרבה מעט אל הדמות והבינה מאיפה הבחורה מוכרת לה. לפני שנים, בית הספר בירושלים, חברת ההשפלות. היא ניגשה אליה ובנימוס בלבד אמרה לה שלום. אירית לא הסתכלה לה בעיניים, לא היה לה אומץ. רעות חזרה לשבת מול אוהד והם העבירו את הערב בלא הרבה מידי דיבורים על מה שקרה עם אירית. *** רעות יצאה מבית הקפה והתקדמה הביתה. זה היה לילה קריר ללא הרבה אנשים ברחוב. לפתע שמעה קול בכי וילדה יושבת על המדרכה בקצה הרחוב. היא התקדמה אל הילדה, שנראתה בערך בת 12. שוב קפץ לראשה זיכרון המפגש הראשון עם מתן. "מה קרה? את בסדר?" מיהרה לשאול "אין לי איפה להיות" ענתה הילדה "אני בטוחה שיש מישהו שממש משתגע מדאגה ומחפש אותך, איך קוראים לך?" "שחר, ואני בטוחה שאף אחד לא מחפש אותי" "שחר, אני בטוחה שזה לא נכון, את רוצה לספר לי מה קרה?" ביקשה רעות. "אף אחד לא דואג לי, ההורים שלי עסוקים בעצמם, ואיבדתי את החברה היחידה שלי" רעות הסתכלה בעיניה של שחר ומשהו בהן הזכיר לה אותה שוב, כשהכירה את מתן. "בואי, אני אקנה לך משהו חם לשתות ואני אלווה אותך הביתה" אמרה רעות. "אני לא רוצה ללכת הביתה." מחתה שחר. "שחר, בבקשה.. בשבילי ובשביל ההורים שלך לכי הביתה, אני יודעת שזה קשה ולא תאמיני כמה אני מבינה אותך, אבל תלכי לישון ומחר תרגישי יותר טוב, מבטיחה." ענתה רעות. שחר סירבה והנידה בראשה. "בסדר.. בואי נלך קודם לטיול" כשהגיעו לאגם המבודד של רעות התיישבו על הספסל וסיפרה רעות לשחר מה קרה לה בבית הספר עם ה"חברות" שלה. "את סולחת לה?" שאלה שחר והתכוונה למי שבאופן תמידי תמיד השפילה אותה, חברה של אירית. "אני לא יודעת.." ענתה רעות בכנות. היא תמיד נאבקה בשאלה הזו ולא הצליחה להגיע לפתרון, איך אפשר לסלוח כל כך מהר על דבר כל כך כואב? "אני צריכה לסלוח לחברה שלי?" שאלה שחר. "אני לא יודעת, את זה רק את יודעת" ענתה רעות "ורק את מחליטה, אבל תדעי שתמיד יש לך הזדמנות להתחיל מחדש, לא משנה מה קרה ואיפה את נמצאת" "המקום הזה יפה" אמרה שחר. רעות חייכה לעצמה. באגם הזה, הטביעה את כל הצער שלה, והדמעות שלה התערבבו עם המים שבאגם, עד שהכל שקע. והיא לא חזרה להרגיש את זה יותר. שחר קמה "לאן את הולכת?" שאלה רעות "הביתה" ענתה שחר. *** רעות נכנסה הביתה. "מה קרה? ממש מאוחר.. זה קשור לאוהד?" שאלה רעיה בדאגה. "לא, ממש לא.." ענתה רעות, וסיפרה לה על שחר. "וואו.." אמרה רעיה. "כן.. " הסכימה רעות "היא ממש מזכירה לי את עצמי ואני לא מפסיקה לחשוב עליה" רעיה חיבקה את רעות "אני בטוחה שעכשיו היא מרגישה יותר טוב, בזכותך!" רעות חייכה, אחלה לרעיה לילה טוב ונשכבה במיטה. היא חשבה על מתן. היא הבינה שמתן שינה את צורת ההסתכלות שלה על השנה שעברה עליה אז, ושהיא לא צריכה שום אגם כדי להטביע בו את הצרות שלה, היא יכולה לפתור אותם. בלי אגם ולשכוח ממה שקרה- אם זה מתן, רעיה, או עצמה. *** אחרי כמה שבועות ניגשה רעיה לרעות . "תגידי, סיפרת למישהו על.." שאלה "לא, מה פתאום.." ענתה "את יוצאת איתו עכשיו?" "כן" ענתה בחיוך ויצאה, רעות יצאה אחריה גם לבית הקפה עם אוהד. וכשישבו יחד היא שמה לב שמשהו מטריד את אוהד, מעבר לגבה של רעות משהו משך אל תשומת ליבו והוא התלבט אם להגיד משהו לרעות, אך חזר לבהות בקפה שלו. *** "מה עובר עליך?" שאלה הדר את אוהד כשנכנס לביתו בפרצוף המום. "מה עובר? די הרבה.." ענה. "אפשר שתסביר?" ביקשה. "לא ממש צריך..." אמר אוהד "ראיתי את לירז" הדר כמעט הפילה את הספל שבידה והסתכלה על אוהד בהלם. "היא אמרה לך משהו? אמרת לרעות?" "אני די בטוח שהיא בכלל לא שמה לב שהייתי שם ולא אמרתי לרעות כלום.. מה יכולתי להגיד?!" אמר אוהד. "אהה, לא...אולי שכמעט התחתנת עם לירז לפני שנתיים?!?!"

בשבע בערב התקדמה רעות לכיוון בית הקפה הקטן שליד האוניברסיטה. כשנכנסה ראתה את אוהד יושב ומחכה לה. "היי" אמרה לו "חיכית הרבה זמן?" אוהד חייך, "לא, ממש הגעתי" היא התיישבה מולו והם הזמינו, רעות סיפרה לאוהד שהיא לומדת פסיכולוגיה וגרה פה בירושלים והוא סיפר שהוא משרת בצנחנים וגר במודיעין. "דודה שלי גרה שם, וחברה.." אמרה "מה בדיוק עשית כאן הבוקר?" "אחותי שכחה פה את הארנק שלה אתמול" הוא צחק "אגב, מי זאת דודה שלך?" "חוה שמידט" ענתה ולא הבינה למה אוהד חייך. "היא החברה הכי טובה של אמא שלי!" הטלפון של רעות רטט בתיק שלה, איתי התקשר. מיד ניתקה וחזרה לאוהד. לאחר שניתקה שמה לב שאוהד מסתכל עליה. כאילו מנסה להיזכר במשהו. "מה קרה?" שאלה, מעט מבוהלת. "לא, כלום.. הכל בסדר, עכשיו שמתי לב שאת ממש מוכרת לי ואני מנסה להיזכר מאיפה.." הטלפון של רעות רטט שוב "אוהד, אני ממש מצטערת, זה בטח אח שלי, אם אני לא אענה לו הוא ישגע אותי עד שאני אגיע הביתה" אוהד חייך והנהן, רעות יצאה מבית הקפה וענתה. "מה?!?!" שאלה בכעס "איפה המלחיה?" שאל איתי "אתה רציני?! מלחייה?!! אל תתקשר אליי יותר עכשיו!" "טוב, סליחה ששאלתי באמת.. אני אשאל את רעיה..." רעות התכוונה לנתק אך כששמעה שאיתי מתכוון להתקשר לרעיה מיד אמרה, "אל תתקשר אליה עכשיו!" "למה??" שאל איתי בחשדנות "כי היא עסוקה! אני אתקשר אחר כך!" הפטירה וניתקה. כשחזרה לשבת עם אוהד הוא נזכר מאיפה רעות מוכרת לו "פנסילבניה, לפני 5 שנים בערך... זוכרת? את וחיה באתן לבקר את אמא שלי" "נכון!! אז מה אתם עושים פה?" "עלינו לארץ לפני שנתיים..." ענה "מה?" נדהמה רעות "מגניב!" הם המשיכו לדבר עד שעות לא שעות, צוחקים על הזמן שעבר, נזכרים בשטויות. לפני שנפרדו נתן אוהד לרעות פיסת דף עם מספר הטלפון שלו, "תתקשרי אליי" אמר בחיוך. "או שאתה תתקשר אליי..."ענתה והחזירה חיוך תוך כדי שהיא רושמת את מס' הטלפון שלה על מפית. *** רעות נכנסה הביתה וראתה את איתי יושב על הספה בוהה בקיר. "מה אתה חושב לעצמך?!" אמרה רעות בכעס "מה עשיתי?" נבהל איתי" "אל תתמם לי... לא התקשרת אליי פעמיים?!" ענתה "אהה, זה.. ולהזכירך את אמרת שתחזרי אליי ובגללך אכלתי אוכל מגעיל בלי מלח" "תתבגר! היית הולך לבקש מהשכנים.." ענתה "רק חבל שאתה מתנהג כמו ילד ומתפדח לראות את הודיה כהן" "מה? איזה שטויות.. מה הודיה קשורה?" "אהה, כן? כל פעם שהיא עוברת 5 מטר ממך אתה נהיה חיוור" ענתה "ממתי אנחנו מדברים עלי? איפה היית בכלל?" שאל "מה אכפת לך בכלל?" צעקה רעות כשנכנסה לחדרה. היא ראתה את רעיה יושבת על המיטה ומסמסת. "איך היה הדייט?" שאלה רעות את רעיה בחיוך "נחמד מאוד.. איך לך?" היא סיפרה לה הכל על אוהד, ממש כמו החברה הכי טובה. "עכשיו אפשר לדעת מי זה שיצאת איתו?" שאלה רעות בדיוק כשרעיה עמדה לענות איתי נכנס לחדר והתיישב על הרצפה. "על מה מדברים?" שאל " בטוח לא עליך" ענתה רעות "ואתה לא יודע לדפוק?! כנראה שבגלל זה לא הלכת לבקש מלח מהודיה כהן" איתי הסתכל עליה במבט מעוצבן "לידיעתך אני יודע לדפוק, ואפילו מאוד מצטיין בזה.. אבל אני לא עושה לך טובות" אענה איתי ובגובה רעות זרקה עליו כרית. "יש לך תחביב כזה לזרוק עליי דברים..." אמר איתי כשקם לצאת "ואני אלך כדי שלא תהרגי אותי" "טוב שאתה מודה בזה, אני עושה את זה ממש טוב" כשיצא חזרה רעות לשאול אותה על הבחור שיצאה איתו רעיה. רעיה שתקה במשך דקות ארוכות, מתלבטת אם לשתף את רעות לבסוף אמרה "קוראים לו אריאל שלומי" "זה לא הבן של השרה השמאלנית הנוראית הזאת מהכנסת?" שאלה רעות רעיה רק הסתכלה עליה בלי הגיב.

בס"ד הר טורט, אחד מהמקומות שלא הושפעו מהקרבות על הממלכה מגורמים עוינים פנימיים או חיצוניים, היה שטוף גשם בשעת הרת הגורל. תוך כדי מאבק בסופת הגשמים החזקה, רץ בכל הכוח אדם צעיר לבוש כולו בבגדי צמר אדומים. "למה לא היה אפשר לבנות אותו במקום אחר?" רטן בקול. תוך מספר שעות, אחרי מאמץ גדול וכאב שרירים בעקבות המאמץ בעלייה בהר - הגיע הנער לשערי מתחם מנזר הנבדלים. הוא הלם בחוזקה בידו על הדלת וצרח "תפתחו! תפתחו כבר בבקשה!". לאחר כמה דקות נפתח השער ואדם מבוגר לבוש מעיל חום פתח את השער. "רייג?'! מה אתה עושה כאן בחוץ, נערי? בוא, היכנס!". האיש סגר את השערים מאחוריו והוביל את רייג' לתוך בניין מאבן. הבניין היה בעל 3 קומות ועל הצריח שלו התנוסס דגל אדום במרכזו מצויר עיגול שחציו שחור וחציו לבן. השניים נכנסו לחדר המרכזי בקומה הראשונה, שהיה מעוצב כמעין חדר מדיטציה. אנשים ישבו על שטיחים מצמר בצבע חום בעיר, שתו סוג של משקה צמחי שבתוכו מורכב גם אקסטזי. בצד הייתה אח גדולה ומחממת. רייג' הוריד את בגדי הצמר והתיישב לידה על השטיח בישיבה מזרחית. עכשיו היה ניתן לראות את רייג' יותר בבהירות: הוא היה שרירי אבל צנום מאוד. הוא לא טיפח את שערו וזקנו ולכן היו פרועים. בגדיו שבצבע אדום היו ישנים מרופטים, בעלי קצת קרעים בחולצה. והוא עצמו היה מלוכלך מאוד. האיש הביא לרייג' בקבוקון יין ורייג' שתה מהירות, חיוך רחב עלה על פניו. "תודה אדוני!" אמר רייג'. "בבקשה, נבדל נכבד!" אמר האיש, "מה מביא אותך לכאן בשעה כזאת?". "יש בידי הודעה דחופה לנבדל העליון אורליון, מסווג". "אלך לקרוא לו, אם כן" אמר האיש ופנה משם. "יקריה, מה את עושה למען השם?" רטן רייג'. --*-- "כמה זמן זה עוד ייקח לך?" רטן ראיין. ראיין לא הבין כמה זמן לוקח לבחורה לבחור בגד פשוט וללכת. הוא לקח באקראי מהארון ולא היה אכפת לא איך הוא נראה. "אני עוד שנייה יוצאת!" קראה ליז מהחדר. "את זה אמרת לפני עשרים דקו... וואו!!!" אמר ראיין בהתפעלות כשיצאה ליז מהחדר. ליז לבשה סריג פסים עם שרוולים ארוכים ומכנסי ג'ינס שחורים שנראו חדשים. היא ענדה על צווארה שרשרת קצרה משולבת תליון עגול ומוזהב שאבן זכוכית שחורה במרכזו. וכמובן היה את נזם הזהב הקבוע שלה באב. "וואו, ליזי! את נראית מהמם! אני בסך הכול באתי עם ג'ינס וחולצה שמצאתי בארון!". ליז חייכה "הייתה לי הרגשה שיש משהו בינינו באמת - אבל אף פעם לא חשבתי שנגיע למצב כמו זה", ואז הביטה על השולחן! "איזה מתוק! הבאת פרחים ושוקולדים? לא צריכה יותר מזה!". "תודה ליזי!" אמר ראיין. אם ברב הייתה רואה אותו עכשיו - היא הייתה יורה בו. "אז, מה התוכנית?" שאלה ליז תוך כדי זלילת השוקולד הראשון. "מקווה שאת יודעת לרקוד" אמר ראיין. "מתארת לעצמי שיותר טוב ממך" ענתה ליז וזרקה את חפיסת השוקולד לרצפה. ראיין פתח את הדלת "המכונית מחכה לך בחוץ". "אווו, איזה ג'נטלמן" חייכה ליז ויצאה מהדירה. "זה רק בשביל החקירה" שינן ראיין לעצמו ויצא מהחדר, סגר ונעל את הדלת והלך יחד עם ליז למכוניתו. --*-- סדריק השתנק ואחז במקום שבבטנו בו נתקע הפגיון. קייס הייתה אחוזת תזזית להסתער על סדריק אבל יאנטיק טפס בה בחוזקה. קייס שלפה בכעס את חרבה ותקפה את יאנטיק, יאנטיק שלף במהירות את חרבו והדף את המכה. "קייסנדרה, תירגעי!" קרא יאנטיק. קייס צעקה שוב ותקפה בכוח, יאנטיק בקושי הצליח להדוף אותה. דרק גחן לעבר סדריק "תחזיק מעמד!". "דרק," אמר סדריק, "אני מרגיש כאילו אני באמבט חם, מה קורה לי?" "הוא לא אמור להרגיש קור במקום חום?" שאל מדוני. קייס הסתערה עם כל גופה ובעטה בתנופה בבטנו של יאנטיק. הוא נפל על הרצפה והתנשף. קייס הרימה את חרבה לבצע את המכה האחרונה אבל אז הרגישה כאב בגבה. קייס הסתובבה וראתה את מדוני זורק לעברה אבן. היא התחמקה בקלות. יאנטיק התרומם ותפס את קייסנדרה מאחורי גבה. "קייסנדרה!" נשמע קול עמוק וחזק. קייס צעקה וחסמה את אוזניה בידיה, מחפשת בטירוף מה מקור הקול. ליבאסי זרחה בהילה כחולה ועיניה רשפו "קייסנדרה, התרכזי בי!" ציוותה ליבאסי. קייס צייתה והביטה לכיוונה, עדיין אחוזת טירוף. "קייסנדרה, את צריכה לנוח, הרפי את הגוף" אמרה ליבאסי בקול פחות תקיף. קייס לא נאבקה יותר וסידרה את נשימתה, עדיין מסוחררת. ההילה סביב ליבאסי כבתה אך עיניה עדיין התרכזו בקייס שישבה והצטנפה. יאנטיק קם והרים את חרבו למקרה שקייס תחליט לתקוף את ליבאסי. ליבאסי התקרבה לאט לקייס ובסוף ליטפה את ראשה "אני הולכת להרדים אותך קייסנדרה, עד שתירגעי ותאזרי כוח". ליבאסי לחשה בשקט כמה מילים לא מובנות ליאנטיק וקייס נפלה בשינה על האדמה. יאנטיק ניקה את עצמו והביט בקייס "מה זה היה לכל הרוחות?" "יש לי השערות אבל לא מתפקידי לשתף אותך בם, הן אישיות ושייכות לקייסנדרה בלבד" ענתה ליבאסי. "מה הכוו.." החל יאנטיק למחות. "היי, תראו !" קרא מדוני. כולם הביטו לכיוונו. סדריק עמד בריא ושלם! הסימנים היחידים שנותרו מהפגיעה היו קרע בחולצתו, והפגיון של קייס המהול בדם שנפל על האדמה. "אני שואל שוב: מה למען השם קורה פה?" אמר יאנטיק... --*-- "שומעת, פאם, איזה יום מוזר עבר עליי..." אמרה מארי. שותפתה ל"דירת הפאר" (כך קינתה מרי את הדירה הישנה ששכרו) שכבה על המיטה ולא הביטה לחברתה ששטפה כלים.. "תפתיעי אותי" אמרה פאם. "ניגש אליי לקבלה בבנק המחוזי איזה איש ממש מוזר למראה, קשה לי לתאר אותו, וביקש ממני 450 דרכמות". עכשיו פאם התעניינה והתיישבה על המיטה "ומה אמרת לו?" "שאני מצטערת, היום כבר לא משתמשים בדרכמות, שילך למוזיאון". "ומה הוא אמר"? "זה הקטע המפתיע," אמרה מארי והסתובבה, "הוא שאל איפה אפשר להשיג דבר שווה ערך שיספיק לקניית נרות המלאות לבה המספקת 6 נרות שעווה ל24 שעות". "עניתי לו שילך לעבוד עם המאפיה" "הוא רצה עוד משהו חוץ חוץ מזה?" "כן, הוא ביקש עיתון...".

יומן עליה להר הבית ידידיה עמרם שיעור ב' ישיבת אשתמוע מאז שאני זוכר את עצמי גלות השכינה וחלול שמו יתברך בירושלים כאבו לי. בכל ביקור בכותל, הייתי מרים את מבטי מעבר לשיחי הצלף וליונים המעופפות וחולם על הרגע שבו נחזור למקום המקדש ונגאל אותו משממונו. יום ירושלים התשע"ד 7:30 – אני נוסע עם הישיבה כמו עוד אלפי בני ישיבות מכל הארץ לתפילה החגיגית בכותל. אלפי אלפים ממבחר הבחורים בארץ מתכנסים לתפילת הודיה על שחרור ירושלים לפני 47 שנה, דמעות עומדות לי בעיניים, הכותל כולו לבן וסרוג. אני מתפלל בהתרגשות תפילת עמידה ופתאום קולות שירה של 'נעלה אל בית המקדש' ו'הביאותים אל הר קודשי' מנסרות את הדממה, כולם מחפשים את מקור הרעש ורואים עשרות בחורים עולים בגשר המוגרבים ו' חשוון 22:00- "התנקשו ביהודה גליק!" מה? אני פותח ערוץ 7- 'התנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק, מצבו אנוש'. אני בהלם מפחד ממה שעלול לקרות, במקום אני מבטיח לרבש"ע 'אם אתה מרפא אותו, אני עולה איתו להר בהזדמנות הראשונה'. ליל שב"ק פ' חי שרה 20:30- שעור לנוער, הרב מדבר על עליה להר, מקריא לנו מכתב ששלח הרב גורן לרביו ערב הסכמי אוסלו- 'רק לפני 300 שנה, בעקבות איסור מוסלמי לעלות להר, עברו היהודים להתפלל בכותל'. אני בהלם! 'הרבנות הראשית החליטה לא לפסוק בנושא' מסביר הרב 'מכיוון שהיא רבנות של כלל ישראל, ולמרות שהרב גורן היה רב ראשי, עמ"י לא התעניין בעליה להר ולכן גם הוא לא הכריע'. במילים אחרות ברגע שתהיה קריאה מהעם לעלות להר, באותו רגע נופלת החלטה- אני עולה להר! אני קורא בעולם קטן- 'עליה לזכר הרב גורן תתקיים ביום שני בבוקר'- הולך על זה!

ראיין דרבין עדיין לא היה בטוח בהחלטתו, גם כשהגיע לדלת הבית עדיין התלבט אם זה המעשה הנכון. ברגע שפתח את דלת הדירה, קפץ על זרועותיו בחיבוק גדול יצור קטן וחמוד, שצהל בשמחה וקרא "אבא"! "מה שלומך, מג מתוקה שלי?" שאל ראיין וליטף את השיער המתולתל והבלונדיני של ילדתו, "איך בגן? יש לך הרבה חברים?". "ואתה לא יודע כמה בלגאן הם עושים כשהם באים לבקר" נשמע קול נשי, ודמות הופיעה מהמטבח. "מה נשמע, ברבי?" שאל ראיין. "חחח!" צחקה ברברה, "אתה עדיין ממשיך לקרוא לי ככה, אחרי הכול?". "אם זה לא משנה לך..." חייך ראיין, "מבחינתי, את תמיד תישארי ברבי. אולי נשחק פעם 'מצא את ההבדלים'?" "לשחק! לשחק!" קראה בשמחה מגי. "סורי, מתוקה, לאבא יש עבודה" אמר ראיין. "עבודה?! זה לא תורך לקחת את מגי?" שאלה ברברה. "כן... יש לי בעייה קטנה בעבודה," אמר ראיין, "תרצי לקחת אותה לעוד שבוע, ונתחלק בפעם אחרת?". ברברה הביעה פרצוף עצוב ולחשה: "אתה יודע שהעבודה הייתה אחת הסיבות העיקריות לזה שנפרדנו", היא עצרה כדי שהוא יפנים ואז המשיכה "אתה רוצה שזה יפגע גם במגי? תחשוב על זה". "חשבתי, ברב, בחלט חשבתי - והחלטתי שאני חייב ללכת הפעם" אמר ראיין. ראיין פנה אל מגי וחייך: "אבא הולך עכשיו, ושבוע הבא נלך יחד לטיול בפארק, אוקיי?". "ונלטף כלבלבים?" שאלה מגי. ראיין פרס את ידיו ואמר: "המון כלבלבים". "בהצלחה רבה, ראיין" אמרה ברברה. "תודה, ברב"! אמר ראיין ויצא מהדירה. נשאר רק עוד דבר אחד לעשות... --*-- דרק הספיק להוציא את החץ מהכנף שלו ולהפוך לאנושי, לפני שדמות צצה מבין השיחים. "מה לכל ה..." הזדעזע סדריק. היה זה יצור עומד על 2 טלפיים, כל גופו פרווה לבנה עם זקנקן תיש קטן. ידיו היו מאוד קצרות וקרניים מעוקלות ענקיות הזדקרו מעל ראשו. היצור לבש רק מכנסי לדרהוזן וחבש כובע צבאי והוא החזיק בקשת ארוכת טווח עם אשפת חצים מאחורי גבו. על אף היצור הורכבו משקפי שמש, ונראה היה שהוא בוהה במקום בלי הבנה. "אמ... שלום!" אמר היצור, "ראיתם פה במקרה איזה מההה-כשף על דרקון?". "לא אדוני", אמר דרק, "ומה שם אדוני?". "שמי הוא מההה-דוני" אמר היצור, אני חצי - סאטיר. "טוב, זה מסביר הרבה..." אמר סדריק. "אז לא ראיתם מכשף?" שאל מדוני? "תלוי," אמר דרק "איך נראה מכשף?" "גלימה גדולה, חגורה קסומה, מטה מכושף, פרצוף מפחיד שגורף לקרניים שלי לרעוד... משהו כזה" ענה מדוני. "אוף, באסה," מדוני התיישב על האדמה והביט ביאוש על האדמה, "אף פעם לא אתפוס מכשף". "למה זה כל כך חשוב לך?" שאל סדריק. "כל המשפחה שלי היו מאז ומעולם עוזרי מכשפים," ענה החצי-סאטיר והוציא מפית מהפרווה כדי לנגב את הדמעות שזלגו על הזקן שלו, "ואף מכשף לא רצה להעסיק אותי. ולכן החלטתי לתפוס מכשף, ולשכנע אותו בכוח להעסיק אותי". "זה רעיון לא רע" שיבח סדריק. "אוף, אני שונאאאא קוסמים!" מחה מדוני. "שקט!" אמר דרק, "אני שומע קולות". סדריק האזין, עכשיו גם הוא שמע את הקולות. מה שזה לא יהיה - זה מתקדם אליהם מהר! --*-- הספר היה מאוד מעניין, היא לא ידעה שיש כל כך הרבה יצורים יפיפיים בעולם. פיי ליטפה את שיערה הארוך והחלק, היא אהבה לעשות כך מאז שהייתה ילדה. הווארד תמיד צוחק עליה כשהיא עושה את זה, "בסוף תתלשי אותו בטעות" הוא טוען. למלכה פיי החיים היו טובים, חוץ מדבר אחד - היא לא אהבה להיות שרת החוץ של הממלכה. הוא התגעגעה הבייתה. הכרכרה נעצרה, פיי הביטה מהחלון לראות את הסיבה. גזע עץ ענקי נח על אמצע הדרך וחסם אותה. מפקד המשמר הגיע אליה, ולפני שהספיק לדבר כבר הודיעה לו המלכה: "ייקח שעות לבקע את הגזע, נאריך קצת את הדרך, ונלך בדרך המקבילה". מפקד המשמר הצדיע והודיע את הפקודה לתשעת חייליו. הם המשיכו ברכיבה עד שפתאום עף חץ משום מקום, ופגע בדיוק בדלת הכרכרה. החיילים שלפו חרבות והמפקד צעק "להגן על המלכה!!". מבין העצים הופיעו דמויות לובשות ברדסים רבות מספור, והסתערו באלות ובחרבות לעבר העגלה. החיילים התגודדו סביב העגלה וניסו להדוף את ההתקפה. המפקד חיכה לתוקף הראשון, והוא הגיע מהר - אדם חצוי עם יצור לא מזוהה שנלחם בעזרת חרב בינונית גם הוא. היצור תקף והמפקד חסם את החרב עם חרבו. חרב התחכחה בחרב בקול מתכתי והמפקד דחק את היצור להתקפל. ההמפקד בעט ביד עם החרב - ותקע את חרבו. המפקד הביט אל השטח, רק 3 חיילים נוספים נשארו בחיים. התוקף השני הפתיע מימין, אבל המפקד התכופף בזמן הנכון ופספס את המכה. המפקד לא בדק כלל במה הוא נלחם, בעט בבטן התוקף ותקע בו את חרבו. הוא פתח את דלת המרכבה ונדהם - היא הייתה ריקה! את התוקף השלישי הוא לא הספיק לראות... --*-- השק הוסר סוף - סוף מעל ראשה והיא שאפה אוויר. הדבר האחרון שפיי זכרה הוא דקירה כואבת ביד כשהייתה בתוך הכרכרה - ומאז חושך. היא שכבה על מיטה לא ממש נוחה במקום לא מוכר, וכשהתעוררה לגמרי - מיד נעמדה בחינניות. פיי הביטה בידיה, זרועה הייתה חבושה. עכשיו פיי הביטה מסביבה: היא הייתה בתוך תא כלא רחב, בו נמצאו סיר לילה, כיסא, שולחן והמיטה עם המזרן. חלון עם סורגים היה גבוה במעלה הקיר, ואור אחר הצהריים האיר על השולחן. רק עכשיו שמה לב שהספר שקראה בו מונח על השולחן, ושכל דבריה (חוץ מכספה ומכלי הנשק שלה) היו מונחים לידו. דלת עץ נעולה גדולה עם חלון קטן הייתה בצד, נראית קצת חלודה. רק אז שמה לב שמביטים בה דרכה. "היא התעוררה, גברתי" שמעה קול. "עבודה טובה, ילד! הנה מטבע, עכשיו אתה יכול ללכת" שמעה קול נשי. דלת התא נפתחה ואל התא נכנסה אלפית מלווה ב3 אנשים, כולם חמושים בכלי נשק. הניסיון לברוח לא יצליח כרגע... האלפית קדה ואמרה: "ברוכה הבאה למבצר הריקבון, מלכתי". "תודה, רבה!", אמרה המלכה, "בהחלט שם בהחלט שם מתאים למקום. ואת היא?" "טורי, האלפית האפלה", אמרה האלפית, "אני שמחה לארח אותך בבית משפחתי". "אם אני אורחת כאן - מדוע מרגישה כמו אסירה?". "לא הייתה למעסיק שלי דרך אחרת שתשכנע אותך להיות כאן" ענתה טורי. "ומי המעסיק שלך?" התעניינה המלכה. "את תראי המלכה", ענתה טורי, "אבל קודם כל - ארוחת ערב חמה מהמטבח". טורי לקחה שק ובקבוק מים מאחד האנשים שאיתה והניחה אותו על הרצפה. "נתראה בקרוב!" קדה האלפית ויצאה החוצה עם אנשיה, ואז נעלה את הדלת. המלכה ניגשה אל השק: כיכר לחם חמה, עוף, תפוחי אדמה ואורז. "לא רע יחסית לבית סוהר..." אמרה והחלה לאכול באלגנטיות.

פרולוג היא הייתה אמורה לשחק בחבל... וזה הכל. היא הייתה אמורה לסדר את הבובות על מיטתה ולארגן להן מסיבת תה... וזה הכל. אך הדברים התגלגלו אחרת ונראה שהמבוגרים שבחייה שכחו שהיא בסך הכל ילדה. היא תמיד חזרה אל ממלכתה הקטנה: החדר הכחול - כך כינתה אותו. שם מצאה מרגוע לנפשה העייפה, המבוהלת. היא חלמה על בית אחר, בית עם ילדים צוחקים ומרעישים, עם הרבה מוזיקה וחיים. אך החדר הכחול היה שקט... תמיד שקט. דממת מוות שהופרה על ידי קולות של הוריה... קולות... הרבה חושך וצליל צורם, חריקות הלב... המבוגרים האמורים להנחות אותה, להכין אותה לחיים. היא חייה את הרגע, שורדת את הפחד, שורדת את אטימות הלב... ולא מבינה, לעולם לא מבינה את תנודות מצבי הרוח של אמה, האיומים... השיגעון שהפך להיות חלק מחייה. אהבה ושנאה. ילדה תלושה שמרחפת בין העולמות ומשתדלת ליצור לעצמה, שם בחדר הכחול, עולם דמיוני משלה, ציורי, צבעוני, עם צלילים קלילים ויפים - עולם שבו תוכל למצוא מכסה בימים הקשים, הסוערים, אל כנפי הדמיון. שם תפגוש דמויות שיצרה במו דמיונה, בת צחוק על פנן, תמיד מוכנות להבין, להקשיב ובמיוחד... לאהוב.

פרק תשיעי בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'. אוקי, עברה חצי שנה מאז השיחה האחרונה שלי עם אמא ומעיין על אבא, הנושא הזה לא עלה עוד בבית, לפחות לא לידי, אני משערת שאמא ומעיין מדברות על זה הרבה כשאני לא בבית, אבל הן יודעות שאיתי או לידי לא מדברים עליו, אני כבר החלטתי סופית שאני עוד לא מוכנה לזה, ואם אי פעם אהיה מוכנה לדבר עם אבא או על אבא זה יבוא ממני. אבל היום אני יודעת שאין לי ברירה, אני חייבת לספר למעיין שאבא רוצה לדבר איתה, נגמרו לי התירוצים למה לא לספר לה, דבר ראשון היא כבר גדולה ואני צריכה לדעת שלא כל החיים אני אגונן עליה, דבר שני אני גם לא יכולה כבר להשתמש בתירוץ שאני לא רוצה שאף אחד ידבר אם אבא מהפלאפון שלי, קנו לה אתמול פלאפון חדש, לכבוד זה שהיא באה ללמוד באולפנה שלי, וכמו שקנו לי פלאפון כשהתחלתי פנימייה גם לה קנו. החלטתי למרות כל הקושי להגיד לה, פחדתי מהתגובה שלה, ידעתי שמגיע לי כל דבר שתענה לי, כל צעקה שתצעק עליי, בגללי היא חשבה כל כך הרבה זמן שאבא לא אוהב אותה, כביכול אני איבדתי לה את אבא בפעם השנייה, פעם ראשונה היא איבדה אותו כשעזב את הבית והפעם השנייה היא כאשר לא סיפרתי לה שהוא עדיין אוהב אותה ורוצה לדבר איתה. בערב כשראיתי את מעיין יושבת על המיטה ומשחקת בפלאפון החדש הכרחתי את עצמי לדבר, נעצתי מבט בפלאפון שבידיה מפחדת להביט בפניה ואמרתי בשקט "מעיין אני חייבת להגיד לך משהו, אני מבקשת ממך שאחריי הכעס שלך תבוא המחילה, שתסלחי לי בסוף, כי אני לא אוכל להתמודד עם כלום אם תכעסי עליי", הרגשתי במבט של מעיין שננעץ בעיניי אבל עדיין הסתכלתי על הפלאפון שלה, ראיתי שהוא קצת החליק על הברכיים שלה מידיה, המשכתי "מעיין, אבא מעיין נשכבה לצידי על המיטה מחבקת אותי בחוזקה, היא לחשה לי באוזן "אולי את עדיין לא מסוגלת לדבר, אבל אני מצליחה לקרוא את עינייך כמו ספר פתוח, שירה תודה, תודה שאת אוהבת אותי, תודה", היא אמרה בקול הכי עגום בעולם, נדרש לי המון מאמץ כדי להוציא את המילים מהפה שלי "אל תכעסי על עצמך" נשמתי עמוק ומלמלתי בשקט "את יותר טובה ממנו" ואז נרדמתי.

קייסנדרה לא האמינה שאי פעם היא תתנסה בחווייה כזאת. כל הכפר היה הרוס ומעלה עשן, הכל מסביבה שבור. השדות המגודלים היו תלושים, העצים היו חרוכים, והעיקר - הכול היה שרוף! ריח מסריח בלתי נסבל הגיע מפינה רחוקה וקייס צעדה למקור הריח. פתאום היא הרגישה כאב ברגל השמאלית שלה והיא נפלה על ברכיה - משהו חד נתקע בכף הרגל. קייס קראה בכאב וקיללה את עצמה על חוסר הזהירות שלה, והמשיכה (מדדה) לכיוון הריח. כפי שהיא חששה - ערימת גופות. קייסנדרה סקרה אותם - הגופות היו בני אנוש משני המינים ובכל הגילאים. קייס שלחה את ידה לעבר חרבה - היא לא הייתה שם. בעצם, קייס עצמה לא לבשה את בגדי המסע שלה, אלא בגדים שונים, כאלה מגושמים שהיא אף פעם לא תרשה לעצמה. אף פעם היא לא לבשה בגדים כאלה יקרים, והיא גם לא רוצה שיהיו לה כאלה. תוך כדי כך שהיא חושבת האוויר סביבה הלך והתחמם, בשלב כלשהו קייס שמה לב שהיא ממש מזיעה. להבת אש ענקית פרצה מהאדמה סמוך לגופות, ורוח חזקה פתאומית הפנתה אותה לעבר קייסנדרה. קייסנדרה צעדה לאחור ומעדה, היא שוב הרגישה בכאב ברגל, אי אפשר לברוח. "טוב...", אמרה לעצמה וחייכה, "אף פעם לא חשבתי אמות בצורה כזאת...". "קייס!" היא שמע קול זועק. פרצוף ענקי התגלה מתוך הלהבות והביט אליה בעצב. "למה עשית את זה קייס?" שאל הפרצוף והתקדם לעברה. האוויר נעשה חם יותר מרגע לרגע. "למה?" הפרצוף זעק ועטף את קייסנדרה בלהבות. קייסנדרה צרחה תוך כדי, ובאופן לא מודע, מנסה לשלוף את חרבה ולהצליף במה שלא יהיה, והתעוררה לתנוחת ישיבה, כשכרית (חצי קרועה) אחוזה בידה בהתגוננות, כמו שמגינה על עצמה עם חרב. "אוף! זה אף פעם לא יעזוב אותי?!" היא שאלה בקול, מקווה שהמישהו שאחראי על החלום יקשיב. קייסנדרה סקרה את הסביבה - היא ישבה על מיטת עץ מפוארת ואלגנטית, כנראה של מישהו עשיר. הכריות, שהיו מלאות מנוצות (שחלקן מפוזרות סביב המיטה) היו לבנות־צחורות, עטופו בסדין נקי של פסי תכלת לבן. קייסנדרה מיששה את המזרון, היא לא זיהתה את הסוג, אבל הוא היה מאוד נוח והוא היה עטוף בסדין עם ציור של פרחים מכל הסוגים. מסביב למיטה היו וילונות בד, סגורים כרגע, בצבע אדם צהוב, גורמים לקייסנדרה תחושה שלא חשה ממזמן, מה זה היה? בכל צד מהמיטה היו עמודי שנהב משנהב שתמכו בתקרה גבוהה, שעליה חרות ציור לא ברור. קייסנדרה פתחה את הווילונות והביטה על החדר בי הייתה. כמו שחשבה - גם החדר מפואר. בצידי החדר היו עציצים משיש, בהם פרחוניים ויפיפיים, וחלון מרפסת גדול תפס קיר שלם. אבל - אין דלת! לעזאזל! קייס שנאה את המקום הזה! היא לקחה עציץ והעיפה אותו על החלון - העציץ נשבר אבל החלון אפילו לא נשרט! דלת התגשמה משום מקום ונשמעה נקישה, קייסנדרה חיפשה נשק. "זאת הפעם האחרונה שאני נלחמת בעזרת כרית!" הבטיחה לעצמה. "אני יכולה לפתוח?" נשמע קול נשי מהצד השני של הדלת. "כן! אפשר!" אמרה קייס והכינה את הכרית לחבטה. הדלת נפתחה וקייס חבטה בכוח - ונעצרה באמצע. "למה באלימות? זה לא נאה לליידי!" אמרה הננסית שהופיעה בדלת, עיניה בורקות בוורוד. "נתיישב על המיטה ונסדר אותך, טוב?" אמרה הננסית בקול הנעים. קייסנדרה לא יכלה להתנגד, הגוף שלה פשוט זז מעצמו, מקשיב לציווי הננסית ושניהם התיישבו על המיטה. "אני שונאת קסמים!" הכריזה בפעם המיליון (אולי יותר, היא הפסיקה לספור ממזמן). הננסית הוציאה מסרק משום מקום וסירקה את שיערה הארוך והשחור של קייס. אחר כך צץ משום מקום (כמובן...) והננסית רחצה את קייס ונתנה לה להתלבש מאחורי וילון (שכמובן צץ במרכז החדר). "עכשיו את יפה! ממש ליידי אמיתית!" אמרה הננסית ומחאה כפיים למראה קייסנדרה. קייסנדרה הביטה בעצמה בייאוש. היא לבשה שמלה גותית סגולה עם חגורה גדולה, והרגישה ממש מגושמת. "עכשיו, נלך לחדר המלוכה של המלך הווארד. הוא ביקש לראותך בדחיפות" אמרה הננסית ופתחה את הדלת. "הווארד?!", התפלאה קייס והרימה גבה, "שהטיפש יסתדר לבד עם הבעיות המלכותיות שלו...". היא סטרה לעצמה. "שלא תעזי לדבר כך שוב על המלך! הבנת?" הזהירה הננסית והביטה בקייס בפרצוף חמור, "חבל שאין לנו זמן ללמד אותך איך להתנהג כראוי", היא הביטה בקייס שנגעה בלחי הפגועה, "אנחנו הולכים עכשיו". "אוף! אני שונאת קסמים!" אמרה קייס שוב בזמן שהיא מאולצת ללכת בעקבות הננסית. הדבר שהכי גרוע היה שהיא עדיין שמעה את הקול צועק בראשה: "למה עשית את קייס?" "למה?" --*-- קירדס פקח את עיניו. מה זה המקום הזה? מה זה הרעש הזה? אורות מעמודים גדולים האירו לאורך כל הרחוב, קולות מוזרים נשמעו ממקומות, מעליו עפה ציפור ענקית. קירדס הביט סביבו, הוא היה גדר עם חבל שעליו היה שלט עם כתב לא מוכר. "היי! אתה! עצור והרם ידיים!" צעק מישהו לעברו ורץ להיכן שישב, האיש לבש בגדים מוזרים והחזיק חפץ מוזר בידיו, מכוון לעברו. "אתה עצור בעוון כניסה לאזור אסור!" אמר האיש. "עצור?!" התכעס קירדס והצביע על האיש. ברק יצא מאצבעו של קירדס ופגע באיש, האיש התנדף תוך רגע. "אף אחד לא יעצור אותי!" --*-- סדריק פקח את עיניו. הוא שכב על הרצפה של חדר חשוך, אי אפשר היה לאפיין את המקום, הכול היה הרוס. "מה קורה כאן? יש כאן מישהו?" קרא סדריק בקול. רעש חריקה מצמרר נשמע מהצד השני של החדר. סדריק הרים את את מבטו לעבר מקור הקול ואחר כך נבהל וצעק: "ד...ד...ד... המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה

מספרים שזה הבור שאליו נזרק יוסף, אחד מ12 השבטים על ידי אחיו.

פרק רביעי בס"ד, יום חמישי, א' אב, חופש אחרי כיתה ו'. בבוקר למחרת, אמא, מעיין ואני השכמנו לקום בבוקר, בשש כבר היינו על המכונית האדומה של חנה שבאה לאסוף אותנו, ידענו שנסיעה ארוכה לפנינו, אמא חיבקה אותי חזק, לחשה באוזני, "שירה, האהובה אמיצה שלי, אני מקווה שיהיה לך טוב לאן שתלכי, בכל מקום שהוא", הרגשתי כל כך נעים, ישבתי בן מעיין לאמא בספסל האחורי, שתיהן מחבקות אותי משני צדדי חזק. כעבור בערך שלוש שעות טפחתי בחיבה על כתפה של מעיין הישנה, "מעייני הגענו, בואי מתוקה". יצאנו מהרכב ונכנסנו אל האולפנה, למרות שמאוד לא רציתי לאהוב את האולפנה הזאת לא יכולתי שלא להתפעל מהדשא והפרחים היפים שקישטו את המקום. נכנסנו לבניין משרדים, משהי נחמדה ניגשה אלינו, "באתם לראיון? גשו לקרוואנים, הרב שלומי מחכה לכם". היא הראתה לנו את הכיוון שאליו נלך, הגענו לאזור קרוואנים מאוד נחמד, היה קראוון אחד שהיה עניתי לו "קוראים לי שירה", הוא הזמין אותי להיכנס למשרד ושאל אם אני רוצה שכל ה"חמולה" תכנס איתי, הבטתי בהן רגע ואז אזרתי אומץ ואמרתי, "חנה לא מהמשפחה, אני מקווה שהיא לא תיעלב אם אבקש שתחכה לנו בחוץ", לא רציתי שהיא תראה אותי מושפלת עם הציונים שלי, ידעתי שאמא ומעיין לא מצפות למשהו אחר. חנה מיד ענתה "ברור, לא התכוונתי בכלל להיכנס, שירה בהצלחה", ראיתי בעיניה שהיא באמת לא נעלבה, חששתי שהרב שלומי ישאל אותי מי היא ואיך היא קשורה אליי, לא רציתי שהוא ידע שאנחנו צריכים עובדת סוציאלית ושאבא שלי קיבל צו הרחקה מהבית כי אמא שלי היא בעצם "אישה מוכה" ועוד כל מיני מושגים כאלו שעושים לי חלחלה, אך הרב לא שאל אותי כלום, הוא רק הנהן וניכנס איתנו למשרד. התיישבנו מולו, הוא שאל אותי כמה שאלות, מה אני אך להפתעתי, הרב סובב את התעודה עם הציונים לכיווני וההערות לכיוונו, אמרתי לו: "הרב, התעודה הפוכה. מה שאתה מסתכל אליו זה סתם הערות של המורה" הוא הביט עליי, בעיניים טובות אמר "הערות הם לא סתם, זה מה שמעניין אותי, לא הציונים", שתקתי בהלם, הוא התחיל להקריא, "ילדה טובה ומתחשבת, עוזרת לחברות, בעלת מידות טובות" וכן הלאה, התביישתי והרכנתי את הראש. הוא אמר, "התקבלת, עכשיו אני רק רוצה שתעשי מבחנים שיראו לנו באיזו כשנכנסנו הביתה מעיין חיבקה אותי חזק. "יהיה לי קשה בלעדייך, אבל הוא נראה אדם טוב, המקום הזה נראה לי טוב בשבילך", עניתי לה מיד, "לא, אני לא הולכת להיות בשום פנימיה, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם, אתן צריכות אותי כאן". מעיין לא ידעה מה לענות לי אבל אמא אמרה "אם את לא תלכי לפנימייה הזאת, לנו לא יהיה טוב, לנו טוב רק כשלך טוב", רציתי לענות אבל מעיין הנהנה במרץ ואמרה בנחישות, "הגיע הזמן שגם אני אגדל ואקח שתקתי, אולי באמת יהיה להן טוב ככה, אולי ככה הן תיקחנה אחריות על חייהן.

פרולוג הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים. הוא החיים שלי. לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת. ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו! בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה, אם הייתי רואה אתכם צופים בי בעיניים מצועפות ודמעות של רחמים, אני לא מסכימה שירחמו עליי. אם גם אחריי הסטירה הייתם ממשיכים לרחם עליי הייתי מאבדת את העשתונות, (תשאלו את מעיין אם כדאי להיות לידי במצב כזה). היום, אני כבר לא אעשה לכם כלום אם תרחמו עליי, אבל אני יודעת שהרחמים האלה לא עוזרים בכלום, אז חבל לבזבז את האנרגיה שלכם על בכי. ממילא אני לא מתכוונת אף פעם לפרסם את הסיפור הזה, כי הוא לא נועד לאיש אלא רק לעצמי, הוא נועד לשחרר ממני, להרפות מהחיים ולהירגע. לשחרר את כל העצבים והעצב שיש בי. פרק ראשון בס"ד, יום שלישי, כ' תמוז, חופש אחרי כיתה ו'. ישבתי בפינה הקבועה שלי, בין הקיר הקר לארון המתכת שבחדר שלנו, מסתתרת מאחורי הדלת. כל הגוף כואב מההידחקות הזאת, למקום שבקושי יכול להכיל אותי, "כמו כל דבר בחיים", חשבתי לעצמי, "אין בן אדם או מקום שמסוגלים להכיל אותי או את נשמתי". אבל, אני יודעת שהמקום הזה בעבר דווקא כן יכל, לפני חמש שנים, כל פעם כשהיו מתחילות הצעקות במטבח, או בחדר של אבא ואמא, הייתי רצה לפה ומתחבאת, מצטמקת בשקט בפינה הקרה שלי ומגנה על עצמי. אבל היום, אפילו הפינה הזאת כבר לא נאמנה אליי, הגוף שלי כבר גדול מידי כדי להידחק פה ואני מתעקשת על כך, אני רוצה להיות מוגנת, אבל אני לא מוגנת. אני שומעת את הקריאה של אמא: "איפה הילדה הזאת כשצריכים אותה?! מי יבשל את ארוחת הערב?", ואני יודעת, היא שוב תקועה באחד ממצבי הרוח שלה, אני יוצאת במהירות לפני שיתחיל הבכי של אמא ורצה למטבח. "אמא, אני פה", אני מנסה להעלות חיוך על השפתיים, אבל היא אפילו לא מבחינה בו, היא מתיישבת באנחה על הכיסא ותוקעת מבט שקט בשולחן. אני יודעת שעכשיו אסור לדבר איתה. אני רצה למקרר, ומוציאה פשטידה שמעיין ואני הכנו אתמול, בזמן שאמא ישנה. בליבי אני מהרהרת בדאגה: 'איפה מעיין באמת, מה קורה איתה?'. אבל אין לי זמן לבזבז, אני מכניסה במהירות את הפשטידה למיקרוגל, בזמן שהיא מתחממת, אני מכינה קפה לאמא ומגישה לה, אמא מרימה לרגע מבט, מסתכלת אל נקודה כלשהי מאחורי, בפרצוף נטול רגשות, היא לוגמת מהקפה בשקט. כשהמיקרוגל מצפצף אני רצה אליו, מוציאה את הפשטידה, חותכת ומניחה על הצלחת של אמא. אמא אוכלת ואני יוצאת בשקט מהמטבח, יודעת שאמא בכלל לא תשים לב לכך. בשעה אחת עשרה בלילה, אני שומעת מהחדר של אמא נשימות ארוכות ויודעת שנרדמה, על קצות האצבעות, אני נכנסת לחדרה ומכסה אותה בשמיכה. אני בוחנת לרגע את הפנים המיוסרות של אמא, מפחדת לחשוב על הדברים הרבים שעברה בחייה, אני מנחיתה נשיקה רכה על מצחה ויוצאת בשקט מחדרה, סוגרת את הדלת, ממהרת לטלפון ומנסה להתקשר לטלי חברתה של מעיין. טלי עונה לי בנמנום, לשאלתי אם היא יודעת איפה מעיין, היא עונה שאין לה מושג ושהרגע הערתי אותה, אני מתנצלת, סוגרת את הטלפון ומתיישבת על הספה המרופטת בסלון. 'היכן מעיין יכולה להיות?'. כעבור שלוש שעות בערך, שבמהלכם לא עצמתי לרגע את עיניי, נפתחת הדלת בשקט, מעיין נכנסת, אני קופצת ונעמדת מולה: "מעייני איפה היית? דאגתי לך!" מעיין עונה לי, צועקת בזעם: "מה זה אכפת לך בכלל, את לא אמא שלי, נכון?", באותו הרגע שתינו משתתקות, מסתכלות לכיוון החדר של אמא, אנחנו שומעות את הנשימות הארוכות והשקטות, אני מבחינה בעיניה בכאב העצום שהיא מנסה להסתיר ממני, בקול מאופק היא שואלת-קובעת: "היא בכלל לא שמה לב שלא חזרתי הביתה נכון?!", אני מתכוונת להניח יד על כתפה, אבל היא מעיפה לי את היד ורצה לחדר: "עזבי אותי נודניקית! אני לא צריכה את הדאגה שלך!", אני שותקת ומתיישבת על הספה בחזרה. 'הלוואי שהייתי מסוגלת לבכות', אני מרגישה את העיניים שלי, צורבות, הראש מתפוצץ, אבל אפילו דמעה קטנה לא מופיעה על הלחי. אני עדיין זוכרת את המילים של אבא, כאשר בכיתי בגיל 5, ניסיתי להגיד לו אז, בפשטות של ילדה, שהגננת אמרה בגן שלא מרביצים, אז שלא ירביץ לאמא. אבא הסתכל עליי, עם עיניים אדומות ונתן לי סטירה חזקה, כשבכיתי אמר: "הגננת לא יודעת כלום! ואת, אם תבכי, לא יישארו לך ריסים, את רוצה להיות מכוערת?", אחר כך, הוא כנראה נתן לי עוד מכה, כי אני רק זוכרת שכשפתחתי את עיני הייתי במיטה ואמא חיבקה אותי חזק: "אל תבכי מתוקה שלי, אני אוהבת אותך". מאז, בשביל אמא ובשביל הריסים שלי, אני פשוט לא בוכה. אבל עכשיו רציתי לבכות, כי אולי אם אני אבכה, מעיין תבין. אולי אם אני אבכה, היא תדע שהיא כל כך מכאיבה לי, אולי אם אני אבכה, הכל יחזור לנורמאלי... לא, אבל אני לא בוכה, לעולם אני לא אבכה, אני פשוט לא יודעת איך. הרגשתי קצת קנאה באחותי הקטנה, שעכשיו בטח שוכבת במיטה ומתייפחת בלי קול. פעם, היא ממש בכתה על משהו שכאב לשתינו, אני באמת לא זוכרת מה היה אז, אבל אני כן זוכרת, את המשפט של מעיין שחתך את ליבי: "איך את יכולה לא לבכות? את אכזרית, וחוץ מזה שאין לך מושג איזו הקלה זו להרגיש את הדמעות על הפנים ולהתנחם", ואני, שכל כך נעלבתי, אמרתי לה בציניות משפט משלי: "כן, זה בטח נורא כיף לרחם על עצמך, לבכות ולהיכנס לבוץ של עצמך, אני רואה איך זה עוזר לך בחיים", אני זוכרת שמעיין כל כך נפגעה, שאחר כך שבועיים לא דיברה איתי, אבל לא, אני לא מקנאה בה, גם לא כועסת עליה, אני אוהבת את מעיין, אני מקווה שתבכה גם בשבילי. עליתי בשקט לחדר, וכאשר נכנסתי, התעלמתי מקולות ההשתנקות של מעיין, ידעתי שהיא לא רוצה שאני אדע שהיא בוכה, לבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטה. אם היא לא רוצה לא צריך.

