סיפור בהמשכים

ניצוץ
פרולוג
שביבי מחק אפרפרים התעופפו אל שולי העמוד וקמט מכוער נוצר במרכזו. דבש סגרה את החוברת בחבטה והחזירה אותה אל המדף. "נמאס לי", חשבה לעצמה. "מיותר לחזור על החומר בפעם השלישית, אני יודעת אותו מצויין".
רגע חככה בדעתה מה תעשה עכשיו, כשקול מנגינה קצבית קטע את מחשבותיה. זה היה הנייד שלה. דבש הפנתה אליו את ראשה וקראה בהפתעה את שמו של המצלצל. אמא שלה כמעט ולא התקשרה אליה! ובטח לא בשעה

פרק חמישי
ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. הרעש המונוטוני של המכשירים צפצף באוזניה שוב ושוב. היא הסתכלה על פניו שעכשיו נראו שלוות במיוחד, הוא נראה בלתי מזיק, חסר אונים, כל כך פגיע. זה בער בה, הצורך הזה, הצורך לקחת רק את החוט הקטן, הדק הזה שמוביל לו אוויר לראות, לראות האלו שהוציאו כל כך הרבה האוויר כדי לצעוק עליה, לזלזל בה. ואז רק מן קיפול קטן שכזה, שנמשך רק לכמה שניות מעטות. היא הספיקה לראות את הרעידות האחרונות

פרק שני


לאון ראה את דני יורדת במדרגות האחוזה ויוצאת החוצה, תוך רגע עלתה בו ההחלטה, הוא ילך אחריה. הוא יצא החוצה וניסה לאתר אותה במבטו, היא נכנסה לתוך היער. לאון התקדם לשביל המוביל ליער, זה לא היה נראה הכי בטוח שם, הוא הביט פנימה וניסה למצוא תירוצים למה לא כדאי לו להיכנס, אך הסקרנות גברה עליו.
לאון נכנס ליער, לעומת האור שבחוץ היה חושך מוחלט בפנים. הוא התחיל להרגיש איך תחושת

רעות נכנסה הביתה וזרקה את התיק שלה על הרצפה.
"מה זה הפרצוף הזה?" מיהרה רעיה לשאול.
"אין לי שום פרצוף" אמרה והתכוונה להיכנס לחדרה.
"שבי" ציווה רעיה והצביע על הספה.
רעות נשמעה וסיפרה שדיברה עם מתן.
"מה הוא אמר לך?"
"שהוא יוצא עם מישהי כבר חודשיים" ענתה, והיה נראה בבירור שזו לא התשובה שלה ציפתה רעיה.
"אבל לא אכפת לי" המשיכה "הוא רק חבר טוב ושום דבר חוץ מזה, רוצה קפה?"
"סיפרת

בשבע בערב התקדמה רעות לכיוון בית הקפה הקטן שליד האוניברסיטה. כשנכנסה ראתה את אוהד יושב ומחכה לה.
"היי" אמרה לו "חיכית הרבה זמן?"
אוהד חייך, "לא, ממש הגעתי"
היא התיישבה מולו והם הזמינו, רעות סיפרה לאוהד שהיא לומדת פסיכולוגיה וגרה פה בירושלים והוא סיפר שהוא משרת בצנחנים וגר במודיעין.
"דודה שלי גרה שם, וחברה.." אמרה "מה בדיוק עשית כאן הבוקר?"
"אחותי שכחה פה את הארנק שלה אתמול"

בס"ד
הר טורט, אחד מהמקומות שלא הושפעו מהקרבות על הממלכה מגורמים עוינים פנימיים או חיצוניים, היה שטוף גשם בשעת הרת הגורל.
תוך כדי מאבק בסופת הגשמים החזקה, רץ בכל הכוח אדם צעיר לבוש כולו בבגדי צמר אדומים.
"למה לא היה אפשר לבנות אותו במקום אחר?" רטן בקול.
תוך מספר שעות, אחרי מאמץ גדול וכאב שרירים בעקבות המאמץ בעלייה בהר - הגיע הנער לשערי מתחם מנזר הנבדלים.
הוא הלם בחוזקה בידו על הדלת

יומן עליה להר הבית ידידיה עמרם שיעור ב' ישיבת אשתמוע

מאז שאני זוכר את עצמי גלות השכינה וחלול שמו יתברך בירושלים כאבו לי.
בכל ביקור בכותל, הייתי מרים את מבטי מעבר לשיחי הצלף וליונים המעופפות וחולם על הרגע שבו נחזור למקום המקדש ונגאל אותו משממונו.
יום ירושלים התשע"ד 7:30 – אני נוסע עם הישיבה כמו עוד אלפי בני ישיבות מכל הארץ לתפילה החגיגית בכותל. אלפי אלפים ממבחר הבחורים בארץ מתכנסים

ראיין דרבין עדיין לא היה בטוח בהחלטתו, גם כשהגיע לדלת הבית עדיין התלבט אם זה המעשה הנכון.
ברגע שפתח את דלת הדירה, קפץ על זרועותיו בחיבוק גדול יצור קטן וחמוד, שצהל בשמחה וקרא "אבא"!
"מה שלומך, מג מתוקה שלי?" שאל ראיין וליטף את השיער המתולתל והבלונדיני של ילדתו, "איך בגן? יש לך הרבה חברים?".
"ואתה לא יודע כמה בלגאן הם עושים כשהם באים לבקר" נשמע קול נשי, ודמות הופיעה מהמטבח.
"מה נשמע,

פרולוג

היא הייתה אמורה לשחק בחבל... וזה הכל.
היא הייתה אמורה לסדר את הבובות על מיטתה ולארגן להן מסיבת תה... וזה הכל.
אך הדברים התגלגלו אחרת ונראה שהמבוגרים שבחייה שכחו שהיא בסך הכל ילדה. היא תמיד חזרה אל ממלכתה הקטנה: החדר הכחול - כך כינתה אותו. שם מצאה מרגוע לנפשה העייפה, המבוהלת.
היא חלמה על בית אחר, בית עם ילדים צוחקים ומרעישים, עם הרבה מוזיקה וחיים. אך החדר הכחול היה שקט...

פרק תשיעי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

אוקי, עברה חצי שנה מאז השיחה האחרונה שלי עם אמא ומעיין על אבא, הנושא הזה לא עלה עוד בבית, לפחות לא לידי, אני משערת שאמא ומעיין מדברות על זה הרבה כשאני לא בבית, אבל הן יודעות שאיתי או לידי לא מדברים עליו, אני כבר החלטתי סופית שאני עוד לא מוכנה לזה, ואם אי פעם אהיה מוכנה לדבר עם אבא או על אבא זה יבוא ממני.
אבל היום אני יודעת שאין לי

קייסנדרה לא האמינה שאי פעם היא תתנסה בחווייה כזאת.
כל הכפר היה הרוס ומעלה עשן, הכל מסביבה שבור.
השדות המגודלים היו תלושים, העצים היו חרוכים,
והעיקר - הכול היה שרוף!
ריח מסריח בלתי נסבל הגיע מפינה רחוקה וקייס צעדה למקור הריח.
פתאום היא הרגישה כאב ברגל השמאלית שלה והיא נפלה על ברכיה - משהו חד נתקע בכף הרגל.
קייס קראה בכאב וקיללה את עצמה על חוסר הזהירות שלה, והמשיכה (מדדה)

מספרים שזה הבור שאליו נזרק יוסף, אחד מ12 השבטים על ידי אחיו.