סיפר 'הנקמה' חוזר ובגדול!... לקראת סדר פסח החלטתי לנבור במסמכים ישנים שלי באתר אשר לא נגעתי בהם כבר שנים והחלטתי לנסות לחדש אותם.. חודש אביב הוא זמן להתחדשות, גם באתר הזה... אני לא מבטיח שהפרק הבא יבוא בקרוב אבל נראה.. הפרקים הקודמים זאב יצא מבית החולים ונסע לכיוון ביתו. הוא כמעט ולא היה מרוכז בנסיעה. המחשבות על מצבה של אשתו לא הרפה ממנו. אמנם הרופאים אמרו שהפגיעה לא כ"כ חמורה כמו שהם חשבו בהתחלה והיא אמורה להשתחרר תוך כמה ימים, אך התקופה שהם הולכים לעבור לא תהיה קלה כלל. חנה, שעד עכשיו ניהלה כמעט הכל בבית, מבישולים ועד ניקיונות, תהיה עכשיו מושבתת כמעט לגמרי. זאב לא שכח את ימי השישי שחנה הייתה יוצאת בשעות הבוקר המוקדמות והולכת ברגל עד לשוק מחנה יהודה, לעשות קניות לכבוד שבת. הם יצטרכו מעכשיו להזמין המחשבה המעודדת היחידה שלפחות הפיליפינית תקל מעליו את העומס של הערימות כביסה וכלים שמצטברות במשך השבוע. צפירה חזקה ניערה אותו ממחשבותיו והחזירה אותו למציאות. זאב לא לב שהוא כמעט נסע באדום. הוא הספיק לסחוט את דוושת הברקס ברגע האחרון ולבלום את הרכב. הרכב החליק על הכביש תוך כדי שהוא משמיע קול חריקה צורמת. כתוצאה מכך גם המכוניות שמאחוריו בלמו בפתאומיות תוך שהם משמיעות צפירות רמות. הנהג ברכב שבנתיב לידו פתח את החלון וצעק. "הלו זקן, תסתכל לאן אתה נוסע! אתה לא שם לב שיש רמזור אדום מולך?? מקודם גם כמעט נכנסת לנתיב שלי ונתקעת בי. זה היה יכול להסתיים ממש לא טוב". זאב מלמל 'סליחה' רפה, אך הוא היה בטוח שהלה כלל לא שמע אותו. הרמזור התחלף לירוק. זאב המשיך לנסוע אך הפעם בבטחה כששתי ידיו יציבות על ההגה וכולו מרוכז אך ורק בנסיעה. הוא לא ייתן למחשבות הללו להפיל אותו. הקב"ה שולח לו ניסיון והוא צריך להתמודד אותו כראוי. זאב הגיע לביתו והחנה את רכבו בחניה הפרטית שבכניסה לחצר. שער חשמלי ענק עם אינטרקום ניצב מולו. מאז שהמלחמה הסתיימה זאב וחנה היו קצת פרנואידים וחששניים. הזוועות שחוו במהלך השואה גרמו להם לפתח אובססיה בצורה קצת מוגזמת. דלת הכניסה בביתם הייתה נעולה תמיד. גם באמצע היום כשהיו בבית. זה התבטא במיוחד אצל חנה, שלפעמים הייתה מתעוררת באמצע הלילה בבהלה כשזיעה קרה ניגרת ממצחה, ממלמלת מילים לא ברורות על זה שהנאצים מגיעים וחייבים לברוח. היא הייתה מעירה את זאב ושואלת אותו בלחישה. "נעלת את הבית?" זאב היה מרגיע אותה שכל הדלתות נעולות ואין מה לדאוג. אך בכל זאת הוא היה קם מהמיטה ומוודא שדלת הכניסה הראשית נעולה. את השער האלקטרוני הם התקינו כשבאחד הלילות חנה התעוררה וטענה שהיא שומעת קולות ורשרושים מבחוץ. היא התעקשה לרדת עם זאב לבדוק שאף אחד לא מנסה לפרוץ לבית. זאב בעל כורחו יצא איתה החוצה כדי להרגיע אותו שתראה שהכל בסדר. בסוף התברר שזה היה בסך הכל חתול. השער האלקטרוני השרה עליהם אווירה של ביטחון והגנה. חנה הייתה מתעוררת כבר פחות בלילות. זאב הקיש את הקוד והשער נפתח אוטומטית. הוא פסע בשביל המרוצף החוצה את הגינה ומוביל לדלת הכניסה הראשית של הבית. משני צידי השביל הייתה גינה נאה ומטופחת להפליא. זאב וחנה השקיעו בה את כל נשמתם והונם. את הכסף לגינה הגיע מחלק מכספי הפיצויים שקיבלו מהעם הגרמני על הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם בשואה. זאב זכר את הוויכוח שהיה לו אז עם חנה, האם לדרוש את הזכות לפיצויים הללו או לא. חנה טענה שבשום פנים ואופן אסור להם לקחת את הכסף הזה. קבלת הפיצויים הללו זו אמירה כאילו הכסף הזה מכפר על הפשעים הנוראים שעשו הגרמנים לעם היהודי. זאב לעומתה אמר שהכספים הללו לא נועדו כדי לפצות אותם על הסבל שנגרם להם, אלא הם בתור תשלומים על הנזק הכספי וההפסד שנגרם להם. הגרמנים ימ"ש בזזו וחמסו הרבה חנויות ובתי עסקים של היהודים. הם גם הרסו והשמידו בתים וחנויות בלי שום סיבה ורווח שצמח להם. זאב זכר את החנות הצנועה שהייתה לאבא בביתם. אבא מכר לתושבי הקהילה בדים ואריגים שאמא הייתה מכינה בעצמה. זה היה מקור הפרנסה היחיד בבית. אבא נאלץ לסגור את העסק לאחר ששמע שהגרמנים החלו לפשוט על העיירה והחלו לבזוז ולחמוס מכל הבא ליד. זאב אמר לחנה שבמצריים הקב"ה ציווה לבני ישראל במכת חושך 'להשאיל' מהמצרים כלי כסף וזהב. היו יהודים שלא רצו לקחת רכוש מהמצרים משום שהתייחסו לזה כאילו הכסף נועד לרצות אותם ושימחלו למצרים על כל שנות השעבוד. אך ההסתכלות הנכונה על הרכוש הזה היא בתור החזר כספי על העבודה שבני ישראל עבדו במצריים. ולכן היה מותר להם 'לגנוב' את הרכוש מהמצרים. חנה בסופו של דבר התרצתה והם החליטו עם הכסף הזה לטפח את הגינה שבביתם. הם ראו בזה כחלק מיישוב ארץ ישראל. לאביה של חנה היה ענף חקלאות רחב בימים שלפני השואה. חנה ראתה בדמיונה את עצי הפרי הענקיים אשר שתל אביה בגינת ביתם, וחלמה שיום אחד גם העצים בגינתם יגיעו גם הם לגובה עצום שכזה. היא נזכרה כשהייתה קטנה כמה היא אהבה להסתכל על אביה מטפל בעצים, עודר, מדשן ומשקה אותם. לזאב היה מנהג. בכל פעם לפני שנכנס לבית, הוא היה עושה סיבוב בגינה נהנה מיופי הבריאה ומפרי עמלם, מתענג על ניחוחות הפרי והריח המתוק של הפרחים הריחניים. זאב סיים את הסיבוב בגינה וצעד לעבר הבית. הוא בא לפתוח את דלת הכניסה אך מגנט מסוים שהיה מודבק על הדלת משך תשומת ליבו. 'שירותי עזרה וסיעוד לקשישים' היה כתוב שם. למטה בצד היה מצורף מספר טלפון. 'ממש משמים'. חשב זאב. 'איזו השגחה'. הוא חייג את המספר טלפון שהופיע למטה והמתין. מנגינה נעימה התנגנה לה ברקע בינתיים. הוא קיווה לטוב. * * * מעבר לקו השני האנס הרים את הטלפון. "שירותי עזרה וסיעוד, במה אוכל לעזור?" הוא שאל בקול חינני. "שלום, שמי זאב ליבוביץ', אשתי חנה שברה את האגן לפני כמה ימים והרופאים אמרו שהיא תזדקק לעוזרת פיליפינית צמודה שתסייע לה". חיוך גדול היה מרוח על פניו של האנס. 'התוכנית מתקדמת'. הוא חשב לעצמו. "אוקי אין בעיה". הוא ענה. "יש לנו עובדת פיליפינית מעולה עם המון ניסיון, מקצועית ביותר, היא יודעת להסתדר אנשים בגיל הזה עם מצבים כאלו. בנוסף היא גם נחשבת מאד זולה". האנס קרץ לעצמו. 'היא הייתה מוכנה גם ללכת בחינם. היא לא צריכה לדאוג לכסף. את התשלום היא כבר תקבל מהם. ופי כמה ממה שהזקנים האלו ישלמו לה. אבל אם אפשר לעשות גם מהם קופה, אז למה לא... "אוקי, אני אתן לך את המספר הטלפון שלה, ואתם כבר תדברו איתה. שיהיה רפואה שלמה". הוא אמר לזאב. "תודה רבה לך. אני מאד מודה לך". זאב ניתק את השיחה ונכנס לביתו מרוצה. * * * האנס גם הוא היה מרוצה. החלק הראשון בתכנית הושלם. הוא הצטער על זה שהבוס לא רואה את ההתקדמות של התוכנית. הוא בטח היה מרוצה. הוא רק קיווה שהפיליפינית תדע לעשות את העבודה כמו שצריך.

בפרקים הקודמים - צילה מגיעה לפנימיה חדשה ונזכרת בביתה שהשאירה מאחור. היא גם פוגשת בהדס שתהיה שותפה שלה לחדר יחד עם שחר. "שמעתם על החדשה?" נחלה התיישבה ליד השולחן מניחה את המגש שלה. "השמועות מספרות שהוריה נהרגו בפיתאומיות בתאונת דרכים, משאירים את ילדתם המפונקת חסרת כל". נחלה סקרה את פני חברותיה ואז חייכה לעצמה בסיפוק. כמו תמיד היא זו שידעה לספק את כל החדשות החמות, היא היתה ידועה בתור רכלנית גדולה שיודעת הכל על כולם. "מסכנה" נאנחה טליה "אנחנו חייבות להיות לצידה". נחלה הרימה גבה. "למה חייבות? אנחנו לא מסכנות? הרי בסופו של דבר לאף אחת מאיתנו אין את החיים המאושרים ביותר..." נחלה זו גם לא היתה בין המתחשבות ביותר. "נו, איך קוראים לה? בת כמה היא? מה עוד ידוע עליה?" המבטים הופנו לנחלה, הרי מי תדע יותר טוב ממנה? השיחה הרכלנית נפסקה באחת שכנרת מדריכתן של חלק מהבנות נכנסה לחדר מלווה בנערה צעירה וגבוהת קומה. "בטח רובכן כבר שמעתן על הדיירת החדשה שלנו" פתחה כנרת, כמו תמיד קולה נוקשה וקר. "אני רוצה שתקבלו יפה את צילה היינמן שהגיע לכאן ישירות מהמרכז". כנרת בקשה מהדס שתפנה מקום לצידה בשביל צילה וזו נגשה מיד לחברתה שכבר הספיקה להכיר. עיניים ננעצו בצילה מכל הכיוונים, לא כל יום הגיעה אחת חדשה. "אז מה, את צילה?" ג'ינג'ית חייכנית ומתולתלת חייכה אל צילה. צילה הנהנה, עוד ביישנית קצת. "אני שחר, נעים להכיר. אנחנו ביחד בחדר" שחר הציגה את עצמה. היה בה מין קסם אישי כזה. ברק כזה בעניים שאומר 'הרפתקאות'. משו בה קצת הזכיר לצילה מישהו, אבל מי? היא לא הצליחה להזכר. בלילה שסוף סוף השתרר שקט בחדר 325 החלו זולגות הדמעות, דמעה אחר דמעה, והכרית, הכרית רק מתרטבת. ונערה צעירה שמחניקה יבבה, 'אבא! אמא! למה עזבתוני? למה?!'

בס"ד דלת החדר האפלולי והמאובק נפתחה בחבטה מרעידה. "הם לא מבינים שום דבר! אין לזקנים השוטים האלה שום שאיפות!" אמר לעצמו הגבר שנכנס לחדר. האיש הסתובב בחדר, מחשבותיו מתרוצצות במוחו כמו דבורים בכוורת. "איני זקוק להם!", אמר שוב ואיגרף את ידו הימנית, "האחשר והכוח יהיה רק שלי! הם יתחרטו שסרבו להצעתי!". האיש ניגש לעבר שולחן עבודה עשוי מהגוני, עליו היה מונח ספר בעל כריכה ירוקה - אפורה. עכשיו, ליד החלון המואר באור הירח המלא, היה אפשר לראות את האיש יותר בבהירות: האיש היה אדם צעיר בגיל ה30 המוקדמות ונראה זקן מידי לגילו. קמטים הופיעו במצחו, שיערו כמעט כולו היה לבן עינו הביעו מחסור רב בשינה. האיש כנראה לא השקיע עבודה רבה במראהו. שיערו היה מפוזר עם זקן פרוע וציפורניים שלא קוצצו כבר המון זמן. הוא לבש גלימה אפורה ומאובקת וענד על אצבעו טבעת כסף ישנה, שהיה יכול ביום זה למכור אותה בפחות מ10 דראכמות לפי המראה שלה. אבל כל זה לא היה אכפת לו כרגע. האיש התיישב על כיסא שהיה ליד השולחן ופתח את הספר, מדפדף מעמוד לעמוד "איזה עמוד זה היה?" תהה בקול. הוא מצא את מבוקשו והלך אל מרכז החדר יחד עם הספר. האיש הרים את ידו השמאלית שלא החזיקה בספר, ומשום מקום הופיעו 5 נרות שעווה. האיש החל לקרוא בלחש מתוך הספר, עמוד אחרי עמוד, והנרות התרוממו באוויר והסתובבו במעגל סביב האיש ללא הפסק. עכשיו התחיל האיש לזמר בקול מתוך הספר, והנרות הסתובבו במעגל במהיכות גוברת וגוברת, כך שטבעת גדולה של אש נוצרה סביב האיש. האיש הזיע מאוד כאילו היה חולה עם חום קודח, למרות זאת חייך בניצחון והמשיך לזמר, רואה רק אש סביבו. לבסוף צרח האיש באימה! --*-- "קומו, בואו בהמוניכם! דברים שלא ראיתם מימיכם מתרחשים כאן!" קומץ האנשים שהיו באותו שוק הירקות, ניגשו לראות מי מפריע ליום המסודר שלהם. היחידים שבאו מרוב התרגשות וציפייה היו ילדים קטנים עם אימותיהם ושני זקנים יחד עם העובדים הזרים שלהם, שיצאו לנשום אוויר ביום סתיו זה. על מספר ארגזי עץ שאורגנו כבמת מופע ארעאית, עמד נער כבן 20 לבוש בבגדים מהודרים (שכלל לא התאימו למידה שלו), לידו הייתה מונחת מזוודה שחורה, ובידו החזיק מטה קטן ושחור. "שמו הוא - שון המדהים! קוסם שטייל בכל העולם וראה נפלאות לאין שאור! ו...". "כן, כן, שמענו... אתה מוכן כבר לשתוק! יש לי לקוחות!" אמר איש שמן שבא, כנראה, לסיים את ההופעה שכלל לא התחילה. "אבל אדוני, אני מביא אל חנותך לקוחות! ראה" הצביע שון על האנשים שהתקבצו כדי לצפות בתגרה. "לקסם הראשון שלי," המשיך שון ללא לקבל אישור ממוכר הירקות, "אני זקוק למתנדב ומתנדבת מהקהל". כמה אנשים הצביעו, שון בחר בחור ובחורה מהקהל והם עלו על הבמה. שניהם היו בגיל ההתבגרות המאוחר. הבחורה הייתה גבוהה ודקת גיזרה, ובעלת שיער שאטני קצר, היא נראתה אדישה לכל מה שקורה. הבחור היה מנומש, גובהו נמוך מעט. הוא היה צנום בעל שיער עורב קצר, וממש נראה שהיה רוצה לקבור את עצמו במקום להיבחר. "אז, נתחיל עם הגברת היפה," אמר שון, "מה שמך?". "רובי" אמרה הבחורה. "שם יפה לבחורה יפה" אמר שון, "מחיאות כפיים לרובי!" כמה ילדים מחאו כפיים. "ומה שמך, בנאדם?" שאל שון את הבחור. "ס..ס... ס...סדריק" אמר הבחור הבגמגום. "מחיאות כפיים לסדריק!" קרא שון. אף אחד לא מחא כפיים... "נתחיל מקסם פשוט שלימד אותי חכם נודד בהודו הרחוקה - היעלמות!" קרא שון. זיקוקים יצאו מ"השרביט", והקהל השמיע קול מסויים שנשמע כמו שיעול. שון הוציא מהמזוודה גלימה אדומה ונתן אותה לרובי. "בבקשה, יפתי, שימי את הגלימה על סדריק האמיץ שלנו" ביקש שון. "אבל, לא..." היסס סדריק לפני שכיסתה אותו רובי. "הוקוס פוקוס ביליבוקוס," אמר שון והתרכז, מכוון את השרביט לסדריק, "שסדריק ייעלם מעל ההגלובוס". "הלוואי שבאמת היה כך" אמר סדריק לעצמו. רובי צרחה! הגלימה התלקחה באש עד לעפר יחד עם סדריק. המשך יבוא תגובות יתקבלו בברכה

פרק שני: שוני. "את, בסוף. כן, כן, את. למה את לא משתתפת?" שאל הסופר אורן ברדוגו את שיר, כשראה את כולם עונים ורק היא יושבת בצד ושותקת. הוא לא מלמד בבית הספר הזה, צהלה, הספרנית של בית הספר הזמינה אותו לשיחה. להרצות על הספר החדש שהוא בדיוק הוציא, אבל זה בכל זאת הפריע לו במקום כלשהו שהילדה לא מתעניינת, זה פגע באגו הגברי שלו. שיר שתקה והסתכלה עליו מבוישת. "נו, קדימה, תעני," אמר חסר סבלנות. צהלה צפתה מהנעשה בצד. היא בחנה את שיר, את המבט המבויש, עצוב שלה. היא הייתה רגילה ששיר יושת בצד בדרך כלל, לא משתתפת בשיעור והיא החליטה שאם שיר תמשיך ככה היא, צהלה תעשה משהו בנידון והיום, היום הזה הגיע. "פסס..." לחשה לכיוון אורן. אורן הסתובב לכיוונה. "תעזוב אותה, זה בסדר," אמרה. "אבל..." "פשוט תעזוב," אמרה לו בשקט, בטון קשוח ואז סימנה לשיר לבוא איתה. "וווּ..." נשמעו קולות מכל עבר. "היא הולכת לחטוף." "איך היא אכלה אותה המגמגת הקטנה." צהלה ראתה את שיר קמה מהכיסא מבוישת יותר ממה שהיא הייתה היא הסתכלה לרצפה והשיער שלה כמו מגנט נפל ישר לכיוונה. בעיניים שלה עמדו דמעות וצהלה הניחה שזה בגלל מה שהילדים אומרים, השפתיים שלהם נעו מהר מידי. ומכיוון זה, היא לא הצליחה להבין מה הם אומרים. אך היא הבינה שזה לא נשמע טוב. צהלה הובילה את שיר במסדרון המואר של הספרייה, המוביל לחדרון קטן בהמשך. באוויר עמד ריח מאובק של ספרים ישנים עם תוספת ווניל-זה ריח די נעים, ריח שגורם לך להרגיש בנוח. בדרך היה שקט, חוץ מקול הסופר שנשמע בחולשה. צהלה נעצרה מול דלת החדר ואמרה, "אני באמת מקווה שתרגישי עכשיו בנוח, כי אני לא מתכוונת לוותר לך." שיר הבינה על מה היא מדברת. היא תמיד ידעה שהיום הזה יגיע, היא ראתה כבר ילדים נכנסים לחדר בוכים ויוצאים עם חיוך על הפנים או יותר רגועים. היא ידעה שצהלה רוצה לדבר גם איתה באיזה יום, אבל היא לא הייתה מוכנה אליו, לא היום. הן נכנסו לחדר. שיר בחנה את החדר היה בחדר משהו רגוע, שקט ואותו ריח שעמד במסדרון היה שם. הקירות של החדר היו מכוסים בספרים מהקצה אל הקצה, קרני אור שחדרו מבעד לחלון האירו את הספרים ונפלו בזויות שהפכו את החדר למשהו קסום. שיר התפעלה מהמראה שנגלה לעיניה. היא אף פעם לא הייתה כאן אבל לפי שמועות היא שמעה שהחדר הזה קסום, שבחדר הזה קורים ניסים, נכון שזה נשמע קצת מופרך אבל זה מה שהסתובב ושיר התפללה שזה נכון. "את יכולה לשבת," אמרה לה צהלה, שלפתע קטעה את מחשבותיה והחזירה אותה למציאות. שיר הסתכלה לאיפה שהאצבע של צהלה כיוונה אותה-לכיוון הכורסא שהייתה מאחוריה, ואז הנהנה בראשה לאות תודה והתיישבה. "מה קורה איתך, שיר? הכל בסדר?" צהלה פתחה. שיר הנהנה לאישור. "אז למה כל פעם שאני מביאה סופר או פעילות לבית ספר את יושבת בצד?" המשיכה צהלה לנסות להוציא ממנה מילה אחת או שתיים. "גם בשיעורים זה ככה, את יכולה להסביר לי בבקשה למה? אני בצד שלך, אני מקווה שאת יודעת." שיר משכה בכתפיה מהורהרת, היא תמיד רצתה לדבר עם צהלה אבל אף פעם לא היה לה את האומץ הזה לפנות אליה, והנה סוף כל סוף שיש לה הזדמנות, היא שותקת. היא מעריכה את צהלה יותר מכל, אבל היא פחדה ממה שהיא תגיד. היא עוד לא הכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת, אבלכולם תמיד אמרו שלצהלה יש תגובות לא צפויות. ומזה שיר פחדה יותר מכל. "למה את לא מדברת? את מפחדת שאני לא אבין? אל תדאגי, אני קוראת מעולה שפתיים..." "וש-שפתיים של מגמ-מגמגמים, כ-כמה טוב את קור-קוראת?" שאלה שיר בתקיפות, קוטעת את דבריה של צהלה. צהלה ניסתה להתמקד בשפתיה של שיר אבל הם נעו בצורה מוזרה, שונה מהרגיל, וצהלה ניחשה שזה כנראה בגלל שהיא מדברת מהר מידי. "מה? את יכולה לדבר קצת יותר לאט? אני לא מבינה." "יו-יופי, נהדר, עכ-כשיו את רו-רואה למה אני מתכ-כוונת?" פה שיר כבר התחילה לצעוק. צהלה הסתכלה על שיר טוב כל אותו הזמן שדיברה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את שיר מדברת, וזה הזכיר לה מישהו. היא בחנה את שפתיה, איך הם נעות. ואז זה קפץ לה לראש, שיר מגמגמת כמו אחיה. היא נזכרה בכל אותם הימים עם חוסר התקשורת שלה איתו. שרר בניהם חוסר הבנה מוחלט, עד שיום אחד היא פשוט ישבה באחת הארוחות וניסתה לפענח משהו ממה שהוא אומר. נמאס לה כבר שהיא והוא כל כך רחוקים, הרי הוא אחיה היחיד. ולפתע אחרי שיר הסתכלה עליה זמן מה, מחכה שהיא תגיד משהו, שתבקש ממנה לחזור שוב על מה שהיא אמרה, שהיא לא תבין מה קורה פה, אבל במקום זה צהלה אמרה, "את מגמגמת נכון?" לא היה בפניה מבט של רחמים, אלא מבט של הבנה, שהיא מבינה אותה. ואת זה שיר העריכה יותר מכל. סוף, סוף יש מישהו בעולם שמבין ולא מרחם. "כן," שיר קמה מכיסאה, התקרבה אל החלון והסתכלה מבעדו היא ראתה איך הרוח מכה בענפי עץ האלון שמתנודד מצד אחד לשני כאילו הוא רוקד לצלילי מוזיקה בלתי נשמעת, ובכל פעם שהרוח ליטפה את הדשא הירוק זה היה ניראה כאילו עובר בו רעד קל, כאילו קר לו. מתחת לעץ אלון ישבו חבורה של ילדים, וצחקו. 'מה הייתי עושה כדי להיות איתם עכשיו', חשבה לעצמה, אבל היא ידעה שאין שום מצב שהם יקבלו אותה אליהם. היא הייתה יותר מידי איך להגדיר... שונה. היא הביטה לעבר השמיים הכחולים והדמעות החלו לזלוג על פניה ללא מעצור. צהלה ישבה בצד והביטה בה, היא לא ידעה איך להגיב. היא הייתה ממש מופתעת מהתפתחויות, היא לא ציפתה לזה. "את יודעת משהו?" שאלה שיר, רגועה יותר לאחר זמן מה את צהלה, אך צהלה לא שמה לב לכך מכיוון ששיר הייתה עם גבה אליה. אבל שיר המשיכה לדבר, "לפעמים אני חושבת שעדיף לי להיות..." שיר הסתובבה בחזרה עם הפנים לכיוון צהלה וצהלה הביטה בה בציפייה, כאילו שהיא מחכה ששיר תתחיל לדבר. "את לא שמעת את מה שאמרתי, נכון?" צהלה הביטה במבט מבולבל, "ניראה לי שלא, אבל בבקשה חיזרי על זה בשבילי." "אמרתי שלפעמים אני חושבת שעדיף להיות כמוך." "מזאת אומרת כמוני?" שאלה מבולבלת. "זה ממש מחמיא לי, אבל באיזה מובן?" "את יודעת..." "לא, אני לא." "נו, את יודעת... חירשת." צהלה הסתכלה על שיר המומה. "ל-למה את מתכוונת?" שאלה צהלה בשוק. "למה את חושבת שהתכוונתי?" שאלה שיר. "לא יודעת, אבל מה שבטוח-לא חירשת." "את יודעת מה, את צודקת. לפעמים אני רוצה להיות כמוך במובן של אישיות, אבל לא לחקות אותך, אבל אני יודעת שזה קצת מוגזם בגלל זה לא סיפרתי לך בהתחלה..." צהלה בחנה את פניה. "ממש? עד כדי כך? אבל על מה דיברת בקשר לחירשת?" שאלה צהלה, כשנזכרה בזה מזועזעת. שיר בחנה את צהלה במבטה והחליטה שממילא זה לא יוכל להזיק אם היא תספר. "אני אחת שלא יודעת להסתדר במצבי לחץ, הגמגום שלי מקשה עלי, הוא גורם לי לסבול בחיים, לא לאהוב את עצמי. כאילו שזה לא מספיק שאני לא סובלת את איך שאני נראת, את האישיות שלי, אני צריכה גם לסבול ממגבלה מפגרת. אבל את, את זה משהו שונה, את יכולה לשים פס על כל העולם כשאת לא שומעת. את גם יפה, יש לך אישיות מדהימה ואת גם לא שומעת מה שאחרים אומרים עלייך, איך הם מדברים עלייך מאחורי הגב. לא שיש על מה, כן?! ואם את כבר כן רואה, או יודעת. את כן יכולה להחזיר להם בלי להביך את עצמך כל כך, ולגמגם תשובה כמוני." צהלה הסתכלה על שיר בעיניים פעורות ולא ידעה איך להגיב. היא בחיים לא ראתה מישהו שיש לו את האומץ להוציא דבר כזה מהפה שלו. להחמיא למשהי כל כך, ובו זמנית להגיד משהו נורא כל כך. זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קרה והיא קיוותה שגם האחרונה. "בחיים על תחזרי על זה שוב, את שומעת אותי? בחיים!" אמרה צהלה בכעס. שיר הסתכלה עליה המומה, מה היא כבר אמרה? היא החמיאה לה בסך הכל, היא לא אמרה שום דבר לא בסדר. חוץ משזה שהיא רוצה להתח... "חשב-שבתי שתביני! שאת שונ-נה! אבל כנראה שטיעי-עיתי, את לא כמו שחש-חשבתי," שיר צעקה. "לפעמים החיים כ-כאלו מבאסים שזה מ-מד-דהים." פה הדמעות ממקודם חזרו, אבל הפעם בהיסטריה, האי-צפיות מצהלה כרגע פגע בה בעוצמה שאי-אפשר לתאר. לפתע צהלה ראתה מולה את כל מה שהיא התחילה לבנות מתמוטט, בין ידיה. היא הסתכלה על שיר העיניים שלה היו אדומות, נפוחות והדמעות לא הפסיקו לזלוג מהם. שיר התחילה לבעוט בחפצים הנמצאים בחדר בעצבנות. צהלה ניסתה להתקרב אליה תוך כדי ששיר מתחמקת ממנה וצועקת "תעז-זבי אותי בב-בבקשה, רק ל-לכי מפה! למה הבא-את אותי? כד-די לגרום לי סב-בל?!" אבל צהלה שלא שמעה את שיר ולא ראתה את השפתיים שלה, לא נסוגה. לבסוף שיר ראתה שצהלה לא מתכוונת ללכת והתייאשה, עמדה באמצע החדר ובכתה. כששיר נעצרה לבסוף צהלה התלבטה אם לחבק אותה, למרות שעד שסוף, סוף היא הרגיעה אותה זה ניראה לה קצת משונה. היא הסתכלה על שיר במבט שואל. אבל לפני שהספיקה להחליט מה לעשות שיר התנפלה על צהלה ונצמדה אליה. בהתחלה צהלה היססה, אבל אחרי זמן מה היא שיתפה פעולה וחיבקה אותה. צהלה ליטפה בעדינות את השיערה של שיר ושרה לה. לאט, לאט שיר החלה להירגע והנשימות שלה נהיו יותר סדירות. "אני כן שונה, אני מבינה אותך. אבל אני יודעת שלא ממש, לא כמו שאת צריכה שיבינו אותך, אבל אני כן מבינה קצת. תסמכי עלי," אמרה צהלה ברוגע. "אבל אני צריכה שתביני שמה שאמרת עכשיו הוא לא מקור לצחוק או לנחמה. להיות חירשת בא גם עם חסרונות של דברים אחרים." "אב-בל ל-לא כמו של גמ-גמגום." "נכון, אי-אפשר להגיד שהם כמו החסרונות של הגמגום. חסרונות אלא, אלו חסרונות אחרים, החסרונות האלו זה לקום בבוקר למשמע של כלום. של צפצוף חד ואפילו זה לא, במקום למשמע הציפורים המצייצות והרוח הנושבת. אני לא יכולה לשמוע את מה שאנשים אומרים, את חושבת שזה יתרון? זה לא. מה אם כל המילים הטובות כמו 'את יפה היום' או 'אני אוהב אותך' אני צריכה לקרוא את השפתיים של האנשים וזה לא מרגש כמו לשמוע את זה. תסמכי עלי, את שיר הרימה את ראשה והסתכלה בעיניה של צהלה, לצהלה יש עיניים ירוקות חודרות. כשאתה מסתכל לעיניים שלה את יכול להרגיש כאילו היא יכולה לקרוא לך את הנשמה, לדעת מתי אתה משקר, מתי אתה דובר אמת. העיניים של צהלה אלו היו מקור החולשה של שיר. המבט שלה, העכשווי, היה מבט עצוב. שאמר שהיא יודעת מה היא אומרת. "אני מצטערת," אמרה שיר. "זה בסדר, אני מבינה, לא הייתי צריכה לצעוק עלייך." "לא, אני זאת שהייתה לא בסדר. אבל את מבינה שפשוט לפעמים מרוב שבירה את אומרת דברים שאת לא מתכוונת אליהם, נכון?" "אני מכירה, אל תשכחי שגם אני הייתי פעם בגילך. גם אם אני נראת עכשיו זקנה. תגידי אני חייבת לדעת, את בטוחה שלא התכוונת כל הדברים שאמרת?" הצלצול קטע את שיחתם. "אני צריכה ללכת, יש לי עכשיו שיעור." "אוה... נכון," אמרה צהלה והסירה את ידיה משיר. "תודה." שיר נופפה לה לשלום ויצאה מהחדר. "ולא, אני לא בטוחה. לחלק של האישיות אני כן התכוונתי," שיר אמרה עם הפנים אליה. צהלה הלכה אחריה עד לפתח של הדלת, הסכלה עליה מרחוק וחשבה 'הילדה הזאת מתביישת במה שהיא, אני לא אוכל לעזור לה. אני לא מספיק קרובה, אבל אולי אביה יכול. בהזדמנות הראשונה אני אלך לפגוש אותו.'

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "יום חדש," מלמלה לעצמה בר והתמתחה. היא קמה ודידתה לחדר האמבטיה, משפשפת את עיניה הכהות בכוח. "היי בר! מה נשמע?" אלעד בן העשר דילג לעברה בעליזות. "ישנת טוב? אמא הכינה פנקייקים לארוחת בוקר. כדאי לך לגמור להתארגן מהר כי אני ודניאל עומדים לגמור לך אותם!" הוא צחקק. "תגמרו, מה אכפת לי... אני אכין לעצמי טוסט עם ריבה." אלעד הביט בה, מזועזע. "איכס! מי אוכל טוסט עם ריבה?! ועוד על הבוקר?!" הוא עיוות את פניו לכדי פרצוף נגעל. בר משכה בכתפיה וצפתה בעיניו שנעשו עגולות וגדולות. "אה, הבנתי! את מתכוונת לצנימים עם ריבה, נכון?" "אוף, לך מפה כבר, אהבל אחד." התעצבנה בר ונופפה לעברו במברשת השיניים הסגולה שלה באיום. אלעד ברח משם, צוחק בקול. "טיפש," סיננה בר ומרחה משחה על מברשת השיניים. "בוקר טוב, ילדה שלי." אִימה נשקה לראשה. "מה נשמע?" בר המהמה משהו בתגובה, פיה מלא קצף בטעם מנטה. "מה אמרת?" נעצרה אִימה והתבוננה בבִתה, ששטפה את פיה. "אמרתי 'היי'," השיבה בר. "ואני הולכת להתלבש. ובבקשה תחטיפי לאלעד הקרצייה בשמי, תודה." יעל גלגלה את עיניה וצעדה לעבר המטבח. "אלעד! שוב עצבנת את בר? כמה פעמים כבר אמרתי לך לא להציק לה, הא?!" אלעד נעץ מבט קונדסי בדניאל, אחיו בן השתים עשרה, ושניהם צחקקו בשקט. "סליחה, אמא," אמר אלעד מבעד לצחקוקים. אִימו נעצה בו מבט חמור ופנתה להוציא פרוסות לחם מהמקרר. "מה אתם רוצים בסנדוויץ'?" "מה יש?" שאלו השניים פה אחד. "ריבה, שוקולד, גבינה לבנה וחומוס." "איכס." דניאל העווה פניו בגועל. "אני רוצה רק שוקולד." "גם אני," אמר אלעד בפה מלא פנקייקים. "ואני רוצה גם מעדן ועוגיות. ושקית קורנפלקס." "אתה לא תגמור הכל," קבעה בר, שנכנסה למטבח בלי שאף אחד מהנוכחים ישים לב. היא כבר הייתה לבושה ומאורגנת ושיערה היה קלוע בצמה דקה. "וגם אם כן – אתה תהפוך להיות דובי ולא תוכל יותר לשחק כדורגל וכל החברים שלך יצחקו עליך." "הם לא חברים שלי," רטן אלעד. "וכבר אמרתי לך לשתוק בקטעים האלה, דחלילה מעצבנת שאת." בר שתקה ופניה הקרינו שלווה בלתי מעורערת, מתנשאת כמעט. "סנובית," מלמלו דניאל ואלעד בשקט. "ביי אמא," אמרה בר והניחה ליעל, אִימה, להדביק לה נשיקה על מצחה ויצאה מבלי להקדיש עוד בדל תשומת לב לאחיה הצעירים. "אוף, איזה אחים מעצבנים. איזה משפחה מעצבנת. מזל שאבא שלי לא פה הבוקר, כי הכל היה הופך לחגיגה לא נעימה במיוחד כי הוא שוב היה צועק על אמא שלי שהילדים לא מחונכים ומה זה הדבר הזה, ובשביל מה הוא עובד כמו חמור אם גם ככה הילדים נשארים ילדותיים ורבים כל הזמן." ליאת הנהנה באהדה והשתתפות. "זה בטח קשה." "יותר מקשה. אני פשוט לא יכולה לסבול את שניהם ביחד. עדיף כבר שיתגרשו וזהו." בר פרמה את צמתה וקלעה אותה מחדש שוב ושוב. ליאת התבוננה בה בזעזוע. "תגידי, את נורמאלית?! איך את מסוגלת להגיד את זה! מה, ההורים של אילן גרושים, הוא לא ראה את אבא שלו מגיל חמש! את חושבת שזה עושה לו טוב?! איך את... מה את חושבת לעצמך?! כלומר, מה יש לך? אני בהלם כי כאילו, את לא יודעת מה זה כשהורים באמת גרושים! את מבינה? כלומר..." "אני מעדיפה שההורים שלי לא יהיו ביחד. אני מעדיפה את זה מאשר צעקות ומריבות כמעט כל בוקר." בר הניפה את צמתה לאחור באדישות. "את משוגעת." "למה?" נשמע קול מאחוריהן והן קפצו בבהלה. "אימא'לה! אה, זה אתה... משוגע! אתה לא מבין איך הבהלת אותנו!" מתן צחק. "מצטער. אז על מה דיברתן?" "על בר," קפצה ליאת לנדב מידע. "היא אמרה שבגלל שההורים שלה כל הזמן רבים אז – " בר טפחה בחוזקה על גבה של ליאת. "אז כדאי שהם יפסיקו כבר לריב כי זה כבר יוצא לי מכל החורים וזה משגע אותי." ליאת נעצה בה מבט מוזר, לא מבין. "מה?..." בר סימנה לה שתשתוק. "אה, הבנתי!" מתן, שחילופי המבטים ביניהן לא נעלמו מעיניו, חייך בשובבות. "אני חושב שאחת מכן חייבת לי סיפור, הא?" "חייבת סיפור אתה אומר... אז תשמע סיפור: היה הייתה מורה קשוחה ומעצבנת שהחליטה לבוא בזמן לבית הספר כדי ללמד את הכיתה שלה. התלמידות נורא חוששות ממנה ולכן הן צריכות ללכת לכיתה עכשיו כדי לא לאחר ולקבל עונש. יאללה ביי." בר משכה בידה של ליאת וזו שלחה חיוך מתנצל למתן, אולם הוא לא וויתר. "תגידי בר, למה את ככה?" "כי ככה אני," אמרה בר בשלווה. "לא טוב לך – אז אל תהיה חבר שלי." "אני מתכוון: למה המצב רוח הזה? למה את מתנהגת ככה?" "למה מה, אסור לי לשנות את מצבי הרוח שלי מידי פעם! גם אני בן אדם! גם לי יש רגשות! גם לי מותר להתנהג ככה לפעמים! ואתה – אתה סתם בן אדם אגואיסט שמה שלא מוצא חן בעיניו הוא חייב להעיף מהחיים שלו." "הלו, את זאת שהצעת לי לא להיות חבר שלך. אני לא אמרתי שום דבר כזה ואני גם לא מתכוון לקיים דבר כזה. אני לא רוצה לפרק את מה ששלושתנו בנינו מתחילת השנה, יחד עם אילן ועדי. אנחנו חמישה חברים טובים ואנחנו נישאר חמישה חברים טובים, עם או בלי מריבות וויכוחים. אין טעם להרוס את החברות שלנו רק בגלל וויכוחים קטנים ומטופשים." "וויכוחים קטנים ומטופשים," חזרה אחריו בר בלעג רע. "כן, הדברים הקטנים האלה שלא צריך לשים לב אליהם. דוגרי, למה לא! פשוט נוכל לריב על כל הדברים הקטנים ומטופשים לדבריך ועדיין נשאר חברים טובים כמו קודם! אתה לא מבין, מתן, פשוט לא מבין." היא הגבירה את מהירות הליכתה מבלי להעיף עוד מבט קצר במתן. ליאת הלכה אחריה, לאט יותר, מתלבטת אם להתערב או לתת לחבריה להתווכח. מתן ניטע על מקומו. הוויכוח עם עדי... הוא התבונן בגבן המתרחק של בר וליאת, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. 'אולי אני באמת אגואיסט כמו שבר ועדי אומרות... אולי באמת אני חי בבועה משל עצמי ואפילו לא שם לב?! זה הכי גרוע...' מעליו שתי ציפורים אפורות צייצו תוך כדי תעופה. הוא סילק את המחשבות מראשו והמשיך ללכת. אני שונאת את המורה הזאת, אני שונאת את הכיתה הזאת, את בית הספר הזה, את הילדים האלה, אני פשוט שונאת להיות כאן! אוף! "סליחה, יש לך עיפרון נוסף? פשוט שכחתי את הקלמר שלי בבית..." עדי הרימה את ראשה והתבוננה בנערה נמוכה ומנומשת, עם מבט מתחנן ואבוד מעט בעיניים חומות גדולות מעל אף קטן וסולד. שיערה של הנערה היה משוך לאחור, דבר ששיווה לה מראה נקי, מסודר ומטופח משהו. "אה, כן, בטח... חכי רגע, אני אוציא מהתיק..." עדי המבולבלת משכה אליה את ילקוטה וניסתה ללא הצלחה מרובה לפתוח את רוכסן התיק ביד אחת. הנערה הושיטה יד ופתחה את התיק חיש-קל. עדי הסמיקה מעט והשיבה בחיוך מהוסס לצחוקה של הנערה. זה לא היה צחוק לעגני, אלא צחוק מתגלגל, חינני, כאילו מבוכתה של עדי באמת הצחיקה אותה. "את ממש ביישנית. זה מצחיק, את יודעת..." היא חייכה בנעימות. "למה מצחיק?" "סתם... כי תכל'ס, אנחנו כיתה של סנובים ואף אחד לא ביישן כאן... אנחנו סוג של בית ספר בפני עצמו. ולכמה מאיתנו קשה מאוד לקבל תלמידים חדשים." הנערה סייעה לעדי – שהייתה מהופנטת לדבריה – לפתוח את הקלמר הירוק. עדי חיטטה בו לרגע קט ושלפה מתוכו עיפרון. הנערה חייכה בשנית. עדי שמה לב שפיה של הנערה עקום במקצת, אך באופן חינני. "תודה על העיפרון. אני שקד, דרך אגב." "עדי." שקד חייכה אליה ושתיהן לחצו ידיים, צוחקות. אני חושבת שסוף סוף מצאתי כאן חברה:) "של מי צלצול הפלאפון הזה?!" הרעימה אורה בזעם. בר לא השיבה. 'זאת הודעה מעדי, אני לא הולכת לתת למורה הזאת להחרים לי את הפלאפון,' חשבה בשלווה. אורה התבוננה בבנות הכיתה – שרעדו ממחשבה על זעמה של אורה אם הנערה האשמה לא תתגלה – במבט מאיים, אולם במפתיע הרפתה מהנושא לאחר כמה שניות והמשיכה בשיעור. יופי לך, תיהני. הקלידה בר בחזרה. עדי קראה את האס-אם-אס וזקפה גבתה בפליאה. וואלה, לא מתאים לבר לדבר ככה. ציפיתי שהיא תענה לי בצורה שנונה כלשהיא. אז מה, משהו נדפק שם? היא קיבלה מענה מהיר ועצבני משהו. יותר נכון: מישהו. אה. עדי המתינה לרגע ומכיוון שלא קיבלה תשובה, העזה לנחש. מתן? כן. יאללה ביי. אני מכבה את הפלאפון כי אורה כבר עצבנית בטירוף. עדי משכה בכתפיה. טוב, ביי. בהצלחה עם אורה...:) היא הכניסה את המכשיר לכיסה ונשאה מבטה כלפי הכיתה הריקה עד כדי מחציתה. עדי הבחינה ששקד נועצת בה מבט בוחן והיא חייכה אליה במבוכה. רגע לאחר מכן שקד קמה ובקפיצה קלה כבר עמדה לצד עדי והציעה לה את עזרתה בחיוכה העקום מעט. עדי לא הבינה למה שקד מתכוונת. "נו, אני אעזור לך להכיר את כל התלמידים בכיתה." עדי הודתה לה בחיוך נבוך נוסף. שקד, מרוצה, החלה להרצות בהצביעה על נער נמוך קומה: "טוב תראי: זה יוסף. הוא מצייר מקסים אבל הוא שונא לצייר. הוא מאוד אוהב לשחק כדורגל בניגוד לבוריס." היא החוותה לעבר נער חיוור אך שרירי ועיניו הכחולות בוהקות ומקרינות חיות אין סופית. "בוריס עלה לארץ מרוסיה לפני כמה שנים. אני חושבת ששלוש שנים... טוב, לא חשוב. בכל אופן, הוא שונא לשחק כדורגל כי הוא... הוא אוהב היגיון ולדעתו בכדורגל אין שום היגיון כי צריך עדי הנהנה נמרצות. "גם אני חושבת ככה! מה, זה טיפשי! לפחות עשרים שחקנים רצים אחרי כדור אחד בודד רק כדי לבעוט אותו לצד השני!" שקד גיחכה. "דוגרי, את צודקת... וגם איך שאת מתארת את זה... טוב, לא חשוב. בוריס פשוט אוהב לעשות דברים עם משמעות. הוא מאוד פעיל ומאוד אוהב לעזור לכולם." שקד המשיכה לספר על כל ילדי הכיתה ועדי למדה להכיר את ישי, נער שחרחר ושמח את לואיז, נערה יפה בעלת מבטא צרפתי בולט, על אף שלא נולדה בצרפת את שליו ויקיר, תאומים זהים ומצחיקים שלא אוהבים להודות בקרבתם המשפחתית את שני המתנשאת, שלמרבה הפלא התחברה לליהי השקטה עדי גיחכה. "אני מניחה שהוא חמוד מאוד ויש לו את החיוך הכי מקסים שיש." שקד השתעלה במבוכה. "אהמ... ובכן... טוב, אני רואה שהבנת לבד. הבעיה היא ש... הוא לא כל-כך רואה אותי... כלומר – " "זה בסדר, אני מבינה," אמרה עדי במהירות. "אם רק היה לי האומץ לדבר איתו..." מלמלה שקד בשקט, מביטה בכאב בגבו של אלעד, שמבחינתה היה כמו פנינה המוסתרת בצדף. היא יכולה להושיט יד ולקחת, אולם מסתכנת בכך שהצדף ייסגר בפניה ולא יפתח אליה עוד. "את רוצה שאני אדבר איתו?" שמעה את קולה של עדי. שקד חשבה לרגע. "לא, תודה. שיגיע הזמן יהיה לי אומץ. בינתיים עדיף לי להישאר כמו שאני: סתם אחת מאוהבת שחולמת על אחד המבוקשים בכיתה, אף על פי שהיא יודעת שאין לה סיכוי." שפתיה של עדי התעקלו כלפי מעלה בחיוך משועשע, אך החיוך קפא על מקומו כשהבחינה בעיניה של שקד והבינה כי הייתה רצינית לגמרי. * "פשש... אחותי, שיחקת אותה בגדול. לא ידעתי שאת מבשלת כל-כך טוב..." אורטל חייכה בהנאה והנמשים שעל פניה התכווצו בשובבות, כמו תמיד בעת שחייכה. "וואלה, אתה הראשון שאומר לי את זה." 'בצדק...' חשב מתן והשליך בסתר עוד חתיכת פשטידת בטטות ותפוחי האדמה לכלבת הזאב של אורטל. "למה את לא אוכלת? זה טעים!" שאל בניסיון להראות נלהב. "סתם... האמת שאני לא רעבה..." השיבה אורטל בשעמום, ידה הימנית משחקת בתלתל משיערה הג'ינג'י ועיניה תלויות במתן, שנראה כאדם האוכל בתאבון רב. "איזה כיף שזה יצא טעים," אמרה בשמחה. "אין לך מושג כמה," קשקש בחזרה. "שלום!" עליז ונמרץ נשמע, מלווה בטריקת דלת מהירה. "מה העניינים? פשש, אורטלי, ממתי יש לך חבר? ואת לא אומרת לי?! ככה את בוגדת בקשרייך עם אחיך הגדול?" "הוא לא חבר שלי, ואני לא חייבת להגיד לך כלום," אמרה בטינה. אחיה הגדול התעלם ממנה. "אהלן גבר, מה קורה? אני שחר." מתן חייך בחזרה ולחץ את היד המושטת אליו. "מתן." "נעים מאוד." שחר התיישב על כיסא קרוב והתמתח. "אז מה, כמה זמן אתם ביחד?" "אנחנו לא ביחד!" זעמה אורטל. "לא שאלתי אותך, ג'ינג'ית. שאלתי את החבר שלך," הוכיח אותה. אורטל כפתה על עצמה שתיקה והתעסקה בכלים שבכיור, שולחת מידי פעם מבטים זועמים לעבר אחיה המעצבן. מתן חייך. "אנחנו באמת לא חברים," אמר. "סתם ידידים." "מה שתגיד," פיהק שחר. "מה יש לאכול? אני מת מרעב." אורטל קפצה ממקומה. "יש פשטידת בטטות-תפוחי אדמה." "מי הכין?" שאל שחר בזהירות. "אני," אמרה אורטל בגאווה. "ומתן אמר שזה טעים. אז תטעם גם אתה!" שחר סקר את מתן. "וואלה, אתה נראה לי בסדר. איך זה שאתה אוהב משהו שאורטל הכינה?" "תירגע אחי. זה... זה טעים." "טוב, אז תביאי לי איזה חתיכה. אני רעב פה למוות." מתן הביט לרגע באורטל ואז הסב את מבטו לשחר. "אל תעז להכניס את זה לפה!" לחש במהירות. שחר חייך חיוך מוזר. "אף לא העליתי על דעתי," אמר. * * * היה לי יום טוב. מסתבר שלא הכל רע ומעצבן כמו שחשבתי. יש אנשים נחמדים בעולם :) מעניין מה קרה בין בר למתן... היא לא מסכימה לדבר איתי. האמת, לפעמים הקשיחות שלה, ה "אני-לא-צריכה-אתכם ", עולה לי על העצבים. וגם, הפזיוטרפיה הבלתי-נגמרת הזאת. -עדי-