פרק רביעי
בס"ד, יום חמישי, א' אב, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר למחרת, אמא, מעיין ואני השכמנו לקום בבוקר, בשש כבר היינו על המכונית האדומה של חנה שבאה לאסוף אותנו, ידענו שנסיעה ארוכה לפנינו,
אמא חיבקה אותי חזק, לחשה באוזני, "שירה, האהובה אמיצה שלי, אני מקווה שיהיה לך טוב לאן שתלכי, בכל מקום שהוא", הרגשתי כל כך נעים, ישבתי בן מעיין לאמא בספסל האחורי, שתיהן מחבקות אותי משני צדדי חזק.
כעבור

פרולוג
הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים.
הוא החיים שלי.
לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת.
ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו!
בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה,

סיפר 'הנקמה' חוזר ובגדול!...
לקראת סדר פסח החלטתי לנבור במסמכים ישנים שלי באתר אשר לא נגעתי בהם כבר שנים והחלטתי לנסות לחדש אותם.. חודש אביב הוא זמן להתחדשות, גם באתר הזה...
אני לא מבטיח שהפרק הבא יבוא בקרוב אבל נראה..

הפרקים הקודמים

זאב יצא מבית החולים ונסע לכיוון ביתו. הוא כמעט ולא היה מרוכז בנסיעה.
המחשבות על מצבה של אשתו לא הרפה ממנו. אמנם הרופאים אמרו שהפגיעה לא

בפרקים הקודמים - צילה מגיעה לפנימיה חדשה ונזכרת בביתה שהשאירה מאחור. היא גם פוגשת בהדס שתהיה שותפה שלה לחדר יחד עם שחר.

"שמעתם על החדשה?" נחלה התיישבה ליד השולחן מניחה את המגש שלה. "השמועות מספרות שהוריה נהרגו בפיתאומיות בתאונת דרכים, משאירים את ילדתם המפונקת חסרת כל". נחלה סקרה את פני חברותיה ואז חייכה לעצמה בסיפוק. כמו תמיד היא זו שידעה לספק את כל החדשות החמות, היא היתה ידועה בתור רכלנית

בס"ד

דלת החדר האפלולי והמאובק נפתחה בחבטה מרעידה.
"הם לא מבינים שום דבר! אין לזקנים השוטים האלה שום שאיפות!" אמר לעצמו הגבר שנכנס לחדר.
האיש הסתובב בחדר, מחשבותיו מתרוצצות במוחו כמו דבורים בכוורת.
"איני זקוק להם!", אמר שוב ואיגרף את ידו הימנית, "האחשר והכוח יהיה רק שלי! הם יתחרטו שסרבו להצעתי!".
האיש ניגש לעבר שולחן עבודה עשוי מהגוני, עליו היה מונח ספר בעל כריכה ירוקה - אפורה.
עכשיו,

פרק שני: שוני.

"את, בסוף. כן, כן, את. למה את לא משתתפת?" שאל הסופר אורן ברדוגו את שיר, כשראה את כולם עונים ורק היא יושבת בצד ושותקת. הוא לא מלמד בבית הספר הזה, צהלה, הספרנית של בית הספר הזמינה אותו לשיחה. להרצות על הספר החדש שהוא בדיוק הוציא, אבל זה בכל זאת הפריע לו במקום כלשהו שהילדה לא מתעניינת, זה פגע באגו הגברי שלו.
שיר שתקה והסתכלה עליו מבוישת.
"נו, קדימה, תעני," אמר חסר

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

וושינגטון הבירה, דופונט סירקל
השמש זרחה בשעה שמַיְיקֵל רוֹס פתח את דלת חדר השינה שלו, מזיע ומתכונן לעוד יום עבודה ארוך. הוא ניגש למקרר, מזג לעצמו כוס מים צוננים, ולגם בשקיקה. השעון בידו הורה על השעה שבע בבוקר, והוא לא הבין איך ייתכן שכבר בתחילת היום כל כך חם בביתו. החום הכבד של יולי מעולם לא היה אהוד עליו במיוחד הוא הרגיש מחנק רק מלהסתובב בחוץ, ונוסף על כך גם היה עליו הרבה לחץ בעבודה בתקופה האחרונה.