וושינגטון הבירה, דופונט סירקל השמש זרחה בשעה שמַיְיקֵל רוֹס פתח את דלת חדר השינה שלו, מזיע ומתכונן לעוד יום עבודה ארוך. הוא ניגש למקרר, מזג לעצמו כוס מים צוננים, ולגם בשקיקה. השעון בידו הורה על השעה שבע בבוקר, והוא לא הבין איך ייתכן שכבר בתחילת היום כל כך חם בביתו. החום הכבד של יולי מעולם לא היה אהוד עליו במיוחד הוא הרגיש מחנק רק מלהסתובב בחוץ, ונוסף על כך גם היה עליו הרבה לחץ בעבודה בתקופה האחרונה. אבל מייקל כבר התרגל לתקופת העומס "אין לי כוח לעוד יום מתיש," חשב לעצמו בפיהוק ומתח את איבריו הדואבים, ובדיוק כשעצם את עיניו והתכונן לעוד מנוחה קצרה של כמה דקות, נשמע צלצול הסלולארי הטורדני שלו וקטע את הדממה. "אוף, לא נותנים לבנאדם קצת מנוחה..." הוא רטן בשקט, מחניק פיהוק נוסף, הרים את המכשיר הנייד מן השולחן והעיף מבט על הצג. המספר לא היה מוכר לו. הוא לחץ על מענה ומלמל בחוסר חשק מובהק, "הלו?" בתחילה לא נשמעה כל תגובה מן העבר השני, אך כשאימץ מייקל את שמיעתו הצליח לשמוע בבירור נשימות כבדות ומיוסרות. "הלו?" הוא שאל בשנית והגביר את קולו בערנות. "מייקל..." גנח הדובר אל תוך הפומית. לרגע לא זיהה את הקול המדבר, אבל לאחר כמה שניות חדרה למוחו ההכרה שזהו לא אחר מאשר – "רוֹנַלְד?! זה אתה?" "מייקל... זה אני..." השיב רונלד בכאב. "למה אתה נשמע ככה? מה קרה?!" התפלא מייקל וליבו החל דופק בקצב מטורף. "מייקל, אין לי הרבה זמן," התייצב לפתע קולו של רונלד והוא האיץ את קצב נשימותיו, "אתה... אתה מצוי בסכנה... תברח – עכשיו! מיד!" "מה?! למה?!" נבהל מייקל וזיעה קרה כיסתה את פניו. "מייקל, היום שחששנו ממנו הגיע. הם בדרך אליך... תברח במהירות, ותיקח איתך את זה. אני סומך עליך." "רונלד, אמרת לי לא להוציא את זה בשום אופן – " "תוציא את זה עכשיו! אתה לא מבין?!" סינן רונלד מבין שיניו, "תוציא את זה כבר, כל עוד יש לך..." למשך כמה שניות בודדות שררה שתיקה רועמת מצד רונלד. מייקל היסס מעט, ורונלד לחש בנשימה עצורה, "אוי, לא." "מה אתה עושה?!" שמע מייקל צעקת גבר בעל קול עבה עם מבטא רוסי, צעקה שהופנתה ככל הנראה לרונלד, שנדם פתאום. מייקל שמע חבטה עמומה, השיחה נותקה והוא נשאר למשך כמה שניות המום ומאזין לקול הצפצוף שסימן על סיום השיחה. הוא קם במהירות מהכורסא, ונעמד על הרצפה המבריקה של סלון ביתו. רונלד הכין אותו ליום הזה כל כך הרבה פעמים, אבל הוא מעולם לא תיאר לעצמו שיום אחד זה באמת יגיע. אסור לו להסס עכשיו. הוא רץ ופתח את ארון העץ, משם לקח את תיק הצד שלו שבתוכו היו חפציו האישיים, ומיד מיהר לחדרו, שלף מכיסו מפתח ופתח את המגירה התחתונה, ממנה נטל את אקדח הטאורוס-טיטניום שלו, שתחתיו התגלה כפתור ירוק. בלוחצו על הכפתור תחתית העץ של המגירה הוזזה לצד באופן אוטומטי, וחשפה לוח מספרים קטן. מייקל הקיש במיומנות את הקוד שהיה ידוע לו. כעת לבנה אחת מן הרצפה בחדר נפלה עמוק פנימה הוא הושיט את ידו לפתח שנפער, הוציא משם תיבה חומה קטנה, והכניס אותה לתיקו. בדיוק כשהתקדם לעבר דלת הכניסה, שמע רחשים מכיוון הדלת. מיד הבין שמישהו מכניס מפתח ומסובב בחור המנעול מצדה החיצוני של הדלת. רעד מהיר חלף בגופו בשעה שפנה אל עבר מחסן ביתו לכיוון הדלת האחורית. היא נפתחה על ידיו בבעיטה חזקה, עיניו התרוצצו במקומן ואקדחו כוון לכל עבר בפחד ובחשש, וכשליבו פועם בקצב מסחרר הוא נכנס לרכב הפוֹרְשֶה הכסוף היוקרתי שלו והתניע. בעודו מניח את תיק הצד במושב שלידו ואת הסלולארי במטען הרכב, המכשיר שלו צלצל שוב. כששלח את מבטו לעבר הצג, הבחין במספר חסוי. מייקל החליט להתעלם ממנו, והמכשיר המשיך לצלצל פעמיים נוספות. הוא הגביר את לחיצתו על דוושת הגז בהנחה שהמשיבון הפרטי שלו יענה למספר החסוי, ואם מישהו באמת יהיה מעוניין לדבר איתו, שישאיר לו הודעה קולית. כשהאיץ את הרכב, הרהר בדאגה כנה אודות חברו רונלד. רונלד טֵיילוֹר ומייקל רוֹס היו חברים טובים כבר מתקופת נעוריהם. הם למדו יחד בימי התיכון, אולם לאחר שסיימו את לימודיהם נפרדה דרכם רונלד החל להשתלב בפעילויות הביון של ארגון ה-CIA בהצטיינות, עד שהועלה בדרגות וקיבל משרה מכובדת ומקורבת לראש הארגון. מייקל לעומתו פנה ברצינות ללימודי משפטים, הפך במהרה לעורך דין מקצועי, וניהל חברה קטנה אך מצליחה בבעלותו. אבל כל זה לא הפריע כלל לחברותם החזקה, והם המשיכו לשמור מייקל הזכיר לעצמו שבדיוק היום יש לו פגישה חשובה עם אחד מלקוחותיו המכובדים והעשירים ביותר – ריצ'ארד בּוֹסְטוֹן, מנהל חברת היי-טק משגשגת בוושינגטון שביקש לשוחח איתו בענייני עסקים. כעת, בנסיעה מהירה ופראית על הכביש המהיר, הציץ מייקל לרגע בשעונו והבין שהפגישה הזאת לא תתקיים. הוא ידע היטב שלאדם מכובד כמו מר בוסטון אסור להבריז, וקיווה שלא הפסיד את המשרה שלו אצלו הרי אדון ריצ'ארד תמיד התייחס ברצינות לדברים כגון אלה, והיה קפדן עד מאוד בענייני עסקים. אבל הוא ידע שכרגע עליו לשכוח מהעבודה שלו, ולהתמקד בדברים החשובים באמת. התיבה צריכה להיות כעת בראש מעייניו. ליבו חזר לפעום בקצב הרגיל והוא נרגע מעט, פתח את החלון והאט את הרכב. כשהסתכל במקרה במראת הרכב, נדהם לגלות שני רכבי קאדילק שחורים שנוסעים אחריו. מיד הבין שהינו נתון תחת מעקב, אך לא היה משוכנע בכך בוודאות, לכן החליט לברר זאת. כשהגיע לפנייה בסמטה, הוא פנה במפתיע פנייה חדה שמאלה וציפה לראות מה תהיה התגובה של שתי המכוניות שבעקבותיו. אחת המכוניות פספסה את הפנייה ונאלצה להמשיך הלאה, אך השנייה קלטה אותו מראש והמשיכה בעקבותיו. לפחות ניער מעל גביו אחת מהן, אך בלי ספק הוא במעקב. הוא חשב להתקשר למר בוסטון ולהודיע לו על כך שאינו יוכל להגיע לפגישה, אולם התחרט. מוטב כעת להתרכז בניעור המכונית השנייה מעליו. מייקל התבונן שוב במראה לעבר פניו של הנהג במכונית אחריו. פניו היו צרות ומצולקות, עיניו הירוקות נצנצו ברשעות ובשביעות רצון. מייקל זיהה אותו מיד. זה הוא, אי אפשר לטעות בכך. הסוכן הרוסי אלכס רוֹמַנוֹב האיץ את מהירות רכבו בחיוך. מייקל זכר את היום שבו רונלד בא לבקר בביתו עם משאית ה'ברינקס', בידו התיבה שעשרה שומרי ראש מיומנים לא משו ממנה לרגע. הוא הסביר לו בשיחה ארוכה את חשיבות התיבה ושמירתה, ובין השאר הראה לו גם תמונות של הסוכנים המבוקשים אצל ה-CIA וסיפר לו אודות כל אחד מהם. על רוֹמַנוֹב אמר שהוא בין הראשונים ברשימה השחורה, וכי ממנו יש להיזהר במיוחד. מייקל הביט לשנייה בצג הסלולארי שלו, וראה שיש לו הודעה קולית אחת במשיבון. הוא הפעיל אותה על רמקול והקשיב בתשומת לב. מן הפלאפון בקע קול חלקלק וערמומי עם מבטא רוסי, "שלום, מייקל רוֹס. החוקים מאוד פשוטים כאן ואגיד אותם מהר. מה שהיה בעבר הבית שלך – כבר לא קיים עוד. נגמרו המשחקים. אין לך יותר לאן לברוח. אנחנו יודעים שזה נמצא אצלך..."

פרק שביעי המוזיקה הדהדה באוזניה, היא הביטה בעצמה במראה, היא נגעה בעדינות בתסרוקת שהייתה אסופה על ראשה, נגעה בפניה בעדינות כדי לא להרוס את האיפור. היא בחיים לא חשבה שהיא יכולה להיות כל כך יפה. אם היא לא הייתה שואלת מקודם את ליאורה אם היא בטוחה שזו היא, דני. היא הייתה מסוגלת לחשוב שזוהי מישהי אחרת. דפיקה חלושה נשמעה בדלת, "כן, אפשר להיכנס," קראה דני. לאון הציץ מפתח הדלת, "אלכס כולם מחכים לך למ-" לפתע מבטו קפא. "וואו, אלכס, הפצצת." חייך לאון. דני חייכה אליו בחזרה. "אני יורדת, ממש שניה ואני יורדת." לאון הנהן בראשו. "איך הילדה שלי גדלה, רק לפני שניה הייתה תינוקת," אמר לאון בדמעות תנין ובקול שמנסה לחכות את ליאורה. "חח.. טיפש שכמותך," דני צחקה ומהירה לזרוק עליו כרית, אך היא פגעה בדלת הנסגרת. דני נשמה עמוק, היא בדקה בפעם האחרונה שהכל נראה כשורה ויצאה מחדרה. ככל שהעמיקה ללכת לכיוון החצר המוזיקה וקולות האנשים התגברו באוזניה, כאשר סוף כל סוף הגיעה לחצר היא עמדה בפתח ולא האמינה למראה עיניה. "וואו," פלטה. "זה אכן וואו," מישהו ענה לה, היא הסתובבה לראות מי זה. "סהר, אתה כאן," אמרה בהפתעה. "אכן גברתי," הוא קד קידה וצחקק. "את נראית ממש יפה הערב, מאדם..." דני גיחכה לעצמה. "כולם החליטו להיות בדרנים הערב אה?" שאלה צוחקת. סהר חייך. דני הביטה בסהר, ואז החלה לחפש מישהו בעיניה. "את מחפשת את אסתהר?" שאל, שהבין זו מהשתיקה הממושכת. "כן." אמרה דני, מנסה להתגבר מעל לקולות הרעש. "היא תבוא." אמר בהחלטיות. "בסוף היא תבוא." דני הביטה בו, "אז את רוצה לרקוד?" שאל. היא הנהנה בראשה, היא נתנה לסהר את ידה כדי להוביל אותו לרחבת הריקודים. בדרך עצרו אותה כל מיני אנשים ואישים שהיא לא הכירה כדי לברך אותה ביום הולדת שמח, מידי פעם מישהו הוסיף, "איזה יפה את." או "איך גדלת." היו גם כאלו ששאלו אותה אם היא זוכרת אותם. דני הצליחה להתחמק מהם בצורה יפה. לאחר שתי סיבובי ריקודים עם סהר שלהפתעה ידע לרקוד הרבה יותר טוב משדמיינה לעצמה, ליאורה לפתע עלתה על הבמה והודיעה שהגיע הזמן לחלק האומנותי, לפתע הופיעו בשמיים מיליוני זיקוקים שיצרו צורות מרהיבות. קולות של התפעלות נשמעו מכל עבר. "חבל שאני לא יכול לראות את זה," נאנח סהר. "כל מה שאני יכול לעשות זה לדמיין." דני הביטה בו, היא לא ידעה מה לומר, היא החליטה שהדבר הכי טוב שהיא תוכל לעשות עכשיו זה לשתוק. הזיקוקים חצו את השמיים באדום, צהוב, כחול. ואז פתאום שתי צבעים ביחד זה היה מרהיב. "אדום." נשמע קול נשי בין סהר לדני. "כחול, וירוק." "תודה אסתהר," סהר אמר בקול חלוש. דני הביטה בה, "סהר מכיר צבעים, " אמרה לה אסתהר מבלי להחליש את קולה. "הוא לא עיוור מלידה." דני הסבה את ראשה לסהר. היה נראה שכל פעם שמדברים על העיוורון שלו, הוא מתעלם. "ועכשיו חברים, ההפתעה של הערב," כל הקהל הסתובב בהתרגשות לבמה בה דיבר הסולן של הלקה שניגנה, "קבלו את ילדת היום הולדת שתכבד אותנו בסולו." דני פערה את עיניה. 'לשיר?! אף אחד לא עדכן אותה בזה.' היא הרגישה איך המחיאות כפיים עוטפות אותה מכל עבר ולפתע ידיים דוחפות אותה לעבר הבמה. היא עמדה מול המיקרופון, הזיעה ניגרת על פניה. היא יודעת לשיר, אך היא אף פעם לא שרה מול אנשים, ועוד מול כמות כזו של אנשים. היא סקרה את האנשים מולה, כולם הביטו בה בציפייה להתחיל. מבטה תפס את סהר ואסתהר, שניהם סימנו לה בידיהם סימן של עידוד כאילו ידעו מה עובר לה בפנים. דני נשמה עמוק והסתובבה ללהקה ואמרה להם את שם השיר שינגנו. המוזיקה החלה ללטף את דני בצליליה, היא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה להתמכר למנגינה, לשכוח איפה היא עומדת, היא דמיינה מולה את המקלחת של הפנימייה שגדלה בה, את המים הזורמים ורק אז היא אזרה מספיק אומץ כדי לפתוח את פיה ולהתחיל לשיר. "אלכס, זה היה נהדר, את שרה מקסים!" אסתהר תפחה לה על השכם. "זה היה פנטסטי מאדם..." אמר סהר בקול מתלהב. דני הייתה באופריה, זו הייתה החוויה הכי מדהימה שחוותה. היא הסתכלה על המאכלים שהיו פרוסים לאורך כל החצר, "אני הולכת להביא לי משהו לאכול, רוצים?" הם הנידו את ראשם לשלילה. "בעיה שלכם," אמרה בחיוך והלכה. היא התלבטה בין קוקטיל פירות לבין חתיכת עוגה כאשר ליאורה תפסה אותה בכתף ואמרה לה, "מהר אלכסנדרה, בואי איתי עכשיו, זוהי ההזמנות שלנו." ליאורה משכה אותה ודני הרגישה איך היא נגררת אחריה, "מה קרה?" היא הייתה מבולבלת, היא לא הבינה למה ליאורה כל כך לחוצה. ליאורה שחררה אותה, "תשבי." פקדה. דני הביטה סביבה והבינה שהיא נמצאת בגן, באותו הגן שהיא ולאון ישבו בו. היא התיישבה שוב על השיש של המזרקה. היא הופתעה שליאורה מכירה את המקום הזה. ליאורה התיישבה מולה, היא הביטה באלכס והחזיקה לה את הידיים. "מה שאני הולכת לספר לך עכשיו אלכס, זה משהו שלא תוכלי לספר לאף אחד. את מבטיחה לי?" הרוח הקרה שנשבה העבירה בדני צמרמורת, או אולי זה היה הטון שבו ליאורה אמרה את הדברים. היא הנהנה בראשה לאישור. "מבטיחה לי אלכסנדרה? " הקול של ליאורה היה ממש מפוחד והיא הידקה את אחיזתה בידיה של אלכס. "אי," דני משכה את ידיה במהירות. "אני מבטיחה." הטון שלה היה חציו עצבני, חציו מודאג. "מה קורה אמא?" ליאורה הניחה את כפות ידיה על פניה, "הייתה לך אחות," אמרה בלחש. "מה?" שאלה דני, מבולבלת. ואז היא נזכרה, היא נזכרה שליאורה הבטיחה לה שהיא תספר לה את האמת ביום הולדתה השבע עשרה. "תגידי שוב את מה שאמרת," בקולה של דני נשמע התלהבות. "הייתה לך אחות," ליאורה הרימה את פניה והסתכלה בעיניים של אלכס. "הייתה לך אחות תאומה אלכסנדרה." 'ידעתי, ידעתי.' המחשבה עברה שוב ושוב בראשה של דני. "ידעתי." את זה היא כבר אמרה בקול. עיניה של ליאורה נפערו, "איך ידעת? מי סיפר לך על זה? " שאלה מבוהלת. "אף אחד, פשוט ניחשתי, אמרת יותר מידי דברים מוזרים בזמן האחרון." כשדני שמעה את מילותיה היא הבינה שהתשובה הזו לא מספקת, יש פרט מאוד גדול שדני ידעה עליו, שליאורה לא. הפרט הוא שהיא ואלכס נראו אותו הדבר. המבט של ליאורה היה חשדני. "מה עשיתם לה?" דני ניסתה לשנות נושא. זה הצליח, ליאורה הפנתה את מבטה הצידה, מבטה נלכד בעלה שלכת שהתגלגל לו עם הרוח. נראה היה כאילו הוא בורח ממשהו בלתי נראה שרודף אחריו. "מה עשיתם לה?" שאלה דני שוב בקול יותר מורם. ליאורה מלמלה, "זה היה אדוארד, הכל היה באשמתו של אבא שלך, הוא לקח ממני את אחותך. הוא החליט שזה יותר מידי תאומות. ניסיתי לשכנע אותו, אך כשאחותך חלתה..." קולה של ליאורה נחנק באמצע. "חלתה?" שאלה דני תמהה. "כן היא חלתה, דלקת קרום המוח." פלטה לבסוף. "מה קרה לה?" דני הייתה עצורת נשימה. "היא נפטרה." "מה?" "היא נפטרה, מתה." "מהמחלה?" שאלה דני בהלם. "לא בדיוק," נאנחה ליאורה. "אביך החליט שהוצאות לטיפול שלה הן יקרות מידי בשבילו. אביך היה רק בתחילת דרכו של העסק. הוא החליט להשקיע את הכסף במשהו אחר במקום לטיפולים." "כמה שפל יכול להיות בן אדם?" ליאורה ליטפה את ראשה של אלכס, "תנסי להבין אותו, הוא היה צעיר, בתחילת דרכו." "אי אפשר להבין מפלצת," דני הייתה מזועזעת. "ועוד אחת שהורגת אנשים." "אלכס, זוכרת שהבטחת לי לא לספר לאף אחד?" דני הביטה בליאורה בעיניים אדומות. "תבטיחי לי שלא ספרי או תפלטי משהו לאביך כשיתעורר. את יודעת מה הוא יעשה לי אם ידע שסיפרתי לך משהו." "למה סיפרת לי?" שאלה דני, משחקת עם הטבעת על אצבעה. ליאורה נרתעה במקצת מהשאלה. "כי החלטתי שאני לא יכולה לחיות ולשקר לך." אמרה לבסוף. דני שמעה בקולה משהו שלא מצא חן בעיניה אבל היא העדיפה להתעלם. היא נעמדה בהפגנתיות. "שתדעי," אמרה, "שזה לא רק אשמתו של האדם שאת קוראת לו אבא שלי, זה גם אשמתך. את היית יכולה לשכנע אותו, להילחם עליה, אבל בחרת לפחד. השתפנת." הטיחה בליאורה. "אני מודה לך מאוד שהחלטת לספר לי, ברצינות. אני מעריכה את זה. אבל יקח לי זמן להתגבר על זה." דני סובבה את גבה והלכה. "איך זה הגיוני?" שאלה את עצמה. 'אם היא מתה, אז אני לא אחותה של אלכס? אני לא הרגתי את אחותי,' דני הרגישה הקלה בליבה. אך היא עדיין לא הבינה איך זה קרה שהיא ואלכס היו כל כך דומות. * "הוא התעורר, אלכס. אבא שלך התעורר. " המילים הללו חזרו שוב ושוב בראשה. היא הביטה בו, "אלכס? אכלס, זו את?" עיניו היו עדיין עצמות מעייפות. והוא שלח את ידו כדי לחפש אותה. "כן," לחשה. אבל תחושת גועל עטפה אותה, היא לא רצתה לגעת בו. "אני מצטער," דיבר בקול חלש וצרוד, "אני מצטער." היא ראתה דמעות זולגות על לחייו. "תצטרך הרבה יותר מזה כדי לכפר על מה שעשית," אמרה בטון חסר רגש, קר. דני חשבה על כל מה שליאורה סיפרה לה. היא הסתכלה בשעון, השעה הייתה אחד ועשרים בלילה, ליאורה הלכה לקנות לה קפה והיא נשארה פה לבד עם אדוארד. גבי שלח לה הודעה בבוקר המסיבה שהוא שיעשה את זה, שהוא יבדוק את הד.נ.א. היא שמה לו שיער שלה ושיער של ליאורה בתוך שקית והניחה את זה בדלפק בבית הקפה. לפני המסיבה הוא שלח לה שהוא קיבל את זה. אבל דני ידעה אדוארד פקח מעט את עיניו, הוא הביט באלכס, עדיין עם השמלה מהמסיבה, "את יפה ילדה שלי, את כל כך יפה." נאנח ועצם את עיניו בחזרה. ציוץ הציפורים שהשתלב עם צפצוף המוניטור חדר מבעד לחלון, דני פקחה את עיניה וראתה אחות מחזיקה קלסר קטן מטפלת באדוארד. "זה היה התקף לב נכון?" שאלה דני הפוצה. האחות הביטה בה בחמלה, והנידה בראשה לשלילה. "מה?" דני שאלה מבולבלת, חצי מהשינה וחצי מההפתעה. "אז מה קרה לו?" "מידע מסווג, אסור לי לומר לך." אמרה במהירות. "בבקשה ממך, תספרי לי, זה אבא שלי." דני ניסתה להתחנן, אולי זה יעבוד. האחות הביטה בנערה שהסתכלה עליה בתחנונים ונאנחה. "תקשיבי חמודה, אמא שלך אסרה עלינו לשתף כל אחד במידע של מה שקרה לו. זה מידע רגיש והיא לא רוצה שזה יתפרסם ברשויות." אמרה נחרצות. "בבקשה, בבקשה ממך, משהו אחד שאני אדע מה מצבו." "אני אומר לך רק דבר אחד, הוא הגיע לפה בזמן, אחרת הוא היה כבר מזמן לא בחיים." האחות פתחה את הקלסר שכנראה הכיל מידע על אדוארד ואז פנתה לסדר עוד כמה דברים ויצאה מהחדר. דני התקרבה לאדוארד, "מה קרה לך?" שאלה בקול חלוש. ואז היא נזכרה בקלסר שהחזיקה האחות, 'אני אקח אותו,' גמלה החלטה בליבה. היא יצאה מחדרו של אדוארד, וחיפשה אחר האחות, היא ראתה אותה בדלפק הקבלה מניחה שם את הקלסר. היא עמדה בצד והקשיבה לחילופי הדברים הנאמרים בינה לבין המזכירה הרפואית. "זה שלו?" שאלה המזכירה. "כן, אדוארד גרין." "איזה מסכן, ככה להצליח ואז פתאום זה." "בטח עשו את זה מקנאה, אני בטוחה שזה לא היה במקרה כמו שאשתו טוענת." אמרה האחות. "הבת שלו עכשיו שאלה אותי מה קרה לו, כמעט לא הצלחתי לעצור את עצמי מלומר לה שהוא הורעל." 'הורעל?' המילה הכתה בדני. האחות הלכה, דני עקבה אחר המזכירה לראות היכן הניחה את הקלסר וחיכתה לשעה שבה המזכירה תעזוב את העמדה לדקות אחדות.

פרק רביעי רעש האופניים הנתקעות במעמד ההחזקה שלהם עמעם את פליטת הפה הכעוסה שנפלטה לדני באותו הרגע. זו לא הייתה פליטת פה הראשונה והאחרונה שנפלטה מפיה מרגע יציאתה מהאחוזה. היא לא האמינה שזה באמת קורה שנים היא השתדלה בכל כוחה להיפלט מכל מסגרת אפשרית, כל בית ספר שרק שלחו אותה אליו היא עשתה את כל המאמצים כדי שיום יומיים אחרי יסלקו אותה. והנה פה המשימה הזו שנתנו לה, בתחילה לא כללה לימודים בבית ספר. הבטיחו לה שאלכס "איי..." נשמעה צעקה מהדהדת באוזניה של דני, אך דני התעלמה ממנה והמשיכה ללכת. "תגידי, משוגעת אחת. מה נראה לך שאת עושה?! הלוו?" דני הרגישה שמישהו מושך בחולצתה בכוח. היא הסתובבה לראות מי זה שמעז בכלל לגעת בה. "את בטח החדשה, הבת של גריי, נכון?" אמרה הילדה בעלת השיער השחור השופע. "גם אם כן, מה זה עניינך?" ענתה דני בקול קר נטול כל רגש. הילדה כחכחה בגרונה במבוכה, "אני יודעת שאת חושבת שמותר לך הכל כי את הבת של... אבל יש גבול. את לא יכולה להפיל ככה בן אדם ולהמשיך ללכת..." העיניים החומות הגדולות של הילדה שדיברה אל דני הביעו כעס וכאב ביחד. דני הביטה לכיוון אליו אצביע הילדה וראתה בחור בערך בגילה בשלבי קימה מהרצפה. "אסתהר, אני יכול לדאוג גם לעצמי. " אמר הבחור ואז הפנה את מבטו לכיוונה של דני. "אז מה יש לך לומר להגנתך?" אמר הבחור בטון משועשע. "הממ... מצטערת?!" ענתה דני בחצי שאלה חצי תשובה. הוא החל להתקדם לכיוונה, רק אז היא שמה לב למקל שהחזיק בידו, ולעיניים החצי פוזלות חצי מסתכלות ישר. "הכל בסדר גברת גריי," אמר, קד קידה קטנטנה בליווי צחקוק והושיט את ידו בערך לכיוונה. "נעים מאוד, הוד מעלתך. אני סהר." דני הסתכלה על אסתהר, ידה היו שלובות על ביטנה, היא רקעה ברגלה בעצבנות ופיה היה קפוץ בכעס. "הממ... " דני הייתה מבולבלת. "אלכסנדרה, אה.. כאילו אלכס, השם שלי הוא אלכסנדרה אבל אתה יכול לקרוא לי אלכס." אמרה ולחצה את ידו תוך כדי שהיא בוחנת את עיניו. וכאשר נגעה בו היא יכלה כמעט להישבע שהיא ראתה מן ברק חוצה לו את עיניים ועיניו לרגע נפערו לרווחה. "המ... המ... " סהר ודני הפנו את מבטיהם למקור הקול. "אני מאמינה שאת מחפשת את המזכירות... " אמרה אסתהר. "תמשיכי ישר עד הסוף. תעלי במדרגות מצד ימין. הם ממש שם בכניסה, צריך להיות עיוור כדי לפספס." המשפט האחרון עורר בדני צביטה, היא מהירה להסתכל על סהר, אך זה היה נראה כאילו הוא לא שמע. 'טקט... הבחורה צריכה טקט ודחוף' חשבה לעצמה. "תודה." זרקה דני תוך כדי הליכה לכיוון אליו כיוונה אותה אסתהר. * "אז אלכסנדרה," אמר המנהל מתחת לשפם שופע, "אני מבין שעד עכשיו לא למדת בבית ספר. " דני הנהנה בראשה חסרת כל התעניינות בנאמר. "כן, עד עכשיו למדתי בבית עם מורה פרטית," הוסיפה. המנהל כחכח בגרונו. "הבנתי. את תצטרפי לכיתה של מר בינס, י"א3. אני מקווה שתמצאי את שהותך כאן כמרתקת ומעניינת במיוחד." "תודה המנהל." אמרה דני תוך כדי שקמה מכיסאה כדי לצאת סוף כל סוף מהחדר הקטן עמוס המסמכים. "רק רגע," קולו העמוק ועבה שמנוגד לגודל גופו הצנום נשמע בחלל החדר. דני הסתובבה כלפיו. "אני מניח שלגבי התנהגות אני לא צריך להסביר. אני צודק?" קולו היה קשוח, רציני זה העביר בדני צמרמורת. "כן, אתה צודק." אמרה דני, יצאה מהחדר במהירות ונעמדה ליד הקיר במסדרון. אם רק היה לה מנהל כזה במסגרות הקודמות יש מצב שהיא לא הייתה מעיזה לעשות את מה שעשתה שם. המנהל כאן שידר מן כריזמה כזו שדני ידעה שלא כדי לה להתעסק איתו, הוא שידר לה משהו שהיא פגשה רק אצל האנשים מהרחוב. "פגישה ראשונה עם המנהל , אה?" קולו של סהר בקע מאחוריה. דני נבהלה. "כן, זה יכול להיות קצת מבהיל, מר שר קצת מלחיץ לפעמים, אבל אל תדאגי הוא בן אדם טוב." דני שהאינסטינקט הראשוני שלה לאחר שהוא הבהיל אותה היה לכעוס, נרגעה קצת כשהיא הבינה שזה סהר. "אה.. כן. הוא קצת מאיים..." הסכימה דני. "תגיד אתה יודע אולי איפה זה הכיתה של מר בינס?" היא תהתה לעצמה אם זה חסר טקט לשאול ילד עיוור איפה איזה. אבל היא ניסתה את מזלה בכל מקרה. עיניו של סהר אורו. "כן, כן בטח. זה ליד הכיתה שלי. אני לומד עם גברת ברנר. את פשוט צריכה להמשיך פה במסדרון ישר, פני ימינה והדלת הראשונה משמאל." דני הביטה בו מופתעת מעט. אך היא הניחה שהוא מכיר את כל המקום הזה בעל פה. היא שמעה על התכונה הזו אצל אנשים שכאשר נפגמת להם יכולת אחת, מתחזקת אצלהם השנייה, אז הניחה שהזיכרון של סהר ממש, אבל ממש טוב. "אהה.. תודה סהר." "בכיף." הוא חייך חיוך גדול. "אמ.. אלכסנדרה אני..." "אלכס..." תיקנה אותו דני, היא חששה שאם יתחיל לקרוא לה פה אלכסנדרה היעוד החברתי שלה יועד מראש לכישלון. סהר צחק, "אז אלכס... תגידי אם לא תמצאי חברה יותר מגניבים לשבת איתם בארוחת הצהריים את מוזמנת לשבת איתנו." אמר ונכנס למזכירות. דני הסתכלה על הדלת הנטרקת מאחורי גבו של סהר, וחייכה לעצמה. 'קדימה! את יכולה לעשות את זה.' עודדה את עצמה שעמדה מול דלת הכיתה של מר בינס. היא נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת, עוד היא הספיקה לשמוע את רעש הדיבור של המורה מרחף בלהט ברחבי הכיתה במשך חמש שניות ואז הוא נפסק, כל המבטים הופנו אליה, 'התלמידה החדשה'. דני נאנחה והחלה לשחק את ההצגה. "שלום, אתה מר בינס?" המורה הזדקף מעט ומצמץ בעיניו. "נכון, ומי את?" "אלכס, לא עדכנו אותך שאני מגיעה?" שאלה דני תוהה לעצמה מה נסגר. מר בינס הביט בה לרגע מניע את ראשו בתהייה, "אה, אה... אלכסנדרה את מתכוונת?" אמר לפתע. "אני מעדיפה אלכס." אמרה במהירות מבוהלת מקווה שכמה שפחות תלמידים שמעו אותו. "אוקי, אלכס. שבי פה." אמר בחוסר סבלנות, זה היה נראה כאילו היא מפריעה לדבר הכי חשוב בעולם. דני התיישבה בכיסא עליו הצביע ובינס המשיך בשיעור. היא בהתה בשעמום רב בשעון שתקתק לו בלחש מעל הלוח וחיכתה לרגע בו תלך הביתה. "נו, אז איך בכיתה של מר בינס?" שאל סהר ובקולו היה גוון של לעג. דני התלבטה בינה לבין עצמה אם זה מן קטע כזה שהוא נולד אתו שזה נשמע תמיד כאילו הוא צוחק עלייך בכל משפט שהוא אומר. בערך. דני הרימה את גבותיה. "מממ... מעניין." אמרה בטון קצר וענייני. "סליחה, אבל אני יכולה לשאול אותך שאלה קצת חצופה?" שאלה אסתהר שעד עכשיו דאגה להתעלם מדני באופן מוחצן ומודגש למדי. דני הנהנה בראשה לכן וסימנה לה בידיה להמשיך. "למה בכלל באתם לכן? מה היה חסר לכם שם?" השאלה יצאה מפיה באופן מזלזל ולא נחמד. "כשסהר הזמין אותי לשבת אתכם לא חשבתי שזה יכלול חקירה." "מה יש לך להסתיר?" גלגלה אסתהר את עיניה. "אין לי כלום. אבל אולי רק השנייה בערך פגשתי אותך ולא בא לי לשפוך לבן אדם שבקושי אני יודעת את השם שלו את כל סיפור חיי." "בחייך אסתהר, תרדי ממנה." אמר סהר, אך שוב נשמע משועשע למדי. זה עצבן את דני. "סהר, אני יכולה לדאוג גם לעצמי." ענתה לו, היא ראתה בעיניו זיק של הבנה מאיפה היא לקחה את המשפט הזה. "נראה לי שאני סיימתי להיום. חמש שעות וסבילה של שתי אנשים מעיקים למדי נראה לי מספיק ליום הראשון של הלימודים." היא זרקה את מילותיה כלפי סהר ואסתהר, לקחה את ילקוטה ויצאה מחדר האוכל תוך כדי שהיא שומעת ברקע את קולו של סהר צועק, "נו... בחייך אלכס, אל תהיי כזו...." יש מצב שהיא הייתה חוזרת אחורה ומנסה לסדר את העניינים, אבל זה הסתדר לה, היא ממילא רצתה לחזור מוקדם להתחיל את המשימה שניתנה לה, אז היא המשיכה ללכת * "מה את עושה פה?" קול ברור ועמוק ונשמע לפתע. דני קפאה במקומה, היא לא האמינה שכבר בפעם הראשונה היא נתפסה. היא סובבה את ראשה באיטיות מרבית מנסה לתכנן תשובה מספקת, היא הסתכלה על פניו של אדוארד, הן היו חסרי סבלנות. "חיכיתי לך, אמרו לי שאתה אמור להגיע כל רגע לכאן." פלטה דני במהירות, מקווה שהוא יאמין לה. אדוארד צמצם את עיניו ובחן את דני, "אוקיי," אמר לבסוף. תוך כדי הליכה לכיסא המשרדי שהיה מאחורי השולחן מעץ מלא. "אז מה רצית?" "המ... רציתי לאמר לך שאני מצטערת בקשר לבוקר..." אמרה דני בקול חלש תוך כדי שהיא משפילה את ראשה וידה מחזיקה בחוזקה את הנייר שבכיסה. אדוארד הרים את ראשו, על פניו היה נסוך מבט מופתע. "את מה?!" שאל כלא מאמין. "צאי מכאן, עכשיו." אמר בקול תקיף, "מיד." דני נרתעה לאחור בבהלה. 'מה היא כבר עשתה' היא חשבה לעצמה. היא הסתכלה על אדוארד בגועל, "וואו, זה כבר שפל המדרגה. אני פשוט לא מאמינה שיש לבן אדם יכולת כזו גדולה לרוע." אמרה במהירות. "אני פשוט מתביישת בך!" את המשפט האחרון היא כבר צעקה. אדוארד נעמד במהירות, הוא הרגיש את חמתו עולה, איך הכעס והבושה בערו בו מבפנים. הוא הביט על הדלת הנטרקת מאחורי גבה, הנשימה שלו התגברה בקצב, פתאום הוא הרגיש איך הוא כבר לא מצליח לנשום, הזעה ניגרה על פניו. הוא הספיק להרגיש עוד את הכאב החד בחזה ואת המכה החזקה בראשו לפני שעיניו נעצמו. הרעש החזק לפתע שדני שמעה גרם לה לעצור במקומה, היא הסתובבה לאחור והסתכלה לכיוון ממנו שמעה את הרעש. היא הסתכלה על דלת משרדו של אדוארד. היא התלבטה אם להיכנס שוב או לא. היא הביטה בדף הנייר שהייה בידה. הרצון לפעול ולהמשיך הלאה בער בה והיא החליטה להתעלם ממה ששמעה, והתקדמה לכיוון חדרה, היא פתחה את דלתה והתיישבה על המיטה מביטה בנייר המקומט מאחיזתה החזקה. והחלה ליישר אותו על רגליה. אט, אט, נגלו לעיניה המילים

הקדמה: "לא, זה לא עובד ככה. את צריכה לדעת את זה יותר טוב מכולם." "אבל כבר אמרתי לך, זה לא באחריותי." "סבתא שלי לא באחריותך, נמאס לי כבר לשמוע את כל השטויות שיוצאות לך מהפה. אני נתתי לך את המשימה מכיוון שחשבתי שתוכלי לבצע אותה באופן הטוב ביותר, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עלייך, אני רואה מה את שווה באמת-גוש זבל אחד גדול." "תורידי את זה, בבקשה, אני מצטערת. באמת. רק תורידי את זה," אמרה אלכס בחרדה מהחפץ השחור שמחזיקה הדמות עם הברדס בידיה. "אל תדאגי, זה יהיה מהיר," אמרה הדמות שמולה בקול חלש, מאיים. "תחשבי רגע בהיגיון. אני הבת של אדוארד, ה-אדוארד. את באמת חושבת שלא ישלחו צוות חיפוש אחרי? וכשימצאו את הגופה שלי, את באמת חושבת שלא יגיעו אלייך?" הדמות החלה לצחוק צחוק קר, "ואת באמת חושבת שבאתי לא מוכנה? דני בואי לפה, עכשיו!" אלכס הפנתה את מבטה לכיוון הצד היותר חשוך של המחסן, היא ראתה צל עמום מתקרב לכיוונם. אלכס ניסתה לחדד את מבטה, ככל שהצל התקרב היא ראתה יותר פרטים הצל לבש מכנסי ג'ינס משופשפים וסוודר, הכובע שעל הסוודר כיסה את ראשו כך שלא ראו את פניו. הצל המשיך ללכת ולבסוף נעצר מול אלכס. "דני, תורידי בבקשה את הכובע מהראש," הדמות ציוותה בטון תקיף. הצל החליקה את הכובע מראשה, עיניה של אלכס נפתחו וכמעט יצאו מחוריהן. "דני, תכירי את אלכס. אלכס תכירי את הכפילה שלך דני," הדמות הרימה את האקדח מול פניה של אלכס. "ועכשיו יש לך שלוש שניות לברוח ואני יורה, מעכשיו." אלכס החלה לברוח שומעת מאחוריה את הספירה של שלושת השניות ואז את רעש האקדח מהדהד באוזניה. פרק ראשון: דני הסתכלה דרך החלון של הלימוזינה, אנשים לא יכלו לדעת שהיא מסתכלת, אך היא יכלה לראות הכל אנשים אשר יושבים בבית קפה, שותים מהספל וקוראים את העיתון של הבוקר, נשים שאוחזות בידי ילדיהם, היא ראתה איך אותן נשים גוררות את ילדיהן לבית ספר. היא החליטה שהיא לא תעשה את זה לילדיה, אם הם לא ירצו ללכת לבית ספר הם לא ילכו, אותה הכריחו ללכת לבית ספר והיא סבלה שם, אנשים בבתי הספר הם רעים. אנשים מהטבע שלהם הם רעים ואנוכיים, לפתע דני ראתה את השביל המבודד, השביל שמוביל לביתה החדש. השביל נראה בדיוק כמו שתיארו לה אותו ובאמת הלימוזינה עלתה על אותו השביל. היא החלה לראות את אותו הבית, הרגשה של התרגשות עברה לה בעורקים, היא לא ידעה עם זוהי התרגשות של ציפייה או התרגשות של פחד. דני הפנתה את ראשה קדימה, כלפי המושב הקדמי. 'לי קוראים אלכס, אלכס גריי, אני עכשיו מגיעה לבית החדש שלי בפעם הראשונה. לאמא שלי קוראים ליאורה, ליאורה גריי, אשתו של אדוארד גריי. ההורים קנו את הדירה החדשה כי אבא שלי, אדוארד עבר מקום עבודה, פתח מפעל חדש, בתוספת לכל המפעלים שכבר יש לו. אין לי אחים או אחיות וכולם משרתים אותי, כי אני הבת של אדוני הבית.' דני הזכירה לעצמה, ושיננה אט אט את החומר שהוראו לה לזכור. הלימוזינה נעצרה, והדלת שלידה נפתחה. דני הפנתה את ראשה לכיוון הדלת היא ראתה שם רגליים של בחור, היא לא ראתה את פניו, אך גבוהו לפי רגליו היה כגבוה עמוד חשמל. "מיס, את מתכוונת לצאת החוצה עוד היום?" הבחור התכופף ופניו הציצו מבעד לפתח הדלת, הוא היה בגיל שלה לפי תווי פניו. "כן, כן... סליחה," דני אמרה במהירות ונעמדה על האספלט, היא נעמדה מהר מידי והחליקה הבחור תפס אותה. "מיס, היזהרי בבקשה," הבחור אמר תוך כדי שהעמיד אותה בעדינות. דני סידרה את השמלה שלה במהירות, היא לא הייתה רגילה לשמלות, וגם לא לכל הרשמיות הזו. "יודע מה, מעכשיו אתה יכול לקרוא לי דנ.. אה, אלכס ." הבחור התכופף אליה והסתכל לה בעיניים, עיניו היו שחורות וחמות. "אני חושב שכבר דיברנו על זה אל.. מיס, למה את חוזרת לנושא הזה שוב ועוד בפומבי?" לחש, תוך כדי שהוא מסובב את ראשו לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא שומע. "אבל אני לא מבינה מה הבעיה," אמרה דני מבולבלת. "אני נתתי לך את אישורי." "את נתת לי את אישורך, אבל אדוארד, אביך לא. את יודעת כשאנחנו לא נמצאים תחת כל השומרים אני לא מתנהג אלייך ברשמיות, אבל כשאנחנו נמצאים בפורום מסוכן כמו עכשיו אני דואג לנו מיס," ענה לה הבחור מהר ובלחישות. "מה כבר אבא יכול לעשות?" במילה אבא עברה בה מן צמרמורת, היא מעולם לא זכתה להגיד את המילה הזו ולהתכוון לבן אדם שהוא באמת אביה. "מיס, את יודעת טוב מאוד מה יכול לקרות, לאון כבר לא יהיה יותר, מה שיישאר ממני יהיה זה פוחלץ בסלון שלכם." דני סוף, סוף ידעה את שמו, לאון. היא הבינה זאת ממה שהוא אמר קודם. "אתה לא חושב שאתה מגזים?" שאלה בלחש. לאון פתח את הפה כדי לענות לה, אבל אחד מהשומרים האחרים התקרב, "לאון, אתה לא מתכוון ללוות את מיס אלכסנדרה לתוך הבית החדש שלה? הוריה מחכים לה." "כן, אני בדיוק אמרתי לה את ההוראות שאמרו לי לתת לה." "יופי, כי אתה יודע שהוריה לא אוהבים לחכות. לכן תכניס אותה. עכשיו!" השומר אמר בכעס, דני שמה לב שעיניו מביעות חשש. לאון הפנה את מבטו כלפי דני, "יופי, תראי למה גרמת," אמר והחל להתקדם לכיוון הבית. דני נשארה במקומה, היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה ללכת אחרי הבן אדם הזה. "נו מיס, בואי כבר." לאון אפילו לא היה צריך להסתובב כדי לדעת שהיא לא הולכת אחריו, הוא הכיר את אלכס יותר מידי טוב, כבר הרבה שנים וכשהיא עצבנית היא תעשה הכל דווקא. דני הסתכלה על לאון מתקדם, הוא אפילו לא טרח להסתובב כדי לוודא שזה באמת נכון שהיא לא הולכת אחריו. היא הבינה שאין לה טעם להמשיך ולנסות לעשות דווקא, והחלה ללכת אחריו. לאון פתח את הדלתות ונכנס לתוך הבית, דני נכנסה אחריו אך בשנייה שרגלה דרכה בתוך המבנה כל גופה קפא, היא לא ראתה בחיים כזה פאר כל המסדרון היה עטוף בתמונות, מהתקרה ירדה נברשת זכוכית שהפיצה אור בלתי רגיל- לפחות בעיניה. לאון הסתובב כלפיה, "מיס, אם תועילי להעביר אלי את המעיל שלך בבקשה?" דני התעוררה מהקיפאון ששרר בה ונזכרה שניתן לה גם מעיל, אך הוראו לה לא ללבוש אותו כיוון שאלכס תמיד החזיקה אותו, ביד שמאל כמובן, אלכס הייתה שמאלית. לאון הביט באלכס מגישה לו את המעיל, היא החזיקה את המעיל כרגיל. הוא לא ראה אותה אף פעם כמעט לובשת אותו, למרות שהכל היה נראה כרגיל הוא הרגיש שיש בה משהו שונה הוא לא הצליח להצביע על משהו ספציפי אבל הייתה לו תחושה שהחודש הזה שהוא היה פה לארגן את הבית לבואם שינה במעט את אלכס. אלכס ראתה את השומר שעמד בכניסה מסכל עליהם. "תודה, המ&hellip לאון." היא אמרה מהר מחשש שההתנהגות שלה נראית להם חשודה מידי. "אין בעד מה מיס." לאון תלה את המעיל על המתלה המפואר שהיה ליד הדלת כניסה והמשיך להוביל את אלכס לאולם אוכל, הוא שמע את הצעדים של אלכס מאחוריו כך שהוא ידע שהיא לא נשארה במקום שוב. "לאון, גם הבית הקודם היה מפואר כל כך ככה?" לאון נעצר מופתע לפני הדלתות הסגורות של אולם האוכל, "סליחה?" אמר והסתובב אליה, "את לא זוכרת את הבית הקודם שלך?" לאון הרים גבה כלפיה. "אני זוכרת, רק שאני כבר מלידה רגילה לכל הכסף הזה, פשוט רציתי לדעת איך זה נראה מנקודת המבט שלך." אמרה דני במהרה מנסה לחפות על מה שאמרה. פניו של לאון חזרו למצבם הרגיל. "אה, ממ&hellip להגיד לך את האמת, אני חושב שהוא פחות מפואר ממה שהיה קודם. מה שהיה אז היה נראה כמו ארמון, עכשיו זה נראה סתם כמו אחוזה." דני הייתה בשוק אם זה פחות ממה שהיה להם שם, מה היה להם שם? היא לא הייתה בטוחה שהיא רצתה לדעת, היא לא האמינה שתצליח להחזיק מעמד בידיעה שיש אנשים שיכלו לאמץ עוד תריסר ילדים מאיפה שהיא באה והעדיפו להוציא את זה על בתים. "ועכשיו מיס, הגיע הזמן לארוחת הצהריים." לאון פתח את דלתות אולם חדר האוכל, דני הסתכלה סביב עצורת נשימה. "אלכסנדרה, אלכסנדרה יקירה." דני סובבה את ראשה למקור הקול וראתה את ליאורה מתקדמת לכיוונה, היא ידעה מי זו ליאורה, הראו לה תמונות לפני כן כדי שלא תיווצר אי הבנה בנושא רגיש כמו ליאורה ובמיוחד כמו- אדוארד. ליאורה התקרבה לדני וחיבקה ונישקה אותה. " איך עברה עלייך הנסיעה מתוקה?" "הנסיעה?" דני לרגע הייתה מבולבלת, היא הייתה באופוריה מהאהבה שהרעיפה עליה ליאורה, לדני לא הייתה אמא שתרעיף עליה כזו אהבה, לא הייתה לה אמא או הורים, הם נטשו אותה, זרקו אותה בבית יתומים דפוק. "כן, מותק. הנסיעה." ליאורה החזירה אותה למציאות. "אה, הייתה בס-" "אוי, אלכסנדרה הבגדים שלך כל כך מקומטים, מה חשבת לעצמך שקימטת אותם ככה? למה לא לבשת את הבגדי נסיעות שלך? מה יגיד אביך על זה?" ליאורה הפסיקה את דני באמצע בזעזוע. "המ&hellip" דני לא ידעה מה לענות, אך לפתע הדלתות של האולם נפתחו ברעש גדול, דני סובבה את ראשה, אדוארד נכנס לאולם האוכל. "ליאורה," אמר אדוארד בהנהון ראש כלפי אשתו ואז המשיך ישר לכיוון מקומו מבלי להפנות אפילו חצי מבט לכיוונה של אלכס, "אלכסנדרה, ידעתי שתאחרי מזל שלא הגעתי לכאן מהשנייה שאמרו לי, כל דקה חשובה לי ואני לא מוכן לזבז אפילו אחת על חוסר אחריות אידיוטי של בן אדם אידיוט." "טוב לראות אותך גם, אבא." אדוארד חלף על פני דני בהתעלמות חדה מברכת השלום, לרגע הוא עצר מול דני הסתכל על הבגדים שלה, משם עיניו עברו על ליאורה הוא פתח את פיו, אך חזר בו ממה שהיה לו לומר והתקדם לשולחן. "ועכשיו, איפה המשרתים האלו? אני רעב, אם הם לא מגיעים תוך עשרים שניות אני מפטר את כולם!" בשנייה שאדוארד סיים לומר את המשפט נפתחה דלת קטנה בקצה האולם ושלושה משרתים נכנסו פנימה לכיוון שולחן האוכל, כל משרת משך כיסא וחיכה, דני הביטה לראות מה קורה, כדי לדעת איך לנהוג. אדוארד התקדם והתיישב בראש השולחן, ליאורה הלכה אחריו משפילה את ראשה מתיישבת בצד ימינו של אדוארד, דני הבינה שמקומה נמצא משמאלו של אדוארד. לאחר שהתיישבו המלצרים יצאו ולאחר כמה שניות חזרו עם סלטים וקנקני מיץ. "אדוני האם אוכל למזוג לך יין?" אחד המלצרים פנה לאדוארד, אדוארד בתגובה הרים את גביעו, אולם הגביע לא היה בכלל קרוב למלצר אלא ממש מעל רגליו של אדוארד. "תביא לי אני אמזוג לו." ליאורה שלחה את ידה ולקחה מהמלצר את בקבוק היין, אדוארד גיחך בתגובה למעשיה של ליאורה, דני יכלה לראות בעיניו שמץ של זלזול. ליאורה קירבה את בקבוק היין לגביע ומזגה לתוכו, לפתע נשמע רעש חזק של בום מכיוון המטבח, דני קפצה מקומה וליאורה בתגובה הפנתה את ראשה בבהלה ושפכה מחצית מהבקבוק על בגדיו של אדוארד. עיניו של אדוארד נפתחו, ליאורה ואדוארד נעמדו ברגע אחד, דני יכלה לראות את הוריד בולט במצחו של אדוארד מרוב עצבים, הוא התקרב לליאורה, ליאורה בתגובה השפילה את מבטה והתרחקה צעד אחד אחורה, דני הבחינה ברעדים קלים אשר עברו בגופה. "חתיכת לא יוצלחית שכמותך! טיפשה! את לא יודעת לעשות כלום כמו שצריך, גם לחנך בשר מבשרך את לא יודעת, את צריכה להתבייש מטומט-" " תעזוב אותה היא לא עשתה את זה בכוונה, למה אתה מלכלך את הפה שלך ככה על אמא? מי אתה חושב שאתה, אה? שאתה מרשה לעצמך&hellip" דני לא סיימה את הנאום שלה, כשהרגישה את כף ידו של אדוארד נוחתת על לחייה. דני הסתכלה עליו המומה, שקט שרר באולם, היא התקרבה לשולחן ונעמדה ליד אדוארד, היא הסתכלה על כולם והבחינה במבטים המופתעים של המלצרים ואת המבט השואל של ליאורה שמנסה לנחש מה דני תעשה הלאה ובתגובה משכה דני את המפה עם כל הדברים מטה, כל הצלחות עם האוכל והכוסות, הכל נופץ לרגליו של אדוארד. אדוארד הפנה את מבטו לדני, בעיניו היה מבט רצחני, מפחיד, "מה את חושבת שאת עושה?!" צעק. דני לא פחדה, היא לא יכלה להכיל יותר את מה שקורה פה, היא ידעה שאם היא תישאר עוד דקה כולם יצטערו על זה, היא הפנתה את מבטה כלפי אדוארד, "אתה אוהב שכל הדברים נכנעים לרגליך, נכון? אז את כל האנשים כבר הצלחת עכשיו אני עזרתי לך עם הכלים." אמרה ויצאה בכעס מאולם. לאון ראה את כל זה, הוא היה המום, הוא בחיים לא ראה את אלכס מתקוממת ככה מול אביה, זה היה משהו חדש הוא ידע שמשהו השתנה באלכס מהרגע הראשון שהוא ראה אותה, אך הוא לא ידע מה גרם לשינוי הזה. הוא הסתכל מסביב אדוארד עמד קפוא ומבט של רוצח היה בעיניו. המלצרים, לאחר שעיכלו את מה שקרה שם החלו לחוג סביב אדון הבית כדי לנקותו ולסדר סביבו את הבלגן שיצרה אלכס, אבל הכי מוזר בסרט הנע שהיה מולו היה זה החיוך, הגיחוך הקטן שהוא ראה על הפנים של ליאורה, זה היה גיחוך מרושע, גיחוך שלא התאים לה. עיניו של לאון קפאו על ליאורה לזמן מה כשלפתע בפתאומיות היא הרימה את ראשה ומבטיהם הצטלבו לאון תוך שנייה הסיט את עיניו לאחר דקה הוא שמע קול נשי מכחכח בגרון, הוא הרים את ראשו, זאת הייתה ליאורה, היא באה לכיוונו. "כן, במה אני יכול לעזור?" לאון שאל במהירות. "ממ... אני מחפשת את אלכסנדרה, ראית במקרה לאן היא הלכה? שמתי לב שאתה עומד פה כבר זמן מה מתחילת הארוחה," אמרה והביטה שנייה מאחוריה והוסיפה, "אם אפשר לקרוא לזה ארוחה." לאון הרים את ידו והצביע לכיוון המדרגות, "היא עלתה למעלה, אני מאמין שהיא נכנסה לאחד מהחדרים." "תודה." ליאורה עלתה במדרגות ונעלמה במסדרון. לאון הביט חזרה לתוך האולם ונכנס פנימה כדי לעזור לנקות את הבלגן. ליאורה עברה במסדרון ונכנסה דלת, דלת מחפשת אחר אלכס, היא ראתה משהוא זז בקצה המסדרון היא התקרבה לאט ואז היא ראתה אותה, את אלכס יושבת בפינת המסדרון מוצנפת כשראשה בין רגליה, ליאורה הניחה את ידה על כתפה של אלכס. "מה שעשית שם היה יוצא דופן. תודה אלכס, עשית את זה למרות שלא היית חייבת. הפתעת את כולנו." דני הרימה את ראשה לאט והביטה בפניה של ליאורה, ליאורה חייכה אליה חיוך עדין ואוהב. "תמיד הוא התנהג אלייך ככה? ואף פעם לא עשיתי כלום?" ליאורה הביטה בעיניה, דני ראתה שהיא שוקלת מה לענות, לבסוף ליאורה הנהנה בראשה. דני פתחה את עיניה בתדהמה, איך אלכס לא הייתה עושה כלום? איך היא נתנה לאביה להתייחס לליאורה ככה? "סליחה," אמרה דני בשם אלכס, היא הרגישה חובה לעשות את זה. "מעכשיו אני יהיה פה אמא, אני אעזור לך, אעשה כל מה שאוכל." החיוך של ליאורה גדל, היא שלחה את ידה וליטפה את ראשה של דני. דני הרגישה חמימות שעוטפת אותה, במקום מגנה היא הרגישה מוגנת. "אלכס, מתוקה שלי. בואי ואני אראה לך איפה החדר שלך, אני בטוח שאת סקרנית לגביו, נכון?" דני התרוממה מהרצפה וליאורה הלכה חזרה מהכיוון שממנו היא באה, דני הלכה אחריה, ולקראת תחילת המדרגות שמהם עלתה דני לקומה השנייה ליאורה נעצרה ופתחה את אחת הדלתות, היא נתנה לדני להיכנס ראשונה. דני נכנסה לחדר ונשימתה נעצרה, אילו עוד הפתעות יכולת להיות במקום הזה, כל אזור יותר מרשים מהאזור הקודם לו. החדר היה כולו בגווני כחול, ואפילו קיר אחד היה מלא צדפים, דני התקרבה אליו והעבירה את ידה עליהם. "את מזהה את הצדפים האלו אלכס?" שאלה ליאורה. "המ..." דני לא ידעה מה לענות, היא ניסתה לחשוב על תשובה שתעזור לה להתחמק, היא לא מצאה אז היא פשוט הנהנה בראשה מן הנהון נטרלי שכזה. "את זוכרת אלכס, את הטיול הזה? כשיצאנו כשהיית בת עשר בערך, פעם ראשונה ואחרונה שיצאנו בתור משפחה, פעם ראשונה שאבא שלך התנהג אליך כאילו הוא אביך, כל כך נהנתי לצפות בכם מהצד אוספים את הצדפים האלו יחד." דני השפילה את מבטה היא לא ידעה מה היא אמורה להגיב. "מה קרה לו אמא? הוא ככה מאז שהתחתנתם?" ליאורה התיישבה על המיטה של דני ושיחקה בבטבעת שענדה על ידה, דני ידע שזהו סימן למתח או חוסר נוחות. "הוא לא תמיד היה כך, פעם הוא היה אדוארד, פשוט אדוארד. אבל בתקופה האחרונה של הריון שלי, הוא השתגע הכסף עלה לו לראש, הוא אמר שהוא לא תכנן שהמשפחה תגדל פי שתיים, לאחר הלידה הוא פשוט אמר לי לבחור אחת ו..." ליאורה נעצרה בבת אחת והרימה את ראשה במהירות, היא הסתכלה על אלכס לראות מה היא קלטה, היא הבינה משהו שהיא לא הייתה אמורה להבין. "לבחור אחת?" שאלה דני בהרמת גבה. היא קלטה, ליאורה נעמדה במהירות ופתחה את הדלת של החדר. "סליחה, אמרתי יותר מידי." היא יצאה מחוץ לחדר, אך אלכס לא עזבה את זה והחזיקה בידה של ליאורה. "אמא, את יכולה בקשה לספר לי למה התכוונת?" ליאורה משכה את ידה חזרה, "יבוא יום ואת תדעי את כל האמת אלכס, את הכל," אמרה וירדה במדרגות. דני נשארה נטוע במקומה, במוחה רץ הקטע האחרון, הסיפור על אדוארד שוב ושוב.