פרק שביעי

המוזיקה הדהדה באוזניה, היא הביטה בעצמה במראה, היא נגעה בעדינות בתסרוקת שהייתה אסופה על ראשה, נגעה בפניה בעדינות כדי לא להרוס את האיפור. היא בחיים לא חשבה שהיא יכולה להיות כל כך יפה. אם היא לא הייתה שואלת מקודם את ליאורה אם היא בטוחה שזו היא, דני. היא הייתה מסוגלת לחשוב שזוהי מישהי אחרת.
דפיקה חלושה נשמעה בדלת, "כן, אפשר להיכנס," קראה דני.
לאון הציץ מפתח הדלת, "אלכס

פרק רביעי
רעש האופניים הנתקעות במעמד ההחזקה שלהם עמעם את פליטת הפה הכעוסה שנפלטה לדני באותו הרגע. זו לא הייתה פליטת פה הראשונה והאחרונה שנפלטה מפיה מרגע יציאתה מהאחוזה. היא לא האמינה שזה באמת קורה שנים היא השתדלה בכל כוחה להיפלט מכל מסגרת אפשרית, כל בית ספר שרק שלחו אותה אליו היא עשתה את כל המאמצים כדי שיום יומיים אחרי יסלקו אותה. והנה פה המשימה הזו שנתנו לה,

הקדמה:
"לא, זה לא עובד ככה. את צריכה לדעת את זה יותר טוב מכולם."
"אבל כבר אמרתי לך, זה לא באחריותי."
"סבתא שלי לא באחריותך, נמאס לי כבר לשמוע את כל השטויות שיוצאות לך מהפה. אני נתתי לך את המשימה מכיוון שחשבתי שתוכלי לבצע אותה באופן הטוב ביותר, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עלייך, אני רואה מה את שווה באמת-גוש זבל אחד גדול."
"תורידי את זה, בבקשה, אני מצטערת. באמת. רק תורידי את זה," אמרה

רעות שתקה.
"תגידי משהו.. בבקשה..." ביקשה רעיה. "מה שאת רוצה"
"הוא יודע שאת דתיה, ושאת?"
"כן, הוא יודע עלי מלא דברים, וזה לא מפריע לו.." ענתה.
"ולך זה לא מפריע? פשוט.. למה?"
"הוא נחמד, והכרנו במקרה, וזה ממש בסדר.. גם עכשיו" ענתה רעיה.
שתיקה השתררה ביניהן ואחר זמן מה רעות הרגישה צורך לומר משהו, "אני שמחה בשבילך.. ממש, אני פשוט מעכלת.. ואני לא יכולה לשפוט אותך, אף אחד לא

פרק 2:
למחרת, אחר הצהריים ניגשה רעות אל רעיה, "תגידי, אמרת למתן לבוא לארוחת שבת?"
"לא"ענתה.
מתן, היה חבר ילדות של רעות, הם אפילו הדריכו יחד בסניף.
"למה?" שאלה רעיה.
"כי מגיע לו להיות קצת בבית.. הוא מעל שבועיים לא היה עם המשפחה שלו..."
"ומה איתנו? אנחנו לא מספיק משפחתיים בשבילו...?"
רעות אפילו לא הספיקה להגיב. איתי ירד בסערה לסלון עם הטלפון ביד, צועק ש-אלון, חבר שלו

שלחתי אותו כבר, מחכה שיאשרו...

פרק אחד עשרה
בס"ד, יום רביעי, ה' ניסן, אמצע כיתה י'.
הלכתי ביחד עם צופיה וסיגל לקיוסק של השמינית, ליד הקרוונים של הפנימייה של כיתה ח'. שמענו צעקות, "החיינוקיות רבות" סיגל אמרה בדאגה מסוימת, כאילו כדי לציין עובדה, אבל צופיה דחפה לה מרפק (וחשבה שאני לא רואה אותו), הם הביטו בי לשנייה במבוכה, ומיד שינו נושא. שתקתי. מחשבה מנחמת ניסתה לחדור למוחי: 'למה שזאת תהיה דווקא מעיין במריבה? הן הרי שלושים