רעות שתקה. "תגידי משהו.. בבקשה..." ביקשה רעיה. "מה שאת רוצה" "הוא יודע שאת דתיה, ושאת?" "כן, הוא יודע עלי מלא דברים, וזה לא מפריע לו.." ענתה. "ולך זה לא מפריע? פשוט.. למה?" "הוא נחמד, והכרנו במקרה, וזה ממש בסדר.. גם עכשיו" ענתה רעיה. שתיקה השתררה ביניהן ואחר זמן מה רעות הרגישה צורך לומר משהו, "אני שמחה בשבילך.. ממש, אני פשוט מעכלת.. ואני לא יכולה לשפוט אותך, אף אחד לא יכול..." רעיה חייכה "תודה" רעות הנהנה "אני בטוחה שתעשי את מה שהכי נכון בשבילך, ועכשיו.. אני רוצה ללכת לישון, אז לילה טוב" רעיה חיבקה אותה באהבה ונתנה לה ללכת. רעות נכנסה לחדרה, נשכבה על המיטה אך לא הרגישה עייפה כלל, היא חשבה על רעיה וההחלטות שלה, למרות היותה אדם מבוגר ואחראי. ****** שעה לאחר מכן נכנס אוהד לביתו, "היי" אמר בחיוך. הדר, אחותו הגדולה הציצה מהמטבח לראות מי הגיע, "איפה היית?" שאלה. "יצאתי" ענה אוהד. "מאז שביקשתי ממך להביא לי את הארנק? רוצה קפה?" "לא" ענה אוהד, צוחק "היה לי מספיק היום" "אז יצאת? לאן? עם מי?" שאלה הדר בהתעניינות. "רעות, את מכירה אותה, היא ודודה שלה ביקרו אותנו בבית לפני שנים.." "רעות? זאת עם העיניים היפות? והחיוך החמוד הזה? היא כל כך חמודה! איך היה לך?" "בסדר.. היא ממש נחמדה" ענה אוהד "שלחת לה הודעה? התקשרת, משהו?" ביררה "לא.. אבל ראית את אלישבע?" אלישבע, אחותו הקטנה של אוהד, בשנה. "יצאה.. עם אלעד, דייט משהו, השיגה אותך כבר.." ענתה הדר בצחוק. אוהד התחיל ללכת לחדרו, "לאן אתה הולך?" שאלה הדר " להתקשר אליה?" אולי" ענה ונכנס לחדרו. "תמסור לה דש!" צעקה הדר אחריו, אבל אוהד כבר לא שמע אותה. הוא התיישב על המיטה שלו.חטשב על זה שנדר צודקת, אך באותו רגע התפרצה לחדרו, "התקשרת?" "נודניקית! לא התקשרתי עדיין, ואם לא תפריע לי אז אולי בסוף אני אצליח!" ענה. "טוב, סליחה.." צחקה הדר. *** רעות לא הצליחה לעצום עין אחת , היא הרגישה מן הרגשה מוזרה שאותה מתרחקת ממנה, משתנה. 'תפסיקי לחשוב על זה' מיהרה לומר לעצמה וידע שהיא צריכה משהו שיסיח את דעתה. לפתע נשמע רטט מהטלפון שלה שלידה. 'היי, את ערה?' שאל אוהד, וההסחה שחיכה לה הגיעה. היא מיהרה לכתוב לו וכך המשיכו שעות ארוכות אל תוך הלילה, והיא לא חשבה על מה שמדאיג אותה לו לשניה אחת. **** רעות קמה מהמיטה כשחיוך נסוך על פניה. היא התיישבה עם הקפה שלה ליד השולחן יחד עם רעיה, מאחלות אחת לשניה בוקר טוב. "הרבה זמן לא דיברת עם מתן... מה קרה?" שאלה רעיה. "סתם.. פשוט לא דיברנו.. צריך סיבה?" רעי הסתכלה עליה בחשד "ממה את מתחמקת? אולי ממתן את יכולה אבל לא ממני.." רעות נאנחה "סתם.. בשבת כשישבנו לדבר על הדשא זה לא היה כמו תמיד, הוא הסתכל עליי מוזר ו.." "...ואת מרגישה משהו? נכון?" המשיכה רוצה רעיה, בשאלה לא שאלה. "לא!" התנגדה רעות מיד. "רעות.." "זה לא אפשרי טוב?! הוא כמו איתי, אח כזה, הוא החבר הכי טוב שלי.." "בדיוק בגלל זה." ענתה רעיה "ולהתעלם ממנו זו לא הדרך, הוא היה שם בשבילך כשאחרים לא היו. הוא לא כעס, לא ברח כשהיו לך רגעים קשים, הוא פשוט היה שם, הקשיב וספג את כל הכאב שלך.. לא חשבת שזה יגיע?" רעות שתקה וזיכרונות הציפו אותה. *** רעות בת ה-14 רצה ודמעות זולגות על לחיה, היא לא ידעה לאן היא רצה. היא רצתה להתרחק מהכל. שוב, אלו שהיו אמורות להיות חברותיה השפילו אותה וגרמו לה להרגיש נמלה בעולם של פילים. הרגליים שלה כאבו, היא הייתה מותשת. היא התרחקה מאוד. מאחורי העצים התגלה לעיניה אגם קטן ויפיפה, ריק מאדם. היא התיישבה על הספסל ונתנה לעצמה פשוט לבכות, ללא כל אפשרות לעצור את הדמעות. "הכל בסדר?" שאל מישהו מאחוריה. רעות מיהרה לנגב את הדמעות שהכתימו את לחיה והסתובבה. עמד מולה נער, בערך בן גילה ומבט מודאג על פניו. הוא לא חיכה לתשובה. "אפשר?" שאל והצביע על הספסל שבו ישבה רעות. היא הנהנה וזזה מעט הצידה. הוא התיישב לידה "אני מתן" אמר בחיוך. "רעות" ענתה וניגבה דמעה שזלגה על לחיה. "את רוצה לספר מה קרה?" שאל. מה? למה שמישהו ירצה לדבר איתה חשבה. היא סיפרה לו על ההשפלה שעברה ע"י בנות כיתתה, שהיא לבד ואין לה חברות. "אני יכול להיות חבר שלך.. זה לא מחליף חברות.. אבל.." ענה בחיוך קטן. "אתה בטוח" שאלה בחשש. "בטח" ענה רעות ניגבה שוב את דמעותיו כשהגיש לה טישו והציע ללוות אותה הביתה, אפילו שהיא רחוקה. ומאז הם חברים קרובים. הוא מעולם לא עזב, כעס, נטש, ברח. תמיד היה בשבילה וליווה אותה בכל רגע, גם כשעברה לתיכון בירושלים, והמצב שלה השתפר הם תמיד נשארו קרובים. *** "את צודקת.. אבל עדיין" אמרה לרעיה תוך כדי שהיא לוקחת את התיק שלה מהספה ויוצאת להתנדב בבית החולים. *** רעות עמדה מול החלון הגדול, בוהה בעננים וחושבת. "שלום למתנדבת הצדיקה!" אמר מתן כשהגיע מאחוריה. "מתן, מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות בבסיס?" שאלה בהפתעה. "הייתי בסביבה וניחשתי שאת כאן אז באתי לבקר, הרבה זמן לא דיברנו" "כן.." ענתה רעות, שוב שוקעת במחשבות. "יש לי כמה דקות, רוצה קפה?" הציע ורעות נענתה בחיוב. "מה חדש אצלך?" שאלה רעות. "רציתי להגיד לך משהו" מיד כעמד מתן לענות משהו שאלה אותם המלצרית מה הם ירצו להזמין. כשהלכה חזר מתן לתשובתו. "מה חדש? אממ.." שתק לרגע, ולאחר מכן ענה "אני יוצא עם מישהי כבר חודשיים" שתיקה קצרה השתררה ביניהם, אך רעות השתדלה במהירות לשבור אותה, "וואי, חודשיים.. רציני.." מתן הנהן בחיוך "מה איתך?" רעות התלבטה אם לספר לו על אוהד, אך במקום זאת ענתה "לא" מישהו קרא בשמה. "אהה כן.. מה רצית להגיד לפני שהמלצרית הזאת באה?" "לא משנה.." ענתה רעות ומעט עצב בקולה ומהירה להתנצל בפני מתן והלכה. והוא צופה בה מתרחקת.

פרק 2: למחרת, אחר הצהריים ניגשה רעות אל רעיה, "תגידי, אמרת למתן לבוא לארוחת שבת?" "לא"ענתה. מתן, היה חבר ילדות של רעות, הם אפילו הדריכו יחד בסניף. "למה?" שאלה רעיה. "כי מגיע לו להיות קצת בבית.. הוא מעל שבועיים לא היה עם המשפחה שלו..." "ומה איתנו? אנחנו לא מספיק משפחתיים בשבילו...?" רעות אפילו לא הספיקה להגיב. איתי ירד בסערה לסלון עם הטלפון ביד, צועק ש-אלון, חבר שלו מהצבא מגיע אליהם לשבת. "למה אתה אף פעם לא מודיע מראש?!" רטנה רעיה. "כי אף אחד לא רוצה לדעת" ענה איתי. "מה? אני צריכה שתדחוף לי עוד חברים שלך הביתה ואז במוצ"ש תשכנע אותם להתקשר אלי לצאת?!" "די! בני כמה אתם?! 2 ילדים בני שלוש! אביתר יותר בוגר מכם!" צעקה רעות ללא ציפייה שתעורר כל תגובה "אני עולה למקלחת" *** "רעיה!" צעק איתי מהמטבח ואחר כך עבר ללחישה "בואי נעשה לרעות קטע.." "די, נו.. היא צודקת אתה באמת ילד בן שנה. איך נתנו לך להתגייס בכלל?" איתי צחק ופתח את הברז במטבח. אחרי דקה נשמעה צעקה מהקומה העליונה. "איתי!!! תסגור את הברז במטבח, המים קפואים!!" "אני שוטף כלים!" צעק בחזרה. "ממתי אתה שוטף כלים בכלל?!" *** 10 דקות לפני שבת. רעיה ואלון כבר הגיעו. רעת בדרכה למטבח, נתקלה בחברו של איתי. "היי" חייך אליה אלון רעות החזירה חיוך מובך. דקה שלמה שנדמתה כנצח עמדו אלון ורעות אחד מול השני. ואלון משיך לחייך לה. "טוב.. אני חייבת לזוז..." אמרה רעות ואלון מלמל איזה "כן בטח" וזז הצידה. רעות רצה למטבח, מובכת בצורה קשה. ואיתי, צוחק עד כאב, עד הכאב של הדחיפה שנתנה לו רעות. "כאפת שטות מגיע לך!" לאחר סעודת השבת נשמעה דפיקה בדלת, מתן עמד, מחייך, מחכה לרעות. "את באה?" שאל, מחכה לסיבוב הקבוע שלהם בערב שבת, מספרים חוויות מהשבוע, מתעדכנים בשינויים וצוחקים עם חברים. ממש כאילו הם עדיין ילדים. רעיה ועטרה, חברתה, יצאו גם הן לסיבוב. בדרך עברו ליד הספסל שישבו בו מתן ורעות. "אני ממש לא רוצה להיות רכלנית.. אבל זה ממש מעניין אותי, אחותך והבחור החמוד הזה שבא לקרוא לה יוצאים?" שאלה עטרה. רעיה צחקה, "הלוואי.. שני קשים.." "חבל.. הם נראים מממש חמוד ביחד.." ענתה. ועטרה רק מלמלה "תתפללי על זה" *** יום בהיר. שבת בבוקר. רעיה, עטרה ורעות יצאו לבית הכנסת. "רעיה, חגית פה.." לחשה רעות. "איזה יופי, ה'שדכנית' של השכונה.. עטרה, לכי אליה תמצא לך כמה בחורים, רק תיזהרי שלא יהיו דפקטע" ענתה רעיה, אפילו לא מנסה להסתיר את הזלזול בקולה. "רעיה, תגידי תודה שהיא הסכימה להכיר לך את את מה-שמו, הנכד שלה.." ענתה רעות. "אלעד, ותודה.. אני יכולה להסתדר בעצמי" חגית התקרבה אליהם. "שבת שלום" אמרה "אני פשוט נורא ממהרת.." והמשיכה לדרכה. "מה קרה לה?" שאלה רעות "בטח לא השידוך האחרון שלה היה אסון.." צחקה עטרה שמהר מאוד השתלבה. "בטח עצבנית על מה שקרה עם אלעד" ענתה רעיה "למרות שהוא היה ממש סבבה, פשוט לא בשבילי.. אמרתי לך" **** אחר הצהריים ישבו רעות ומתן על הדשא בגנה השכונתית. "באמת התחלת להתנדב בהדסה?" שאל "איך את מוצאת את הזמן עם הלימודים שלך" "אתה מכיר את אבא שלי.. תמיד שיגע אותנו ב-'זמן לא מוצאים.. זמן עושים'" ענתה "כן.. אבל ניראה לי שהמשפט הזה הולך אחרת" צחק מתן, ורעות צחקה את צחוקה המתגלגל שמתן כל כך אהב ורק גרם לו לצחוק יותר. הוא חייך אליה, ואור השמש קרן על עיניו. רעות מעולם לא הרגישה מובכת לידו, אבל משהו בפעם הזאת גרם לה להרכין את ראשה להסתכל על השא הירקרק. **** בבוקר יום ראשון, רעות קמה ממיטתה בבהלה כשגילתה שהשעה היא שמונה וחצי. היא ירדה במהירות למטבח "למה לא הערת אותי?!" צעקה לעבר איתי ששתה קפה בשלווה כחיפשה את צנצנת הקפה. "עכשיו את רוצה שאני אעיר אותך?" שאל בצחוק. "איתי, פעם אחת תהיה רציני.. אני מאחרת, ואני עייפה כי לא נתת לי לישון בלילה עם השיחות טלפון שלך עד ארבע לפנות בוקר" ענתה "בעייתך ששמעת אותי עד החדר שלך כשאני הייתי במטבח" "מצחיק משהו.." אמרה ויצאה מהבית. אחרי שניה חזרה "רעיה לקחה את האוטו!" "אל תצפי שאני אקח אותך או אתן לך את האוטו..." "תיסע באוטובוס, קרציה" ואיתי בתגובה זרק לה את המפתחות. כשהגיעה קנתה לעצמה כוס קפה מהדוכן ליד ורצה אל עבר הכיתה שלה. בדרכה נתקלה בבחור עיר ושפכה עליו יותר מחצי מכוס הקפה שלה. "אני כל כך מצטערת!" אמרה "זה בסדר" ענה. רעות התכופפה להרים את כוס הקפה והספר שלה מהרצפה ושמה לב שחולצתה התלכלכה בכתמי הקפה. היא הסתכלה על הבחור שנתקלה בו. חולצתו אף היא היתה מוכתמת. "אני באמת מצטערת" אמרה שוב. "זה בסדר, באמת" ענה בחיוך" אוהד, נעים להכיר" "רעות" ענתה גם היא בחיוך. "אז.. רעות, אפשר לפצות אותך על חוסר הזהירות שלי ששפך לך את הקפה?" רעות החלה להגיד משהו אך אוהד מיד חייך אליה שוב ואמר, "אני אבליג בשקט.. היום בערב זה בסדר?"

שלחתי אותו כבר, מחכה שיאשרו...

פרק אחד עשרה בס"ד, יום רביעי, ה' ניסן, אמצע כיתה י'. הלכתי ביחד עם צופיה וסיגל לקיוסק של השמינית, ליד הקרוונים של הפנימייה של כיתה ח'. שמענו צעקות, "החיינוקיות רבות" סיגל אמרה בדאגה מסוימת, כאילו כדי לציין עובדה, אבל צופיה דחפה לה מרפק (וחשבה שאני לא רואה אותו), הם הביטו בי לשנייה במבוכה, ומיד שינו נושא. שתקתי. מחשבה מנחמת ניסתה לחדור למוחי: 'למה שזאת תהיה דווקא מעיין במריבה? הן הרי שלושים בנות בשכבה', אבל ידעתי שזה רק בניסיון להרגיע את עצמי, ושתשעים אך לחרדתי, ראיתי את מיכל חברתה הטובה של מעיין רצה אליי במהירות. "שירה, בואי מהר" היא התנשפה, "מעיין שוב התעלפה". נשמתי עמוק ורצתי לחדר של מעיין מלווה בחברותי הטובות ובמיכל. מעיין שכבה במיטתה, חיוורת ונבוכה, וליאת מנהלת הפנימייה ישבה לידה ועודדה אותה לשתות מים מבקבוק. התיישבתי לידה על המיטה וידעתי שתוך דקות ספורות, ברגע שליאת תצא, כל בנות כיתתה של מעיין שמקיפות את מעיין בדאגה מזויפת יזחלו לעיסוקיהם ואני אשאר כלואה בחדר עם מעיין ועם העצבים והבכי שלה. חברותיה כבר מורגלות להתעלפויות שלה, ורבות הבנות שמשתמשות בזה כחיצי לעג נגדה. בהתחלה כעסתי נואשות על הבנות האלו ועל חוסר הרגישות ובכוחותיה ביעילות רבה. ליאת קמה בשקט, חייכה אל מעיין ואמרה בעדינות "מעיין, מומלץ שעכשיו תנוחי, וכשתירגעי אני רוצה שתרדי למשרד, אני רוצה לדבר איתך". מעיין ענתה באומץ "על מה יש לדבר? אם לנויה לא בא להיות איתי בחדר היא יכולה לקחת את הדברים שלה ולעבור. היא לא צריכה לערב את כל העולם, ואם היא ממש רוצה, שתתקשר לאבאל'ה שלה, הוא בטוח יבוא לקחת אותה". ליאת לא ענתה, היא שמה עצמה כלא שומעת ויצאה מהחדר, אבל עדן, החברה הנאמנה של נויה, עוד הייתה בחדר, ואמרה למעיין בכעס "למה, כי האבא שלך פשוט לא יבוא לקחת אותך? כי האבאל'ה שאת מדברת איתו 24 שעות ביממה לא מסוגל אפילו לקפוץ לביקור קטן ולראות איך התינוקת שלו מסתדרת בפנימייה? אל תיתממי מעיין, כולנו יודעות שאת מקנאה בנויה, אף אחת מאיתנו לא ראתה את אבא שלך אף פעם מותק, אולי בכלל אין לך כזה?". מעיין עמדה לענות לה, אבל פתאום נזכרה בנוכחותי לידה, ממש סמוך לראשה. היא הרימה שתיי עיניים חוששות והביטה בי, מתעלמת מעדן. עדן, שהבחינה בהתעלמות, קמה ויצאה בטריקת דלת, מן הסתם כדי לעדכן את כל חברותיה בפרטי המריבה שהייתה להן. כעבור כ-10 דקות, כל החברות, שלי ושל מעיין, יצאו מהחדר, ונשארנו שתינו לבד. מעיין הביטה בי לרגע ואחר כך נשכבה במיטה בלי לומר מילה. הפעם החלטתי לא לוותר לה. "מעיין, את יודעת בדיוק כמוני מה אמר הרופא. את יודעת בדיוק כמוני שכשאת עוצרת הרבה זמן את הבכי שלך נעצרת לך הנשימה". מעיין הביטה בי בעיניים מצועפות מדמעות "אבל מה אעשה? אשמתי שזה קורה?". "כן, זו אשמתך" עניתי לה ברוך, "תפסיקי לגרום לעצמך להיות עצובה". מעיין הביטה בי בכעס "למה שאני אגרום לעצמי להיות עצובה?". שתקתי לרגע חושבת, "עדן היא עדן, נויה היא נויה ומעיין היא מעיין" אמרתי לה, מעיין לא אמרה מילה ואני המשכתי, "אם כל הזמן תהיי שקועה במה שיש או אין לאחרות, תשכחי מה יש לך..." "לי אין כלום" התפרצה מעיין כשדמעות ענק זולגות מעיניה. "אוף" אמרתי, "את רואה? בדיוק על זה אני מדברת". בתגובה לדבריי ראיתי איך הכעס מתגבר ועולה בפניה. "אוקי", אמרתי, כאילו בהשלמה "נכון צודקת, אין לך אמא, אין לך אחות, אין לך שום כישרון שבעולם, אין לך חכמה, אין חברות..." "זה כלום" מלמלה מעיין בחפזה, עכשיו גם אני התחלתי לכעוס "את רוצה, שלא יהיה לך את זה? את מוותרת על הדברים האלה? שאפסיק להיות אחותך?". סוף סוף התחלתי לראות את ההבנה בעיניה."נכון שירה, את ואמא באמת המלאכיות שלי, אבל לכל אחד יש את המלאכים שלו, זה לא כזה מיוחד..." "את יודעת יפה מאוד שאני לא מלאך, ולא לכל אחד יש! הרגע שמעת את עדן אומרת שיש אנשים שאין להם אבא או אמא נכון?". מעיין נדהמה מדברי, "על מה את מדברת, שירה? היא רק אמרה שאולי בעצם לי אין בכלל אבא". "נכון" עניתי, "אבל כשהיא אמרה את זה, אפשר היה להבין מדבריה שיש מציאות כזו, שיש אנשים שאין להם אבא, נכון?". מעיין שתקה זמן ממושך, וראיתי בעיניה שיש לה הרבה מה לומר אך היא עוצרת את עצמה. "מעיין? למה עצרת? דברי, שפכי..". מעיין ענתה בהיסוס, בוררת את מילותיה "אני לא בטוחה.. את לא רוצה שאדבר עליו.. זאת אומרת על דברים מסוימים..". לרגע שתקתי אבל היא המשיכה "בסדר, אני אדבר, ואל תהרגי אותי, את אמרת לי לשפוך. מה את חושבת על מה שעדן אמרה?". "נו באמת, זה לא ממש מטריד אותי מה עדן אומרת..." אבל מעיין לא הניחה לי "את יודעת למה אני מתכוונת!". החלטתי להיות כנה: "שמעי, מעצבן אותי שאת מדברת איתו כל כך הרבה, אבל זאת בחירה שלך". מעיין הנהנה בשקט ואז אמרה לי "טוב, אז תדעי שהוא פשוט שואל עלייך כל הזמן ואני רק אומרת לו שאני לא יכולה לדבר, וזה כואב לו...". עשיתי לה פרצוף, "ממש לא אכפת לי, גם לי כואב...", אבל היא המשיכה "וגם לי זה כואב", ואני השתתקתי. אחרי שנרגענו מעט הלכנו, שתינו יחד, לחדר של ליאת המנהלת לדבר איתה. דפקנו בדלת והיא הזמינה אותנו להיכנס. על שולחנה הייתה מונחת, כרגיל, הקערה הנצחית עם שלל הסוכריות הצבעוניות. לקחנו לעצמנו והתישבנו על הכסאות המסתובבים. בחדר הזה בולט הניגוד ביני לבין מעיין. שתינו נמצאות בו הרבה, אבל אני אוהבת להיות בו ומעיין שונאת את זה, משום שאני באה לכאן לשיחות עליזות עם ליאת, כשאני צריכה שחרורים הביתה, או כשאנחנו, השכבה או הקבוצה, רוצות לארגן משהו, אבל מעיין נמצאת פה כמעט תמיד אחרי מריבה, וכבר הרבה פעמים היו לה פה שיחות כואבות עם אמא, ליאת המנהלת, והמדריכה של הקבוצה שלה. עכשיו ישבנו יחד, השחלתי יד מתחת לשולחן והחזקתי בידה, כדי לתת לה ביטחון. מעיין החזירה לי לחיצה קלה, וליאת פתחה: "מעיין.." אבל לא הספיקה להגיד מילה וכבר מעיין אמרה "אני מצטערת על כל הבלגאן הזה, בבקשה ליאת, רק שעדן ונויה יעברו חדר ואני אשתדל שזה לא יקרה שוב". ליאת חייכה אליה "בכלל לא על זה רציתי לדבר, אבל בסדר, אני אדבר עם המדריכה שלך ואעביר אלייך לחדר בנות אחרות. עם מיכל את מסתדרת נכון?" מעיין חייכה והנהנה בראשה, ואז ליאת המשיכה: "מגיעה אלינו מורה חדשה לדרמה, ואנחנו רוצים לפתוח חוג רציני. אמך סיפרה לי שאת אוהבת להציג ושאת מוכשרת בתחום זה. האם תסכימי לאסוף בנות שמעוניינות להצטרף בשביל האודישן?". מעיין כמעט קפצה מכיסאה - "בטח, בטח, מחר כבר אביא לך רשימה". ליאת חייכה ושתינו יצאנו משם בתחושת הקלה. נפרדתי ממעיין והלכתי לחדרי מהורהרת. 'זה יהיה ממש טוב למעיין חוג דרמה, היא נכנסת לדמות ושוכחת הכל, זה גורם לה לכמה זמן להיות רגועה, לא לחשוב על שום צרה, להיות נורמאלית לכמה זמן' חשבתי בכאב.

"מה השתבש?" שאל קירדס את עצמו. הרכיבים היו מדוייקים, מילות הקסם המתאימות בוטאו באופן מדוייק, אפילו תהליך הקסם היה צפוי - אבל התוצאה הייתה שגויה. קירדס התהלך ברחוב הכמעט שומם, והאנשים היחידים שעברו בו - חשבו אותו לזקן תמהוני והתעלמו ממנו. כנראה צריך להתחיל את הכול מחדש, אבל הפעם - אסור לו להיכשל! --*-- "ראיין, תשמע, ראש העיר צלצל אליי היום," אמר פקד נוח בואייט, "הוא מבקש שנרד מהעניין עכשיו ומייד". "אדוני, סוף - סוף יש לי קצה חוט," אמר בלש ראיין דרבין, "האריסון נעלם, ויש לי עד...". "אני רוצה שתיקח סוף שבוע חופשי," אמר נוח, "לך עם מגי לפארק, קנה לה גלידה או משהו...". "ומה עם העד?" שאל ראיין. "הפסיכיאטר הצהיר שהעד שלך כנראה "לוקח" משהו חזק," אמר נוח, "הוא יישפט בנוגע לזה - אבל העדות שלו מוטלת בספק". "בסדר המפקד," אמר ראיין, "נתראה בשבוע הבא?". "כן," אמר נוח, "ואל תדאג בנוגע להאריסון, הוא יימצא בסופו של דבר. הוא ללא השוטר הראשון ש"הלך לאיבוד" בניו יורק". --*-- כרכרת הסוסים נסעה בקצב איטי ברחובות העיר איברו, מסביבה צעדו שמונה חיילים מהמאומנים ביותר במשמר המלך הווארד, חמושים בנשק מרגל ועד ראש. הנשק כלל לא נועד לראווה. כל מי שמנסה להיכנס לכרכרת האסירים ללא רשות, וקל וחומר אם מישהו מנסה לצאת ממנה - המלך ציווה שלא להסס "להיפטר" ממנו. כי אם מישהו משלושת תושבי כרכרת האסירים יצא בשלום לחופשי - המצב יהיה מסוכן לכל תושבי הממלכה. הנוסעת הראשונה בהתה בשיעמום דרך הסורגים של הכרכרה. שיערה השחור הקצר והמתולתל גירד לה מהבוקר, אבל כמובן שאף אחד לא הסכים לשחרר לה את הידיים מהאזיקים כדי שהיא תגרד אותו בעצמה, או לחילופין - שמישהו יגרד במקומה. "אין אמון באנשים בימינו" אמרה לעצמה. שמה היה טורנלסטלה, כך כונתה בין בני מינה - אלפי הים, או כמו שבני האדם מכנים אותם בזלזול "שדי המעמקים". אבל אף אחד לא כינה כך את טורנלסטלה, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה הייתה, שמגיל צעיר לטורנלסטלה נמאסו החיים המשעממים במצולות, ולכן, היא עזבה את הבית והסתובבה בקרב בני האדם. כך נעשתה בעצם ל"אלפית אפלה" בקרב בני מינה. הסיבה השנייה הייתה, שמי שצחק על טורנלסטלה בגלל שהיא אלפית, או על עורה הירוק, לא נשאר בחיים למשך הרבה זמן. חבריה של טורנלסטלה כינו אותה בשם "טורי". כמה ימים אחרי שעלתה טורי אל פני השטח, לקח אותה תחת חסותו האדם השני היושב בעגלה - ראמפ. ראמפ היה אדם בגיל ה־60 המאוחרות שלו שניהל גילדות גנבים ברחבי האימפריה. אבל למרות שהיה אדם זקן - כוחו של ראמפ היה כשל נער צעיר וחזק. ראמפ ניצח בקרבות רבים מחוץ לגילדות ובקרבן, וכמעט כולם סמכו על השיפוט שלו. לעומת בת החסות שלו, ראמפ שרק להנאתו, מחכה שיגיעו אל היעד. "אתה באמת חייב לעשות את זה?" שאלה טורי. "אני משועמם," מחה ראמפ. "יש לי הצעה - תעשה מה שקיילי עושה," אמרה טורי, "היי קיילי, יש לך אולי איזה קסם שיכול לגרד לי בראש?". קיילי, הנוסע האחרון והצעיר מכולם, ישב בצורה מזרחית על העגלה בעיניים עצומות, מתעלם מכל מה שקורה סביבו. קיילי היה בן למשפחה של דרואידים בכפרים הרחוקים, ורק לפני 3 שנים פרש מחיי הבדלנות ועבר לחיים של בן עיר, תחת חסות ראמפ שראה בו פוטנציאל. שלושת האסירים נידונו במשפט אתמול למאסר עולם, בעבור גניבת איזה ספר קסום וחשוב, והבאתו לאיזשהו מכשף... הטענה היחידה שהייתה לראמפ במהלך המשפט: "הסיפור לא כל כך מדוייק". "אני עוד רגע משתגעת!" צעקה טורי, "אם אתם רוצים להרוג אותי - תהרגו אותי עכשיו!". הכרכרה נעצרה. "אנחנו לא במקום הנכון", אמר קיילי ששתק מתחילת הנסיעה עד אז. טורי הביטה דרך הסורגים וראתה שהם באמצע יער כלשהו, ממש לא קרוב לבית הסוהר, ואז שאלה, "איך ידעת?" "מה זה משנה, את בין כה וכה לא מאמינה בשטויות שאני אומר..." אמר קיילי בלגלוג. "אולי שכנעת אותם?" הציע ראמפ. דלת הכרכרה נפתחה ואליה נכנסה אישה צעירה בעלת שיער בצבע גזר, לבושה בבגדי מסע בצבע תכלת. האישה הביטה בשלושתם בעניין ואז אמרה: "שמי הוא ליבאסי, אני נזירה ממסדר הנבדלים, בואו איתי אם אתם רוצים להישאר בחיים". --*-- "אוכל! אני רואה אוכל!" אמר דרק. הם נחתו ליד שדה שנראה נטוש וסדריק נפל מגב הדרקון על האדמה. הדרקון הסתער על השיחים של החסה וקרא "איזה טעים! אתה חייב לנסות!". "אני אוותר הפעם" אמר סדריק, שעדיין סבל מכאב גב עקב הנפילה. "אתה מפס... אהההה!" דרק בכאב. חץ ננעץ בכנף של דרק והוא קרא בכאב. "עכשיו תפסתי אותך, מכשף!" נשמע קול מבעד לשיחים. המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה!

"החיים לימדו אותי כמה דברים: להמשיך הלאה, להתעלם ממה שאומרים, לחייך חיוך ענק לאלה ששונאים אותי ולומר בראש מורם: 'תראו אני מאושרת!" *** פרק 1: רעות יצאה במהירות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, רצה לכיוון המכונית שלה, חולפת על פניהם של סטודנטים שחייכו אליה. שעת צהריים מאוחרת, שבה הייתה צריכה לאסוף את אחיה הקטן, אביתר מבית הספר. אביתר בן ה-6 שמח לראות אותה. "רעות!" קרא אביתר. "היי!" ענתה, "מה נשמע? מצטערת שאיחרתי". "בסדר, אמא הסכימה לי ללכת לחבר", אמר אביתר. רעות הנהנה והניחה לאביתר ללכת עם חברו. היא נכנסה למכונית ונסעה הביתה. הבית היה ריק. נשמע צלצול שקט מהטלפון שלה. זאת הייתה אמא שלה, שביקשה שתתלה את הכביסה. רעות הניחה את הטלפון שלה על השולחן שלידה ויצאה לחצר האחורית לתלות את הכביסה. מישהו נכנס וקרא בשמה. "רעיה?" שאלה רעות. רעיה, אחותה הגדולה של רעות, ניגשה אליה, מחייכת, "צריכה עזרה?" שאלה. "אני אשמח שתעזרי לי..." ענתה רעות בחיוך. "את עושה משהו היום?" שאלה רעיה בזמן שתלתה את הכביסה. "כן", ענתה רעות מקווה שאחותה לא תשאל לאן. "לאן? את יוצאת עם מישהו?" שאלה. "כן..." ענתה רעות והיה נשמע בקולה שהיא לא רוצה ללכת. "מה קרה? למה את נשמעת כאילו את לא רוצה ללכת?" שאלה רעיה. "אין לי כוח..." ענתה רעות. "נו, אז תתקשרי ותבטלי..." ענתה רעיה. " מי שידך לך מישהו הפעם?" "איזה מישהי מהבית כנסת..." אמרה רעות. "את כבר בת 20, עצמאית, אני בטוחה שאת יכולה למצוא לך בחור נחמד בעצמך..." ענתה רעיה. רעות חייכה, "למה? ומה איתך? את בת 26, עצמאית, שלא נאמר שכל כך הרבה בחורים שניסו להכיר לך דחית אחד אחד", אמרה רעות, " וחוץ מזה, מה יכולתי להגיד כבר?" " מה שאת חושבת, ואל תהפכי את עצמך לזאת שמשגעת אותי כל היום וגם, שאני מסתדרת לבד, תודה." ענתה רעיה. "כן... אני רואה איך את מסתדרת..." מלמלה לעצמה רעות. "מה זה?" שאלה רעיה, מעט המומה. "כלום", מיהרה רעות לענות. "מתי את יוצאת?" שאלה רעיה, שמיהרה להחליף נושא. "עוד מעט", ענתה רעות, הכניסה את סל הכביסה אל חדר צדדי קטן ועלתה לחדרה. *** מאוחר יותר, כשחזרה רעות הביתה, היא התיישבה על הספה. "נו?" הסתקרנה רעיה, שהתיישבה לידה "איך היה?" "היה בסדר", ענתה רעות, " יום יבוא והוא ימצא לו מישהי, בינתיים אני בטוחה שזאת לא אני..." רעיה חייכה אל רעות, "יש גלידה במקפיא, רוצה?" רעות הנהנה בחיוך ודקה לאחר מכן חזרה רעיה עם צלחת גדושה בגלידת שוקולד. " מה איתך?" שאלה רעות. "לא, אני לא רוצה גלידה..." ענתה רעיה. "לא, לא גלידה... מישהו." רעות הסבירה את עצמה. "אה... לא יודעת, לא מתאים לי עכשיו..." ענתה רעיה. רעות הנהנה והמשיכה לאכול את הגלידה שלה. "לילה טוב", אמרה לה רעיה, קמה מהספה ועלתה לחדרה. "לילה טוב", ענתה רעות. היא נשארה בסלון ונשכבה על הספה, היא כמעט נרדמה, עד שמישהו הגיע והבהיל אותה, היא קפצה מרב בהלה והסתובבה. אחיה הגדול, איתי, שחזר מהבסיס שלו, עמד מאחוריה, מחייך, מאושר שהצליח להבהיל את אחותו. "משוגע!" צעקה רעות וזרקה עליו כרית שהיתה לידה "לא התבגרת מאז גיל 10?!" איתי צחק, "עד כמה שאני יודע, עברו כבר 14 שנים מאז..." "טוב שאתה יודע בין כמה אז אתה..." ענתה רעות. "את יודעת שאת חסרת חוש הומור?" אמר איתי בצחוק. "ואתה משוגע!" אמרה רעות "עדיף להיות חסרת חוש הומור מאשר משוגעת" איתי המשיך לצחוק, "מי יתחתן איתך אם את חסרת חוש הומור?" "מי תתחתן איתך אם אתה משוגע?" שאלה בתגובה. "את לא צריכה לדאוג לי..." ענה איתי. "אני לא..." אמרה רעות בחיוך וקמה מהספה. "לאן את הולכת?" שאל איתי. לישון, כמה שיותר רחוק ממך, כדי שאני אצטרך לשמוע אותך..."ענתה רעות. "בהצלחה עם זה!" אמר איתי, אבל רעות התעלמה ונכנסה לחדרה.

פרק שמיני בס"ד, יום חמישי, כ"ו כסליו, נר שני של חנוכה, אמצע כיתה ח'. באותו השבוע, חזרתי הביתה לחופשת חנוכה, בזמן שהנחתי את התיק הגדול מהפנימיה בחדרי, הרהרתי בתוכנית שתגרום לאמא לדבר איתי על אבא, לא העזתי פשוט לשאול אותה. לאחר שסיימתי לפרוק את כל הכביסה המלוכלכת הדלקתי במחשב את השיר האהוב על אבא, ראיתי את אמא מרימה את הראש לרגע, קולטת את השיר, אבל היא מיד הורידה בחזרה את ראשה והתעלמה, היא נכנסה למטבח. נכנסתי אחריה למטבח וראיתי שהכינה פסטה, ניגשתי אליה וביקשתי ממנה שנוסיף שוקולית לפסטה, כמו שאכלנו כשהיינו קטנות, אני יודעת יפה מאוד שזה היה הפטנט של אבא שלי להשתיק אותנו כשרצה שקט בבית, הוא היה אומר לנו אז "אם תהיו בשקט תאכלו לארוחת הערב פסטה עם שוקולית". אמא, כאילו בכוונה, רק הסכימה, שוב לא ניסתה לפתח שיחה עליו, התאכזבתי, אך מעיין, אפילו בלי לדעת שהיא עוזרת לי התקרבה לצלחת שאמא שמה על השולחן עם פסטה ושוקולית ושאלה בתדהמה, "מי המציא את הפטנט המוזר הזה? זה טעים ביחד?". אמא הניחה בחבטה את הצלחת על השולחן והביטה בי "מה קורה איתך היום?", לא עניתי לה, התיישבתי בשקט בכיסא מזמזמת את השיר של אבא שהתנגן בשיא הווליום, מעיין הביטה בי, אחר כך באמא ושוב בי, לבסוף שאלה "זה השיר של אבא?", אמא הביטה בה בתדהמה "את זוכרת אותו?" היא שאלה, מעיין הנהנה בשקט והוסיפה לתנועת ראשה שאלה משלה "אמא, למה אף פעם אנחנו לא מדברות עליו? תמיד כשאני רוצה לדבר עליו שירה משתיקה אותי", אמא ענתה "נראה עכשיו הבנתי, זה לא מה שהיא ניסתה לעשות. אמרתי "אמא, אחרי האוכל אני רוצה שנדבר שיחת בנות, את, מעיין ואני". אמא ענתה לי ברוך "בסדר מתוקה", אבל מיד הוספתי "ואל תיבהלו אם אני אבכה, זה באמת נורא קשה לי". לאחר האוכל התיישבנו ביחד על הספה הקטנה ואני פתחתי באומץ, "אמא, מה לדעתך צריך להיות היחס שלנו לאבא?" אמא ענתה "מה שאתן מרגישות", מעיין אמרה בשקט "אני לא מצליחה לשנוא את אבא". רציתי כל כך להרביץ לה אבל אמא החזיקה את ידי, היא ידעה מה תהיה התגובה שלי, היא ענתה למעיין "זה טוב מתוקה, הוא אבא שלך למרות הכל, תאמיני לי שהייתי רוצה שתאהבו אותו ושתכירו אותו ותבלו איתו לפעמים", ושוב אמא לא נתנה לי לדבר כשמעיין לפני שאמא הספיקה לענות, אולי בגלל רגשות האשם שלי, ואולי מפני שכבר הייתי מבולבלת לגמרי, קמתי מהספה וצעקתי עליהם, "אולי תתנו לי לדבר? אולי פשוט לא בא לי שתתערבו לי בחיים יותר מדי? אולי תתנו לי לחשוב או לחיות בשקט שלי?!", אמא ומעיין הביטו בי המומות ואני רצתי לחדר בטריקת דלת. האמת שהיה נעים לי להרגיש שהן אוהבות אותי, אבל זה היה מוקדם מידי כדי לעכל כל כך הרבה דברים, אמא רוצה שאני אוהב את אבא?!..

פרק שביעי בס"ד, יום ראשון, כ"ב כסליו, אמצע כיתה ח'. בשעה שמונה בערב הלכתי למשרד של הרב, קצת חששתי, פחדתי לדבר איתו על אבא שלי, לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי. נכנסתי בשקט למשרד והתיישבתי מול הרב. הרב פתח "עשית מה שהטלתי עלייך?", הנהנתי בראשי, הוא המשיך בשאלתו "דיברת איתו?", "לא, רק הקשבתי" עניתי, הרב הקשיב ואני המשכתי בהיסוס "אני לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה..", "את לא מעיזה לדעת", הטיח בי את האמת, הבטתי עליו בשקט והוא הוסיף "המפלצת כבר לא נראית מפלצת?" לא הוצאתי הגה מפי, "את רוצה להשאיר אותה מפלצת, נכון?", ספק שאל ספק קבע, לא ידעתי מה לענות, הכאב דקר אותי, אך לפני שהספקתי לנסות לנסח תשובה בהתחלה באופן אוטומטי ניסיתי להחזיר אותן למקומן, חיפשתי לי סיבות בלב, ניסיתי להיזכר למה אסור לי לבכות, למה הפסקתי לבכות. חשבתי על אמא, אבל ידעתי שהיא לא לידי ולא תדע שבכיתי, חשבתי על אבא והחלטתי לתת להן לזרום, דווקא, בכוח, נגד אבא, אני לא מקשיבה לו, אם הוא לא רוצה שאבכה אז אני אבכה בכל הכוח שבעולם! זאת הנקמה שלי. בתוך כל העצב עלה לי חיוך על הפנים, הרב ראה ואמר, "לכבוד הדמעות האלה את תסכימי להתקשר לאבא?", אחריי שתיקה של בלבול השבתי, "הרב, אני באמת לא מבינה, אתה חושב שאני כזאת מרשעת? איך אני מסוגלת עדיין לרצות לדבר איתו אחריי מה שהוא עשה לאמא שלי? איך אני מסוגלת להקשיב לו? איך אני מסוגלת לדמיין אפשרות ש.." קטעתי את עצמי מזועזעת אבל הרב המשיך אותי, "אפשרות שתפגשי אותו, את שואלת את עצמך איך את מסוגלת לאהוב אותו", לאחר שנרגעתי מספיק הוא הציע לי הצעה, "אולי תדברי אם אמא שלך?", הזדעזעתי לגמרי, "למה שאני אזכיר לה את הרשע הזה? ועוד כשהיא מתחילה להתאושש?", הרב ענה לי בנחת, "זה חלק מהשיפור של המשפחה, להתחיל לפתוח דברים, לא להשאיר הכל סגור", שתקתי, אומנם ידעתי שהוא צודק אבל פחדתי להכאיב לאמא שלי, הוא הבין את השתיקה שלי, "שירה, אזרי אומץ ופעם אחת תכיני אוכל ממש טוב שמזכיר את אבא, או תעשי איזה מעשה בבית שיזכיר אותו, כשנכנסתי לחדר בפנימייה סיגל וצופיה קפצו מהמיטות שלהן בתדהמה, סיגל שאלה בדאגה "שירה? הכל בסדר? בכית?", ולעומתה צופיה התחילה לקפץ בהתלהבות, היא רצה אליי חיבקה אותי חזק והתחילה לרקוד מסביבי ולשיר "שירה בכתה! שירה בכתה!", סיגל הביטה בה המומה והתחילה לצעוק עליה, "חשבתי שאת חברה טובה! למה נראה לך שאת יכולה ככה לשמוח שהיא בוכה?" וכאן כבר לא התאפקתי, התפוצצתי מצחוק. לבסוף כאשר נרגענו התיישבנו ביחד על מיטה אחת וצופיה שאלה הפעם בקול מודאג באמת, "שירה מה באמת קרה? איזה דבר נורא גרם לך להצליח לבכות?", שתקתי לרגע, החלטתי להגיד לה חצי אמת, "שיחה עם הרב". היא שתקה לרגע ולאחר מכן הסבירה לסיגל בקצרה שזאת הפעם הראשונה מזה הרבה שנים שבכיתי.

פרק שישי בס"ד, יום שישי, כ' כסליו, אמצע כיתה ח'. כשהגעתי הביתה, אחריי כל הנשיקות והחיבוקים של אמא רצתי לחדר שלי, לפינה שלי. שמתי לב שמישהו הזיז את הארון מתכת שלנו ובזכותו יש לי הרבה יותר מקום בפינה שלי, הבנתי שזאת בטח מעיין, שמעיניה לא נסתר דבר, היא יודעת על כמה שאני מחוברת לפינה הזאת. ישבתי ככה צמודה לקיר ולארון הקרים ואימצתי את העיניים חזק, ניסיתי לבכות. השתמשתי בכל השיטות שהכרתי, חשבתי על דברים כואבים, דפקתי את הראש בארון בניסיון להכאיב לעצמי, כאשר קמתי מהפינה הזאת הרהרתי לעצמי, 'כאן זה היה המקום האחרון בחיי שבו בכיתי חרישית רק כדי לפרוק מעצמי מתח וחרדות, כאן זה המקום האחרון שבו נרדמתי מבכי טוב עם דמעות וחיוך על הפנים'. רצתי למטה וראיתי את מעיין ואמא יושבות בסלון ומדברות, הן פינו לי מקום על הספה הקטנה ביניהן, ישבנו ככה צפופות וחמימות ופטפטנו על מה שעברנו במשך השבועיים, אמא סיפרה לי שהיא מחפשת עבודה, שהיא חוזרת למקצוע הישן שלה, שהיא חוזרת להיות מורה. כל כך שמחתי, ידעתי שזה אומר שהיא חוזרת לחיים. כמעט שכחתי מהכל, אבל אז צלצל הפלאפון שלי, עניתי בשקט והתרחקתי מהן. עליתי לחדר נשכבתי על המיטה ואמרתי "עניתי לך, תגיד רק מה אתה רוצה, אני לא מדברת", ואז שמעתי את קולו, כל כך הופתעתי, הופתעתי מהלב שלי שקפץ כל כך גבוה והופתעתי מהחיוך שהתפשט על פני, חיוך בלתי רצוני, "שירוש מתוקה שלי, הלוואי שאי פעם תסלחי לי, אני אוהב אותך כל כך, בבקשה תזכרי שאני אבא שלך", שתקתי והוא המשיך, בקול צרוד מהתרגשות, "אני כל כך שמח שענית לטלפון ושיכולתי לשמוע את קולך, בבקשה שירה תסלחי לי. אני בלילה מאוחר, כמו כל ליל שבת, שכבנו מעיין ואני מחובקות במיטה שלי מתחת השמיכה. לחשתי בהיסוס "מעייני, אני יכולה לשאול אותך שאלה? זאת שאלה קשה, את לא חייבת לענות לי עליה", מעיין הסכימה ואני לאחר נשימה עמוקה שאלתי בלחש, "מה את זוכרת מאבא?", השקט כל כך העמיק שהתחלתי לחשוש, מיד אמרתי, "תשכחי שבכלל שאלתי, עזבי זה בכלל לא משנה כל העסק הזה.." אבל מעיין הניחה יד על ידי ואמרה, "אני זוכרת שהוא הרכיב אותי פעם על הכתפיים ורץ איתי בכל הבית בשעטות, אני זוכרת שהוא חיבק אותנו חזק ואמר לנו "אתן האמת שהרגשתי כעס על מעיין באותו הרגע, איך היא מסוגלת לא לכעוס עליו, הוא הרביץ לאמא, מה היא נורמאלית?, הוא הרס את החיים שלנו, הרגשתי צורך לנקום בה ולכן לא סיפרתי לה שהיא טועה, לא סיפרתי לה שאבא מנסה להשיג אותי כבר בערך שנה, לא סיפרתי שכל הזמן הוא מתקשר, כל יום. שתקתי וחיזקתי את החיבוק בה כשהתחילה לבכות.

פרק שלישי בס"ד, יום רביעי, כ"ט תמוז, חופש אחרי כיתה ו'. עבר שבוע, הטלפון מצלצל ואני שוכבת במיטה, לא עונה לצלצול, כל השבוע הזה רק הייתי במיטה שלי, לא זזתי ממנה, רציתי להראות למעיין שהבית התמוטט בלעדיי, רציתי להרגיש שאני חסרה להם. מעיין ניסתה כמה פעמים לדבר איתי אבל אני הסתובבתי לקיר, פעמים ספורות גם אמא ניגשה לחדר, אבל ברגע שהיא רק התקרבה למיטה אני כבר ישנתי שינה עמוקה ומזויפת, היא התרחקה בשקט ואני אפילו בלי לראות את הפנים שלה, ידעתי, הם שם, הדמעות, הן כבר אבל עכשיו, כשמעיין ענתה לטלפון, היא נעמדה ליד המיטה שלי עם הטלפון ביד ואמרה "שירה, אם את לא תעני לחנה שמחפשת אותך אני חושבת שהיא באמת תחשוב שאת מטומטמת", נדמה היה לי ששמעתי תחינה בקולה, היא המשיכה "שירה תוכיחי לה שלא! תעני ותדברי בהיגיון הזה שלך, שמחזיק את הבית שלנו, תגידי לה שאנחנו צריכות אותך פה, שאנחנו לא נוותר עלייך לעולם", נדהמתי ממה שאמרה, לקחתי מידה את הטלפון מבוישת, הרגשתי את המיטה שוקעת לידי, חנה אמרה "היי שירה מה שלומך?" ואני המהמתי תשובה שיכלה להתפרש איך שרצתה, היא המשיכה "מחר אני באה לקחת אותך ואת אמא שלך לראיון באולפנה אחת בדרום", לא ידעתי לרגע מה להשיב לה, אך כשהתמשך השקט גמגמתי לה תירוץ, "אני לא בטוחה שכדאי... זה נורא רחוק ו.. אני לא אוכל כל יום להיסחב מהצפון לדרום, את מבינה שזה מרחק עצום ועוד באוטובוסים", אך היא מיד ענתה לי בעקשנות "את לא תעברי את זה כל יום, זו פנימייה" כמו שחשבתי, מעיין לקחה מידי את הטלפון "חנה, אני לא מסכימה ששירה תלך לפנימייה, יהיה לי קשה בלעדיה, אנחנו אחיות שקשורות מאוד אחת לשנייה", הבטתי בה המומה, שמעתי מהעבר השני,את חנה, עונה לה ברוגע "אם את באמת אוהבת את שירה, מעיין מתוקה, את צריכה לרצות שיהיה לה טוב", מעיין ענתה מיד ברגש שלהפתעתי לא היה מזויף "תאמיני לי חנה שיותר מכל דבר בעולם, אני רוצה שלשירה יהיה טוב!", חנה ענתה לה, "מעיין, את ממש מתוקה, אני חושבת שכדאי שגם את תבואי מחר לראיון, את תראי איזה מקום טוב זה, זה המקום המדויק והטוב ביותר לאחותך", מעיין לא ידעה מה לענות ואני שהספקתי להתאושש. לקחתי את הטלפון בעדינות מידה, "תודה חנה, ניפגש מחר", השיחה התנתקה, מעיין זעקה בכאב "מה עשית? את רוצה לעוף מהבית?", עזרתי את כל כוחותיי ועניתי לה בכל הרוגע שאימצתי לעצמי, "מעיין, את לא באמת מאמינה שיקבלו אותי, נכון?", "גם אני אותך".

בס"ד ציירתי את השיר הזה על קיר חדרו של אחי הגדול, אבל כשהוא התחתן ועבר דירה הוא לא יכל לקחת את קיר החדר איתו, ואני עברתי להתגורר שם. ציירתי את הציור הזה, שיהיה תלוי ליד השיר. הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם, וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם. אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן. וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן. וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ, וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב, וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב. אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם. לא יודע למה זה תמיד יוצא טוב יותר בצילום בשחור-לבן- ,20130614110419.jpg

ארוחת הערב הייתה ללא ספק מהנה במיוחד ומלאת התרגשות. כולם פטפטו בעליצות ויצרו חברויות. שבות התיישבה בכיסא ריק על יד נערה שהייתה מוכרת לה מקבוצתה. "היי, מה שלומך?" פנתה בנימוס ובחיוך, מוכנה להכיר חברה חדשה. הנערה הסתובבה אליה בתדהמה, כאילו לא חשבה ששבות מסוגלת לדבר בכלל, פלטה מבט מלא בוז, והסתובבה חזרה אל הנערה מצידה השני, מפטפטת ברוסית קולחת. 'אופס', חשבה לעצמה שבות, מעט מושפלת. 'אלה בטח נטשה וזיוה, הרוסיות'. היא תהתה לעצמה אם שווה לנסות להיות חברה שלהן בכל זאת, הן נראו לה נחמדות. אולי חוסר הנימוס שלהן נבע מכך שלא הבינו עברית כל כך..? שבות השלימה עם הנתון המצער שתאכל לבדה, כנראה. אבל בדיוק אז המקום שמולה, ושני מקומות מימין לה, נתפסו ומולם הונחו מגשים עמוסים באוכל. שבות הביטה בשכניה החדשים - אלה היו נערים מהקבוצה שלה - שני בנים ובת אחת. "כן, אנחנו יודעים את זה כבר". אמר אחד הבנים בחיוך, והצביע על מדבקת השם שנשארה דבוקה לחולצתה. שבות הייתה היחידה שהמדבקה עוד נשארה על בגדיה. מסמיקה היא הסירה אותה. "אני אלמוג, וזה כינר" הציג את עצמו הנער, בטוח בעצמו, והוסיף "את נראית ממש אבודה. באת הנה לבד?" שבות הנהנה והביטה אל הנערה מימינה שמיהרה להציג את עצמה כנאג'ולין. "גם אני במחול ואקרובטיקה, איתכם" הדגישה הנערה, בחי"ת גרונית. שבות זכרה את הנערה, ואמרה לה זאת בחיוך. רק לא סיפרה לה שהסיבה לכך היא שנרתעה מעובדת היותה בקבוצה אחת עם נערה ערבית. "רק אותנו את לא זוכרת?" קרץ לה כינר. "מה, דתיות לא מסתכלות על בנים?" קינטר אלמוג. השיחה הגיעה למחוזות לא בטוחים לדעתה של שבות, היא בלעה את הסלט באיטיות, מנסה להתחמש מתשובה. נאג'ולין הביטה בה. "איפה את גרה?" דרשה לדעת. שבות הביטה בנאג'ולין, וידעה שהשאלה לא נבעה מנימוס בלבד. "בבית אל" אמרה, מרגישה את הסלט יורד ונתקע בגרונה. היא חשבה לעצמה שהיא לא אמורה להתבייש מהערביה, היא מאמינה שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ואין לה צורך להתנצל. אבל איכשהו, המחשבה שהנערה לצידה גרה מאוד קרוב אליה, גרמה לה לחוסר נעימות. אחרי הארוחה שבות הרגישה הקלה עצומה. והחליטה שלהבא, תאכל לבדה ותמנע תקריות לא נעימות. היא נזכרה בחשש איך הציעו אלמוג וכינר לה ולנאג'ולין לבוא איתם לטיול ברחבי המחנה. אביו של כינר היה גנן במחנה, והוא ואלמוג הכירו את האיזור היטב עוד מילדותם. נאג'ולין נענתה להצעתם בהתלהבות, ושבות לא הגיבה בכלל, היה ברור שהיא תצטרף גם כן. היא קיוותה רק שחזותה הדתית מעידה כאלפי עדים ואזהרות את גבולותיה כלפיי בנים, והתפללה שלא יהיו בעיות. איילת סיימה לאכול, וכבר ישבה בסלון הקטן בביתן מס' 16 עם כלי כתיבה, דפים, מחשבון, שאלות קשות, ובעיקר כאב ראש מהנסיון לפתור אותן. היא בדיוק הייתה באמצע תרגיל שכלל נוסחה מסויימת של X בחזקת 7, אבל לא הצליחה להיזכר בנוסחה, כשדורון נכנס לביתן. "מה זה?" שאל בקולו השקט, שאלה רטורית לחלוטין. שכן התרגילים והמחשבון העידו על עצמם. "אין לך עבודות קיץ?!" איילת קראה בייאוש. "מסתבר שזאת המצאה מרושעת במיוחד של בית הספר שלי. המורה למתמטיקה החליטה שאנחנו בפיגור לקראת הבגרות, ונתנה לנו 5 טון של עבודות קיץ...!" איילת פלטה אנחה של אומללות ונענה אחורה על הכורסה. דורון התקרב לעברה, הציץ בדפים ושאל בהיסח הדעת "איפה את לומדת?" "בבית הספר החקלאי 'גני אל', שמעת עליו?" איילת נהנתה מההתעניינות ומהתירוץ להפוגה בלימוד המתיש. "לא." השיב דורון בכנות. וכשראה את המבט השואל על פניה של איילת הוסיף "אני לומד בבית הספר האזורי , המקיף הדתי 'תורת שלמה'." "המקיף..-?! אז אתה דתי!" איילת יותר קבעה מששאלה. "ממש לא" ענה דורן והביט בה במבט של מי שרגיל בשאלות מעין אלה. "זה בית ספר מעורב והתלמידים בו חילונים. רק שיש תלבושת אחידה, ולימודי תנ"ך יותר שעות שבועיות. זהו." איילת הנהנה בהבנה, וכשדורון לא פיתח שיחה, ולא היה נראה שעומד לעשות זאת, חזרה באנחה נוספת לדפים שלה. "מתמטיקה גם לומדים שם, במקיף?" שאלה כמעט אל עצמה. "בואי, תני לי." השיב דורון בהבנה, התיישב לצידה איילת חייכה אליו בשובבות אבל עזבה אותו לנפשו. דפיקה מנומסת נשמעה בדלת, ושבות נכנסה, על פניה שפוכה הבעה מתוסכלת. "שבות. מה קרה?" שאלה איילת והגישה לה יד מחזקת. "אני לא יודעת מה לעשות" פלטה שבות, נמשיה מתכווצים בהרהור. היא הסבירה לאיילת את המצב אליו נקלעה. "אני מבינה.. עכשיו באמת לא נעים לך לסרב. כי ברור שאת רוצה ליצור קשרים טובים ולא לצאת סנובה.." איילת הרהרה בקול ושבות הנהנה. "אז אני יודעת, למה שלא אצטרף אליכם כדי שתרגישי בנוח? ככה גם תוכלי לרמוז לי אם תרגישי לא נעים, ואני אבקש ממך ללוות אותי חזרה ואף אחד לא יכעס עלייך" איילת הציעה בחיוך. "וכדי ששלא אהיה תקועה, דורון יבוא איתי!" פסקה איילת בחדוות ניצחון, לא מעיפה ולו מבט לעבר דורון המובך שפלט "בסדר" למרות שלא נשאל. "ואו, תודה לשניכם! לא העזתי לבקש". שבות חייכה וחיבקה את איילת.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "דביר לא עונה!" נשמע קול היסטרי מעבר לדלת העץ. יונתן פקח לאט את עיניו, ממצמץ ומנסה למקד את מבטו המטושטש. מגע המצעים הלבנים היה נעים כנגד עורו, אך רגלו השמאלית וראשו פעמו בכאב שרק התגבר. כשניסה להתרומם תקפה אותו סחרחורת שגרמה לכל החדר להסתובב מול עיניו במהירות, מה שהגביר את הכאב בראשו פי כמה. הוא פלט אנקה חלושה וחזר לשכב, חסר תנועה. בחורה צעירה בחלוק וכפפות לבנות ניגשה אליו בצעדים מהירים. "הו, התעוררת! איך אתה מרגיש?" "אני בסדר." יונתן ניסה להפגין גבורה, אך קולו הצרוד והחלוש עשה את שלו. "נו, אל תגיד לי שאתה בסדר," הבחורה בחלוק חייכה חיוך יודע-כל. "המבט שלך לא ממוקד. ואתה מכווץ מכאבים. אני צודקת?" פניו החוורות של יונתן העלו סומק קל. "נו, נו, אני רואה שמתחיל לחזור לך הצבע ללחיים. טוב מאוד." יונתן ניסה לחייך, אך שפתיו היו יבשות וכאבו לו כשניסה למתוח אותן. "אני רוצה מים, בבקשה." "הו, בוודאי!" הבחורה חייכה בשנית והגישה ליונתן כוס מים צלולים. "אני ענבל, דרך אגב," אמרה בנעימות ועזרה לו להתרומם באיטיות כדי ללגום מהמים. "אני האחות שתדאג לך עד שתצא מכאן." "מתי באמת אני אצא מכאן?" התעניין יונתן. "אני בבית חולים, נכון? ומה אני עושה כאן בכלל?" "אני רואה שאתה ילד נבון. אל תדאג, הכל יוסבר לך בהמשך. עכשיו אתה צריך לנוח. אלו ההוראות שקיבלתי." האחות התכוונה לצאת מהחדר, אך ברגע האחרון הפנתה את מבטה ליונתן. "יש לך מעל המיטה לחצן אדום. אם אתה צריך משהו דחוף אתה יכול ללחוץ עליו ומישהו יגיע במהירות." יונתן הנהן לאות כי הבין. "אה, ויש לך על השידה כדור שינה. תבלע אותו, בבקשה." יונתן בלע את הכדור בצייתנות. הפעם הוא הצליח לחייך לנוכח מבטה המרוצה של האחות. "אוף, נו, למה הוא לא עונה?!" "אה, זה כי הוא עוד מעט נכנס לבגרות," צייצה ניצן. "איך את יודעת?!" התנפלה עליה עדי. "כי הוא אמר לי אתמול שהוא לומד וגם שמתי לו שוקולד בתיק היום בבוקר!" אמרה ניצן בגאווה לא מוסתרת. "טוב, כל הכבוד לך באמת," רטנה עדי. "אוף, שאילן יבוא כבר!!" ניצן קפצה ממקומה במהירות. "אני אלך לכיוון בית הספר שלכם... אני בטח אמצא אותו בדרך!" "לא!" ענתה עדי, חד משמעית. "אין סיכוי. אני לא רוצה שתיאבדי או תפגעי, ברור לך?" "אוקי, אוקי! תירגעי כבר!" התעצבנה ניצן. "אני רגועה!" צרחה עדי באגרופים קמוצים, אך היא הבחינה בהבעת פניה של ניצן וחזרה בה מדבריה. "טוב, אוקי, נכון, אני לא רגועה, אני לחוצה מאוד! נטע ויונתן נפגעו, אני לא יודעת מה איתם! אבל זה לא אשמתי שאני בלחץ בגלל יונתן ונטע! ואני צריכה שאילן או דביר יהיו פה, כי אני רוצה לדבר עם מישהו שיותר גדול ממך! את לא עוזרת לי בכלל! את סתם קטנה, ואת גורמת לי להיות לחוצה עוד יותר ממה שצריך!" ניצן התכווצה יותר ויותר בכיסאה, ולראשונה בחייה שמחה מעט שעדי נכה – כך היא לא יכולה לעמוד מעליה ולהפחיד אותה עוד יותר ממה שכבר הפחידה. השתרר שקט מצמרר כמעט. לבסוף ניצן קמה ממקומה ונגשה, רועדת מעט אך החלטית אל עדי. "אולי יונתן ונטע נפגעו בגוף, אבל עכשיו את פגעת לי בנפש," אמרה ברצינות. עיניה של עדי נפקחו בתדהמה. "חוץ מזה, שהרופאים אמרו שיונתן ונטע יהיו בסדר, אז למה את דואגת?" "אני..." עדי פרצה בבכי חרישי. ניצן ניגשה אליה וחיבקה אותה בעדינות. אילן הופיע פתאום בריצה. "ה-" התחיל להגיד, אך ניצן תקעה בו מבט מזהיר ואילן השתתק, לפני שהשלים הברה אחת. ניצן סמנה לו בראשה לכיוון דלת החדר שמולם. "יונתן שוכב שם, נטע עוד בטיפולים," לחשה. "אתה יכול להיכנס, אבל תהיה בשקט," הוסיפה בסמכותיות. "איפה נטע?" לחש אילן בחזרה. "היא עוד בטיפולים," עדי הרימה את ראשה במפתיע, מוחה את עיניה האדומות והנפוחות. "אין לכם מה ללחוש," אמרה בחצי חיוך. "אני שומעת אתכם גם ככה." אילן כחכח בגרונו במבוכה. "טוב, הממם, אני נכנס ליונתן...?" "תכנס. גם ככה הוא בהרדמה," אמרה עדי במרירות. אילן משך בכתפיו. ניכר בו שהוא הרגיש שלא בנוח בחברתן של הבנות. הוא נכנס לחדר, אך יצא משם לאחר רגע. "טוב, הוא באמת ישן," מלמל וגירד בפדחתו. לרגע הוא נראה כסבא למוד תלאות וסבל, וניצן לא יכלה שלא לחייך. "מה את מחייכת," דרשה עדי ברוגז. "אין פה שום דבר מצחיק." "עדי, תירגעי," מלמל אילן. "לא רוצה להירגע," אמרה עדי בהתרסה. "טוב לך?!" "טוב לי או לא טוב לי, לך זה בטח לא טוב," המשיך אילן למלמל, ספק לו ספק לעדי. "אני אתמודד." "אם את צריכה עזרה בהתמודדות... אני כאן." "ברור," כעת היה תורה של עדי למלמל. "לך לא אכפת בכלל. כי אתה לא הצטרכת לראות איך יונתן ונטע עפים באוויר ולא היית צריך לחכות פה בערך שעה, כמעט לבד, ולא היית צריך לנחם ולהרגיע שני הורים מודאגים קשות, ולא-" "שנייה אחת," אמר אילן באיטיות. "את. מאשימה. אותי?!" "לא, רק אמרתי שאתה לא כאן כשצריך וכאן כשלא צריך!" "סליחה?! זאת אשמתי שהייתי תקוע בבית הספר הזה ולחכות שהמנהל יאשר לי לצאת כי השומר לא הסכים לפתוח לי את הדלת?! וזאת אשמתי שאני עדיין קצת מתבלבל בדרך?! וזאת אשמתי שבכלל לא ידעתי באיזה בית חולים הם אושפזו?!" ניצן גירדה מעט בראשה המתולתל. "יש לך הרבה טיעונים. קצת קשה לעקוב," מלמלה. "תשתקי, ניצן. זה וויכוח ביני לבינו," העירה עדי בחריפות. ניצן הדפה את כסאה לאחור בקול גרירה. "אני הולכת לאבא," אמרה. משהו בקולה הקשה היה סדוק ולא מאמין. אילן לחץ על כתפה לחיצה ידידותית ומעודדת. ניצן חייכה במסכנות ונבלעה בעיקול במסדרון הלבן. אילן התיישב במקומה הקודם של ניצן ושיחק בשולי חולצת הטריקו שלו. היה שקט. עדי קלעה בשיערה צמה ארוכה ביד אחת. היא כבר הייתה מיומנת בכך. "את חושבת שצריך להגיד למתן ולבנות?" ניסה אילן לפתוח שיחה, אך עדי לא שתפה פעולה. היא משכה בכתפיה ופירקה את צמתה בתנועת יד מהירה. מה עובר עליה?! תהה. לא מתאים לה. הייתי מצפה ממנה עכשיו לנחם את אמא שלי, או לפחות את ניצן... בעצם דווקא מתאים לה לעמוד על המשמר ליד יונתן או נטע ולהשגיח שאף אחד לא יפריע להם. "אתה יודע מה..." עדי קטפה אותו פתאום מהרהוריו. "אין לי כבר עצבים להישאר כאן. עכשיו שהגעת אני יכולה ללכת נכון? גם ככה אין לי מה לעשות כאן. אני מיותרת." ריקנות וכאב התערבלו בעיניה, בפניה, עד שפתאום אילן הבין. "זה בסדר," אמר בקול רך. "את יכולה ללכת. עשית פה מעל ומעבר." הוא שמח לראות את הזיק שנצנץ לרגע בעיניה. אבל רק לרגע אחד. "טוב, ביי," אמרה ביובש. היא התגלגלה לכוון המעלית, כשלפתע סובבה את ראשה לאחור. "תודה." חיוך קל. דלת המתכת נפתחה ועדי נבלעה בתוכה.

צילה הניחה את שלושת התיקים הגדולים על מיטת הברזל הקטנה ובעניה סקרה את החדר. הוא היה לא גדול מידי אבל גם בהחלט לא מידי קטן. היו בו שלוש מיטות ברזל וארונית ליד כל מיטה, בקיר הימיני של החדר ממש סמוך למיטתה היה ארון שחור וגדול מימדים ולצדו שולחן כתיבה מרווח. על הקיר ליד השרותים היה מדף ארוך שהיה מלא בספרים. חוץ מזה היו גם כמה תמונות פזורות פה ושם על הקירות. היא לא יכלה שלא להזכר בחדרה הישן בביתה שבפתח תקווה, שם גדלה כילדה יחידה ומפונקת. בחדר ההוא היה לה ה-כ-ל, קירות צבועים בטוב טעם כשעליהם ציורים של פרפרים ופיות, ארון לבן וגדול שהכיל בו הרבה מאוד בגדים יקרים ומותגים. בחדרה הישן היה גם מיטה זוגית גדולה ונוחה עם מצעים מיוחדים בדיוק כמו שהיא אוהבת. היה שם גם מדפים מלאים בבובות ושולחן כתיבה שעליו היתה שוקדת על שיעורי הבית כמו ילדה טובה. היא נזכרה בתמונות כל המחשבות האלו גרמו לדמעות לעלות בעיניה אך היא מהרה לבלוע אותם והחלה מפרקת את התיק הגדול מבין השלושה שבו היו כל שמלות השבת שלה. בעודה מכניסה לארון שמלה אחר שמלה נכנסה לחדר נערה שנראתה כבת גילה. היו לה עיני שקד גדולות וחומות ואף קטן וסולידי שהיה מלווה בנמשים שהמתיקו את פרצופה. "שלום, איך קוראים לך?" שאלה הנערה בקול עבה שלא תאם את המראה שלה. "אני צילה ואני חדשה פה, כנראה שנהיה שותפות לחדר. מה שמך?" ענתה צילה בהיסוס קל. "אני הדס והמיטה הזאת" הצביעה על המיטה ליד החלון "המיטה שלי, איתנו בחדר יש גם את שחר שאותה בטח עוד תכירי, היא גדולה ממני בארבע שנים אבל אני מאוד קרובה אליה, בת כמה את? אני בת שתים עשר" הדס התגלתה כנעררה חברותית וחביבה והשיחה בין השתיים קלחה. לאחר כשעה שהדס התנצלה שהיא חייבת ללכת כי יש לה שיעור פרטי באנגלית, התיישבה צילה על המיטה וחיוך קל הסתמן על פניה. 'אז נכון זה קשה לחיות בפנימיה והקשיים עוד לפני, זה כואב לעזוב משהו טוב ולעבור למקום שכזה, אבל השם איתי, הוא יעזור לי. אני בטוחה בכך! הדס כל כך נחמדה והיא טוענת שיש כאן הרבה בנות טובות וחמודות. יהיה טוב בסוף. פרק חדש בחיי מתחיל ברגע זה.'

פרק שלישי: מוות כפול?! אייל הרעיד את רגלו מחוסר סבלנות וכל חמש שניות הביט שוב ושוב מעבר לשולחנו לראות אם הוא הגיע, החשוד. האישה תיארה את החשוד בצורה כמעט מדויקת כך הם הצליחו לאתר אותו ישר במאגר בגלל העבר הפלילי שהיה לו מיכאל רואי, זה היה הבן אדם שהם חיפשו. "הוא פה," אמר עמיר מאחוריו. "ששש... אל תפריע לי עכשיו אני מחכה לחשוד שיגיע," אייל השתיק אותו. "אבל אני אומר לך שהוא פה." "מי?" "החשוד, מיכאל." אייל קפץ ממקומו. "אז למ-מה לא אמ-מרת מקודם?" אמר אייל בלחץ. "אבל..." ניסה עמיר להתחיל אבל אייל ביטל את דבריו בתנועת יד תוך כדי שהוא אומר, "איפ-פה הוא, פש-שוט תגיד לי א-איפה." עמיר גלגל את עיניו באנחה. "הוא שם, בחדר החקירות." אייל התחיל להתקדם כשלפתע ניזכר שהוא לא לקח איתו את המסמכים. "איפה שמתי אותם עכשיו?" הוא חזר לשולחן והחל לחפש במהירות. "את מי?" שאל עמיר. "את המסמכים." "אמ..." עמיר כחכח בגרונו. אייל הרים את ראשו לכיוון עמיר וראה שהוא מחזיק בידו את המסמכים. "איפה הם היו?" שאל. "מול העיניים שלך," ענה לו עמיר בגיחוך. "מה דעתך לעשות פעם במקרה בדיקת ראיה?" "נור-רא מצחיק, עכ-כשיו תביא לי א-את זה!" אמר אייל חטף את המסמכים מהידיים של עמיר מסמיק כולו מבושה והלך לחדר חקירות. בינתים מיכאל סקר את החדר בעיניו הקירות של החדר היו בצבע שמנת, הם החלו להתקלף בצדדים ובין התקרה לקירות החלו להיווצר סדקים. באחד הקירות, הקיר שמולו, הייתה מראה שהוא לא יכול לראות את מה שקורה מבחוץ לחדר אבל מי שבחוץ כן יכול לראות אותו, הוא ראה את הדבר הזה בסרטי משטרה. בחדר עמד ריח של אלכוהול ותרופות. ריח שבדרך כלל לא מאפיין חדר חקירות אלא יותר בתי חולים, הריח עשה לו בחילה. רק המחשבה על בתי חולים עשתה לו בחילה. אייל הסתכל על מיכאל מהחלון מבחוץ, לבחון את ההתנהגות שלו, לראות אם יש בו משהו מוזר, אבל הכל היה בסדר. הוא ניראה בדיוק כמו שהאישה תיארה אותו שיער חום מתולתל, עיניים שחורות, פה קטן ואף בולט בצורת מקור של נשר. הדלת של החדר נפתחה ואייל נכנס. "או... סוף, סוף. אתה מוכן להגיד לי מה אני עושה פה? בבקשה," מיכאל שאל. "אז אתה לא יודע למה אתה פה?" מיכאל הניע את ראשו לשלילה. אתה מכיר את האישה הזאת?" שאל אייל והראה לו תמונה של 'ליטל.' "לא, אבל אני חושב שגם לא הייתי רוצה להכיר אותה, היא די מפחידה." "אני ל-לא שוא-אל אותך עכ-כשיו אם היא מפחיד-דה או ל-לא, מה שאני שואל-ל אותך עכ-כשיו זה אם י-יש לך ק-קשר כלשה-הו לרצח שלה." החל אייל לגמגם. "רגע, רגע, רגע! אתם אשכרה חושבים שיש לי קשר לרצח של המכוערת הזאת?" גיחך. "דֵי. כ-כן," ענה אייל. "יש לכם הוכחות?" שאל מיכאל. "כרגע מס-סרו לי שמצאו אק-קדח בבית שלך-ך, אותו כלי ששו-ומש ברצח האיש-ישה הזאת ואני בטוח ש-שעוד מעט יו-יודיעו לי שמצאו הת-תאמה בין הכד-דורים והסוג של האקד-דח." "אוקי, דבר ראשון אני לא רצחתי אותה, אתה לא חייב להאמין לי ואם אתה לא, עוד מעט זה יוכח לך. דבר שני מה הקטע של הגמגום? זה אמור לגרום לי לדבר? לרחם עלייך או משהו? כי זה ממש לא עובד. ודבר שלישי איך הגעתם אלי בכלל?" " אוק-וקי אז ככ-כה," החל אייל לענות לו. "דבר ראש-שון על הגמגום אין מ-מענה. דבר ש-שני אני לא חייב לענות לך על הש-שאלה של איך הגענו אליך אבל בוא נג-גיד שבמקרה הזדמן לך להי-היות באותו מקום של הרצח כמה דקות לפני, ככה שהיה לך מספ-פיק זמן להרוג אותה ולברוח. דבר של-לישי אני זה ששואל פה את הש-שאלות, מובן?" "אז רגע אין לי זכות שתשאל אותי אליבי?" מיכאל אמר. "אני די עברתי את זה כמה פעמים וכל פעם שאלו אותי על אליבי." אייל הסתכל על מיכאל, הוא היה בטוח שמיכאל הוא הרוצח אז מה הקטע שלבקש אליבי?! זה סתם משהו שמאריך את החקירה. אבל עכשיו שמיכאל הזכיר את זה הוא חייב לקחת ממנו אחד. 'באסה,' חשב. "כ-כן ב-בדיוק התכוו-ונתי לשאול אותך-ך על ז-זה," אמר אייל. "כן, בטח, ברור," אמר בציניות. "מ'שתגיד." "אז..." נו... אז..." "יש לך אח-חד כזה?" "אתה מוכן בבקשה להגיע לנקודה במקום להסתובב סחור, סחור?" "א-אז יש לך אלי..." אייל התחיל להגיד שצילצול הפלאפון קטע את דבריו. אייל הסתכל על הצג ובצג היה רשום 'בית חולים למתים' זו הייתה הפתולוגית של התיק והוא היה חייב לענות לה. "אנ-ני מצט-טער." אייל הצביע על הפלאפון וחייך חיוך ניצחון. "זה מהמעבדה." מיכאל הסתכל על אייל בשנאה, זה היה מבט מפחיד של פושע שמשהו לא מוצא חן בעיניו, זה לא מבט כייפי, חוקרי משטרה נפגעו קשה בגלל מבטים כאלו. אייל לחץ על הכפתור הירוק וברח החוצה מהחדר. "ה-הלו?" "מה אתה בלחץ?" שאלה סיוון שזיהתה את זה ישר שהוא התחיל לדבר בגלל הגמגום. "ס-סתם עכשי-יו יצאתי מהחדר חקירו-רות." "ו..." "והחשוד דפק לי מבט!" "המבט?" "כן, המבט! אבל אני בטוח שלא התקשרת אלי בגלל זה, אז מה עכשיו?" "אני צריכה שתבוא לכאן?" "אה? למה?" אייל היה מבולבל. "פשוט תבוא." "סבבה, אני בדרך," אמר וניתק. "נו מי זה היה?" עמיר קפץ עליו. "הבית חולים, המתים קוראים לי." "ומה עם מיכא?" "עם מי?" "מיכא, החשוד שלך." " י'חתיכת טמבל," אייל אמר ונתן לו מכה בראש. " נותן שמות חיבה לחשודים עוד מעט תגיד לי שחילקת אחד גם לנרצחת." "אני לא יכול אנחנו עדיין לא יודעים מה השם שלה." עמיר צחק. "טוב, טוב. תעשה לי טובה, לך אליו, קח ממנו אליבי ותנסה לאמת אותו, סבבה?" אייל לא חיכה לתשובה. הוא לקח את המפתחות שלו והלך לאוטו. אייל ניכנס לחדר מרחרח את האוויר תוך כדי שהוא מקמץ את אפו ומתקדם לכיוון של סיוון. כשהגיע לסיוון התחיל לרחרח גם אותה. "מה ניסגר אצלך?" שאלה סיוון המומה. "אתה מרגיש טוב? להזמין אמבולנס?" אייל הרים את הראש והחזיק את האף שלו עם האצבע והאגודל ועם היד השנייה עשה תנועה כאילו הוא מנסה לסלק אוויר שמפריע לו. "כשנכנסתי לכאן היה מקור ריח נורא אז עקבתי אחריו והבנתי שזה בא ממך." האישונים של סיוון התרחבו והיא הסתכלה עליו בהלם. "ניראה לי שאת עובדת עם המתים יותר מידי זמן, את נדבקת בהרגלים הנוראים שלהם כמו הבושם שהם משתמשים בו." "וואלה אייל אם זו הדרך שלך להתחיל עם בחורות אתה תישאר גרוש לשמצה כל ימי חייך עד שתמות רווק, זקן, בודד ונטוש." "שכחת את שיר," אמר אייל בהתחכמות. "אל תדאג היא בסוף תבין שהיא גרה עם משוגע בבית ותברח." "אה, אה! נורא מצחיק. יאלה, קדימה, נימאס לי מדיבורי הסרק בואי נתקדם למה שחשוב." "הי! אתה התחלתָּ." "נו...!" "טוב, טוב רק אל תהרוג אותי," אמרה סיוון בבהלה מעושה ונסוגה לאחור כשראתה איך הוא מסתכל עליה. "איפה היא?" שאל. סיוון הצביעה לכיוון שולחן שעליו שכבה הגופה מכוסה בבד לבן. ראו רק את הראש של 'ליטל' ואת כפות הרגליים שלה. על האגודל היה מן טיקט שקשור בחוט. "אוקי, אז ככה. האקדח ששלחת לבדיקה הוא אקדח יריחו 941 והכדורים שהיא נורתה על ידם הם מתאימים לקליבר 45." "חוץ מזה?" היא הרגע הרסה לו את הקצה חוט היחידי שהיה לו אז הוא ניסה להשיג לפחות משהו קטנטן. "וחוץ מזה היא עברה ניתוח פלסטי." "איפה?" "בכל הגוף. האף, הפה..." "בבקשה תגידי לי שאת עובדת עלי," התחנן אייל. "למה?" שאלה מבולבלת. "לא רק שהרסת לי את קצה החוט היחיד שהיה לי גם סיבכת לי את כל העלילה." "טוב, מה אתה רוצה, אתה הבלש, אתה צריך להתמודד עם דברים כאלה. חוץ מזה, ניראה שהולך להיות לך סיפור ממש טוב. אז מה אתה מתבכיין? אתה זה שתמיד אומר שלא קורה שום דבר מעניין בעיירה הזאת." "טוב, תעשי לי טובה ועזבי, רוב הסיכויים שאין לו אליבי, אז ניצלת." "למי..." צלצול הפלאפון של אייל הפסיק אותה זה היה עמיר. "אה?" אייל ענה. "אייל?" "נו מה, קרצייה?" "בבקשה תגיד לי שהאקדח תואם לזה שרצחו איתו את אלמונית." אייל הרים גבה 'מעניין איפה היה הבן-אדם כשאלוקים חילק שכל. אלמונית?! עוד שם חיבה?! שיהיה בריא...' "לא, הם לא תואמים," אמר והוסיף, "בבקשה תגיד לי שאין לו אליבי." למרות שהוא ניחש את התשובה לפי ההגיון. "לא, בדקתי, מונית אספה אותו משם שלוש דקות בערך לפני הרצח." "אה!" אייל צעק. "שש..." סיוון אמרה ושמה אצבע על פיה. "אתה תעיר את המתים." אייל נעץ בה מבט מעוצבן. "נצטרך לשחרר אותו. אין לנו ראיות מוצקות," עמיר אמר. "אני יודע." "אז מה נעשה? מאיפה נמשיך?" "תפרסם תמונה שלה בתקשורת וניראה אם מישהו יזהה אותה." "אם אתה אומר," אמר עמיר וניתק. "אה, ועוד משהוא," סיוון הוסיפה. "ה'אלמונית' שלך מתה פעמיים. מישהו גרם לה לשתות וודקה מעורבבת עם מים יחד עם כדור נגד דיכאון כמה דקות לפני הרצח, הכבד שלה הלך לגמרי." "אה? מה אמרת?" שאל אייל מבולבל. "מה ששמעת." "אז מה את באה להגיד לי?" שאל. "שאם לא היו יורים בה היא הייתה מתחסלת מהוודקה." "גם כן האלכהול הזה!" אמר אייל מעוצבן. "אתה יודע מה הומר סימפסון אומר?" "לא מה הוא אומר?" שאל אייל בלגלוג. "בואו נרים כוסית להאלכהול: הפתרון והגורם לכל הבעיות," סיוון חיקתה אותו.

השנים המשיכו לנוע בקצב שלהן,ימים, שבועות וחודשים. מרים ויסכה גדלו יחד איתן, צועדות הן במסלולים כה שונים ורחוקים, כמו שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם... יסכה עבדה במתפרה של גיטל, תופרת היתה בסבלנות ודייקנות, והשביעה את רצון מעסיקיה, שקטה וצנועה היא, בבוקר צועדת למתפרה, ואחר הצהריים שבה לביתה, עוזרת לאמה בעבודות הבית, ומרים, לומדת היא נגינה, מיטיבה לנגן היא על כלים שונים, וגם כל ערב ונעים לה, יחד עם בטי חברתה בלב ובנפש, מתקדמת עוד ועוד במבואות המוזיקה, מפעם לפעם נוהגת היא להופיע בערבי נשים, אז זוכה היא לתשואות נלהבות. על אף מאמציה ושכנועיה של בטי, מסרבת היא בתוקף להופיע בהופעות מעורבות, ואין היא עושה זאת מצניעות יתרה, נפשה חשקה בכבוד הרב, אלא פוחדת היא לגורלם של הוריה המסכנים, שגם כך אינם רווים ממנה "אידישע נחת". יום נעים היה, שמש מפנקת ונדירה זרחה ממעל, מייבשת את הכבישים והגינות הרטובים. בטי ומרים ניצלו את היום לטיול רגלי, הן הסתובבו בין החנויות ואחר כך עצרו בבית קפה קטן, שיחתם התמקדה מיד, כמו שתי מוזיקליות מושבעות,בטיב המוזיקה המתנגנת ברקע. היתה זו אחת מיצירותיו של הצעיר המוכשר, שהתפרסם אז בזכות כישוריו הנדירים, בקרב בני הנוער- הנס שילר. בטי השתתפה באופן קבוע במועדון לצעירים מוזיקלים. היו שם כלי נגינה רבים, והחברה אירגנו מסיבות מדי פעם. בטי היתה נלהבת ממפגשם אלו שההעצימו אותה רבות מבחינה מוזיקלית, אך התייאשה כבר מלשכנע את מרים לבוא איתה. מרים השתוקקה בסתר ליבה לבוא לשם, אך עדיין נשארה בה טיפת רחמים על הוריה, אם יוודע להם היכן מבלה ביתם היקרה. כעת, סיפרה בטי לתומה כי במפגש מחר אמור להיות נוכח הנס שינדלר, החברים מתרגשים מאד, ויערכו מסיבה, הרבה מן הצעירים עולים אז על הבמה המאולתרת, ומציגים לאחרים את יצירותיהם. בטי התחננה למרים שתבוא איתה כדי להופיע יחד בשיר שחיברו שתיהן. היא טענה בלהט כי קולה הערב של מרים, ורק הוא יהיה הלווי המושלם לנגינתה. מרים שכבר זמן רב חשקה להצטרף לבטי, נתנה את הסכמתה. בטי ההמומה מן ההסכמה המהירה, קפצה עליה בחיבוק של שימחה, ויחד ישבו לתכנן את יום המחרת. מרים פסעה בצעד מהסס אחרי בטי אל תוך אולם המועדון. צעירים רבים כבר מלאו את המקום, החברים ניגשו לברך את בטי ולהכיר את האורחת שבאה איתה, בטי הציגה את חברתה בגאווה, מרי ברמן. הופעתה המרשימה של מרים- מרי כפי שקראה לעצמה בחברה זו, משכה מבטים רבים. ועד מהרה מצאה את עצמה כאחת מכולן, משתתפת בשיחות, צוחקת מהבדיחות ומתעניינת בנגינתם של האחרים, היא נמנעה כמובן מליגוע בבר הכיבוד העשיר. בזה אחר זה עלו הצעירים אל הבמה, מנגנים ומזמרים בכלים שונים. מרי מחאה כפיים במרץ, במיוחד נפעמה מהופעתו של הנס שילר, שניגן בכינור, ושר גם יחד. דבר שהיא מנסה להתאמן עליו רבות. אחרונות עלו היא ובטי אל הבמה, בטי ניגשה אל הפסנתר ומרי עמדה על ידה כדי לשיר, הן חיכו לשקט שהשתרר, ואז פתחו יחד בשירן המשותף: כמו הטל לפרח ולחושך- הירח כמו צוף לדבורים וילד להורים כך המוזיקה היא החיות שלי... כמו חוף ומים כמו ארץ ושמיים כמו שני תווים כמו זוג אוהבים כך המוזיקה היא הבת זוג שלי... כמו מדליה למנצח ולתלמיד ציון לשבח כמו פרח מאהוב ולשחקן- תפקיד חשוב כך המוזיקה היא השמחה שלי... קולה של מרי כמו חישמל את הקהל שבהה בה בהתפעלות, זקופה עמדה, לבושה בשימלה סגולה, אשר הבליטה את גיזרתה היפה, שערה הבהיר ירד על כתפיה גלים, גלים, ושווה לה מראה משובב עין. כשנדמו צלילי קולה, קמו כולם על רגליהם והריעו בעוז לזמרת המוכשרת. מן הצד עמד הנס שילר, הצעיר המוכשר, העשיר ויפה התואר שכל צעירה הייתה מאחלת לעצמה, ולא יכל לעתיק מבטו מן הנערה היפייפיה אשר שבתה את ליבו. בסוף הערב כשיצאו בטי ומרי מן האולם הופתעו לראות כי הנס מחכה להם.

פרק שמיני זה לא קרה, המזכירה הייתה שם שעות וגם שהלכה, מיד החליפה אותה מזכירה חדשה. דני ישבה שם שעות מביטה בדלפק, המקום תמיד היה מאויש, לא משנה מה. היא גם האמינה שזה בטח חובת הבית חולים, אחרת כל אחד היה יכול לגנוב מידע רפואי. "הורעל," היא הביטה בגבי שותה את כוס האספרסו שלו. "מה הורעל?" שאל מבולבל. "אדוארד, הוא הורעל. מישהו הרעיל אותו." אמרה, "אני חשבתי שזה התקף לב, אבל מסתבר שלא." "יודעים איזה רעל? איך הוא קיבל אותו? איזה כמות?" גבי המטיר עליה שאלות. דני התיישרה בכיסא בבית הקפה שישבה עליו. "אולי כן, אבל אני לא יו-" "למה לא שאלת את-" "שאלתי אתה האחות, אבל זה הפך למידע חסוי, ליאו- אמא סיווגה כדי שזה לא יתפרסם, אפילו לספר לי אסור." גבי גרד את הזיפים השחורים אפורים שהיו על פניו ונאנח, "ואו, זוהי תפנית." דני הנהנה בראשה והביטה לצדדים, היא ממש פחדה שמישהו יגלה אותה נפגשת עם גבי. "אתה חושב שמי שמרעיל אותו ומי שמנסה להפיל אותו זה אותו אחד?" שאלה, היא הייתה מסופקת קצת בעניין זה. גבי משך באפו והוציא מכיסו חתיכה של טישו שהייתה כבר מקומטת משימוש, וקינח את אפו. הוא לא היה איש אסטטי ונקי במיוחד, שיערו האפיר על ראשו וזקנו, קמטי זקנה מעטים אחלו להופיע על פניו, מתחת לשפתו היה זכר לקרואסון שוקולד שאכל קודם לכן. הוא הביט באלכס, אחייניתו ואז הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם אדוארד בשבוע שלאחר הלידה. * אדוארד הביט בפניו, בפנים של אח שלו, התאום שלו. הוא לא האמין שהוא נאלץ לעשות את הדבר הזה, שליאורה כופה עליו לעשות את הדבר הכי נורא בעולם, היא לוקחת ממנו הכל, את כל היקרים שלו היא לוקחת ממנו. "אני מצטער גבריאל, אני באמת מצטער." אלו היו הפעמים היחידות בחייו שדמעות עמדו לפרוץ מעיניו. "על מה?" שאל גבי, תוך כדי שעיניו נעוצות במסך הטלוויזיה. מאז שאדוארד הצליח כל כך בעסקיו גבי דאג להגיע לכאן כל פעם שהיה משחק חשוב כדי לעודד את קבוצת הכדורגל דרך מסך פלזמה ענק. "אתה לא יכול יותר לבוא לכאן." פלט לבסוף אחרי שתיקה ארוכה. "חח... למה אתה מתכוון?!" גיחך לעצמו גבי בלי להסיר את עיניו מהמסך, הוא הכיר את השטויות של אח שלו, זה בטח עוד אחת מהבדיחות האלו. "אני רציני גבי, זו ליאורה. היא חושבת שתהיה השפעה רעה על התינוקת." מהמבט החטוף שהוא נתן באדוארד הוא הבין שאחיו רציני. הוא הסתובב אליו. "אתה רציני? אתה נותן לה ככה לשלוט בך?" הוא בחן את גבי, את השיער הפרוע, את הכרס שטיפח לו בשנים האחרונות בעזרת הבירה, ואת עיגולים השחורים שהיו תחת עיניו מחוסר שעות שינה בעקבות בילויים. "תסתכל על עצמך! תראה מה נהיה ממך. את מזניח את עצמך גבריאל. אתה שוכח מי אתה. אתה מתחיל ממש להזכיר לי את אבא." אביהם היה בטלן שישב כל הזמן מול הטלוויזיה והעדיף להוציא את כספו על חטיפים ושתיה חריפה במקום על לבוש ואוכל לילדיו. הוא לא היה מקור גאווה בשבילם. גבי הרגיש איך מילות אחיו חוצות את ליבו לשניים, הוא השווה אותו לאביו. הוא הסתכל על אדוארד ונעמד. "אוקיי..." אמר בלחש ויצא מהבית הגדול. * הוא זכר איך מאז הוא לקח את עצמו בידיים, רק כדי להיות שווה מספיק כדי לפגוש את אחייניתו. והנה זה קרה, בצורה שהוא לא ציפה לה, אבל הוא זכה לראות איך היא גדלה לילדה כל כך מוצלחת ופיקחית. השעון שלו צלצל, זו הייתה תזכורת, "אני חייב ללכת." אמר במהירות וקם מכיסאו. "מה? לאן?" שאלה דני לא מבינה מה קרה פתאום. "אל תדאגי, שמתי את מה שביקשת בבדיקה." אמר מתעלם מהשאלה ויצא מבית הקפה. דני הייתה המומה, 'אני אמרתי לו הרגע שאבא שלי הורעל והוא פשוט הלך.' תכלס הוא לא חייב לה כלום, נזכרה לאחר רגע. היא הביטה בחלון ראווה לרגע, ופתאום נעצו בה זוג עיניים מוכרות, ופרצוף שהיא ידעה לזהות ממרחק של קילומטרים. היא יצאה החוצה במהירות, 'זה לא יכול להיות חשבה, זה לא הגיוני.' היא הגיעה לאיפה שזוג העיניים נעץ בה מבט אבל אף אחד לא עמד שם, אפילו לא באזור. "אז בטח דמיינתי את זה." דני נשמה לרווחה. "אלכס..." דני שמעה קול קורא לה ומיד לאחר מכן הרגישה יד נוגעת בכתפה, היא קפצה בבהלה והסתובבה לאחור. "היא נבהלה, נכון?" סהר שאל בהתלהבות. אסתהר הנהנה בראשה, וצחקה. פעם ראשונה שדני ראתה אותה צוחקת. "איזה פרצוף יש לה?" שאל מגחך. היא הסתכלה על אלכס, "פרצוף די מעוצבן." "מאדמזל, אין לך על מה לכעוס," אמר סהר, "אנחנו רק השתעשענו לנו קצת." והוא הושיט את ידו לעבר אסתהר. אסתהר הכניסה את ידה לכיס ונתנה לו שטר של עשרים שקל. "ושוב אני ניצחתי." אמר מאושר. "חוכמה גדולה." ענתה לו בציניות. "אפשר רגע להפריע לכם במפגן אהבה הזה," שאלה דני מעוצבנת. סהר ואסתהר צחקו, הם לא נרתעו אפילו לרגע ממה שדני אמרה, זה היה לה קצת מוזר, "זה רק נידמה לי או שאתם תמיד ביחד? את חברים או משהו?" הם הביטו בדני, או יותר נכון אסתהר הביטה בדני וסהר הפנה את ראשו לכיוונה. "כן, מה לא ידעת שאנחנו חברים?" שאלה לבסוף אסתהר. "אנחנו מאוהבים עד מעל הראש," הוסיף סהר. "תתחתן איתי סהר..." אמרה אסתהר כשהיא מסתובבת לכיוונו בקול נואש. ואז שניהם אחלו לצחוק. דני שתקה והביטה במחזה המוזר, היא לא ידעה מה להגיב על מה שהיא ראתה עכשיו. "אנחנו אחים..." אמר סהר בין צחקוק אחת למשנהו. "תאומים." "אוקיי... חאלס, עבדתם עלי מספיק." דני כבר הייתה מעוצבנת, היא הרגישה איך הכעס מתחיל לגלוש לה מכל החורים, היא הפנתה את גבה אליהם והלכה לאופניה שהיו מונחות לי הכניסה לבית הקפה. "לא, ברצינות." אסתהר תפסה אותה בכתפה, "ברצינות אנחנו אחים." דני הביטה בעיניה של אסתהר, הם הביעו ביטחון בדבריה. "מה? איך?" היא הייתה מבולבלת. אסתהר וסהר צחקו, "רוצה לבוא אלינו לארוחת ערב?" שאלה אסתהר לאחר שהביטה בשעונה וראתה מה השעה. דני התלבטה בליבה, "הממ.. לא יודעת אם אני יכולה..." "בואי, נו..." סהר התחנן. "אבל..." "את באה!" קבעו אסתהר ואחיה בקול תקיף ולדני כבר לא היה מה לומר בעניין. "שלום," זימרו התאומים כאשר נכנסו לביתם, דני נכנסה כאשר ראשה מעט כפוף מביישנות ועיניה סוקרות את הבית. הרצפה הייתה מצופה עץ, היא שמעה על זה פעם, נראה לה היה שקוראים לזה פקט, או רפקט... משהו בסגנון, היא לא זכרה בדיוק מה. הצבעים שעטפו את הבית נתנו תחושה חמה ועוטפת, הארונות החומים, הקירות הבהירים, הפרחים, התמונות העדינות. הבית לא היה מפואר, הוא היה פשוט, אבל חמים, משפחתי ועוטף. "צילי וגילי, אולי תגיעו למטבח לעזור?" נשמע קול גברי צועק. "רגע אבא..." צעקו שניהם במקהלה. "בואי," הם גררו דני איתם למטבח. עיניה של דני נתקלו במחזה ייחודי, גבר, שככל הנראה היה עם סינר עמד מעל השיש בעודו חותך בעדינות מרבית פשטידה, הריח שבא לכיוונה עורר את תאבונה. "אז אולי תארחו שולחן לחמישה?" שאל האב תוך כדי שהוא מסתובב לכיוונם, "או לשישה זה גם בסדר." אמר בחיוך כשראה את דני. "נעים מאוד גברת, שון," הוא דקלם במהירות תוך כדי שהוא מושיט את ידו לדני ללחיצה. "אני האיש שבזכותו הילדים שעומדים לידך מוצלחים כל כך." דני בחנה את ידו המצופה בקמח של שון והרגישה מבוכה, שון הביט לאזור שעליו הביטה דני והבין. "אה.. בחורה חכמה..." אמר צוחק וניגב את ידיו בסינרו והגיש את ידו שוב לחיצה "כך אני בודק בדרך כלל את האי קיו של החברים של הילדים שלי, את יצאת בחורה נבונה." צחוקו נמשך גם לאחר שדני לחצה את ידו. "אבא אתה עלול להפחיד אותה." אמרה אסתהר, "היא עדיין לא מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאתה לא מזיק." הטון שלה היה משועשע. "כן, אבל אני מכירה את סהר," זרקה דני לאוויר, כנראה האנשים מסביבה שמעו את זה כי הם החלו לצחוק. "תמיד אומרים שאני מזכיר את אבא," אמר סהר תוך כדי שהוא עורך את הכלים על השולחן, דני ואסתהר וניגשו לעזור לו. "התפוח לא נופל רחוק מהעץ..." קול נשי נשמע מפתח המטבח דני הסתובבה וראתה אישה יחסית צעירה מחזיקה ביחד אחת המון שקיות ביד שניה ילד בערך בן שנתיים ובין אצבעותיה מפתחות של האוטו. אותה אישה הביטה בתמיהה בדני, אך על פניה היה חיוך, "ומי את?" שאלה. "אלכס," אמרה במבוכה. "את לא צריכה להתבייש אלכס יקירה," חייכה אליה האישה חיוך חם, קמטי צחוק נראו בפניה. "את אמא-" דני החלה לומר שהאישה קטעה אותה במהירות. "אני אחותם הגדולה של אסתהר וסהר, " פניה נראו לפתע פחות צוחקות מלפני שנייה, "קוראים לי נעמה, זה הילד המתוק שלי, עידו." דני חייכה מביטה סביבה, היא תהתה איפה אמא שלהם כאשר הם התיישבו לאכול ארוחה, אבל היא הבינה לפי פרצופה של נעמה כשהזכירה את המילה אמא, שזה לא משהו כדאי לשאול, לפחות לא עכשיו... * דני הביטה בצדפים שהיו על קיר חדרה, אלו שאלכס אספה עם אדוארד ונזכרה במשפחתיות המדהימה ששררה בבית של החברים שלה, בבדיחות, בזרימה, באוכל הביתי, המראה של אבא שלהם לבוש סינר ומבשל. היא בחיים לא חוותה דבר כזה, הייתה לה תקווה בלב שחייה שלה היו דומים לחיים של חבריה. "חברים..." היא חזרה על המילה שוב ושוב בפיה, למילה היה טעם מתקתק, טעם שהיא לא זכתה להכיר, זו הייתה מילה זרה. היא כיבתה את האור בחדרה ונשכבה במיטתה ועצמה את עיניה מנסה להירדם כשלפתע משהו בליבה משך אותה לבדוק את המחשב, את המייל שלה, לראות אולי הגיעה הודעה מגבי. היא שלפה את המחשב מתחת למיטה, והדליקה אותו, היא ראתה איך טוען את הנתונים, ומשמיע קול הדלקה, אור המסך האיר את פניה. היא מצמצה בעיניה כמה פעמים כדי להתרגל לאור שסנוור אותה ואז נכנסה לאינטרנט ופתחה את המייל. אכן חיכתה לה שם בשחור בולט הודעה מגבריאל. היא ' אלכס, יש תושבה לגבי הדי אן אי. ניפגש מחר, אחרי הלימודים. גבי.'