"מה השתבש?" שאל קירדס את עצמו.
הרכיבים היו מדוייקים, מילות הקסם המתאימות בוטאו באופן מדוייק, אפילו תהליך הקסם היה צפוי - אבל התוצאה הייתה שגויה.
קירדס התהלך ברחוב הכמעט שומם, והאנשים היחידים שעברו בו - חשבו אותו לזקן תמהוני והתעלמו ממנו.
כנראה צריך להתחיל את הכול מחדש, אבל הפעם - אסור לו להיכשל!
--*--

"ראיין, תשמע, ראש העיר צלצל אליי היום," אמר פקד נוח בואייט, "הוא מבקש

"החיים לימדו אותי כמה דברים:
להמשיך הלאה, להתעלם ממה
שאומרים, לחייך חיוך ענק לאלה
ששונאים אותי ולומר בראש מורם: 'תראו אני מאושרת!"
***

פרק 1:

רעות יצאה במהירות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, רצה לכיוון המכונית שלה, חולפת על פניהם של סטודנטים שחייכו אליה.
שעת צהריים מאוחרת, שבה הייתה צריכה לאסוף את אחיה הקטן, אביתר מבית הספר.
אביתר בן ה-6 שמח לראות אותה.
"רעות!"

פרק שמיני
בס"ד, יום חמישי, כ"ו כסליו, נר שני של חנוכה, אמצע כיתה ח'.
באותו השבוע, חזרתי הביתה לחופשת חנוכה, בזמן שהנחתי את התיק הגדול מהפנימיה בחדרי, הרהרתי בתוכנית שתגרום לאמא לדבר איתי על אבא, לא העזתי פשוט לשאול אותה.
לאחר שסיימתי לפרוק את כל הכביסה המלוכלכת הדלקתי במחשב את השיר האהוב על אבא, ראיתי את אמא מרימה את הראש לרגע, קולטת את השיר, אבל היא מיד הורידה בחזרה את ראשה והתעלמה,

פרק שביעי
בס"ד, יום ראשון, כ"ב כסליו, אמצע כיתה ח'.
בשעה שמונה בערב הלכתי למשרד של הרב, קצת חששתי, פחדתי לדבר איתו על אבא שלי, לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי.
נכנסתי בשקט למשרד והתיישבתי מול הרב.
הרב פתח "עשית מה שהטלתי עלייך?", הנהנתי בראשי, הוא המשיך בשאלתו "דיברת איתו?", "לא, רק הקשבתי" עניתי, הרב הקשיב ואני המשכתי בהיסוס "אני לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה..", "את לא מעיזה לדעת",

פרק שישי
בס"ד, יום שישי, כ' כסליו, אמצע כיתה ח'.
כשהגעתי הביתה, אחריי כל הנשיקות והחיבוקים של אמא רצתי לחדר שלי, לפינה שלי. שמתי לב שמישהו הזיז את הארון מתכת שלנו ובזכותו יש לי הרבה יותר מקום בפינה שלי, הבנתי שזאת בטח מעיין, שמעיניה לא נסתר דבר, היא יודעת על כמה שאני מחוברת לפינה הזאת. ישבתי ככה צמודה לקיר ולארון הקרים ואימצתי את העיניים חזק, ניסיתי לבכות. השתמשתי בכל השיטות שהכרתי, חשבתי על

פרק שלישי
בס"ד, יום רביעי, כ"ט תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
עבר שבוע, הטלפון מצלצל ואני שוכבת במיטה, לא עונה לצלצול, כל השבוע הזה רק הייתי במיטה שלי, לא זזתי ממנה, רציתי להראות למעיין שהבית התמוטט בלעדיי, רציתי להרגיש שאני חסרה להם. מעיין ניסתה כמה פעמים לדבר איתי אבל אני הסתובבתי לקיר, פעמים ספורות גם אמא ניגשה לחדר, אבל ברגע שהיא רק התקרבה למיטה אני כבר ישנתי שינה עמוקה ומזויפת, היא התרחקה בשקט

בס"ד

ציירתי את השיר הזה על קיר חדרו של אחי הגדול, אבל כשהוא התחתן ועבר דירה הוא לא יכל לקחת את קיר החדר איתו, ואני עברתי להתגורר שם. ציירתי את הציור הזה, שיהיה תלוי ליד השיר.

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ

ארוחת הערב הייתה ללא ספק מהנה במיוחד ומלאת התרגשות. כולם פטפטו בעליצות ויצרו חברויות.
שבות התיישבה בכיסא ריק על יד נערה שהייתה מוכרת לה מקבוצתה. "היי, מה שלומך?" פנתה בנימוס ובחיוך, מוכנה להכיר חברה חדשה. הנערה הסתובבה אליה בתדהמה, כאילו לא חשבה ששבות מסוגלת לדבר בכלל, פלטה מבט מלא בוז, והסתובבה חזרה אל הנערה מצידה השני, מפטפטת ברוסית קולחת.
'אופס', חשבה לעצמה שבות, מעט מושפלת. 'אלה בטח נטשה

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

צילה הניחה את שלושת התיקים הגדולים על מיטת הברזל הקטנה ובעניה סקרה את החדר. הוא היה לא גדול מידי אבל גם בהחלט לא מידי קטן. היו בו שלוש מיטות ברזל וארונית ליד כל מיטה, בקיר הימיני של החדר ממש סמוך למיטתה היה ארון שחור וגדול מימדים ולצדו שולחן כתיבה מרווח. על הקיר ליד השרותים היה מדף ארוך שהיה מלא בספרים. חוץ מזה היו גם כמה תמונות פזורות פה ושם על הקירות.
היא לא יכלה שלא להזכר בחדרה הישן בביתה שבפתח

פרק שלישי: מוות כפול?!

אייל הרעיד את רגלו מחוסר סבלנות וכל חמש שניות הביט שוב ושוב מעבר לשולחנו לראות אם הוא הגיע, החשוד.
האישה תיארה את החשוד בצורה כמעט מדויקת כך הם הצליחו לאתר אותו ישר במאגר בגלל העבר הפלילי שהיה לו מיכאל רואי, זה היה הבן אדם שהם חיפשו.
"הוא פה," אמר עמיר מאחוריו.
"ששש... אל תפריע לי עכשיו אני מחכה לחשוד שיגיע," אייל השתיק אותו.
"אבל אני אומר לך שהוא

השנים המשיכו לנוע בקצב שלהן,ימים, שבועות וחודשים.
מרים ויסכה גדלו יחד איתן, צועדות הן במסלולים כה שונים ורחוקים, כמו שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם...
יסכה עבדה במתפרה של גיטל, תופרת היתה בסבלנות ודייקנות, והשביעה את רצון מעסיקיה,
שקטה וצנועה היא, בבוקר צועדת למתפרה, ואחר הצהריים שבה לביתה, עוזרת לאמה בעבודות הבית,
ומרים, לומדת היא נגינה, מיטיבה לנגן היא על כלים שונים, וגם כל ערב

פרק שמיני

זה לא קרה, המזכירה הייתה שם שעות וגם שהלכה, מיד החליפה אותה מזכירה חדשה. דני ישבה שם שעות מביטה בדלפק, המקום תמיד היה מאויש, לא משנה מה. היא גם האמינה שזה בטח חובת הבית חולים, אחרת כל אחד היה יכול לגנוב מידע רפואי.
"הורעל," היא הביטה בגבי שותה את כוס האספרסו שלו.
"מה הורעל?" שאל מבולבל.
"אדוארד, הוא הורעל. מישהו הרעיל אותו." אמרה, "אני חשבתי שזה התקף לב, אבל

פרק שישי
'זה הוא?' השאלה עלתה במוחה של דני. היא הביטה בגבר שישב בשולחן הפינתי, הוא הסתכל בתפריט אבל מידי כל שתי שניות העלה את מבטו כלפי מעלה ועיניו הירוקות זזו סוקרות את המקום כאילו הוא מחכה למישהו. 'אני אקח את ההזדמנות הזו, אני אעשה את זה.'
היא קמה, ישרה את בגדיה, היום היא החליטה ללבוש מכנס ג'ינס שהיא מצאה בארון עם חולצת טריקו סגולה. היא ניסתה להראות כמה שפחות 'אצולה' כביכול.
"אדוארד