פרק שישי 'זה הוא?' השאלה עלתה במוחה של דני. היא הביטה בגבר שישב בשולחן הפינתי, הוא הסתכל בתפריט אבל מידי כל שתי שניות העלה את מבטו כלפי מעלה ועיניו הירוקות זזו סוקרות את המקום כאילו הוא מחכה למישהו. 'אני אקח את ההזדמנות הזו, אני אעשה את זה.' היא קמה, ישרה את בגדיה, היום היא החליטה ללבוש מכנס ג'ינס שהיא מצאה בארון עם חולצת טריקו סגולה. היא ניסתה להראות כמה שפחות 'אצולה' כביכול. "אדוארד שלח אותי," אמרה דני בתקיפות. היא הרגישה את החום המתפשט בגופה, והרגישה איך תפילה החלה להיתפר בליבה שלא תיתפס. האדם בחן אותה מכף רגל ועד ראש. "את הבת שלו, לא?" דני צמצמה את עיניה, מביטה בו בחשד. "אלכס, נכון?" "איך אתה יודע?" היא שאלה מבולבלת. אותו אדם הרים גבה, "למה הוא לא אמר לי שאת תפגשי אותי פה?" "מה?" "למה אדוארד לא אמר לי שאת תבואי?" החשד התגנב לקולו. דני בלעה את רוקה. "לא יודעת," אמרה במהירות, "הוא רק אמר לי להגיע לכאן. אתה יכול לשאול אותו. " "וזה מה שאני מתכוון לעשות." הוא שלח יד צנומה ודקה לכיסו והוציא משם את הסמארטפון שלו והחל להקליד הודעה. "אבל הוא לא יענה לך עכשיו." הודיעה לו דני. "ולמה?" "כי עכשיו הוא שוכב במיטה בבית החולים, מורדם." אותו אדם שישב מולה קפא, "את צוחקת עלי?" דני הנידה בראשה לשלילה. הוא הניח את ידו על פיו כלא מאמין. "אם הוא מורדם, איך הוא שלח אותך," שאל לפתע. דני הייתה מוכנה לשאלה הזו, היא הניחה שהוא ישאל משהו דומה. "הוא שיתף אותי בעניין הזה, שהוא מפחד שמישהו מנסה להפיל אותו." "אז את באמת יודעת קצת..." הוא הביט לרגע הצידה כדי לבדוק שאף אחד לא מאזין. "ואיך אדע שהוא רוצה לשתף אותך ביותר?" "אתה לא תדע," ענתה. "אתה תצטרך לסמוך עלי. כי מי יודע כמה זמן אבא עוד ישכב שם? אם לא תבטח בי הוא יכול ליפול יותר מהר משאתה חושב." הוא נשען לאחור בכיסאו והביט באלכס. הוא זוכר אותה כאשר היא הייתה עוד תינוקת, אך מאז עברו הרבה שנים והוא לא הספיק לראות אותה גדלה כל כך. הוא נאנח, "אוקי," אמר לבסוף. "אני אשתף אותך. אך אם אני אגלה שמשהו הכי קטן לא בסדר אני אדע ואת תסתבכי." דני נרתעה לאחור, הוא היה רציני והיא ידעה את זה. "אוקיי." "שלום, תרצו להזמין משהו?" המלצרית הוציאה אותם מהבועה ששקעו בה לרגע. דני הנהנה בראשה. "קולה, בבקשה." היא הביטה במלצרית כותבת את ההזמנה. "אני אקח אספרסו, ועוגית שוקולד צ'יפס." אמר האיש. והסתכל בגבה של המלצרית שהלכה להגיש את ההזמנה. "איך קוראים לך בכלל?" שאלה דני. "אדוארד לא אמר לך?" "לא. הוא רק אמר שאפגוש מישהו כאן," שיקרה. הוא הביט בה בספק, אבל הוא החליט לבטוח בה. 'אני אגלה לה מעט ונראה מה קורה. אם נראה שזה הולך טוב אני אבטח בה.' חשב. "את יכולה לקרוא לי גבי. אבא שלך, לא מזמן יצר איתי קשר, הוא חושב שמישהו מנסה להפיל אותו. לגרום לו ליפול מהנכסים." "את זה אני יודעת-" "סליחה, השתייה שלכם." המלצרית הניחה מול דני את הקולה שלה. דני הכניסה את הקש שהיה בכוס לפיה ולגמה בשקיקה. "כן, אבל מה שהוא לא ידע זה שמישהו מבפנים פועל נגדו." "מה?" דני כמעט נחנקה מבהלה. "מה זאת אומרת מבפנים?" "מישהו שמכיר אותו, שעובד איתו. הם הגיעו למידע רגיש ביותר שרק מישהו קרוב אליו יכול לדעת." הוא ראה בעיניה של אלכס בלבול. "איך? איזה מידע?" גבי פתח מעטפה חומה והוציא ממנה ניירת. "מישהו פתח חשבון בנק על שם אביך, והכניס לשם סכום כסף באופן קבוע." "אז?" "נראה לי שמישהו רוצה להפיל אותו על שוחד." "מה? איך? אתה בטוח שלא אבא פתח את החשבון?" "אני בטוח, אביך שיתף אותי מספיק בכל מה שאני צריך לדעת כדי שאוכל לבדוק לו את העניין הזה." דני הייתה ספקנית לגבי השוחד. "אתה בטוח? אתה בטוח במאה אחוזים שזה על שוחד?" היא לא האמינה שעוד מישהו מנסה להפיל את אדוארד חוץ ממנה. 'כמה שונאים יש לבן אדם הזה?' שאלה את עצמה. "ממ... לא, תשעים ושלוש אחוזים אני בטוח. זה יכול להיות גם בגלל דברים אחרים, אבל זה הדבר הכי נפוץ שנתקלתי בו בתפקידי." "מה עושה?" "אני חוקר פלילי..." גבי טבל את העוגייה באספרסו ונגס בה. "תשמעי..." אמר כשפיו משפריץ חתיכות עוגייה מעטות לאוויר, אחת פגעה במצחה של דני והיא ניגבה אותה בגועל. "עד כאן אני יכול לספר לך, איך את תוכלי לעזור לי?" דני גירדה את ידה בעצבנות, אם היא לא תפיל את אדוארד ומישהו אחר כן היא לא תקבל את מה שהובטח לה. היא לא עשתה את הכל לשווא. לכן היא תהייה חייבת לעזור לו לחשוף את מי שמנסה להפיל את אדוארד. ורק אחר כך היא תוכל להפיל אותו בעצמה. "אני אעזור לך לחפש את מי שמנסה להפיל אותו." גבי ליקק את אצבעותיו משאריות העוגייה ולגם מכוסו, 'זה לא רעיון רע,' חשב לעצמו. "זה יכול לעבוד," אמר והסתכל עליה. דני נשמה לרווחה. "יופי. אז מתי להתחיל? מאיפה?" "תחזרי לביתך עכשיו, אני אדאג ליצור איתך קשר בקרוב." דני הוציאה מכיסה כמה שקלים והניחה על השולחן, "להתראות גבי." "להתראות, אולי בקרוב אבוא לבקר את אביך." דני הנהנה בראשה לאישור ויצאה מבית קפה. "וואו, זה היה הזוי," דני מלמלה לעצמה, היא עדיין לא תפסה את העובדה שהיא לא היחידה שמנסה לגרום לאדוארד להפסיד הכל. * "אלכס מה את אומרת על זאת?" עיניה של דני נפערו מול השמלה שליאורה אחזה בידיה. "יפה, לא?" דני הנהנה בראשה, "כן..." מלמלה. "מה? את לא אוהבת?" שאלה ליאורה בקול דואג, היא ראתה בעיניה של אלכס משהו בלתי מפוענח. "לא, לא אמא, בטח שאני אוהבת. תודה." דני באמת אהבה אותה, היא הייתה כל כך עדינה אך עם זאת מלאת עוצמה. "קחי, תמדדי אותה." ליאורה הגישה לדני את השמלה, דני לקחה אותה מידיה ונכנסה לחדר האמבטיה. היא לבשה את השמלה והחליקה את ידיה על הבד, הוא היה רך ונעים. "וואו, הכחול ממש מבליט לך את העיניים," אמרה ליאורה כשראתה את אלכס יוצאת מחדר האמבטיה. דני הרגישה לפתע צביטה בליבה, היא פתאום הבינה שאם היא תעשה את המשימה המוטלת עליה, אם היא תנסה להפיל את אדוארד, היא גם תהרוס לליאורה את החיים. דמעות החלו לעלות בעיניה מהמחשבה שהבן אדם הראשון שדואג לה היא צריכה להרוס לו את החיים. "הכל בסדר?" ליאורה הניחה את ידה על כתפה של אלכס, היא ראתה דמעות זולגות על לחייה. "כן. את יכולה להשאיר אותי לבד?" שאלה וראשה מושפל מטה. ליאורה הביטה באלכס, "אם צריכה משהו, תקראי לי." דני שמעה את הדלת נסגרת, והתיישבה על מיטתה. 'אני עושה את הדבר הנכון?' חשבה לעצמה. היא נאנחה בקול, היא ידעה שאם מה שהיא חושבת זה נכון, שאם היא הבת האמתית של אדוארד וליאורה, אחות של אלכס אז זה מגיע להם. הם נטשו אותה, אבל היא לא יכולה להיות בטוחה בזה מבלי לבדוק. דני קמה מהמיטה והחליפה את בגדיה לבגדי היומיום שלה ואז עלה לה רעיון, היא תיעזר בגבי, כמו שהוא נעזר בה. יש לו קשרים, הוא חוקר פלילי, אם הוא רק יסכים, היא תוכל לדעת את התשובה פחות משבועיים. היא נשכבה על מיטה וניסתה לחשוב איך תוכל להשיג אותו, הרי הוא לא השאיר לה מספר טלפון כלשהוא או כתובות לחזור אליה. "רגע," בקראה בהתלהבות, "יש לי את הכתובת מייל שלו, מהמייל שהדפסתי." היא קפצה ממיטתה ופתחה במהירות את המגירה בה היא שמרה את הדף, היא הביטה סביבה לחפש היכן הניחה את המחשב הנייד שלה, לבסוף נזכרה שהניחה אותו תחת המיטה בלילה הקודם. המחשב נדלק, הצפצוף הקטן שהכריז על כך עורר אותה לפעול במהירות. היא פתחה את המייל שלה והקלידה גבי שלום. זו אלכס, זוכר לגבי מה שדיברנו, אז חשבתי שאם אני עוזרת לך אולי אתה תוכל לעזור לי. אני צריכה שאתה תשים במעבדה אצלכם בדיקת ד.נ.א שאני אשלח לך, זה אפשרי? תוכל לעשות זאת למעני? תודה, אלכס גרין. היא הביטה במייל שכתבה, 'אני מקווה שזה יעבוד חשבה לעצמה.' היא כתבה את כתובת המייל של גבי ולחצה על send. היא סגרה את המחשב בתקווה שגבי יענה לה כמה שיותר מהר, היא הרגישה את הפרפרים עושים לה מערבולת בבטן. אם זה אמתי, אם היא באמת הבת שלהם, איך היא תוכל ככה לפעול נגדם? היא ידעה שלא נשאר לה עוד הרבה זמן לסיים את המשימה, נתנו לה זמן מוקצב, חודשיים, עד אז היא חייבת לסיים. מצד שני אם הם ההורים שלה, הם נטשו אותה, הם עזבו אותה, בגללם היא לא גדלה עם המשפחה שלה. היא הרגישה את כל הכעס המצטבר בה. 'אני אוכל לעשות את זה, להתנקם בהם.' היא נאנחה, 'אני לא באמת אוכל לעשות את זה אם הם ההורים שלי, יש גבול לכמה רעה אני יכולה להיות.' היא סובבה את ראשה הצידה ופניה השתקפו בחלון, ולפתע נפל לה האסימון, אם היא הבת שלהם זה אומר שהיא הייתה שותפה לרצח של אחותה. היא נשכבה על הבטן, טמנה את פניה בכרית כדי שתבליע את הצעקה החזקה שיצאה מפיה, צעקה של תסכול, של אכזבה. "החיים מתנכלים רק לי, כל החיים שלי דפוקים, לא שווים כלום. למה אני בכלל חיה? למה?" צעקה לכרית, כשדמעות שוטפות את לחייה. היא בכתה כל הלילה כמעט, הכעס פשוט שטף אותה מבפנים, היא הרגישה את הכל מסתבך ומתערבל אחד בתוך השני, היא הרגישה שהיא לא יודעת כבר איך לסחוב את הכל על הכתפיים. היא רק התפללה שגבי יחזיר לה תשובה חיובית מהירה, ולאחר מכן התפללה שהבדיקה תצא שלילית כדי שתוכל סוף סוף לנשום לרווחה ולהשלים את המשימה שבשבילה היא נמצאת כאן. הבכי עייף אותה, היא הרגישה איך העפעפיים שלה לאט, לאט נעשות כבדות ואת העיניים שלה נעצמות מעצמן, בעוד שרגע לפני ששקעה בשינה רדופה חלומות זוועה הספיקה המחשבה שהכל יהיה בסדר וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה הופיע על פניה. * שוב היא כאן, שומעת את צפצוף המכונה, ומביטה בפניו השלוות. בפניו של אדוארד. כל פעם שהיא כאן עולות בה מחשבות משונות של איך להרדים אותו לנצח. איך לקחת לו את החיים כמו שהוא ניסה לקחת לסובבים אותו. כמו שהוא הרס לכל אחד ואחד שבא איתו במגע. 'אולי הפעם יהיה לי את האומץ,' חשבה. היא התקרבה אליו, ובתנועה חדה ובטוחה בעצמה הוציאה לו את החמצן, היא הרימה את ראשו בעדינות תוך כדי שהיא הרגישה את התזוזות ההולכות ומתגברות שלו בידיה, היא שלפה את הכרית והצמידה אותה לפניו. "אל תדאג," לחשה לו, "הכרית תעזור לזה לקרות יותר מהר." היא ליטפה את ראשו והביטה בעונג בגופו המתפתל ואט, אט דומם. דומם לנצח. "הכל בסדר?" היא הרגישה יד מונחת על כפה, היא הסתובבה לאחור בבהלה. זו הייתה בסך הכל האחות. היא הסתכלה אל המיטה ושוב הוא היה שם, חי, מחובר למכונת ההנשמה. שליו, רגוע, נראה תמים. "לא." היא אמרה, ויצאה מהחדר במהירות.

פרק שלישי: דני מצמצה בעיניה והתמתחה במיטתה, היא לא האמינה שכבר ארבעה ימים היא נמצאת במקום הזה. היא הסתכלה בשעון שמונח ליד השידה במיטה שלה, שבע חמישים וחמש, עוד חמש דקות ארוחת בוקר. היא קמה והתקדמה לכיוון ארון הבגדים שלה, פתחה את דלתותיו והעבירה את ידה על הבגדים. 'כמה זמן אני אצטרך להיות פה כדי להתרגל לזה?' חשבה, כל הבדים המשגעים האלו הוציאו אותה מדעתה. 'מה שכסף יכול לקנות.' נאנחה, כשלפתע שמעה דפיקה בדלת. "מי זה?" שאלה מופתעת שבשעה כזו דופקים בדלת חדרה, היא לא הייתה רגילה לזה. "זה אני, אלכס," ענה הקול מאחורי הדלת. "אה, אני! עכשיו הכל ברור," ענתה בסרקסטיות, אך כנראה הקול שמאחורי הדלת לא הבין את העקיצה. "אז אפשר להיכנס?" שאל. עכשיו דני הבינה מי זה, לקח לה זמן להבין שהקול שייך ללאון. דני בחנה את עצמה, היא הייתה עדיין עם פיג'מה, היא לקחה מהר את הבגדים הראשונים שעלו בידה ונכנסה לחדר המקלחת. "אתה יכול להיכנס," צעקה מתוך המקלחת. היא שמעה את הדלת נפתחת ואת לאון נכנס לתוך החדר שלה. לאון פתח בזהירות את הדלת וחיפש בעיניו אחר אלכס, אך הוא לא ראה אותה בעיניו. "אלכס? איפה את?" "אני כאן." לאון הסתובב לכיוון הקול של אלכס וראה אותה יוצאת מהמקלחת. "אה, בוקר טוב?" "אתה שואל או קובע עובדה?" שאלה, מרימה גבה. לאון השתומם מהיכולת החדשה של אלכס, לפני שהיא הגיעה לאחוזה הוא זכר איך הוא תמיד צחק עליה שהיא לא הצליחה לעשות זאת. 'היא בטח עבדה על זה בזמן שלפני שעברה דירה,' חשב לעצמו, אבל הוא עדין הרגיש שזה לא התשובה הנכונה. דני הסתכלה על לאון וחיכתה שיגיד את מה שיש לו לומר, אך הוא שתק, היא הבינה שממנו לא תבוא הישועה. "נו, מה אתה רוצה?" לאון כחכח בגרונו, "את התארגנת לארוחת הבוקר," אמר ונשמע מופתע. "לא, התלבשתי כדי להישאר בחדר ולשחק עם הבובה החדשה שאמא קנתה לי אתמול." לאון בלע את העקיצה בשקט. "חשבתי שאת לא תרדי היום לארוחה ובאתי לשאול אותך אם את רוצה לקבל אותה בחדר." לאון ראה את אלכס צועדת צעד אחד כלפיו שידיה אוחזות במותניה. "ולמה חשבת את זה?" שאלה, לא מבינה מאיפה הוא הגיע למסקנה הזו פתאום. לאון לקח שתי צעדים אחורה, לפתע הוא הרגיש מאוים. "הממ.. את יודעת, אחרי מה שקרה בפעם, פעמיים אחרונות חשבתי שתנהגי בחוכמה, ככה נהגת בבוקר לפני יומיים, אבל אם את חושבת שתוכלי להחזיק מעמד את יודעת- מי אני שימנע ממך." לאון הביט בה בעיניים פעורות בציפייה לראות את התגובה שלה, הוא רצה שהיא תסכים איתו. "רגע, אתה רוצה להגיד לי שהוא..." "כן, הוא פה, הוא חזר מוקדם מהרגיל. הייתה סופה באזור שבו הם היו אמורים לטוס אז לא הוציאו את המטוס שלו." "למה? למה זה קורה?!" דני התעצבנה. אדוארד פה, הוא פה. אחרי שחיכתה כל כך הרבה לנסיעת עסקים שלו גם בגלל שנמאס לה כבר מכל המריבות שלו איתה וההתייחסות המשפילה שלו לליאורה, אך בעיקר בגלל שחשבה שסוף, סוף תוכל לעקוב, ולהתחיל לעבוד על המשימה שניתנה לה. "אז את יורדת? הארוחה אמורה להתחיל..." לאון הסתכל בשעון שלו. "עכשיו." דני נכנסה בחזרה לחדר המקלחת, לאון הביט במעשיה ולא הבין מה היא עושה. הוא חיכה, ארבעת הימים האחרונים אלכס מתנהגת בצורה שונה, מפתיעה. לאון היה בטוח שהיא תפתיע אותו גם עכשיו, הוא היה סקרן לראות מה היא תעשה. דני נכנסה למקלחת, וחשבה מה היא יכולה לעשות. היא לא תרד למטה זה בטוח. אבל מה היא כבר יכולה להגיד לאדוארד כדי שיהיה תירוץ מספיק אמיתי? פעם שעברה שהיא עשתה את זה, היא טענה שאף אחד לא העיר אותה בזמן לארוחה ולכן היא ישנה, למרות שלאון בא וניסה להעיר אותה פעמיים וגם ליאורה נכנסה ואיימה עליה שאם לא תקום היומולדת תבוטל. אבל דני העדיפה שהשמים יפלו, האדמה תבלע אותה, שיתרסק כדור הארץ והיא לא תלך לארוחת בוקר עם לאון הסתכל על הדלת כשהוא יושב על המיטה של אלכס, מחכה. ברגע שהדלת נפתחה הוא נעמד. הוא הביט באלכס וגיחך אלכס יצאה מהמקלחת שלחייה ורודות, ורוד זו לא הייתה מילה לעומת מה שהיה שם ומתחת לעיניה לפתע הופיעו שקיות שחורות והכי בולט היה זה שהיא החזירה את בגדיה לפיג'מה והחלה להשתעל. לאון החל לצחוק, הוא לא הצליח לשלוט בזה. דני נעצרה, ותקעה בו מבט מצמית. "עכשיו, לך לאדוארד, תגיד לו שהערת אותי אבל אני חולה ואני לא יכולה לרדת למטה." לאון לא הגיב למה שאמרה והמשיך לצחוק. דני הלכה למיטה והתכסתה בשמיכה וחיכתה שיסיים. "תגיד לי כשאתה חושב כשגמרת," אמרה בטון כועס. לאחר שתי דקות לאון נשם נשימה עמוקה, "סיימתי," הודיע. "יופי, עכשיו-" לא, רגע יש עוד," הוא הפסיק אותה, אך המבט שהיא נתנה לו גרם לו לחזור מהרעיון שהיה לו בראש. "אתה בטוח שלא סיימת?" שאלה, הגוון טון שלה הזכיר לו את המכשפה משלגייה, קר, חסר רגש ומפחיד. לאון שתק, הוא הסתכל עליה. "נראה לי שאני אלך עכשיו להודיע לאדוארד שאת לא מרגישה טוב, בכלל." "כן, זה מה שאני גם חושבת. אה, ואני רוצה ארוחת בוקר במיטה בבקשה." הוא הנהן בראשו, "כמובן." "תודה. ועכשיו, לך." לאון ירד במדרגות, תוהה לעצמו במה עוד אלכס תוכל להפתיע אותו בזמן הקרוב. הכל נראה לו כל כך שונה פתאום, בעבר הוא הרגיש כמו אח של אלכס, כמו האח גדול שלה, שהוא צריך להגן עליה, לשמור עליה, היא תמיד הייתה כל כך פגיעה. אבל בזמן האחרון זה השתנה, אלכס נעשתה עצמאית, הוא מרגיש שהיא כבר לא זקוקה לו, הוא מרגיש לפתע מן משב של קור מרגע שהוא נכנס לחדר. "לאון, הלכת עכשיו להביא את אלכס?" לאון הסתכל לכיוון מקור הקול שנשמע, זוהי הייתה ליאורה. הוא הנהן בראשו לאישור. "יופי, אדוארד מתחיל לכעוס. מתי היא באה?" אמרה ליאורה בדאגה עומדת מחוץ לאולם האוכל, מביטה מאחוריה בחשש, לאון הניח שמאחוריה נמצא אדוארד. "המ..היא לא באה, היא חולה." "היא מה?" שאלה ליאורה בלחש ובקולה נשמעה טון של דאגה. לאון שקל לרגע אם הדאגה היא לאלכס בגלל שהיא חולה או שזה דאגה מתוך פחד מאדוארד. "חולה, לא מרגישה טוב." "היא באמת חולה? באמת?" שאלה בקולה תקווה שהוא יגיד שזה שקר. "הממ..." לאון לא ידע מה לענות מצד אחד הוא רוצה בטובתה של אלכס אבל מצד שני הוא מפחד לאבד את עבודתו. אז לבסוף אמר, "כך זה היה נראה, לא בדקתי מקרוב." "ליאורה את מוכנה להגיע לכאן כבר?" קולו של אדוארד הרעיד את הקירות ולא מצעקה אלא מהטון בו הוא דיבר. "אני באה." ליאורה התקדמה לכיוון אדוארד מעט רועדת. "נו, איפה אלכס?" שאל כשליאורה הגיעה לפניו. "היא חולה." "היא מה?" שאל בעצבנות, ליאורה ראתה את הוריד במצח שלו מתנפח. "היא לא מרגישה טוב, חולה," חזרה על עצמה מנסה להסביר לו יותר בברור. אדוארד בא לפתוח את הפה, אך פתאום ברגע אחד אדוארד שינה את דעתו והסתובב כלפי שולחן האוכל. המשרת הוציא לכבודו את הכיסא שלו והוא התיישב. ליאורה בהתה בנעשה בעיניים פעורות, היא ציפתה לצעקות, לכעס, אבל הוא פשוט היה רגוע. "נו, למה את מחכה? את לא רוצה לאכול היום? הרי אלכס לא תגיע." ליאורה התקדמה במהירות לשולחן האוכל והתיישבה והחלה לאכול, היא לא רצתה לעצבן אותו שסוף סוף פעם אחת הוא הצליח לשלוט בפתיל שלו מזה זמן רב. "מה את מתכננת ליום הולדת של אלכס?" אדוארד שאל לפתע. ליאורה שהייתה באמצע לחתוך את החביתה שהייתה לה בצלחת נעצרה לרגע. "מה?" "שאלתי מה את עושה לאלכס ליום הולדת?" חזר על עצמו מתחיל להישמע קצר רוח. "אה... אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?" שאלה מהססת, היא הייתה בטוחה ששמעה מה ששמעה, אך לא הייתה בטוחה שהוא באמת רוצה לשמוע. אדוארד הרים את ראשו מהצלחת והסתכל עליה, בעיניים גדולות וכעוסות, היא הבינה שהיא עשתה טעות והיא החלה לדבר, " כעיקרון אני מתכננת לעשות את המסיבה בחצר של הבית , כבר המשרתים עובדים על כל הכנות וכל מה שצריך כדי שהמסיבה תהיה מושלמת. בנוסף הזמנתי למסיבה את להקת-" "ליאורה," לפתע אדוארד קטע אותה, "אני חוזר בי מהשאלה, שמרי לעצמך את מה שאת עושה זה באמת לא מעניין אותי." הוא הביט בה לרגע בשקט ואז נעמד ועזב את השולחן. ליאורה הרגישה מחנק בגרון, אבל היא לא הופתעה ממה שקרה. היא הבינה שזה מי שהוא עכשיו, היא הצטערה שהיא נתנה לתקווה לזרום לה בעורקים. לפתע היא ראתה את אדוארד חוזר היא נעמדה במהירות, הוא התקרב לכיוונה ונעצר מולה. "אה, ודרך אגב," הוא אמר, " החלטתי שמהיום אלכס הולכת לבית הספר הקרוב. זמן ארוחת הבוקר זה מספיק זמן בשבילה להעמיד פני חולה." ראשה של ליאורה נרתע לאחור מחוסר הבנה, היא רצתה לשאול אותו למה פתאום הוא החליט את זה, אבל הוא כבר נעלם מהשטח. * דני לא ידעה איך להגיב לידיעה החדשה שליאורה עדכנה אותה. ללכת לבית הספר? היום? לפי מה שאמרו לה אלכס לא הייתה הולכת לבית ספר. זה פשוט לא פייר. היא ירדה למטה והסתכלה במבוכה על אדוארד שעמד הפתח הדלת, הוא ידע כל הזמן הזה שהיא העמידה פנים. ליאורה סיפרה לה מה הוא אמר בדיוק. היא הבינה שהיא הוציאה את עצמה טיפשה. "אלכס, זה הילקוט שלך לבית הספר. להתחיל עכשיו את הלימודים בבית ספר זה לא פשוט, במיוחד שמכיתה ו' את לומדת בבית. אני מקווה שתצלחי להדביק את החומר." אדוארד ראה בעיניו את מבטה המושפל אלכס והבין שהיא מתביישת על עניין הארוחות. הוא חשב שזה הגיע לה, הוא האמין שמי שעושה מעשה צריך לקחת בחשבון את ההשלכות שלו. "אבל למה אני צריכה ללכת?" שאלה דני מנסה את מזלה. "ההסעה שלך מחכה לך בחוץ." הוא התעלם משאלתה, והתחל לצאת החוצה. דני יצאה בעקבותיו, מסתכלת ומחפשת בעיניה אחר כלי הרכב שיסיע אותו מהיום לבית הספר אך לא ראתה דבר כזה. לפתע ראתה את לאון מתקרב לכיוונם עם אופניים, העניין החל לחלחל במוחה, היא הולכת להגיע לבית הספר באופניים! "בבקשה, את נוסעת ישר עם השביל, פונה ימינה בצומת לאחר מכן ממשיכה מעט ישר עד הכיכר המרכזית בכיכר תפני שמאלה שם תמצאי את מקומך החדש." דקלם אדוארד את הוראות ההגעה לבית הספר. דני לא ידעה איך להגיב, אדוארד ליווה אותה עד פה, לא צעק עליה על העניין שהיא שיקרה עד עכשיו ועוד הוא בעצמו נותן לה הוראות הגעה לבית הספר?! היא עלולה עוד לפתח רגשות חיבה כלפיו, אך היא מיד הזכירה לעצמה את ההתנהגות המזוויעה שלו כלפיה וכלפי ליאורה בזמן האחרון וכל שמץ של אמפתיה כלפיו נעלם כלא היה. היא התקדמה לאופניים ולקחה אותם מידיו של לאון, לאון הביט בה משועשע מעניין האופניים. דני ראתה בעיניו את הגיחוך והחליטה שהיא עוד תתנקם בו על זה. היא עלתה על אופניים בנחישות ודיוושה את דרכה לבית הספר.

רעות ישבה על המיטה שלה מתלבטת אם להתקשר לנויה, בסוף החליטה שכן. היא תתקשר. "היי נויה, זאת רעות.. בא לך לארגן השבת משהו עם כל הבנות מהשכבה?" שאלה. "אה.. כן בטח, זה יכול להיות נחמד" ענתה נויה. הן סגרו על פרטים ונויה עדכנה את הבנות. ============== השבת יצאה לפועל כמתוכנן, כולן חיכו לה. היא התקיימה אצל אחת הבנות באפרת. בשבת בצהריים יצאו כל הסנות לסיבוב קצר באפרת, להמשיך להעלות זיכרונות מהתיכון. לרגע רעות חשבה שהיא דמיינה, אבל לאץ אוהד באמת היה שם, בוהה בעננים שמסתירים את השמש הנעימה. רעות ניגשה אליו, "היי" אוהד חייך אליה, "מה את עושה כאן?" שאל וכמעט נדהם לראות אותה. "שבת עם חברות" ענתה בקצרה " מה איתך? מה אתה עושה כאן?" "את שלי גר כאן." ענה. "יפה.. את זה לא סיפרת לי.." אמרה רעות "בכל מקרה, מה חדש?" "אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים..." ענה "וואו.. אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים" רעות חייכה "באמת? מזל טוב! למה לא אמרת כלום עד עכשיו?!" "ברח לי מהראש לרגע.." ענה אוהד בכנות "ברח לך מהראש? אחותך מתחתנת ושכחת?" נדהמה רעות, צוחקת. אוהד צחק, "כן.. ותודה" הם שתקו לרגע עד שמישהו קרא בשמו של אוהד. הוא הסתובב וראה את לירז עומדת מולו. הגרוע מכל מבחינתו קרה. כשרעות הסתובבה היא לא האמינה למראה עיניה

הערה: חלק מהמקומות בסיפור לא קיימים במציאות ואם הם בטעות כן והם לא במקום האמתי שלהם אז לא להיתפס לזה... שלום אמא. שלום אבא. שלום אחות קטנה. שלום בית. שלום משפחה. שלום חיים שלא ישובו עוד. ברגעים ספורים הקרקע היציבה תחת רגליו נשמטה. ברגעים ספורים זה ניגמר והוא לא אותו אחד שהיה עד עכשיו, לא אותו אחד שחלם להיות. "בא צריך ללכת" אומר דרור- אחיו הבכור שמנסה לא להראות שגם לו קשה. הוא לא רוצה לבוא, הוא לא רוצה לעזוב את הקברים, ביתם החדש של בני משפחתו האהובים שחייהם הגיעו לקיצם בין רגע. "בא" קורא לו שוב דרור "אי אפשר להישאר כאן". בפעם השנייה שהוא לא מגיב דרור חובק את כתפיו ומוביל אותו אל המכונית שמחכה להם. הוא מסתכל החוצה מהחלון אל ברחוב ורואה איך שאנשים עסוקים בשגרת חייהם כאילו שכלום לא קרה עכשיו, כאילו שמכל משפחתו לא נשארו רק הוא ואחיו. הוא רוצה לעצור הכל, לצאת החוצה ולצעוק לאלוקים רק מילה אחת למה? למה דווקא הוא? המכונית נעצרת בפתחו של הבית שעד לפני יומיים היה לו כל-כך אהוב ומוכר, עכשיו הבית מרגיש לו זר ומנוכר. זה כבר לא אותו הבית שהיה לו לפני אותה נסיעה גורלית. "איתן, צריך לקחת דברים מהבית." אומר לו דרור והוא בא בלי מחשבה לקחת משהו. הם נכנסים אל הבית ואיתן אוטומטית עולה לחדר שלו. בפינת חדרו זרוק התיק שלקח איתו לטיול שלושה ימים עם כמה חברה, רק לפני יומיים התיק הזה חזר מהכביסה. איתן לוקח תיק ומניח אותו על המיטה מנסה לחשוב מה לקחת, אוסף הצדפים שלו, ספרים שאהב לקרוא, הכל ניראה לו כבר לא חשוב. בסוף הוא מכניס לתיק כמה דברים שהוא חושב שיצטרך ובניהם את אלבום התמונות שלו כדי שיוכל תמיד לזכור שאם פעם היה לו טוב אז גם היום יכול להיות טוב. הוא מעמיס את התיק על גבו, לוקח את הגיטרה עם המפוחית ויוצא מהחדר. כשאיתן יוצא מהחדר הוא שומע קול בכי חנוק מכיוון החדר שהיה של הוריו. איתן הולך אל החדר ורואה שם את דרור יושב על ברכיו , רכון על המיטה הזוגית של הוריהם ובוכה. הוא לא נכנס, הוא יורד לסלון ומחכה שם לדרור. "זה בסדר" אומר איתן כשדרור נכנס לחדר "מותר לך לבכות" "למה גיטרה?" שואל דרור כשהוא מתעלם מאמירתו של איתן "אתה יודע שאסור לך לנגן עכשיו" "אני יודע" אומר איתן "אני חושב שעוד נחזור לכאן, כדאי שתשאיר אותה פה" "היא הייתה של אבא פעם, זה מרגיש לי טוב כשיש לידי חפץ שהיה שייך לאבא" דרור שותק והם יוצאים לרכב שעוד עומד באותו מקום שהיה כשיצאו ממנו.

נכנסתי לחור. חשבתי זה היה מסוכן. הכל היה שחור מסביב. גיליתי שטעיתי, הרגשתי טוב , היה כיף הרגשה מרוממת כזאת פתאום הכל הפך ורוד ונשאבתי לפתח צר שלא הצלחתי להבין איך עברתי בו מבלי להיפגע. פתאום ראיתי 2 תורות ארוכים. אישה נחמדה שאחזה תינוקת בידה ובחצאית שלה משכו 3 ילדים קטנים. היא עמדה בתור שהיה נקרא ה"מבוקר" הרמתי את מבטי לתור השני והזדעזתי הכל היה שחור ונשים אשר מראיהם דמה למכשפות הלכו שם. האישה הסתובבה אלי וראתה את מבטי התמיהה על פרצופי. היא התקרבה אלי ולחשה לי "תקווי שאת לא לשם". היא הצביעה לעבר שלט גדול ושחור שהיה כתוב בו "חידלון", הורדתי את מבטי וראיתי שוב את שורת הנשים השחורה, לא יכלתי להסתכל מראיהן היה מזעזע. ניסיתי להבין מה שונה בהן והבנתי. הן לא אחזו תינוקות. ולא היה אפילו ילד בקרבתם. היו שנים שאחזו בראש של תינוק. הרמתי את מבטי והזדעזתי. הראשים לא היו מחוברים לתינוקות. ראשים האישה שהחזיקה בראש הסתובבה אלי . הזדעזתי. היא היתה מגעילה. שיניה עקומות וצהובות.פרצופה עקום וקמטים בכל מקום. שערה שחור כלילה דוקר ומאיים. בידה המצומקת החזיקה ראש של תינוק שנטף דם היה לו מבט שאמר "תצילי אותי". הזדעזתי ועצמי את עיניי . היא דפקה על כתפי והרגשתי את ציפורניה הדוקרות נוגעות בי. היא אמרה בקול סדוק ואימתני"היית יכולה לשנות את זה אבל עכשיו מאוחר מידי" היא עצרה לרגע ואמרה "ברוכה הבאה לגיהנום" כמעט התעלפתי. המגע שלה צמרר אותי. הסתובבתי וניסיתי לברוח כמה שיכולתי . שנים שעברו ולא יחזרו ."עכשיו מאוחר מידי" נזכרתי במשפטה המחריד . מאוחר?! איפה אני בכלל?! גיהנום? . הדברים החלו להסתדר בראשי כמו פאזל . תור לגיהנום ותור לגן עדן. באותה שנייה הורדתי את מבטי לראות את בגדי וקפאתי. הם היו שחורים. הרגשתי רע. לא יכול להיות! חייבת להיות דרך! איפה הבן שלי?! נזכרתי שלא היה לי מעולם בן. נשכתי את שפתי ובכיתי. דמעות הציפו את עניי. לא בכיתי כך מעולם. לא חשבתי שאני צריכה ילד אבל עכשיו הרגשתי כמה רציתי את התינוק הזה לחבק אותו שיהיה ליידיי. סובבתי את ראשי וראיתי את התורות הולכים ונעלמים באור הקלוש. נלחצתי. ה'! סליחה!! הרגשתי רעד בכל גופיי. זהוו תורי אני חייבת לגשת. החור השחור שאליו נכנסו הנשים נעמד לפני. מבטי נע לעבר האישה הטובה ההיא שנכנסה לחור אשר קרן ואור רך נשפך ממנו. היא חייכה אלי ונעלמה באור הקורן .בכיי דמות איש נעמדה מולי .לא ,היא לא נעמדה !היא ריחפה !לאט לאט הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה .זאת הייתה מלאכית .כולה קרנה באור והפרצוף שלה היה הפרצוף שלי .לפני שהצלחתי להשחיל מילה היא אחזה בידי , ,שהתמלאה בשניה בחמימות נפלאה ,ואמרה בקשיחות ":בואי ,יש לך משפט" זה היה מוזר. מה קרה הרגע? תהיתי לעצמי מה קורה עכשיו ואיזה משפט זה. לא כ"כ משנה לי, ידה של המלאכית נתנה לי הרגשה שיהיה טוב. היא הלכה מהר. בעצם ריחפה מהר. והסתובהה מידי פעם לראות שאני בסדר. צעדנו במסדרון ארוך. הוא היה נראה כמו ענני סוכר קטנים בצבע זהב. הכל היה רך וקורן. פתאום ראיתי את החיים שלי. הרגשתי שבקצה יש סרט ודמויות מסתכלות ורואות אותי. הנה! גם הרע שעשיתי הובכתי מאוד. כולם ראו הכל . פשוט הכל. השפלתי את ראשי ורציתי להעילם. הרגשתי בושה ענקית. הדברים הכי הזוהיים שלא הייתי חולמת שמישהו ידע מהם אפילו לא בעלי. פתאום הם כאן, על מסך גדול כמו סרט קולנוע. כולם מסתכלים עלי.. נלחצתי. רציתי לברוח. לא יכולתי. ידה של המלאכית החזיקה אותי חזק. כאילו קראה את מחשבותי. "בואי" אמרה בקול לחוץ מעט. הלכתי אחריה. הגענו לדלת זהב גדולה. היה עליה שלט גדול "בית דין שמיים". הבנתי הכל. זהו. נשכתי את שפתי וקוויתי לטוב. לקחתי אוויר. זהו,עכשיו אני מוכנה. הדלת הגדולה נפתחה, התפעלתי מהיופי הרב שהיה שם. הרצפה . יותר נכון העננים. זהובים כאלה. הכל זהב ועננים. באמצע ניצבו 3 כסאות זהב טהור, התקרבתי אליהם בחשש, "זה יפה" התפעלתי בקול. היו שמות על הכסאות. כתב מוזר ולא קריא, הסתובבתי למלאכית במבטי שאלה והצבעתי על הכיסאות. היא חייכה אלי את חיוכה החם ואמרה"בין דין של מעלה הגבוה" היא עצרה והצביע ל3 הכסאות. "אברהם יצחק ויעקב" קפאתי, אברהם יצחק ויעקב?! רעד עבר בגופי.. רצתי למלאכית ושאלתי במהירות "מתי הם מגיעים?" היא לא נראתה מופתעת וענתה "בעוד כמה זמן". זה לא אמר לי כלום. אולי זה עוד יומיים אבל היססתי לשאול שוב. הסתכלתי לכסאות ודימיינתי את שלושת האבות מגיעים לכאן. הזויי! התחלתי להזיע.. זה היה מלחיץ.. "טוב, ישלי עוד דברים על הראש" אמרה לפתע המלאכית, היא הסתובבה . חייכה ויצאה מהדלת.ניסיתי לפתוח חזק אבל זה היה נעול. אני לבד. הדלת הזאת חזקה משחשבתי.. התיישבתי מיואשת על אבן שהיתה בחדר. מוזר. תהיתי. אבן פו?! הרגשתי שהאבן זזה.. קמתי בבהלה וקפאתי. ישבתי על.. ראש של תינוק.. כרות.. נוטף דם.. הדם חלחל בעננים וצבע את חלקם באדום חזק. נבהלתי. איפה המלאכית?!. פתאום נפער חור קטן והראש התגלגל וסתם אותו. פתאום הרצפה נהייתה קצת שקופה. הבחנתי באור אפל ושחור. הסתכלתי לרצפת העננים. פתאום שמו לב לדמויות מהלכות מתחת. נשנקתי. אלו היו השחורות. התבוננתי בהן במשך כמה דקות. הם הלכו במגעל סביב עצמן ומידי פעם הסתכלו למעלה. לא נזהרתי מספיק כנראה כי פתאום אחת הנשים הסתכלה עלי. לא יכולתי לשמוע מה היא אמרה רק ראיתי שהיא מניפה את ידה האכולה עובש לעברי. פתאום כולם הרימו את מבטם והסתכלו עלי.. בקושי נשמתי.. זה היה מרתיע.. פתאום ידה של אחת הנשים התארכה והתקדמה כמו נחש זוחל ואימתני לעברי. לא זזתי. עצרתי את נשימתי וחיכיתי לבאות.. מרגע לרגע הרגשתי פחות בטוחה במקום הזה. ידעתי שמשהו יקרה. לא משנה מה אני עפה מפה כמה שיותר מהר. ידה של המכשפה ההיא נגעה ברצפת העננים עליה עמדתי. הרצפה לא זזה . היא נראתה קפואה כאבן. הסתכלתי למעלה וראיתי גל שחור מתקרב אלי. קפאתי במקומי וחיכיתי לבאות. החדר נהיה חשוך וצבעי העננים הזהובים הפכו בן רגע לשחור. הצצתי למטה וראיתי את המכשפה שניסתה לגעת בי . היא שכבה על רצפת העננים התחתונה ונראתה ללא רוח חיים.. רעש קלוש. הדלת נפתחה ורוח קלילה נשבה פנימה, היססתי לרגע ואז קראתי "מי זה?" שום קול. דממה. עני זזו בבהלה וחיפשתי דבר מה. הרגשתי תחושה שמשהו מביט בי, מישהו איתי פו בחדר. הרחש גבר, עניי תרו אחר דמות , אך זו לא באה כמצופה. "שלום יקירתי" , קול קלוש ורך נשמע לעברי. נבהלתי. מבטי הקפוא נמס ברגע כאילו הכרתי את הדמות. זאת לא הייתה דמות. זה היה אור חזק ובוהק שלא שמתי אליו קודם. לא היה לו פרצוף, לא גוף ולא דמות. רק רוך ואור שופע. הרגשתי נעים בקרבתו ופסעתי לעברו בלי שליטה, "שלום", עניתי והתסכלתי אל האור. הייתה דממה. פתאום ראיתי את האור מתחלק לשלושה ונע לעבר הכסאות. זה היה מפתיע. עכשיו האור היה כבר בעצם שלושה אורות בודדים. האורות נחו בריחוף על הכסאות שהופיעו עליהם שמותיהם. "אברהם,יצחק ויעקב" שיננתי לעצמי כאילו הכל היה בידיעה קודמת שלי. לחשושים קלושים. הזעתי. דמעות של זיעה נטפו ממני, לחץ פתאומי היה מורגש באוויר, "מה אתם רוצים ממני?, עזבו אותי בשקט!" שמעתי את עצמי שואלת ללא שליטה, "מה עשית שם בעולם?, למה נולדת בכלל? מה המטרה שלך הייתה בחיים?" נשלחו לעברי שאלות במהירות כחיצים דוקרים ללא אפשרות לעוצרם. "מה שצריך עשיתי" שמעתי את עצמי שוב מדברת, רציתי לעצור את עצמי, להתנצל, להגיד שזה לא אני מדברת, אך משו חסם בעדי. לא הצלחתי לדבר. "וכי מה היית צריכה לעשות?!" נשלחה לעברי שאלה נוספת מכיוון שונה. "לחיות, לעבוד את ה' ,ולהתחתן" פי מלמל בקול רפוי. "וקיימת ועשית את מצוותיו של ריבונו של עולם?!" קול הזדעק מכיוון נוסף. "אכן", "אומנם אם כך ילדים יש לך?!" זעקה קורעת לב נשלחה אלי והקפיא את גופי. "לא" מבטי הושפל ודמעותיי איימו לפרוץ. משהו שוב עצר בי, הדמעות לא פרצו. הרגשתי גוף זר אשר היה בגופי תמיד מתעורר לחיים, מדבר במקומי. הלחשושים חזרו ואותיות בשפה לא ידעוה שטו להם באוויר וקרעו אתת הדממה האיומה. דקות ארוכות עברו ובעניי כנצח. הרגשה משונה, החלק החי שהיה בי עד זמן מה כעת חלש, הרגשתי אותו כבה מרגע לרגע. ברגע שנגמר לגמרי ולא הרגשתי כלל אותו קרה משהו. ליבי איים לצאת, דמעות עלו מגופי ופרצו כמו ים סוער שמאיים להטביע. בכיתי. לא עצרתי, הרגשתי נורא. "למה זה מגיע לי?!" הזדעקתי בקול שחתך את לחשושיהם הרכים. לא היה אכפת לי מכלום, רק רציתי טוב, שיהיה טוב. שתקתי שוב וחיכיתי לדיני המר. לחשושיהם גוועו והבנתי שהם הגיעו להחלטה משותפת. "יעל ברוך, יקרה את לליבנו וגזר דינך בפינו" זה היה אברהם אבינו. הוא עצר מעט והרגשתי שהוא מסתכל עלי. נשכתי את שפתי עד זוב דם. "יעל ברוך" דבריו של אברהם אבינו הדהדו בראשי. "חיים לא פשוטים עברו עלייך, גלגול נשמתה של נשמה גדולה בקרבך ולכן עלייך היה להזיהר יותר, מכיוון שלא ידעת זאת, הזדמנות שנייה בפנייך ומעמדיך יוכל להשתפר, החלטתנו התקבלה כאחד וברצנינו להחזירך לעולם השקר אשר את תוכלי לשוב על דרך ה' יתברך ולקיימו".

"מלכתי" נשמע קול מפינת החדר. "באמת שכבר השתעממתי, ברוך הבא!" אמרה פיי וחיפשה את מקור הקול. כבר הגיע הלילה וכל החדר היה חשוך. "מקווה שאת מרגישה בנוח, חסר לך משהו?" שאל הקול. "קצת אוויר צח יעזור, אני לא אוהבת להיות כלואה כמו חיה בכלוב" ענתה פיי וניסתה עדיין לחפש את מקור הקול. "אין טעם לנסות לחפש אותי, מלכתי, אני יודע איך לא להיראות כשאני רוצה" אמר הקול. פיי ויתרה על המאמץ בחיפושים ואמרה: "אז מה אתה רוצה? כופר?. "אין לי טעם בכסף מלכתי, ואם הייתי צריך - יש לי אנשים שישיגו בשבילי" אמר מקור הקול. "אז מה אתה רוצה ממני?" שאלה פיי. יד הופיעה משום-מקום. "אני רק צריך את..." --*-- ראיין יצא ממכוניתו והתקרב אל הדירה. הוא הביט בשעון שהראה שהשעה 21:00 ונאנח בהקלה - הוא הגיע בזמן הנכון. לפני שהספיק בכלל להתקרב למפתן הדלת - היא נפתחה. "מכול הגברים שבעולם - דווקא אתה מופיע!" אמרה האישה שבדלת. "ליז!" חייך ראיין ופרש את ידיו לצדדים, "מה שלומך?". "לא הכי הולך לי בעולם הדייטים - אבל חוץ מזה הכול טוב" אמרה והביעה פרצוף חמוץ. ראיין הביט בה. לא נראה לו הגיוני שבחורה צעירה בעלת שער שוקולד ונזם חמוד באף, לא תמצא מישהו טוב לחיות איתו. "אז," אמרה ליז, "מה אתה רוצה ממני הפעם? אני כבר נגמלתי מאלכוהול אם באת בגלל זה". "לא, אני צריך לבקש ממך טובה" אמר ראיין. "ולמה שאעזור לך?" שאלה ליז, "הכנסת אותי למאסר לפחות פעמיים". "שלושה" תיקן אותה ראיין. "עוד יותר גרוע," אמרה ליז, "אז למה שאעזור לך?". ראיין הוציא דף מכיס חולצתו ונתן אותו לליז, היא קראה אותו בעיון ופערה עיניים. "אוקיי, אני מסכימה," אמרה ליז, "מהי העבודה?". "לצאת איתי לדייט" אמר ראיין וחייך. "זה הולך להיות כיף!" צחקה ליז. --*-- הצעדים נשמעו עכשיו חזקים יותר. "לעשות את זה?" לחש דרק לסדריק. "לא נראה לי שזה יהיה רעיון טוב כשמדוני פה". ענה סדריק. מדוני רעד מפחד ופער את פיו - מראה שקצת הפחיד את סדדריק. מהשיחים יצאו שלוש דמויות, כל אחת מוסוות בגלימה חומה ישנה עם קפוצ'ון שכיסה את פניהם. "מה-מה-מה מי אתם? מה-מה מה אתם רוצים?" קרא החצי-סאטיר ומעד על האדמה. "מדוני, תרגע! זאת אני!" אמרה אחת הדמויות והורידה את הברדס. הייתה זאת אישה צעירה בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור קוצני קצר. סדריק חשב שהוא מבחין גם בחרב קצרה מתחת לברדס. היא הייתה מהממת!!! "קייס? זאת את?", קם מדוני וחייך, ואז נזכר שהם לא לבד אז ניסה ללא הצלחה לנקות את עצמו מאבק הדרכים. "מה חדש אצלך?" שאלה קייס, "כבר מצאת קוסם או מכשף?". "לא, בדיוק הייתי במצוד אחרי דרקון מעופף בשמים, אז חשב..." החל מדוני. "אמרת "דרקון"?" שאלה עוד דמות שהייתה מכוסה בברדס. שתי הדמויות שליוו את קייס היו גבר ואישה. סדריק בחן אותם. הגבר היה כבן 40, נראה כמו כל לו שיער פרוע ואפו היה סולד. אבל מה שהכי הרתיע את סדריק היו העיניים - צהוב חולני. האיש היה חגור בכלי נשק רבים מתחת לברדס: חרב גדולה, רובה קשת, כידון, פגיונות בשני צדדי גופו, ואולי עוד? האישה לעומתו לא נשאה כלל כלי נשק. היא הייתה צעירה בעלת שיער ארוך בצבע גזר, עם עיניים כחולות בצבע כחול-ים. היא ענדה על צווארה שרשרת כסופה עם אבן איזמרגד נוצצת בצבע כחול. "כן, דרקון," אמר מדוני והחזיר את סדריק להתרכז בשיחה, "לטאות גדולות, עם כנפיים גדולות, יצורים יורקים אש או דברים אחרים...". "אמרתי לכם, הם כאן" אמרה האישה. "הגבירה ליבאסי,את מאמינה לתיש הזה?!" שאל האיש בתמיהה. "זה חצי סאטיר!", אמר מדוני, "וזה מאוד פוגע". "סר יאנטיק, המלך סומך עליו, אני מאמינה לו" אמרה הנבדלת. "כן, יאנטיק, תתחיל להתנהג בנימוס" נזפה בו קייס, נהנית מכל רגע. "טוב בסדר, סליחה אדוני, מקווה שתקבל את סליחתו של אביר" אמר סר יאנטיק. "אתם ציידי דרקונים?" שאל דרק בדאגה. הם התעלמו ממנו. "אז, יריתי חץ לכיוונו ורצתי לראות אם פגעתי," אמר מדוני, "ושם פגשתי את שני אלה" והצביע על דרק וסדריק. דרק התקדם לעבר סר יאנטיק "שמי דרק, סר," הוא לחץ את ידו של יאנטיק בהתלהבות, "כבוד גדול בשבילי להכיר אביר מלכותי". סדריק התקדם גם הוא ועיניו פגשו בעיני קייסנדרה, שעד עכשיו השתעממה מכל מה שקורה עיניה של קייסנדרה נפערו באימה. "אתה!!!" קראה בקול, ובמהירות שלפה את פגיונה, זינקה לעבר סדריק ותקעה בו את הפגיון... המשך יבוא...

"די! למה אתה צועק לי באוזן?" שאל הדרקון האדום, "הייתי אצל הרופא רק אתמול". "אתה... אתה..." גימגם סדריק. "אני זה אני, אתה זה אתה?" שאל הדרקון בפרצוף מבולבל, "ומה זה המקום הזוועתי הזה?". "אתה לא הולך לאכול אותי?" שאל סדריק. "אני צמחוני!" הכריז הדרקון בגאווה. סדריק חייך ואמר: "טוב, זאת בהחלט הקלה...". "אז, מר...?" החל הדרקון. "סדריק," ענה סדריק. "מר סדריק," אמר הדרקון וחייך, "למה זימנת אותי לכאן?". "זימנתי?", תהה סדריק, "אני לא יודע איך לזמן דרקונים, ואני אפילו לא יודע איך הגעתי לכאן!". "אז אנחנו בבעייה..." אמר הדרקון, "מה נעשה?". דפיקות חזקות נשמעו מהקומות מתחתם, סדריק ניגש אל החלון. קהל גדול של אנשים צבאו על פתח המגדל. חלקם החזיקו לפידים שהאירו את הלילה, האחרים נשאו קלשונות או גרזנים, כולם נראו ממש מעוצבנים. טק! טק! טק! "מה קורה בחוץ, סר סדריק?" שאל הדרקון בתמיהה. "השם הוא רק סדריק," אמר סדריק והביט שוב בחלון, "ויש כאן הרבה אנשים בחוץ שכועסים עלינו מסיבה מסוימת". "אז בוא נפתח להם ונברר מה הבעיה, אולי הם טעו בכתובת..." הציע הדרקון. "לא נראה לי שהם ירגעו כשיראו דרק--" החל סדריק. במקום הדרקון עמד בחור צעיר, בערך בן גילו של סדריק, שחייך חיוך שלדעת סדריק היה ממש תמים. "הם ירגעו כשיראו את דרק," אמר הבחור שהופיע, "שנרד?". סדריק ודרק יצאו מהחדר אל מסדרון מרובה בחדרים אותו האירו עששיות, מדרגות ישנות הובילו לכניסת המגדל. השניים ירדו בזהירות ופתחו את דלת הכניסה, הקהל השתתק בין רגע. "ש... שלום!" אמר סדריק ונופף בידו, "אפשר לעזור לכם?". אחרי כמה שניות של אי נוחות, נדחף גבר זקן אל השורה הראשונה. "אל תאמינו למראה עיניכם! זה כישוף אפל!" קרא האיש הזקן והצביע על סדריק, "הוא שינה צורה לבחור תמים כדי שנרחם עליו ונעזוב אותו לנפשו! הוא פוחד מאיתנו!". "על מי אתם מדברים?" שאל דרק, שאף אחד מהקהל לא שם לב אליו עד עכשיו. "קירדס האיום!" קראה אישה אחת, "בגלל הניסוי שלו בחלב, הפרה שלי הפרה שלי חושבת שהיא אווז - ומגעגעת בלי הפסקה!". "במאתיים שנים האחרונות לא הייתה בסביבה הזאת אפילו רעידת אדמה אחת - ועכשיו יש רעידות אדמה חזקות לפחות פעם בשבוע!" קרא אחר. "כל הכישופים אפלים! צריך לגרש אותו!" אמר הזקן והצביע שוב על סדריק. "מצטער, הלוואי שיכולתי לעזור לכם, אבל אני לא מי שאתם חושבים", אמר סדריק, "אני הגעתי לכאן רק עכשיו". "הוא צודק!" קרא דרק. האנשים לא הקשיבו והתקדמו בצעקות לעבר השניים. סדריק נצמד לדרק, ושאל: "תגיד, אמ... אתה יודע לעוף וכל זה?". דרק הנהן, "אין בעיה בוס, בוא נעוף מכאן!". דרק עצם את עיניו ובמקומו הופיע דרקון אדום וחייכן. הוא הוריד את הכנף שלו ועזר לסדריק לעלות על גבו. האנשים צרחו בבהלה והתפזרו, כולל האיש הזקן שרץ כמו מטורף וקרא "אמרתי לכם!". "תחזיק חזק!" קרא הדרקון, וסדריק מצא מקום שנראה לו טוב לאחיזה. הדרקון נופף בכנפיו ונסק לשמים, וסדריק צרח בבהלה... --*-- קייס נגררה כנגד רצונה אחרי הננסית, מקשיבה בחוסר עניין לננסית שדיברה על חוסר הכבוד שיש לדור הצעיר. הטירה בה צעדו הייתה מלאה באנשים, רובם היו עסוקים בענייניהם, כמה אנשים צעירים קרצו לה בדרך. קייס הרגישה ממש לא בנוח, היא רצתה לצאת מכאן כמה שיותר מהר. מה הווארד רוצה ממנה? במקום לפנות לקומות העליונות, הובילה הננסית את את קייס אל חדר מלא בתמונות שעווה מקיר לקיר. "החדר הכי מכובד בארמון," הצהירה הננסית, "חדר המלכים". ציורי השעווה היו של מלכים ומלכות לאורך ההיסטוריה של אימפריית הייזן הגדולה. החל מהמלך הייזן הראשון שכבש את האזור מידי אורקי הפלדה, עד לאביו של המלך הווארד - המלך טייבום. שום דבר מכל זה לא הרשים במיוחד את קייס. "עכשיו, איפה זה היה?" מלמלה הננסית לעצמה והובילה את קייס למרכז החדר. "בננה עם נזלת!" הכריזה הננסית. בפתאומיות, מצאו את עצמן קייס והננסית בחדר קטן אך מפואר, מלא באנשים שהביטו בה בעניין. במרכז ישב המלך על כיסא מפואר, נראה ממש עייף ומודאג. לצידו השמאלי של המלך עמדו סר איידס אוחז בספר מסויים ומצויד בחגורתו בשקיקיו השונים, ועוד אדם, לבוש מדי צבא ונשק. לצידו הימני של המלך עצדה אישה צעירה יפה וחיננית בעלת שיער ארוך בצבע גזר, לבושה בגדי מסע יפים בצבע תכלת. קייס תהתה איפה המלכה פיי. "ברוך בואך לחדר הביטחון, גברת קייסנדרה," אמר הווארד ופנה לננסית בחיוך "תודה על העזרה, גברתי". "תמיד לשרות אדוני המלך" אמרה הננססית בעודה משתחווית והתפוגגה. קייסנדרה הרגישה כאילו שיחררו לה שרירים שהיו תפוסים. "מכיוון שהעניין דחוף, גברת קייסנדרה, נפסח על ההקדמות", אמר הווארד. "כבר אמרתי לקוסם שלך לפני שנלקחתי בשבי - אני לא מוכנה להתעסק איתך יותר!" אמרה קייס בנחרצות. "אפילו לא שמעת מה העניין, לדעתי את תאהבי את מה שתשמעי" אמר סר איידס, מוותר על להעיר לקייסנדרה על החוצפה שכך דיברה אל המלך, אין זמן. "ברשותך, אדוני המלך," החלה האישה הצעירה לדבר, "אוכל אני לדבר עם קייסנדרה?". "בבקשה גברתי", אמר המלך. האישה התקרבה אל קייס והושיטה את ידה לעברה. "אני שמחה לפגוש אותך סוף-סוף, גברת קייסנדרה, המלך סיפר לי עלייך רבות", אמרה האישה. קייס גם הושיטה את ידה לעבר האישה ושתיהן לחצו ידיים, "מעניין אם סיפר לך את הכול", אמרה קייס. "שמי הוא ליבאסי, ואני נזירה ממנזר הנבדלים, אני באתי בתור שליחה של אב המנזר אל המלך". מנזר הנבדלים היה מנזר בהר טוראט הגבוה שבמערב הממלכה. המנזר היה מחולק לארבע מסדרים בצבעים שונים: הראשון והחשוב מכולם היה המסדר הלבן, העוסקים בלימוד קריאת הכוכבים, וממנו היה נבחר אב המנזר בדמוקרטיה בקרב כל חברי המסדר. אחריו היה המסדר הזהוב, עוסק בלמידת הספרים הנסתרים והמגילות הגנוזות. אחריו היה המסדר האדום, העוסקים במדיטציה רוב יומם וב"התחברות אל הטבע" (קייס לא ידעה מה הכוונה, וגם לא רצתה לדעת). ואחרונים היו המסדר הכחול שעסקו ברעיית צאן ובמסעות רוחניים. "חתיכת מסע היא עברה הנזירה הכחולה הזאת", חשבה קייס. "קייסנדרה, שבר עולמי התרחש בעולם לפני כמה ימים," אמר סר איידס, "הגשר התפורר וחזר לעצמו". "זה אומר לי הרבה..." אמרה קייס בציניות. "ננסה בדרך אחרת," אמר המלך, "קייסנדרה, ראית פעם דרקונים בכל מסעותייך?". "לא," אמרה קייס, "דרקונים לא קיימים". "את צודקת ולא צודקת," אמר סר איידס והרים את ידו באוויר. שוב קייס מצאה את עצמה במקום אחר, היא עמדה באוויר ולידה עמדו האנשים שהיו בחדר הביטחון. "הביטי למטה, קייסנדרה", אמר האיש עם מדי הצבא. קייסנדרה הביטה למטה ונבהלה, הם עפו מעל מושבה של יצורים ענקיים דמויי לטאות בצבעים שונים. "אנחנו נמצאים במימד אחר, קייסנדרה," הסביר סר איידס, "מימד שנשלט בשלטון האש של הדרקונים". "אבל מה זה משנה לנו?" שאלה קייס, מתחילה להתעניין, "אנחנו במימד אחר". "הספר בו אני מחזיק נקרא ספר הגעש," אמר סר איידס, "כתוב בו שקיים גשר בין מימדי שרק אנשים מסוימים יודעים כיצד לפתוח ולסגור אותו". "והגשר נפתח?" שאלה קייס. "אנשים מלומדים במסדר הלבן, ביניהם ראש המסדר עצמו, צפו בחור שחור עצום שנוצר בשמים לפני כמה ימים, סערת ברקים חזקה יצאה ממנו, ותוך מספר שעות הסערה הופסקה הסערה," אמרה ליבאסי, "ראש המסדר שלח אותי במהירות אל המלך הווארד להודיע על כך". "לפני שבועיים התקיימה מועצת הקוסמים השנתית, וקוסם אחד הודיע שמצא את הדרך לפתיחת שער, ואם נתאחד נוכל לכבוש מימד אחר, עוד שטח לממלכה", סיפר סר איידס. "תן לי לנחש מי זה היה - קרדיס?" שאלה קייס. "נכון," אמר סר איידס, "אחרי שהמועצה שללה את ההצעה הוא יצא מהמקום רותח מכעס". "קרדיס פתח גשר בין מימדי לרגע, ואנחנו מאמינים שכמה יצורים מהמימד שנשלט על ידי הדרקונים - הגיעו אל המימד שלנו, בזמן סערת הברקים, מכיוון שמימד הדרקונים צמוד מאוד למימד שלנו". "אני שונאת קסמים" אמרה שוב קייס. הם חזרו בחזרה לחדר הביטחון, ואז קייס שאלה: "ומה אתם רוצים ממני?". "יש לנו שקרדיס חייב לך טובה," אמר המלך, "אנחנו רוצים שתלווי את סר יאנטיק ואת גברת ליבאסי אליו, והם יטפלו בשאר - את אחראית שיצאו ויחזרו בשלום". "אמרתם שתהיה לי בחירה שלא להסכים", טענה קייס. "נכון, באמת שכחתי", אמר סר איידס, ובהינף יד הופיעו ליד קייס בגדיה וכל הציוד שלה, ובנוסף התגשמה דלת פתוחה לצאת אל האוויר הפתוח. "יש לך אפשרות לעזור לנו, ויש לך אפשרות לצאת מהדלת שתוביל לשביל המגיע עד למקום בו פגשתי אותך", אמר סר איידס. "ולמה שארצה לעזור, להסתכן בלצאת למסע ארוך ומייגע, לעצבן את קרדיס, ואולי לפגוש דרקונים?". "כי אני סבור שתרצי לפגוש את הפורץ שלנו ולהתלוות אליו" ענה סר יאנטיק. קייס התפלאה ואמרה "אתה מדבר על... המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה!

פרק עשירי בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'. בבוקר כשהבטתי במראה וראיתי את בבואת פניי, לא זיהיתי את עצמי. "פנסים" כחולים סביב העיניים, שפה נפוחה מעבר להיגיון, בליטה מוזרה במקום בו ראשי הוטח בארון... רציתי להסתיר כל סימן כזה, ידעתי שהסימנים הללו יכאיבו גם לאמא וגם למעיין מאוד, הם יכאיבו ויזכירו לאמא סיוטים שהיא מפחדת מהם. לקחתי את האיפור מהארון במקלחת ועבדתי זמן רב על הסוואת הפנסים סביב עיניי, חבשתי לראשי כובע חמוד, ומתחתי במאמץ חיוך על שפתיי. רק לאחר שהבטתי במראה והייתי בטוחה שעשיתי את המקסימום כדי להסתיר מה שניתן, הלכתי בעליזות למטבח. מעיין הרימה רגע מבט אליי ולאחר מכן כבשה מבטה בצלחת, אמא נראתה עצובה, והבנתי שרק הכאבתי לה יותר. היא הבחינה בסימנים והבחינה באיפור, היא הבחינה במבט של מעיין וראיתי את ההבנה מסתמנת בעיניה. היא לא רצתה להכאיב לאף אחד ולכן חייכה באומץ והגישה לי את החביתה שהכינה לארוחת הבוקר, אמא הזכירה לי בשקט ובחיוך "שירונת, אני צריכה לצאת לעבודה, אתן תסתדרנה ביחד נכון?" למרות שהשאלה הייתה השאלה הקבועה שלה בבקרים של החופש אומנם למעיין ברחה דמעה מעינה, אבל נראה שלאמא רווח, היא רפרפה נשיקה לי על לחיי, ואחר כך למעיין ויצאה החוצה עם תיקה בידה. בצהריים כשקראתי ספר על הספה בסלון מעיין התיישבה בחשש לידי ושאלה "שירה, פעם אחרונה בהיסטוריה שאני מזכירה לך את אבא בלי שתרצי, אבל אני רוצה את המספר שלו, ואני רוצה להיות בטוחה שהוא באמת רוצה לדבר איתי. אני רוצה ש.." קטעתי אותה במהירות, אך לא בכעס, הרי ידעתי שזה יגיע בסוף: "מעייני, אבא סיפר לי בטלפון שהוא מתגעגע אלייך". לרגע מעיין שתקה, "חשבתי שלא דיברת איתו" אמרה לבסוף, ואני עניתי "אני לא דיברתי, רק עניתי לשיחה בלי להוציא הגה מפי, פשוט נתתי לו לדבר". ראיתי שהוקל למעיין, לי זה כל כך הכאיב, ידעתי שהיא רק שמחה שאבא עוד אוהב אותה ורוצה לדבר איתה. "יש לי תנאי אחד", אמרתי לה בשקט, נותנת לדמעות המלוחות להתגלגל על פני, "אני מביאה לך את המספר שלו, את יכולה לדבר איתו על מה שאת רוצה, על עצמך או על אמא, אבל עליי - שום מילה! רק תגידי לו שנתתי לך את המספר ושיפסיק להציק לי, ויותר מזה אל תספרי לו בחיים מילה או הגה עליי!". גם על פניה של מעיין התגלגלו הדמעות, והיא לחשה: "כל עוד את לא תרצי, אני לא אגיד לו מילה עלייך". חיבקתי אותה לרגע, ואחר כך הושטתי לה את הפלאפון שלי עם המספר שלו, לוחשת: "וברור שלי את לא מספרת כלום על השיחות שלך איתו. אני לא רוצה לדעת שאת מדברת איתו." היא הנהנה בשקט ולקחה מידי את הטלפון ואת המספר.

את הסיפור כתבתי לפני כמה שנים וכעת החלטתי לפרסמו מקווה שתיהנו.. קיץ 66 חדר מצב, הסנאט ברומא: "ובכן, אז אם אכן היהודים מרדו בי אני רואה שעלי לנקוט ביד קשה" נשמע קולו של קיסר רומא נואם בפני חיילי הלגיון הרומאי. "אדוני הקיסר, לדעתי צריך קודם לשלוח להם צווי אזהרה" ניסה אחד המפקדים לשכנע את נירון קיסר לנקוט ביד רכה יותר "ומה בקשר לקנאים", העיר מפקד נוסף "הם מורדים בנו והם מודים שהם מורדים בנו, הם חצופים והם עושים כל שביכולתם על מנת לערער את יציבותך באזור ולהשתלט על הארץ, צריך לשים קץ לישוב היהודי פה ולגרש את כל היהודים מהארץ ולו רק בגלל הקנאים!!" "אני חושב שאתה קצת מגזים" אמר מפקד בכיר נוסף שנכח אף הוא באולם "יש לך מושג כמה כל זה יעלה לנו? ושלא נדבר על חיי אדם שנאבד במהלך שכזה, וכל זה למה? בגלל קבוצה קטנה אחת של כמה קנאים משוגעים" "אתה נורמלי?!" החזיר לו הלה בצעקות רמות "קבוצה קטנה של קנאים משוגעים?! זהו מרד!!! וה"קבוצה הקטנה" הזו רק הולכת וגדלת מרגע לרגע, צריך לעצור את זה פה, לפני שיהיה מאוחר מדי וללמד לקח את כל היהודים כך שב-1000 שנה הקרובות אף יהודי לא ינסה להתמרד בשלטון הרומאי" סיים המפקד את דבריו והוסיף "וזה בהחלט דורש את המאמץ, לכל אותם אלו שפוחדים ממנו". "בלי תגובות בבקשה, בלי תגובות!" ניסה הקיסר להרגיע את הרוחות שהחלו **** אביב 70 ירושלים, העיר התחתונה. ירושלים כמרקחה. התקופה היא ערב פסח, בשנים רגילות הייתה אמורה העיר להתמלא ביהודים המתרוצצים מחנות בגדים לזבני היין ומשם לקנות קרבנות לקראת החג, ועוד לא הזכרנו את עובדי העירייה הנאמנים (בתוספת מתנדבים מכל הארץ) שעובדים על שיפוץ הדרכים לירושלים, הדרכים שעומדים להיחרש כהוגן ע"י מאות ואלפי עגלות רתומות לסוסים, ירושלים ידועה בהכנסת האורחים שלה. אך השנה אין זכר לכל זה, במקום חנויות מלאות אדם ניתן להבחין בהמון אחר, שכרגע פחות מטרידה אותו העובדה שלא יהיה לו חולצה לבנה לחג, מטרידה אותו שאלה אחרת: מי ישלוט בבירה ויגן עליה מהאויב הרומאי. כאשר המתונים מצד אחד, הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון מצד שני, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב מצד שלישי, קנאיו של שמעון בר גיורא מצד רביעי ומול כל אלא פלג נוסף, קיצוני שהתנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד. העיר הופכת לזירת קרב... למעשה המלחמות החלו כבר מספר שנים לפני לכן, אך נפילת ערי הגליל ובואם של אנשי יוחנן מגוש חלב כשנתיים קודם לכן רק הוסיפו שמן למדורה... באותו הזמן בעיר התחתונה שני אחים יהודיים נאלצו, כמו יתר תושבי העיר להתמודד עם המציאות הקשה בעיר. "המצב לא מאפשר לנו לחיות כאן, יהודה אני יודע שאתה אחי הגדול ואתה נוהג פחות להקשיב לי, אבל עכשיו אחרי שהצלחתי בדרך לא דרך להאזין לשני חיילים רומאים אני יודע על מה אני מדבר, החיילים הרומאים מתחננים לעשות עלינו מצור" "באמת?! איך הצלחת לשמוע?" "עברתי במקרה ליד מחנה רומאי ומרגע ששמעתי אותם הבנתי שזהו מחנה רומאי וברחתי משם" "ואתה לא יודע פרטים מדויקים על המצור אתה רק יודע שהמצור יהיה בתקופה הקרובה? בנימין השיב בחיוב, "אז אם כך אתה צודק בנימין ובאמת אי אפשר לקחת סיכונים וחייבים לעזוב כמה שיותר מהר את העיר למקום רחוק ובטוח, רק אם ההורים היו שומעים את זה, הבעיה היא שמכל המשפחה רק אנחנו עלינו ארצה, אמא ידעה שאנחנו בחורים בוגרים שיודעים לדאוג לעצמם "לדעתי יהודה, יש לנו את כל הציוד הדרוש, רק צריך להשיג קצת בשר לדרך מהשוחט שלמה" "אין בעיה נלך לשם כבר מחר". היום חולף ועובר ולמחרת בבוקר ממשיכות המלחמות של הקנאים עם הפרושים (אלו הם שני זרמים ביהדות כאשר הפרושים נחשבו למתונים והקנאים לקיצונים והם נלחמו בין היתר על השליטה על הר הבית) אולם על תושבי העיר התחתונה לא ניקר עצב רב וכ"נל גם על שלמה השוחט. "שלום עליך רבי" פנו האחים אל שלמה בכינוי הידוע, "שלום עליכם, מה קרה? למה אתם עצובים כל כך היום?" "המצב קשה..."יהודה משתדל שלא לפרט וישר עובר נושא "אנחנו צריכים כמות רבה של בשר, אנחנו עוזבים" יהודה ניסה להישמע רגוע ככל האפשר "בסדר אני יביא לכם" ענה שלמה "בינתיים תניחו את המטבעות כאן על הדלפק" האחים שילמו, קיבלו את הבשר והלכו "בא בנימין אין טעם שנבוא לכל השכנים זה סתם יעורר בהלה ולחץ נצא מהעיר מכיוון דרום ויהיה אשר יהיה נקווה שנמצה בסוף איפה לגור, בינתיים תזכור דבר אחד :אנחנו לכאן לא חוזרים יותר ונקווה שלא עוררנו את חשדו של השוחט ושהכל יהיה בסדר". "בעזרת השם" השניים יצאו מהעיר והחלו במסעם לעבר מקום לא ידוע, מקום שאין בו רומאים. ואכן ביום י"ד בניסן, בדיוק ערב פסח לאחר שירושלים התמלאה עד אפס מקום ברבבות יהודים, (חלקם כאמור היו פליטי הקרבות בגליל שנכבש כשנתיים קודם לכן) הגיעו חייליו של טיטוס (שנשלח ע"י אביו אספסיינוס שזכה זה עתה לקיסרות רומא לאחר מאבק ממושך) לשערי ירושלים. ניתן היה לשמוע היטב את כל נקישת ה"איל ברזל" האימתני על החומה, על פי הכללים הרומיים זהו המועד האחרון לכניעה לפני היציאה לקרב או במקרה הזה: לפני תחילת המצור. אך לתושבי ירושלים לא הייתה כל סיבה לפחד, למרות מספרם הרב של הנצורים היה מספיק אוכל במחסני המזון לכולם, אלא שמעט זמן אחר כך שרפו הקנאים את מחסני המזון כדי שכולם יבינו שעל ירושלים צריך "להילחם או למות". לבסוף הגיעו כל הצדדים הניציים להסכמה ביניהם על חלוקת העיר בידי כל אחד מהצדדים אלא שהסכמה זו הגיעה מאוחר מדי, כשהעיר כבר הייתה נצורה, מחסני המזון נשרפו והרוח הכללית של העם הייתה בשפל המדרגה. אנשי העיר התחתונה שהכירו את האחים יהודה ובנימין לא ידעו איפה הם ומה עלה בגורלם, חלקם אפילו חשבו שהם מתו ברעב ובכו עליהם רק השוחט שלמה ידע לאן הם הלכו והצטער שלא הצטרף אליהם, "היה להם מזל" חשב, ולא ידע כלל שהם ידעו על המצור ואף יותר מזה המצור היה הסיבה אשר בגללה החליטו האחים לעזוב את העיר. "היינו צריכים לקחת את השוחט איתנו, זה כלל לא היה יפה מצדנו להפקיר אותו בעיר כשאנחנו יודעים מה עומד להתרחש בה" חשב בנימין ויהודה הסכים איתו. בינתיים מצאו שני האחים מערה בקרבת מקום והסתתרו שם, מדי פעם הם היו יוצאים לנחל קרוב כדי לשתות ובשר היה להם בשפע. הימים עוברים, המצור נמשך ובתאריך י"ז בתמוז שנת ג'תתכ"ח קורה דבר חשוב: "קדימה ל-י-ר-ו-ש-ל-י-ם" כוחות רומאים כבדים המפציצים את חומות ירושלים מצליחים ליצור פירצה גדולה בחומה והם שועטים אל העיר בהמוניהם והאימפריה הרומאית בעלת הצבא החזק העולם שועטת עתה אל תוך ירושלים. העניין הוא בסה"כ עניין של כמה ימים בודדים בשביל הצבא הרומי להגיע לתוך ליבה של העיר, שם נמצא הבית החשוב ביותר בכל התבל, בית המקדש. אומנם בפועל זה לקח קצת יותר זמן, זמן של מלחמות בתוך ירושלים בניסיון אחרון להציל את בית ה' ואת ירושלים כולה מידי הרומאים. (c

פרק חמישי בס"ד, יום רביעי, י"ט כסליו, אמצע כיתה ח'. ישבתי בחדר בפנימייה, משחקת בפלאפון באצבעותיי, עכשיו סיימתי שיחה עם מעיין בפלאפון, אני שמחה לשמוע שהמצב משתפר. היא סיפרה לי שהייתה אצל טלי, הן שיחקו וממש נהנו, עד שהיא כמעט שכחה לחזור הביתה בזמן, היא הגיעה הביתה קצת באיחור ואמא כבר הספיקה לשים לה את האוכל על השולחן, אני אוהבת לשמוע ממנה איך הכל משתפר בבית, אני שמחה לשמוע את אמא לפעמים אפילו כמעט צוחקת. כמו תמיד, לא היה לי מספיק זמן לחשוב, צופיה נכנסה לחדר בסערה, צופיה היא החברה הכי טובה שלי. הרהרתי ביום הראשון שפגשתי אותה, נערה נחמדה ושקטה עם תמימות אדירה, היא הגיעה באמצע השנה של כיתה ז׳ ללימודים והמורה אמרה לה לשבת במקום הפנוי לידי. בהתחלה נורא התביישנו אבל עם הזמן התחלנו להכיר ולהתחבב זו על זו. אני הספקתי להיות אצלה בבית הרבה פעמים והיא כבר שמעה ממני את סיפור חיי, אבל מה שאהבתי בה את השקט הזה שלה, צופיה לא נתנה לי עכשיו להרהר כל כך הרבה, "שירה, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאת מפנטזת על מישהו, תראי את הפרצוף שלך", הזעפתי את פרצופי לעברה ואמרתי בציניות, "ברור, פשוט בנים זה הדבר הכי חשוב בעולם לכן רק עליהם אני יכולה לחשוב", שירה צחקה והשיבה ברוח טובה, "נו באמת, אל תהי כזאת רצינית, יבוא היום שגם את תתחתני עם מישהו, כדרך כל בשר", עיקמתי את פרצופי, שתינו ידענו שמתחת לפרצוף אני מתה מפחד, צופיה שוב צופיה הפריעה לי לחשוב, (הפעם זה שימח אותי, להפסיק לחשוב על חתונה), "שירה, כמעט שכחתי, מה את חושבת, שהרב שלומי יחכה לך? יש עכשיו שיעור שלו, ואני יודעת שאת ממש לא מתכוונת לפספס אותו, נכון?" שכחתי אותו לגמרי, קפצתי מהמיטה, לבשתי סוודר ורצתי ביחד איתה לאודיטוריום. באודיטוריום, סיגל קראה לנו לשבת במקומות ששמרה לנו, התיישבנו במקומותינו והרב נכנס והתחיל לדבר. השיעורים שלו בדרך כלל מרתקים אותי אבל היום לא הייתי מרוכזת, בתחילת השיעור אחת הבנות השקטות מכיתה ז' העזה ושאלה שאלה בקול בפני כולם את הרב, ראיתי את האושר שקרן ממנו על כך שהעזה לדבר, זהו הדבר שגרם לי לאבד את ריכוזי, נזכרתי בפעם הראשונה שאני אמרתי משהו, זכרתי שבאסיפת הורים הרב התרגש כל כך, הוא סיפר לאמא על מה שאמרתי בשיחה שלו מול כל בנות האולפנה, בעבר לא הבנתי על מה ולמה הוא מתרגש, עכשיו הבנתי, במשך תוך כדי שאני מהרהרת על כל זה, אני שומעת מילה קטנה מהשיעור של הרב, משהו על בכי, הסתכלתי בו והחלטתי להתרכז בשיעור שלו, הוא אמר "בנות, מי שלא בוכה היא מסכנה, מי שלא יודעת לבכות צריכה עכשיו לבכות, זה לא בריא לשמור הכל בלב, תבכו, תבכו על כל הדברים שעברתם בחיים שלכם, תבכו על שאתם רחוקות מה', תבכו על כל דבר. רק דבר אחד, תזכרו אח"כ למחות את הדמעות ולקום", היה שקט באודיטוריום אבל אני לא התאפקתי "הרב, למה חייבים בסוף השיחה ניגשנו שתינו לרב ונתתי לצופיה את רשות הדיבור, "הרב, אתה יכול להסביר לשירה שלא דיברת אליה? כי היא פשוט מעולם לא בכתה, ואין בזה שום דבר רע, נכון?" הרב שתק לרגע, הסתכל עליי ואמר "אף פעם לא בכית? אני לא מאמין, בטח קרתה לך פעם איזו טראומה שבגללה לא בכית מאז", שתקתי והרכנתי את הראש, צופיה הסתכלה בי לרגע ואז אמרה לי בשקט וברוגע "שירה, את מסכימה שאני אלך ואת תדברי לבד עם הרב?" ידעתי שברגישות שלה הוא קם בשקט והשאיר אותי בכאבי.

פרק שני בס"ד, יום רביעי, כ"ב תמוז, חופש אחרי כיתה ו'. בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי את אמא, כמעט התפלאתי שלא העירה אותי, אך אז זיהיתי בעיניה את הניצוץ האהוב עליי, הניצוץ ההוא ששוכן בעיניה לעיתים רחוקות מאוד, הוא נתן לי תקווה ליום יפה, התפללתי שמעיין לא תהרוס לאמא את כל המצב רוח, עם העצבים שלה עליי ועל כל העולם. אמא ניסתה לחייך אליי והערכתי אותה על כך, היא הביאה לי שוקו חם והתיישבה על הכיסא לידי. "שירה מתוקה, היום תגיע חנה ממשרד הרווחה, תשתדלי להיות ילדה לכן, העלתי באומץ חיוך על שפתיי, עניתי לאמא "ברור שאהיה ילדה טובה, תמיד!" אמא רפרפה נשיקה על מצחי, לאחר מכן קמה מהשולחן לקראת מעיין שבדיוק נכנסה למטבח. מעיין היא ילדה חכמה וברגע שהעיפה לעברי מבט ידעה שהחיוך הזה לא אמיתי, היא ידעה לזהות בעיני שאסון מתקרב. אמא ניגשה לתת לה כוס שוקו, מעיין לקחה מידיה את הכוס ושאלה בשקט, מתלבטת בעיניה אם לכעוס, "מה קרה? מה יש היום? מה סיפרת לה הרגע?" אצבעה מופנית אלי אבל מבטה רחוק מכך, ואני הבנתי שהיא עדיין כועסת עליי ושהכעס יכול להימשך ימים ארוכים. אמא חייכה במתח ואמרה "שבי מתוקה, אל תדאגי, באמת לא קרה כלום," אבל מעיין לא קנתה את זה ונשארה לעמוד מתבוננת ומנסה להבין לבדה, כשקלטה את המבט של אמא המופנה אל השעון, היא מיד הבינה, "אני לא מסכימה שהיא תבוא! אני אדאג לעשות לה צרות כאלה שאני לא יודעת מה", הבטתי בכאב החוזר לאט לעיניה של אמא, לא יכולתי לשאת אותו, אמרתי, "די מעיין, את יודעת שזה לא ייתן כלום שתצעקי, ממילא בסוף העובדת סוציאלית הזאת תבוא ואם המילים חתכו אותי, אין כמעט דבר שמפחיד אותי יותר מזה, חייכתי באומץ בשביל אמא והתיישבתי בשקט על הכיסא. כעבור שעתיים בדיוק כאשר השעון צלצל על השעה 10 נשמעו דפיקות בדלת, הבטתי באמא וידעתי, או ליתר דיוק - זכרתי, עכשיו היא תנסה להעלות את כל האומץ, להשליט את הסדר על פניה, הפנים וכל איבר אחר בגופה יאלצו לשדר 'העולם מושלם', יש לה חמש דקות, זהו הזמן שייקח לחנה להגיע למטבח. בנוסף, ידעתי מה אמא מצפה ממני לעשות, כמעט את אותו הדבר, רק שלי יש פחות זמן, עכשיו, במהירות, לא בחמש דקות, עליי לרוץ לדלת, 'ההצגה מתחילה'. נאנחתי והלכתי לכניסה לבית, סגרתי את ליבי ופתחתי את הדלת, בפתח קידמה את פניי העובדת סוציאלית, על פניה מרוח החיוך הכי גדול בעולם, "מה נשמע שירה? מה שלומך?" הבחנתי בעיניה הבוחנת את שלי, מיהרתי לסובב את פני בעודי לוקחת מידיה את שקיות הקניות שלה, הסתובבתי להניחם בפינת הסלון, שלא תבחין בעיניי, "הכל בסדר חנה, ומה איתך?" שאלתי מאמצת לקולי נימה עליזה. היא צחקקה בשקט את הצחוק המעצבן שלה ומיהרה למטבח, "נו, איפה רצתי אחריה למטבח, היא כבר ישבה ליד אמא והם פטפטו ביניהן בהתלהבות מדומה. עליתי לחדר משאירה אותן לנפשן לכמה זמן, הכי הרבה שהתאפשר לי, אך כעבור שעה קלה כבר קראה לנו חנה מלמטה, "בנות בואנה לכאן, לא באתי לבקר רק את אמא שלכן", קמתי מיד, אך מעיין נשארה באותה התנוחה שבה הייתה, ממלמלת בציניות "ברור, לא באת לבקר אף אחד, באת כדי להציק ולבחון, את חושבת שאנחנו לא יודעות לחיות בלעדייך", חייכתי חיוך מאולץ, אם הייתי יודעת שהחיוך הזה יעלה לי כל כך ביוקר, לא הייתי מעקלת את שפתיי לרגע, אבל חנה יצאה ואני התנפלתי על מעיין, צעקתי בצורה שמעולם לא כעסתי אליה, "את משוגעת, מי נראה לך יזוז בבית הזה אם אני לא אהיה פה?! מי יעזור לאמא שלא תמוטטי את הבית ואותה?! מה את חושבת לעצמך, מה זה ייתן לך אם אני אהיה תקועה באיזו פנימייה מרוחקת? את רוצה להרוס לאמא עוד יותר את החיים? את יודעת שאתן לא מחזיקות מעמד רגע בלעדיי, את יודעת שהדרך היחידה שלך לפתור דברים זה לרוץ למיטה ולהתבכיין, את יודעת שהדבר היחיד

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאתהמתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "היי, אורטל, יש לך רגע." אורטל זרקה את הכדור לסל וחייכה חיוך מרוצה כשהוא נכנס פנימה בתנועה חלקה. "מה?... אה, בר, מה נשמע?" שאלה בידידותיות, מסמיקה מעט. "בסדר, מה איתך. תשמעי, אני לא יכולה לעשות את מה שביקשת ממני." "מה!" אורטל נראתה מזועזעת. "אבל הבטחת לי!" בר נדה בראשה בקרירות. "לא, הבטחתי לך לעשות את זה בתנאי שזה לא ייפגע בחברים שלי. והתברר לי שכן, זה פוגע שאחת החברות הכי טובות שלי, ואני לא רוצה להיות זאת שתפגע בה." "במי, בליאת?" בר משכה בכתפיה בתנועה לא מחייבת. "מה זה משנה. העיקרון הוא שאני לא מוכנה לעשות את זה. אז תבקשי ממשהי אחרת, או שתעשי זאת בעצמך." היא התרחקה משם בצעדים מהירים, מלאי ביטחון. אורטל צעקה אחריה "שמת לב שבכך שאת לא עוזרת לי, את פוגעת בי?!" בר הסתובבה באחת. "העניין הוא, מותק," אמרה לאיטה. "שאני אפגע גם בו, אני חושבת." הכדור הפסיק לקפוץ מעלה מטה במהירות והתגלגל עד לקצה המרוחק של המגרש. אורטל נאלמה דום. "את... מה אמרת?!" אבל בר כבר התקדמה הלאה משם, שיערה החלק מתנופף כמו מברשת. "איכס, איזו פקאצה," אמרה אורטל בתיעוב, אך לא היה מי שישמע אותה. "לעזאזל, אני לא מבינה מה הן מוצאות בו!" סחה בר לשקד בת דודתה. "סתם יצור ילדותי ואידיוט. חמוד, לפעמים-זה כן, אבל אידיוט מושלם." "מה? מאמי, דברי חזק, יש פה בעיות בקליטה. מי חמוד?" "נו, מתן ההוא, זה שגם אורטל וגם ליאת מאוהבות בו." "את מאוהבת במתן? זה לא המפגר ההוא, הגבוה?!" "לא אני מאוהבת בו!" קראה בר לתוך הפלאפון. "זה אורטל וליאת מאוהבות בו, לא אני!" "אה, למה לא אמרת קודם?" בר נאנחה. "טוב דיי, אי אפשר לדבר ככה. תקפצי אלינו הביתה היום, אני אסביר לך בדיוק." "מה, את תקפצי אלינו הביתה?! וואו, שברת שיא!" חגגה שקד. "לא!" קראה בר בייאוש. "את באה אלינו, לא אני אליכם." "אה, אוי..." התאכזבה שקד. "אוקי. יאללה, בהצלחה עם חברות שלך. ביי!" בר עוד לא הספיקה לנשום וליאת הופיעה, מתקרבת בצעדים מהירים וחדים, עקבי נעליה נוקשים בחזקה. "את לא יודעת מה קרה לי!" "נכון." "אורטל הזאת'י, ההיא שמסתובבת כל החיים עם כדורסל, באה אליי ואומרת לי: "ליאת? תעזבי את מתן, הוא שלי." והולכת. לא הבנתי בכלל מה היא רוצה ממני! ועם כל הכבוד למתן, אני ממש לא מתכוונת לשמור אותו אצלי." "את בטוחה, פשוט זה לא נראה ככה כשאתם נפגשים," אמרה בר באדישות וסידרה את הדפים על שולחנה. "היי, וואו, בר! האם אי פעם רמזתי שאני קרובה למתן?" "כן. אבל מן הסתם אלה היו רמזים בלתי רצוניים. כגון הסמקה או חפירה ברצפה עם הנעליים או רצון פתאומי לגרום לאחרים לשים לב אלייך..." עקצה בר. "את רעה! אני מעולם לא עשיתי את זה ליד מתן!" "הוא שאמרתי – רמזים בלתי רצוניים." "תפסיקי למלמל מלמולים טיפשיים!" השתדלה ליאת ללגלג. היא הניפה לאחור את שיערה ומצמצה בעיניה הענקיות. "ואם כבר, זה לא מתן." "אז מי זה." "אנאערף. לא נראה לי שאני מאוהבת בכלל. לא יודעת מאיפה המצאת את זה." היא חמקה משם החוצה, מותירה את בר ואת ניירותיה. בר משכה בכתפיה – היו לה עניינים אחרים להתעסק בהם. דניאל אחיה הקטן שלח לה אס-אם-אס קצר שאומר כי עלה להתייצב במהירות בבית הספר שלהם – אלעד הלך מכות עם חבריו. -למה אבא ואמא לא יכולים להגיע? התשובה לא איחרה לבוא: הם עדיין במריבה מהבוקר. היא נאנחה. איזה ילדים קטנים ההורים האלו, חשבה בכעס. אפילו אני ודניאל לא רבים כמוהם. -טוב, אני באה. תחזיקו מעמד בינתיים. היא אספה את ספריה והניחה אותם בילקוטה, מוסדרים לפי הגודל. "תגידי למורה שהייתי צריכה ללכת," זרקה לנערה שישבה בסמוך לה, מאזינה למוסיקה מאוזניות. "מה, מה אמרת?" שאלה הנערה בהסירה אחת מהאוזניות. "אמרתי שתגידי למורה שהייתי צריכה ללכת. תגידי לה ש... שהלכתי לעזור לאח שלי כי ההורים שלי לא בבית." זו רק חצי אמת, הרהרה בר. אבל למי אכפת – אלעד ודניאל צריכים אותי וההורים הדפוקים שלי לא מסוגלים לטפל בהם. מי יעשה את זה אם לא אני. הנערה הנהנה בהבנה. "טוב. אבל כדאי לך ללכת כבר, תכף נגמרת ההפסקה." היא החזירה את האוזנייה למקומה וחזרה להתנועע בקצב המוסיקה שבקעה מהם. בר יצאה משער בית הספר במהירות, בלי להסתכל ימינה או שמאלה. הייתה לה הרגשה שמישהו מביט בה, אך היא לא עצרה לברר זאת. לבסוף הגיעה לבית הספר בו למדו אחיה הצעירים. השער חרק בקול כשפתחה אותו. היא הבחינה בדניאל יושב על מדרגות הכניסה, הבעת ייאוש שפוכה על פניו המחודדים. יש לו את צורת הפנים שלי, של אבא, חלפה מחשבה מהירה בראשה. "היי, דניאל, מה קורה? איפה אלעד?" אחיה הרים את ראשו בהפתעה. "לעזאזל, בר, כבר חשבתי שלא תגיעי," אמר בשמחה. "אלעד מדבר עם המנהל, היועצת והמחנך שלו. כולם עליו והם לא מסכימים לי להיכנס." הוא פסע לצידה בצעדים רחבים, מסביר את דבריו בתנועות ידיים זריזות. "הוא בוכה?" התעניינה בר. "לא, מה פתאום. הוא רק עצבני לגמרי ויש לו שריטה ענקית על הלחי, עם דם." "מה?! לא ניקו לו את הפצע? לא עשו כלום?" דניאל גיחך. "לא, למה שיעשו משהו. הילד השני נפצע יותר ממנו. בו טיפלו." "אתה יודע מי התחיל?" "לפי מה שהבנתי, הילד פלט משהו שכנראה לא היה צריך להגיד, ואלעד פשוט התנפל עליו." "מתאים לו..." מלמלה בר. "בכל זאת, הוא אחי הקטן," חייך דניאל. "טוב, איפה חדר המנהל שלכם?" "תמשיכי מכאן ישר ואז שמאלה. דלת כחולה ענקית כזאת. אפשר לבוא איתך?" "לא," פסקה בר, חד משמעית. דניאל צחק. "אני אחכה בחוץ. המנהל חבר שלי. אני מסוגל להשפיע עליו יותר ממך." "אה כן? אז למה קראת לי?" הוא משך בכתפיו. "אלעד ביקש שתבואי. הנה, הגענו. בהצלחה אחותי." "ביי. אל תיכנס אלא אם כן אקרא לך. ברור?" "טוב, טוב, מה את בלחץ. 'כנסי כבר." דניאל פתח את דלת המשרד והדף אותה פנימה. הוא קרץ אליה בשובבות, רגע לפני שסגר אותה מאחוריה. 'אידיוט,' הרהרה בר. היא מיהרה להזדקף וכחכחה בגרונה. שלושת אנשי הצוות הסבו את ראשם בתנועה חדה. "שלום, את אחותו של הפרחח?" שאל המנהל. הוא היה אדם בעל כרס עגולה ובולטת וגובה ממוצע, שיער מכסיף ועיניים ידידותיות. 'נו, איתו זה לא יהיה קשה במיוחד,' הרהרה בר. היא התקדמה לשולחן בצעדים ארוכים ונינוחים והתיישבה לצידו של אחיה הצעיר. "מה קרה?" שאלה בענייניות. המחנך זקף גבותיו. "הזמנו הורים, לא אחות גדולה." בר זקפה גבה דקיקה. "אמרנו לך שההורים שלי לא יכולים, הם לא בבית." הוא נעץ בה מבט נוקב, אך משראה כי היא לא משנה את הבעת פניה העיקשת והקפואה – הפנה מבטו לאלעד, ששפתו העליונה התנפחה למימדים שלא יאמנו. אלעד עצמו נראה זועם, ועיקש לא פחות מאחותו. "זו לא אשמתי," אמר. "יואל המפגר הזה אמר..." הוא השתתק לרגע, מתלבט אם להמשיך. "מה זה משנה מה הוא אמר?" התפרץ. "אבל הוא אמר את הדבר הכי נורא שאפשר להגיד לי על המשפחה שלי. אז מה, אתם לא הייתם מרביצים לבן אדם כזה?" "עצם היותו אידיוט לא נותן לך הצדקה להכותו בכוח שכזה," אמרה היועצת בטון מוכיח. שפתיה המשוחות באודם היו מכווצות בחומרה. "אז את בכלל לא יודעת על מה את מדברת," אמר אלעד בזעף ומישש באצבעו את השריטה הארוכה והמדממת על פניו. "איזו חוצפה!" נרעשה היועצת. בר ואלעד גלגלו עיניים זה לזו. "קח, קח קצת טישו לנגב את הפצע שלך," אמר המנהל בחביבות והושיט לאלעד פיסת נייר טואלט וורודה. "תודה, אני לא צריך," השיב אלעד ומחה בהתרסה את הדם בגב כף ידו. המנהל משך בכתפיו והחזיר את פיסת הטישו למקומה. "טוב, תשמעו," פתחה בר. היא הופתעה כשארבעת זוגות העיניים – כולל זה של אלעד – הופנו אליה, מי בהפתעה ומי בעניין. "אני לא חושבת שאלעד ראוי לעונש יותר מהתלמיד השני, יואל. שניהם אשמים. ויואל אולי אף יותר." "למה את חושבת כך?" התעניין המחנך. "מה ההבדל בין פגיעה מילולית לפגיעה פיזית?" "צלקות מילוליות נשארות לזמן רב, אולי אף לכל החיים. אבל צלקות פיזיות נעלמות לאחר זמן מה, בדרך-כלל." השיבה בר. קולה רעד מעט כשדיברה, אך היא מיהרה לייצב אותו. היועצת הרימה את גבתה הימנית. "היא מדברת יפה ונכון," אמרה מבלי לטרוח להסוות את ההפתעה שחשה. "אבל עושה רושם שהיא לא כל-כך יודעת על מה היא מדברת... את טראומטית?" פנתה לבר. 'כזאת מטומטמת,' חשבה בר בתמיהה. "לא, תודה לאל אני לא טראומטית. אולי בגלל זה אני נשמעת כמישהי שלא יודעת על מה היא מדברת." לגלוג היה שזור בקולה הקר. היועצת חשה בכך מיד. "אל תתחצפי אליי גברתי. אלעד, פרטי העונש שלך יועברו אליך מחר. אתם משוחררים." אלעד הנחית מכה על השולחן. "זה לא הוגן!" קרא. "בטח על יואל תטילו להעתיק שורות, ואני אצטרך לנקות את בית הספר או משהו, נכון?! בחיי שאתם לא הוגנים!" "אל תרים את קולך!" זעמה היועצת. המחנך התכוון לאיים עליו בכוונה להשתיקו, אך המנהל הרים ידו, מתבונן באלעד בריכוז. "רגע אחד, אני רוצה לשמוע מה יש לשני אלה לומר." "אם ככה, אפשר לקלל כל אחד בבית הספר! מקסימום נלך מכות, ואז מי שהתחיל את המכות ייענש! אם זה חינוך אני לא רוצה לדעת מה זה הזנחה." גבותיה של היועצת קפצו עוד סנטימטר למעלה. 'עוד מעט הגבות שלה יגיעו לשורשי השיער,' הרהרה בר, מתבוננת בשעשוע קל בגבותיה של היועצת. "אם כך, תצטרכו שניכם לנקות את בית הספר. זה נראה הוגן בעיניך?" שאל המנהל בהבעה חתומה, כשעיניו לא משות מפרצופו העיקש של אלעד. אלעד הזדקף בפליאה. "כן, זה הוגן בעיניי," השיב ללא היסוס. המנהל חייך ונשען לאחור. "ובכן, אני מוכרח להודות שאני גאה בך על תשובתך, ילדון. לכן אטיל עליך ועל יואל להעתיק שורות. שניכם יחד." הוא השתיק בתנועת יד את היועצת והמחנך, שקפצו בזעם ממקומם למשמע העונש הקל. "אני מעדיף לנקות את בית הספר, רק לא להיות עם היואל הזה," אמר אלעד בלי לחשוב פעמיים. בר ושני אנשי הצוות הנוספים הביטו בו בתמיהה. "תשבו בכיתות נפרדות." המנהל קם ממקומו, לאות כי תמה השיחה. "ואני אשמח לשוחח איתך שוב, ילדון, על בית הספר ועל חייך בכלל." הוא טפח על שכמו של אלעד, הנהן לעבר בר ויצא ממשרדו. "יאללה, אלעד," זירזה אותו בר והם יצאו החוצה. "יש לכם צוות מורים מוזר ביותר, אני חייבת לומר," מלמלה כשפסעו יחד בחזרה לביתם. אלעד הניד בראשו בביטול. "הם סתם דפוקים," ענה. "את חושבת שאבא ואימא נרגעו כבר?" שאל אלעד לאחר שתיקה קצרה, מבטו מוטרד. בר משכה בכתפיה. "לא יודעת." מבטה היה שווה נפש. "וגם לא אכפת לי בכלל." אלעד העיף מבט קצר באחותו הגדולה. כן בטח, חשב לעצמו. בכלל לא אכפת לה.

הרוח צלפה בפניהם של שני הצעירים שישבו על החול הרך אל מול השקיעה המרהיבה. "סגרתי בבית חולים" נשמע לפתע קולה של תשורה לאחר כמה דקות של שקט. יאיר הפנה מבטו לעברה. "את רצינית?!" שאל בקול משתומם. תשורה הנהנה, מחבקת את עצמה וממקדת מבטה בנקודה נעלמת באופק. "אני לא מאמין שעשית את זה" קולו של יאיר התייצב. תשורה שתקה. "דברנו על זה כ"כ הרבה פעמים! את בעצמך אמרת שהחלטת לא לעשות את זה!" מרגע לרגע קולו התגבר ונהיה נוקשה יותר. והיא, היא עמדה בשתיקתה. "תשורה! דברי איתי!" הוא דרש. היא פתחה תשורה פקחה עיניה קופצת בבהלה. הזיכרון הלם בראשה. דמעות מרטיבות את לחיה. היא נגשה לשטוף פניה. "אבא! למה?! למה?!" #*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#* הרמקולים הוגברו והמוזיקה החזקה הקפיצה את אורחות הבת מצוה ממקומם, נגשות לכלת שמחה מושכות אותה לעבר רחבת הריקודים. מעגלים נפתחו ברגע וילדות מאושרות השתוללו להנאתן שבמרכזן ילדת הבת מצווה עצמה. גם הגברים פתחו מעגל יחד עם האבא המאושר ושמח כיכב באולם הגדול. "אור הנר, חלום גובר, חיוך של ילד...." צעקו ביחד כולם למשמע השיר האהוב על צילה המאושרת. "אולי הפעם נדע שמחה ולא כאב .אולי הפעם נחזיר תקוה לתוך הלב. אולי הפעם תהיה זו אהבה שתביא מעט שלוה..." וצילה, צילה עמדה שם, דמעות שמחה ואושר זולגות להן בחופשיות. "בואי כבר לרקוד! יא רגשנית!" קרבה אליה חגית חברתה הטובה נותת לה יד ונכנסת איתה לתוך מעגלי הריקודים. "אורחים יקרים, כ"כ כיף לראות כאן את כולם באים לשמוח בשמחתי. וואו! אני פשוט נורא נרגשת. אנשים מדהימים! לדעת שיש לי מלא אנשים שתומכים בי ועומדים סביבי. הורים מקסימים שאני חייבת להם תודה ענקית שאי אפשר לתאר אפילו. חברות מיוחדות ונהדרות כמוכן. משפחה גדולה , סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים ודני דודות......" המשיכה צילה בנאומה המרגש. חותמת לבסוף באיחול לכולם לכאלו חיים מושלמים. "מה עוד אפשר לבקש?"

בס"ד "שלום לך!" אמרה המלצרית "מה תרצה להזמין?". האיש שישב באי - נוחות על כיסא העץ רצה רק דבר אחד, דבר שאולי ישפר את הרגשתו - ספל של כוהל גמדים. "נקווה שגם טעם הקוהל שווה את המחיר הגבוה..." מלמל האיש לעצמו כשהגיעה ההזמנה. האיש היה אדם כבן ארבעים, שיערו היה פרוע ואפו סולד. לפי עיניו, שהיו בצבע צהוב - חולני, היה ניתן לראות שלא ישן זמן רב, כנראה בגלל דאגות שעליהם העידו הקמטים הרבים במצח. זקנו של האיש לא היה מגולח, וגופו העיד עליו שערך מסע ארוך מאוד עד לכאן... אך לא שמו לב אליו יותר מדי, אנשים בסגנון שלו היו שחיכים בפונדק "האווז המשוגע" בעיר הקטנה "אסרטי", שהייתה צמודה למזח הים האפל. אדם בשולחן הקרוב, שנראה כחייל שכיר או הרפתקן נודד, קרא לעבר האיש "לחיי הדרקון הירוק, איכר!" "כן, לחיי הדרקון!" אמר האיש ולגם לאחר שמילא את הגביע שהוגש עם הספל. האיש לבש מעיל דרכים חום, מכנסיים ירוקות שהיו קרועות למחצה, וגם נעל סנדלי עור. "איזה מזל דפוק יש לי..." אמר האיש לעצמו, "למה דווקא אני? למה לעזאזל אני חייב ללבוש את הבגדים המטופשים האלה? למה דווקא כאן? ולמה הוא מאחר?". בשאלה האחרונה דפק בחוזקה על שולחן העץ. ידו כאבה - דבר שהרגיז אותו יותר. משום מקום הופיע אדם עטוף כולו גלימה חומה שהסתירה את כולו, והתיישב מול האיש חסר המזל שלנו. "זברה מעופפת" אמר בעל הגלימה. האיש הנהן, הנה זה מתחיל. "האם אתה הוא סיר יאנטיק?" שאל בעל הגלימה. "כן, אדוני," אמר סיר יאנטיק, "ואתה כנראה זאקירי". "אכן, זהו שמי," ענה בעל הגלימה. גביע התגשם על השולחן, "האם אוכל ללגום מעט כוהל לפני שנתחיל?". "תתכבד" אמר סיר יאנטיק, למרות שניסה לסיים את הפגישה כמה שיותר מהר, לא רצה לעורר את זעמו של זאקירי. ספל הקוהל עופף באוויר ומזג בעצמו לתוך הגביע. לאחר מכן התעופף הגביע אל תוך הגלימה, להיכן שהיה אמור להיות הפה. במהלך לגימתו של זאקירי לחש יאנטיק: "אולי כדאי שתחליף את הגלימה? זה יכול לעורר חשד". הגביע הופיע מתוך הגלימה ונחת בנחת על השולחן. "אל דאגה, אדוני הנכבד," אמר זאקירי, "הם לא רואים אותנו, אנחנו במימד מקביל". ואכן, במבט שני, נראה לסיר יאנטיק שכל האנשים שהביטו לכיוונם לא הבחינו בהם. אין מצב שיוכל לברוח, הוא נתון לחסדי זאקירי. "אם כך, הבה נתחיל," אמר זאקירי, משתעשע לרגע מהמבט המופתע שהביע סיר יאנטיק, "מה מביא אותך, סיר יאנטיק, מפקד הצבא המפורסם, לפונדק העלוב הזה, ולרצון להיפגש עם מכשף פורע חוק?". "סיר איידס," אמר סיר יאנטיק, יורק את השם כאילו הוא מקולל, "הוא אמר לי להיפגש איתך, למסור לך הודעה". "הו, איידס המהולל," אמר זאקירי בציניות, "מה הוא עושה בימים אלה? ממלא מקום ליצן חצר של איזה ברון? הוא טוב מאוד בדברים כאלה, כמו שליפת ארנב מהכובע, יונים מהמעיל...". "סיר איידס הוא הקוסם המלכותי!" אמר סיר יאנטיק בכעס, "ובתור מכשף - אתה צריך לכבד אותו!". "טוב, אתה צודק," אמר זאקירי בגיחוך, "אני מעריך את מאמציו עד שהגיע לדרגה זאת". "סיר איידס אמר לי להודיע לך שהגשר התפורר וחזר לעצמו" אמר סיר יאנטיק. "מאוד מעניין," אמר זאקירי, "הוא אמר עוד משהו?". "כן, הוא מבקש את ספר הגעש," אמר סיר יאנטיק, ואז הוסיף "להשאלה". "חתיכת דרישה," אמר זאקירי, "ומה הוא מוכן לתת בתמורה?". סיר יאנטיק הוציא חפץ מכיס מעילו והציג אותו לפני זאקירי. "עסקה טובה, ואני מניח שיש השגחה קסומה שתגן על זה מפניי, עד שתגיע אל סיר איידס, נכון?" שאל זאקירי. "אכן, מכשף," אמר סיר יאנטיק, "וזה יקרה רק עוד 3 ימים". "כאן טעותך, יקירי" אמר זאקירי. 2 מטבעות נחושת עופפו מתוך ארנקו של סיר יאנתיק ונחתו על השולחן. שנייה לאחר מכן, מצא את עצמו סיר יאנטיק יושב ליד הקיר שנמצא מול דחת לשכת סיר איידס. הוא היה לבוש הפעם במדים הצבעיים שלו, ובידיו החזיק ספר עליו כתובות רונות לא מובנות. סיר איידס קם, ניקה וסידר את מדיו הצבעיים כמה שניות, ואז נכנס בהצדעה אל הלשכה. --*-- קייסנדרה, או, כפו שחבריה כינו אותה - קייס (ואת שם זה חיבבה יותר), הועפה כמו כדור בייסבול לעבר הקיר, ונפלה על רצפת המערה. הגב שלה כאב מהמכה, היא קיוותה שלא נשבר לה כלום. "אוקיי, עכשיו אני ממש מעוצבנת עליכם!" אמרה ושלפה את הפגיון שלה מחגורתה. למזלה הרע, חרבה האהובה נפלה מידיה במהלך הקרב, המינוטאור היה מאומן היטב. המינוטאור צחק למראה הפגיון, שני חבריו, גם הם מינוטאורים, צפו בהם ומחאו כפיים. המינוטאור הסתער לעברה בצעקה, מחזיק בחרבו המעוקלת בשתי ידיו, מוכן להנחתת מכת חרב שתסיים את הקרב. קייס הסתערה גם ונעצרה בפתאומיות, ואז השליחה את הפגיון היישר לליבו של האויב. היא קלעה! המינוטאור נפגע, מביע מבט מופתע, ונפל על רצפת המערה, חרבו החליקה על הרצפה לייד קייס. "חה! תמיד הייתי טובה בדברים האלה" צחקה קייס, מרימה את חרב המינוטאור. "וואי, זה כבד! איך אתם מסתדרים עם הדבר הזה?" שאלה את המינוטאורים שהתקדמו שניהם לאט לעברה. המינוטאורים הסתערו יחד משני הצדדים, משאירים רווח קטן ביניהם כדי לא להיתקל אחד בשני במהלך ההסתערות. זה בדיק מה שקייס רצתה. היא הסתערה לעברם בקריאת קרב, וכשהגיעה לרווח, החליקה בין המינוטאורים, והכתה עם חרבה במינוטאור שלשמאלה. המינוטאור התנודד ונפל על צידו. למינוטאור השלישי לקח זמן להבין את המתרחש, זמן שנתן לקייס להשליך את חרב המינוטאור, לרוץ אל חרבה שלה ולהרימה. המגע בניצב נתן לה תחושת ביטחון. "את תשלמי על זה, פשפש!" אמר המינוטאור. "וואו, פעם ראשונה שאני שומעת מינוטאור מדבר! ואילו מילות חוכמה אני זוכה לשמוע" אמרה קייס. המינוטאור השליך את חרבו הצידה, והסתער בידיים ריקות אל קייס. קייס הסתערה והכתה שוב במינוטאור, אך הוא תפס את ידה ולחץ עליה כך שהחרב נפלה. המינוטאור משך את ידה של קייס בזמן שהמשיך ללחוץ עליך, והרים את קייס באוויר. לא היה ידוע לקייס שלמינוטאורים יש ידיים ארוכות, לא שזה משנה לה כרגע. קייס ניסתה לבעוט או להשתחרר אבל כלום לא עזר, לא היה לה איך להגן על עצמה. היא לא ממש אהבה את המצב הזה... "אני מניחה שאין מצב שנסכם על תיקו וניפרד כידידים..." אמרה קייס. המינוטאור התקדם לעבר קיר המערה, קייס עדיין מורמת עדיין באוויר, וכשהגיע לקיר - דחף אותה אליו. זה ממש כאב, עכשיו קייס הייתה בטוחה שהיא שברה משהו. לפני שהמינוטאור עשה את הפעולה שוב, הרימה קייס, בידה החופשיה, אבן גדולה שהייתה קרובה אליה, והטיחה אותה בראש המינוטאור. המכה הפילה אותו, ונפלה בעצמה בחבטה על האדמה. קייס התרוממה באיטיות, משתעלת בגלל האבק שנוצר, היא לא האמינה שהביסה אותו. בזמן שהיא נותנת לריאותיה וללב שלה לחזור לפעול כסדרם, נזכרה קייס איך לפני שעה פחות או יותר, נכנסה למערה ששימשה לה כבית בשבוע האחרון, ואז תקפו אותה המינוטאורים בהתקפת פתע. למה שיהיו בכלל מינוטאורים באזור הזה? בחשש שהם לא באו לבד, הרימה קייס את חרבה והחזירה אותה לנדן, ואז החלה בעבודת אסיפת הציוד שלה. היא קיוותה שיהיה זמן לטפל בפציעות שלה אחר כך. צריך לעבור למקום אחר, רחוק יותר, שם היא יכולה לנוח בשקט ולא לחיות חיי הרפתקאות שוב. לא אחרי מה שגרם יצר ההרפתקנות שלה... קייס בדקה את המינוטאורים. שום סמל! כלום! אפילו לא סמל עבדים! היא הוציאה את הפגיון מהמינוטאור - ואז הוא הפך לעשן, איתו כל המינוטאורים. "לא יכולת פשוט לבוא ולהגיד שלום, איידס?" שאלה קייס בזמן שהעשן הגשים את עצמו לאדם זקן בעל גלימה לבנה. "שלום, קייסנדרה," אמר סיר איידס, "ומצטער על כל זה, הייתי חייב לבחון אותך". "טוב שאתה מצטער," אמרה קייס וירקה לעברו, "בגללך אני חצי מתה". "את זה אפשר לתקן" אמר סיר איידס ועיניו ברקו. פתאום הכאבים פסקו וכל הפצעים נעלמו. "עכשיו אנחנו שווים," אמרה קייס, "ומה שאתה לא רוצה התשובה היא - לא!". "קודם כדאי תשמעי את הצעתי" אמר סיר איידס. שני האנשים החלו להתפוגג. "היי!" מחתה קייס, "לא אמרתי שאני מסכימה לב...". סיר איידס וקייסנדרה נעלמו כלא היו. המשך יבוא... תגובות יתקבלו בברכה!

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, "בוקר טוב, בר." חוה הסגנית התקרבה אליה, נושאת את תיק העור החום – ירקרק שלה ולרגליה נעלי הספורט הסגולות – כחולות והמוכרות והחיוך המחנך והמתנשא משהו, שכל התלמידים שנאו. "בוקר טוב." "בקור טוב הסגנית," תקנה חוה, אך בר רק משכה בכתפיה, מישירה מבט אדיש לעיניה הזועמות של חוה. "טוב... אז, רצית ממני משהו או שסתם פנית אליי," אמרה בר, כששמץ של שאלה לא התגנב לדבריה. "כן, רציתי לשאול אם את יודעת מה שלום עדי ואחיה, אילן." "הוא לא אח שלה. והכול בסדר איתם. הם מסתדרים יופי." חוה העוותה את פניה במה שנראה כניסיון לחייך. "טוב, אני שמחה." היא היטיבה את האחיזה בתיק העור שלה וצעדה משם בצעדים נמרצים. בר זקפה גבתה. "משהו לא בסדר עם הסגנית הזאת," מלמלה לעצמה. דמות גבוהה ודקה בעלת רעמת שיער אדומה התקרבה אליה, מכדררת נמרצות כדורסל כתום. בר חשבה שהיא מזהה את הנערה – זו הייתה אורטל מ-י"א3, זו שמתן דיבר עליה זמן מה לפני כן. "היי, בר, מה נשמע? את זוכרת אותי, נכון?" היה לה טון ענייני והיא דברה במין זריזות מוזרה. "כן," השיבה בר קצרות. "את אורטל מ-י"א3." אורטל הנהנה נמרצות. "כן, זו אני. תשמעי –" היא רכנה לבר והנמיכה את קולה ללחישה. "תשמעי... נכון את חברה טובה של מתן ירושלמי מי"א2?" "משהו כזה." "טוב... אז ככה. את יכולה לעשות בשבילי טובה?" בר הזדקפה. "כן. בתנאי שזה לא פוגע במישהו מהחברים שלי." אורטל חייכה בשביעות רצון. "לא, זה לא ייפגע. תדברי איתו עליי, בסדר?" "מה זאת אומרת, לדבר איתו עלייך. אני יכולה לומר הרבה דברים..." אמרה בר בצחוק קל וקר. "נו, את יודעת, בכיוון הזה..." אורטל נראתה נבוכה מעט. "אה, אוקי." "תודה, ביי." אורטל חייכה בהכרת תודה והתרחקה משם, הכדור הכתום שלה עוד קפץ מעלה-מטה בקצב קבוע. בר פסעה לכיתתה, עד שנעצרה בפתאומיות. היא נזכרה בליאת, שנעשית נבוכה מעט בכל פעם שמתן התקרב אליהן עם החיוך הגדול והתמידי שלו. היא נזכרה במתן עצמו. במשפט הסתום שאמר לה בערך שבוע קודם לכן, כשהעירה לו על כך שהוא חולמני בזמן האחרון ושאומנם זה לא ייתכן, אך הם לא שמעו מפיו אף הערה צינית אחת באותו היום. "סתם," ענה לה מתן. בר התבוננה בו ממושכות ואז הסיטה את מבטה. "זאת מישהי," קבעה. מתן חייך, מעט באשמה. "אוקי, עלית עליי. אם את חייבת לדעת – זאת משהי שצבע השיער שלה לא מתאים לכינוי שהדבקתי לה." והוא קם והלך משם. כשנזכרה בכך, נתקפה סחרחורת קלה. מילותיו של מתן הדהדו באוזניה. "צבע שיער שלא דומה לכינוי "היא הכתה על מצחה בחזקה, דבר שלא עשתה זה זמן רב. "אני כל-כך טיפשה," אמרה בקול. "מה שתגידי..." מלמלה נערה נמוכה שעברה שם, מחייכת בשובבות. בר נדה לעברה בראשה בקרירות, מנסה לחפות על המבוכה הקלה שחשה. הסתבכתי. שקד קראה את ההודעה. 'במה כבר בר יכולה להסתבך?..." חשבה לעצמה. "חוץ מזה, בר תמיד יוצאת טוב, כל הכוונים.' במה הסתבכת? את צריכה שאתקשר אלייך? - לא, זה בסדר, תודה. אני רק צריכה עצה קטנה. - יאללה שפכי הכל מותק, בת הדודה שלך תמיד כאן לעודד אותך:) בר נשכה את שפתיה. תשמעי, אני... הבטחתי למישהי שאני אדבר עליה עם אחד החברים היותר טובים שלי פה... את יודעת, בקטע הזה... אבל עכשיו נזכרתי שחברה ממש טובה שלי כבר חושבת עליו. הקטע זה שהבטחתי לילדה הזאת שאני אדבר עם ידיד שלי רק אם זה לא פוגע שמישהו מהחברים שלי, אז... מה אני אמורה לעשות עכשיו? שקד קימטה את מצחה בריכוז. אחרי שהבינה שהיא לא תקלוט כלום, גם אם תקרא את ההודעה פעמים רבות, החליטה להתקשר לבר. "בר מותק, לא הבנתי כלום." בר נאנחה. "תשמעי... יש לי חבר בשם מתן – " "חבר?!" "לא נו, ידיד!" "אה, הקרצייה הזה?" בר חייכה. חיוך אמיתי שרק שקד, בת דודתה, מסוגלת להוציא ממנה. "כן, הוא. ממה שהבנתי ממנו, הוא מתעניין במשהי מה"חבורה" שלנו, אבל – " "במי?" קטעה אותה שקד בסקרנות. "ליאת. את בטח זוכרת אותה. פעם שעברה שבאת אלינו לביקור היא הייתה אצלי." "אה, הג'ינג'ית הזאת? היא מתוקה!" "כן, היא. והיא גם מתעניינת במתן... והשיער שלה אדום, לא ג'ינג'י." "נו, אז מה הבעיה?! תשדכי בניהם!" קראה שקד בשובבות. "וזה אותו דבר." "הבעיה היא שעכשיו באה אליי איזה מישהי וביקשה ממני לדבר עליה עם מתן. הסכמתי בתנאי שזה לא פוגע בחברים שלי. עכשיו התברר לי שכן. זה עלול לפגוע. מה אני אמורה לעשות עכשיו!" בר עצרה כדי לנשום. "אה, ודרך אגב, זה לא אותו דבר. ג'ינג'י זה כתום." "טוב תשמעי, דבר ראשון – כל הכבוד שאת ככה דואגת לחברים שלך..." אמרה שקד. "דבר שני, תעשי את הדבר הכי פשוט והכי טבעי בעולם – לכי לזאתי שניגשה אלייך היום ותגידי לה שלא, את לא יכולה לעשות את מה שהיא ביקשה ממך ושיהיה לה המון הצלחה. וזהו." שקד שיחקה בשיערה, משתדלת לשוות לקולה טון החלטי. "כן, את צודקת. זה מה שאני אעשה." "אני שמחה," צחקה שקד. "חוץ מזה – מה נשמע בבית הספר והכול?" "נחמד. חברה שלי עברה מבית הספר שלנו לבית ספר אחר, ביחד עם עוד ידיד שלנו... הוא עכשיו האח החורג שלה." "וואלה? מגניב! מה, ההורים שלהם התחתנו?" "כן." "קול. גם אצלנו יש שני תלמידים חדשים – בן ובת. עם הבן לא כ"כ יצא לי לדבר... הבת דווקא ממש נחמדה. קוראים לה עדי." "גם לחברה הזאת שלי קוראים עדי. טוב שקד, המורה שלי כאן! ביי." השיחה נותקה במהירות. שקד החזירה את הסלולארי שלה לתיק וחזרה לקבע את מבטה באלעד, שישב ופטפט עם חבריו, צוחק בקול. צחוקו תמיד הזכיר לה את בובת הליצן שהיה לה כשהיא הייתה קטנה. כשלחצו על בטנו של הליצן, היה נשמע צחוק מתגלגל ומצחיק. היא הרימה את מבטה כשהבחינה בשליו ויקיר, זוג תאומים שזכו לא פעם לכינוי "הזויים", שנכנסו לכיתה בקול תרועה עליזה. "שלום חברים!" קרא שליו. "שלום-שלום!" צחקו כמה נערים שישבו בקדמת הכיתה, אלעד בניהם. "מה נשמע?" שאל יקיר בחיוך גדול. "הכל בסדר! מה איתך?" השיב שליו בחיוך זהה. "אחלה! וואלה, אח שלי לא מפסיק לנָקץ לי!" התלונן יקיר. "בזה אנחנו דומים גבר," אמר שליו בצער. "גם לי יש אח שמנָקץ לי." "אבל מיותר לציין שזה הדבר היחיד שמשותף לנו, הא?" ציין יקיר. חבריהם גיחכו. "דווקא יש לכם עוד דברים משותפים," העיר אחד מהם. "מה?! אתה בטוח?" שאלו התאומים פה אחד. "כן," התערב יוסף, לא מרים מבטו מהציור בו היה שקוע. "אתם זהים לגמרי מבחינה חיצונית." שליו ויקיר התבוננו ממושכות אחד בשני, המומים כביכול. "נ'ההה!" פלטו שניהם לבסוף. "אנחנו לא דומים." "תראו," הוסיף יקיר. "השיער של שליו נוטה שמאלה, ואילו שלי – ימינה!" "לא נכון, זה להפך!" אמר שליו. "אבל זה לא משנה יש לי מסטיקים. מישהו רוצה?" "גם לי יש מסטיקים. אתה בטוח שלא התבלבלנו בתיק?" "למה נראה לך?!" קרא שליו בזעזוע עמוק. "מה אנחנו, אחים?!" קבוצת הבנים פרצה בצחוק משחרר. שקד חייכה גם היא. היא הייתה רגילה לדיאלוגים מעין אלה בין התאומים שמעולם לא הודו במפורש בקרבתם המשפחתית. דלת הכיתה נפתחה ואילן, גבוה, סנטרו נחוש כתמיד ועיניו הכהות צוחקות, עמד שם, זקוף ובטוח בעצמו. "בוקר טוב," אמר בחיוך ידידותי. חיוכיהם של קבוצת הבנים נעשו קרים יותר ומרוחקים. "בוקר טוב," ענו בנימוס. "יאללה, מה אתם יבשים." שקד קמה מקומה. "היי, אני שקד, והדפוקים האלה אלו יוסף, ישי, יואב, צור, איתי, נבו ואלעד. התאומים אלו שליו ויקיר." אילן התעלם מזעקתם הנואשת של התאומים ("אנחנו לא תאומים!") והתבונן בשקד בעניין. "נעים להכיר," אמר והושיט את ידו. שקד השיבה בחיוך קל. אילן שמט את ידו ומשך בכתפיו. הנערים, נבוכים מעט מדבריה של שקד, חילצו גם הם חיוך. "היי, מה קורה אילן?" "אחלה! מה איתכם?" "בסדר..." מלמלו. שקד נעצה בהם מבט מוכיח. "תגיד... מאיזה בית ספר הגעת לכאן?" ניסה נבו להעלות נושא. "מתיכון "אורות". האמת, ממש נחמד שם." "היי, אני מכירה את בית הספר הזה," קפצה שקד. "הבת דודה שלי לומדת שם!" "מגניב," חייך אילן. "אבל אני לא חושב שאני מכיר אותה... אני פחות בקשר עם הבנות שם." "מה, גם אצלכם זה מעורב?" התעניין ישי. "לא בדיוק. הכיתות נפרדות. יש מגמות וחוגים מעורבים והפסקה אחת משותפת." "הפסקה אחת?" גיחך מישהו. אילן חייך, נבוך מעט. "כן. ככה זה אצלנו. דרך אגב – איפה כל הבנות מהכיתה שלכם? אני רואה פה רק את שקד." "חלקן תמיד באות ברגע האחרון. החלק השני מסתובבות בין הכיתות או סתם נמצאות בחוץ." השיב צור המתולתל. "דרך אגב - זה כבר לא "אצלך", זה "אצלם". עכשיו אתה כבר איתנו," חייך יוסף. הפעם כן הרים את עיניו מציורו וסקר את דמותו של אילן. בליבו עלתה צביטה קלה של קנאה, למראה מבנה גפו הגבוה והחטוב של אילן וידיו החזקות למראה. "תגיד, רוצה לשחק איתנו כדורגל בהפסקה?" "הממם..." אילן היסס. "האמת, אני הרבה יותר אוהב לשחק כדורסל." "או, סוף סוף מישהו מסכים איתי," נשמע קול בעל מבטא רוסי כבד. עיניו הכחולות של בוריס בהקו משמחה. "רוצה לשחק איתי אחד-על-אחד בהפסקה?" "בכיף!" שמח אילן. "דרך אגב, אילן," התערבה שקד. "אתה חבר טוב של עדי, לא? אתה יודע אולי למה היא לא באה?" אילן קימט את מצחו והציץ בשעונו. "וואלה, באמת מוזר... היא כבר הייתה אמורה להגיע." שקד העיפה מבט לעבר החלון, אך שום דמות בכיסא גלגלים לא נראתה בנוף שהשתרע לפניה. "טוב, אני אנסה להתקשר אליה," אמר אילן. הוא המתין כדקה ואז ניתק בארשת פנים מאוכזבת. "היא לא עונה." "תנסה שוב בעוד כמה דקות," הציע יואב בקולו העבה. דקות בודדות חלפו באיטיות מרגיזה ואילן ניסה שוב את מזלו. "היא שוב לא עונה!" אמר בתמיהה. "וואלה, לא מתאים לה." הוא נראה מוטרד. ככל שנקפו הדקות, כך גבר הלחץ של אילן. הוא ניסה להתקשר שוב ושוב, אך בכל פעם נחל אכזבה. השתררה שתיקה טעונה בכיתה. רק בוריס, השלוו תמיד, שבר את הדממה ושאל את השאלה שכל הנוכחים לא העזו לשאול. "מי זאת עדי בכלל?" אילן ושקד ענו יחד. "זאת אחותי החורגת." "זאת החברה שלי מתאמול." שניהם נעצו מבטים תמהים אחד בשני. "אחותך החורגת?" "חברה שלך?" אילן חייך בעצבנות. אצבעו לא פסקה מלתופף במקצב קבוע ומהיר. "כן. אמא שלי עם אבא שלה," השיב קצרות. "בגלל זה עברנו לכאן." "אה... חוץ מזה – כן, אני חושבת שהיא כבר נקראת חברה שלי," חייכה שקד. "ניכר באילן שהדבר לא עניין אותו. השניות נמשכו כנצח, ועדי עוד לא הגיעה. אילן קם ממקומו בפתאומיות. "אני יוצא לכיוון הבית שלנו. אולי אני אמצא אותה בדרך," אמר, מנסה לשמור על קור רוח. "תגיד לי, מה הלחץ שלך?! כולה לא תגיע בזמן... מי שישמע! היא כבר ילדה גדולה," אמר ישי ושכל את רגליו הארוכות. אילן בהה בו לרגע. "אתה באמת לא שמת לב אליה אתמול, הא?" "לא הגעתי אתמול לבית הספר," ענה הוא. "טוב, אז תדע לך – היא נכה. בגלל זה אני דואג." "אה." ישי נראה נבוך משהו. "מצטער." "זה בסדר..." מלמל אילן. טוב, אני הולך." דלת הכיתה נפתחה בפתאומיות ומבטי כולם הופנו אליה במהירות, אך הם התאכזבו למראה דמותה העגלגלה של המורה להיסטוריה. "לאן אתה הולך?" שאלה בתקיפות. "סליחה, המורה, אבל אחותי החורגת עוד לא הגיעה ואני דואג לשלומה. זאת עדי... הנכה שהגיעה איתי אתמול לכיתה." דפנה סקרה את דמותו הנחושה. "ואם אגיד לך שאני לא מרשה לך ללכת?" אילן הישיר אליה מבטו. "אז אני בכל זאת אלך," אמר. המורה הניחה את תיק הצד שלה על השולחן. "אין לך אישור," החליטה. "זה לא – " הסלולארי שלי צלצל והוא שלף אותו במהירות מכיסו. "זאת עדי!" אמר בשמחה. "הלו? עדי? הכל בסדר איתך? ניסיתי להתקשר אלייך המון פעמים! איפה את בכלל?!" "אילן," אמרה בקול רועד. "הייתה תאונה. יונתן ונטע נפגעו."

פרק ראשון: גמגום זה לא מגבלה "קומקום מטומטם תעבוד כבר," אייל צעק בעצבנות בזמן שהוא לחץ שוב ושוב על כפתור ה- on\off. "על מה כל המהומה?" נשמע קול עייף קורא מאחורי גבו. אייל הסתובב וראה את בתו שיר עומדת מאחוריו בפיג'מה ומסתכלת עליו במבט שואל. "הקומקום הזה התקלקל! רק אתמול קניתי אותו, אני אתבע את החנות הזאת ואת החב..." "תפסיק כבר לתבוע את כל העולם ואשתו! מה נסגר איתך?!" "אבל הם הביאו לי קומקום מקולקל, בגלל זה אני צריך להראות להם מה זה כדי שייקחו על עצמם..." "בדקת אם הוא מחובר לחשמל?" קטעה אותו שיר לפני שיספיק לדקלם את נאום הבוקר הקבוע שלו. "אין מצב שהוא לא מחובר," אמר בזמן שהוא מזדקף בגאווה. "באמת?" שאלה בלגלוג והתחילה להתקדם לכיוון הכבל. "בא..." התחיל לענות לה אך כשמבטו נפל על ידיה של שיר הוא השתתק. "נו אז..." אמרה והעבירה את הכבל שהיה בידיה מצד אל צד. "אבל... אבל ז-זה ל-לא הגיוני... א-אני..." "אתה, אתה, אני, אני. מה זה כבר משנה עכשיו?" שאלה מרוגזת. כל פעם שאביה מתחיל לגמגם מחדש מחוסר בטחון היא הייתה מתרגזת, מכיוון שברגע שהוא פותח את הפה היא נזכרת איך כל הזמן לועגים לה בבית הספר בגלל הגמגום שירשה מאביה. היא מתביישת ללכת איתו ברחוב או שיבוא לבית הספר לאספות הורים. היא לא רוצה שכולם יכירו וידעו על אביה שהוא מגמגם, כי היא מפחדת שיצחקו גם עליו. "טוב, אבל יאמר לזכותי שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי," אמר. "כן, זו הפעם הראשונה שזה קורה לך עם קומקום! אבל אתה זוכר את המיקרוגל? ואת המיני מקרר? ואת..." אוקי, אוקי. הנקודה הובהרה," אמר במהירות וסקר אותה במבטו שערה הג'ינג'י היה מבולגן לכל עבר והעיניים החומות שלה היו פתוחות למחצה. "נראה לי שכדאי שתלכי להתכונן, אני מאמין שאת לא רוצה ללכת לבית הספר כשאת נראית כאילו נפלת מהמיטה." "למה כאילו? אני באמת נפלתי עם כל הצרחות שלך על הבוקר." היא צחקה ונישקה אותו על הלחי כשלפתע נשמע צלצול פלאפון. "זה שלי," הכריז אייל בזמן שהוא לוקח את הפלאפון ולוחץ על הכפתור הירוק. "הלו?" ענה. "כן... אין שום בעיה איפה אמרת?" אייל הנהן בראשו בהבנה. "א-אוקי אני אעשה את זה הכ-כי מהר שא-אני יכול." "עבודה?" שאלה שיר שצפתה מהצד. "כן... אני חייב לזוז, מצאו אחת. ביי, נתראה," אמר במהירות ויצא מהבית. שיר הסתכלה עליו מהחלון, הוא עבר בשביל הכניסה לכיוון החניה שמתחת לבית. בדרך הוא כמעט נתקל בעץ מכיוון שהוא היה עסוק בפלאפון שלו. 'אם הוא רק היה יודע מה באמת עובר עלי...' חשבה,' אני בטוחה שהכל היה נראה אחרת.' שיר נאנחה והסתובבה כדי ללכת להתארגן לבית הספר. * 'יש משהו לא בסדר בשיר.' הייתה זאת המחשבה היחידה שהעסיקה את אייל כל הדרך לזירה. הוא ידע שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא ידע מה. הוא לא רצה ללחוץ עליה, אם היא רוצה היא תמיד תוכל לספר לו הכל, והיא יודעת את זה. אייל הגיע לזירת הפשע. אנשים עמדו מסביב לסרטים הצהובים מנסים לראות את המתרחש. המקום היה הומה אדם, שוטרים רצו ממקום למקום לנסות ולחפש אחר ראיות מפלילות, צופרים של משטרה ואמבולנסים הדהדו בכל עבר. אייל עבר מתחת לסרטים הצהובים והתקדם לעבר הגופה. "היי... חכה רגע. אסור לך להיות פה." אייל שמע מישהו קורא לו מאחור. אייל הסתובב וראה שוטר עומד מאחוריו מוכן להשתמש באלימות. "ת-תירגע," אמר אייל והראה לו את התג. "א-אני הבלש." "אה... אוקי, סליחה טעות שלי," אמר מבולבל. 'באמת? כי הייתי בטוח שזאת הייתה הטעות שלי,' חשב אייל בציניות ומעוצבן התקדם לכיוון הגופה. הוא התקרב לקורבן וניסה לנחש מה קרה הפעם שוד? בגידה? כשהוא היה מספיק קרוב הוא ראה אישה בתוך שלולית של דם לפנים שלה היו מראה מוזר, אפשר להגיד שהיא לא הייתה מלכת היופי. השיער שלה היה מונח בקוקו מבולגן על כתפיה, מתחת לעיניים שלה היו שקיות שחורות ענקיות והפה שלה נמתח כמעט מאוזן לאוזן. 'הבעל שלה חייב להיות עיוור אם היא נשואה,' חשב לעצמו, אייל כבר ראה הרבה גופות במהלך השהות שלו כאן אבל כזאת מכוערת הוא בחיים "מה אנח-נחנו יודעים עליה?" שאל את סיוון, הפתולוגית שמונתה על התיק הזה, אחרי שהוא הרגיש שהיא עומדת מאחורי גבו ובוחנת את תגובתו. "אוקי, אז ככה, לפי החור בראש ולפי החור פה, בדיוק מעל הלב היא נורתה פעמיים, אין שום סימני מאבק, ולפי זווית נפילה אנו מניחים שהיורה עמד שם," אמרה והצביעה לכיוון העץ שסביבו עמדו מעל חמישה אנשי מז"פ וחיפשו אחר ראיות. "אבל אני אוכל להיות בטוחה רק אחרי שאני אקח אותה למעבדה ואנתח." "שעת מוות?" " לפי הכיחלון, הטמפרטורה של הגוף..." "מרשים," אמר אייל קוטע את דבריה. "והשעון שנשבר בזמן הנפילה." היא הרימה את ידה של הגופה ושעון מרוסק למחצה התגלה. "לא היית צריכה להגיד את המשפט האחרון, הוא פחות מרשים," אמר אייל. סיוון גלגלה עיניים והעדיפה להתעלם ממה שאמר. "אני מניחה שבסביבות 00:00 בלילה." "איך קוראים לה? אתם יודעים?" "הייתה לה בכיס מעטפה קטנה, שבפנים הייתה תמונה שלה ומאחורי התמונה היה רשום שם-ליטל שרון, אנחנו חושבים שזה השם שלה. אני שלחתי עכשיו את עמיר לבדוק את זה." "אה, עמיר היה פה?" "כן, אבל הוא כבר הלך לתחנה." "אוקי..." "אה, כן. שכחתי להגיד לך שעברנו על כל השכנים. אף אחד לא שמע כלום ושני בתים היו רקים, ככל הנראה יצאו לחופשה הוא משהו כזה." "אז את אומרת שיש מצב שהוא השתמש במשתיק קול?" "רוב הסיכויים שכן." "אחלה. אבל למה עשיתם לי את העבודה?" "אתה יודע, חשבנו שאתה תעדיף שמישהו אחר ישאל אותם." "למה?" "נו, אתה יודע. בגלל..." אמרה נבוכה. "אני לא מאמי-מין, אני פ-פ-שוט לא מאמין, אתם חשב-ב-בתם ברצינות שא-אני לא אוכל לטפ-פל בזה בגלל..." אייל נשם נשימה עמוקה, "בג-גלל שאני מגמ-מגמגם?" סיוון הסתכלה עליו במבט נבוך ולא ידעה מה להגיד. "חשבתי שכ-כבר עברנו את הש-שלב הזה," אמר בטון נעלב. "תגידי לי, ור-רק לי, אם יש התפ-תפתחויות." אייל הלך לרכבו, התניע אותו בעצבנות ונסע לתחנה. בדרך לתחנה הציקה לו המחשבה שהם עדיין מתייחסים אליו כאל מסכן רק בגלל שהוא מגמגם, והוא לא יכול לסבול את זה עוד. כשצפצוף חדר לו למחשבות, גרם לו להבין שהוא הסתובב מסביב לכיכר מעל לארבעה סיבובים רצופים. "באסה!" צעק ודפק על ההגה. כשהגיע לתחנה, הוא ראה את עמיר שחיכה לו הולך הלוך ושוב מהשולחן שלו לשולחן של אייל חסר סבלנות. "אתה חייב לראות את זה!" אמר וגרר אותו ביד לכיוון המחשב. אייל השתחרר מהאחיזה עדיין מעוצבן ממה שקרה. "ת-תקשיב לי ותקש-שיב לי טוב," אמר. "א-אני ל-לא יודע ול-לא מבין עד-דיין את הבעיות שלכ-כם עם הבעיה ש-שלי. אבל זה הת-תיק שלי! והח-חקירה הזאת היא גם שלי! ואין לך ש-שום זכות שבעו-עולם להתערב לי בחקיר-רה ללא רשותי ג-גם אם אתה חו-חושב שאני לא אצליח לבד זה מו-מובן?" עמיר הסתכל עליו במבט נבוך. "אבל חשבתי שזה יעזור לך, וחוץ מזה כבר מצאתי את המידע על ליטל, או לפחות אנחנו חושבים שקוראים לה ליטל." הוא רצה להוסיף שהוא השותף שלו, שיש לו זכות להתערב בכל. אבל הוא ירד מזה, הוא ידע שאין טעם לפתוח את זה. "טוב, אתה יכול להראות לי את המידע, אבל חוץ מזה אני לא רוצה שתתערב לי בחקירה יותר ללא רשותי," אמר בלא ברירה. "אחלה, קבענו. עכשיו בוא כבר," אמר רק כדי לרצות אותו. "אז ככה," פתח עמיר כשהם הגיעו למחשב. "חיפשתי את השם ליטל שרון במאגר וזה מה מצאתי." הוא פתח קובץ במחשב שנגזר מעיתון. * אישה בסביבות גיל השלושים לחייה נמצאה מוטלת ללא רוח חיים ליד המזח בגָנאֵל, עיירה קטנה ליד טבריה. המשטרה תפסה את החשוד ברצח, מצלמות התנועה תפסו אותו עם אקדח ביד, עד עכשיו כל הסימנים מובילים את המשטרה לכיוון של שוד. * "נו, אז..." "מה נו, אז? עשיתי מחקר ולזאת שנרצחה קראו ליטל שרון." "נו ו... יכולות להיות מיליון ליטליות שרוניות." "רק שבעיירה הזאת רשומה רק אחת, זאת אותה אחת שנרצחה בשוד. ולגבי אותה אחת שנרצחה אתמול רשום שיש לה חשבון בנק וזה אותו חשבון בנק שהיה ליטל המקורית." "אז מה שאתה בא להגיד לי זה ש"ליטל" היא זאת שרצחה את ליטל המקורית?" "תגיד אתה לא יודע לקרוא? זה היה כתוב במאמר. את הרוצח כבר מצאו ועשיתי חקירה וגילתי שהוא הודה על הפעם הראשונה, אבל נראה לי שהיא רק השתמשה בזהות של ליטל." "למה?" "אתה יכול לעשות סיאנס ולשאול אותה." "נורא בוגר... אז איך אני מתקדם מפה? מה עם החשבון בנק? בדקת אותו?" "כן, ואין שם שום דבר שיכול לחדש לנו, כל הפרטים רשומים על שם ליטל המקורית." "אוקי, אני אבדוק אם האנשים שלא היו בבית כבר חזרו." אייל לקח את המפתחות שלו מהשולחן, הלך החוצה ונכנס למכונית שלו. כשהגיע נעמד מול הדלת של הבית הראשון הבית היה בית קרקע, הגינה הייתה ממש לא מושקעת הדשא שם נבל וזה לא היה ניראה כאילו הם עושים מאמץ להחיות אותו, ובכל מקום נגלו עשבים שוטים. אייל נשם נשימה עמוקה, 'אני יכול לעשות את זה,' חשב לעצמו. 'קדימה.' ודפק על הדלת. הדלת נפתחה וילדה עם שיער שחור ועיניים חומות הסתכלה עליו במבט שואל, היא הייתה בערך בת ארבע. "אמא בבית?" שאל. "כן, רק שנייה," אמרה בקול צפצפני וטרקה את הדלת בפרצוף של אייל. לא עברה שנייה והדלת נפתחה ופתח עמדה העתק של הילדה רק בגדול. "סליחה על זה," אמרה האישה. "לפעמים היא יכולה להיות קצת... שובבה." "זה בסדר, אני מבין," אמר אייל בחיוך כשנזכר בשיר בתור ילדה. "אפשר לדעת מי אתה?" שאלה קצת מפוחדת כשראתה את המבט המזוגג בפניו. "אה... כן בטח," אמר מבולבל והראה לה את התג. "בלש תלר." "אוי, אז למה לא אמרת קודם? תיכנס." "לא, זה בסדר. אני רק צריך לשאול אותך כמה שאלות, את מכירה את הבחורה הזאת?" שאל והראה לה תמונה של 'ליטל.' "לא." "ראית מישהו חשוד מסתובב פה בסביבות 00:00 בלילה?" "עכשיו, כשאתה מזכיר את זה. אני הלכתי לחמותי בסביבות רבע לשתיים עשרה, ישנו שם," הסבירה. "והיה פה איזה בחור." "את זוכרת איך הוא ניראה?" "את האמת? נראה לי שכן." "יש אפשרות שאת באה איתי עכשיו לתחנה לתת להם רישום של הפנים?" אמר, שמח שעל הפעם הראשונה הביא תוצאות אבל, אחרי שהוא ראה את ההיסוס בפנים שלה הוסיף-"הילדה יכולה לבוא גם." "אז בשמחה," אמרה והלכה להביא את המפתחות של האוטו.

לפני הארוחה, הוכרז שיש משחק -רשות בכדורסל-פתוח חופשי לכל מי שמעוניין. נערים רבים הגיעו, נבחרו קפטנים, נערכה חלוקה לקבוצות, הצופים (ובעיקר הצופות) התיישבו ביציע, והמשחק החל בסגנון חופשי של חניכי "מחנה כשרונות צעירים". באופן טבעי הצטרף שמיר למשחק, אפילו נחמן החליט לנצל את ההזדמנות לפרוק מעט מההתרגשות שאחזה בו,יוצא דופן היה דורון, שעמד לצד החניכים שנבחרו לשפוט במשחק, ושתק. הוא הגניב מבט לעבר הבנות ביציעים, המשחק היה מהנה ביותר, השחקנים הלכו להתארגן ולהתקלח והצופים התפזרו אף הם, מדברים על המשחק בנינוחות. דורון ישב על מיטתו בביתן, שיעול תקף אותו והוא אחז בצלעותיו בעווית כאב, מרגיש כאילו סכינים ננעצות בהן. שמיר נכנס, מזיע כולו, והביט בדורון בפליאה. שמיר הביט בדורון בדאגה. "מה קרה? אני יכול לעזור?" הוא שאל ורכן לקראתו במבט מבולבל אך גם דואג ומלא רחמים. דורון הניד בראשו ושמיר נסוג מעט.דורון לא הבין למה המבט השיעול נרגע לבסוף ודורון ייצב את נשימתו ומלמל בנימה מתנצלת כלפיי שמיר "חטפתי מכה חזקה בצלעות בתאונת-דרכים קטנה, זה כואב מאוד, אבל אל תדאג, אני בסדר עכשיו." "תאונה?! איך זה קרה?" שמיר שאל בסקרנות ודאגה כאחד. "לא משנה, עזוב, זה היה מזמן" דורון התחמק מעיניו הבוחנות של שמיר, הוא הסתובב לקיר והרשה לדמעה קטנה ובודדה לשחרר את הגוש שחסם את גרונו באיום. שמיר נכנס למקלחת, כשיצא, נעמד שוב ליד דורון. "דורון" פנה אליו."איך באמת זה קרה לך? ולמה אתה לא מספר למאמן? אולי הוא יוכל להקל עליך, אולי אפילו לתת לך פטור- תבוא בשנה הבאה אם תרצה, אל תסכן את הבריאות שלך." "לא עניינך" "חטפת מכות,אה? אני לא אלשין- איך זה קרה?" שמיר התיישב על המיטה לצד דורון. "היה ערב כיתה והרגשתי קצת מעל הליגה שלי כנראה, וכשהסבירו לי את זה בעדינות, שאלתי יותר מדי שאלות." דורון ניסה לרמוז לשמיר. "אז החבר'ה מהכיתה חטפו עצבים והרביצו לי." הסיפור היה שקרי, דורון לא חשש מבני כיתתו, כי גם אם לא היה אהוב, הרי הוא נער חסון ויודע להגן על עצמו, בנוסף הוא שמר על כבודו ולא עורר מהומות, הן פשוט באו אליו. האמת הייתה שבערה הכיתה המדובר אבא רצה שיקנה לו סיגריות, ולא יבלה עם חבריו. אבא כעס כל כך כשדורון שב הביתה מאוחר ללא הסיגריות, וזעמו לא אחר להתבטא כלפיי צלעותיו של דורון. "אולי בכל זאת כדאי שתסביר למאמן. ככה החבר'ה יבינו את הקושי שלך, ולא יזלזלו בך או יחשבו שאתה סתם מתרץ. אם המאמן יבין-זה רק יקל עליך." שמיר ניסה לשדל. אבל דורון הרגיש מושפל מההתייחסות אליו כאל חלש ולא ראה את ההתערבות של שמיר בעין יפה. הוא ידע, שאיש לא מנסה לעזור לו סתם כך, בטח שמיר מחפש טובה כלשהי.לא, הוא לא מוכן לזה. "מי מתקשה באימונים,הא??? מה אתה חש!?" הוא קם בזעם ויצא מהביתן, הולך לאן שרגליו יוליכו שמיר נותר בביתן, נבוך ומלא חרטה. כך לא תכנן את הקשר שלו עם חבריו לביתן. הוא תהה האם יוכל לתקן את הרושם שיצר בעיני דורון, של נער מפונק ומתנשא. שמיר ניקה אחריו בחדר האמבטיה באנחה.