פרק שלישי:


דני מצמצה בעיניה והתמתחה במיטתה, היא לא האמינה שכבר ארבעה ימים היא נמצאת במקום הזה.
היא הסתכלה בשעון שמונח ליד השידה במיטה שלה, שבע חמישים וחמש, עוד חמש דקות ארוחת בוקר.
היא קמה והתקדמה לכיוון ארון הבגדים שלה, פתחה את דלתותיו והעבירה את ידה על הבגדים. 'כמה זמן אני אצטרך להיות פה כדי להתרגל לזה?' חשבה, כל הבדים המשגעים האלו הוציאו אותה מדעתה. 'מה שכסף יכול לקנות.'

רעות ישבה על המיטה שלה מתלבטת אם להתקשר לנויה, בסוף החליטה שכן. היא תתקשר.
"היי נויה, זאת רעות.. בא לך לארגן השבת משהו עם כל הבנות מהשכבה?" שאלה.
"אה.. כן בטח, זה יכול להיות נחמד" ענתה נויה.
הן סגרו על פרטים ונויה עדכנה את הבנות.
==============
השבת יצאה לפועל כמתוכנן, כולן חיכו לה. היא התקיימה אצל אחת הבנות באפרת.
בשבת בצהריים יצאו כל הסנות לסיבוב קצר באפרת, להמשיך להעלות

הערה: חלק מהמקומות בסיפור לא קיימים במציאות ואם הם בטעות כן והם לא במקום האמתי שלהם אז לא להיתפס לזה...

שלום אמא. שלום אבא. שלום אחות קטנה. שלום בית. שלום משפחה. שלום חיים שלא ישובו עוד.
ברגעים ספורים הקרקע היציבה תחת רגליו נשמטה. ברגעים ספורים זה ניגמר והוא לא אותו אחד שהיה עד עכשיו, לא אותו אחד שחלם להיות.
"בא צריך ללכת" אומר דרור- אחיו הבכור שמנסה לא להראות שגם לו קשה.
הוא

נכנסתי לחור.
חשבתי זה היה מסוכן.
הכל היה שחור מסביב.
גיליתי שטעיתי, הרגשתי טוב , היה כיף הרגשה מרוממת כזאת פתאום הכל הפך ורוד ונשאבתי לפתח צר שלא הצלחתי להבין איך עברתי בו מבלי להיפגע.
פתאום ראיתי 2 תורות ארוכים. אישה נחמדה שאחזה תינוקת בידה ובחצאית שלה משכו 3 ילדים קטנים. היא עמדה בתור שהיה נקרא ה"מבוקר" הרמתי את מבטי לתור השני והזדעזתי הכל היה שחור ונשים אשר מראיהם דמה למכשפות הלכו

"מלכתי" נשמע קול מפינת החדר.
"באמת שכבר השתעממתי, ברוך הבא!" אמרה פיי וחיפשה את מקור הקול. כבר הגיע הלילה וכל החדר היה חשוך.
"מקווה שאת מרגישה בנוח, חסר לך משהו?" שאל הקול.
"קצת אוויר צח יעזור, אני לא אוהבת להיות כלואה כמו חיה בכלוב" ענתה פיי וניסתה עדיין לחפש את מקור הקול.
"אין טעם לנסות לחפש אותי, מלכתי, אני יודע איך לא להיראות כשאני רוצה" אמר הקול.
פיי ויתרה על המאמץ בחיפושים

"די! למה אתה צועק לי באוזן?" שאל הדרקון האדום, "הייתי אצל הרופא רק אתמול".
"אתה... אתה..." גימגם סדריק.
"אני זה אני, אתה זה אתה?" שאל הדרקון בפרצוף מבולבל, "ומה זה המקום הזוועתי הזה?".
"אתה לא הולך לאכול אותי?" שאל סדריק.
"אני צמחוני!" הכריז הדרקון בגאווה.
סדריק חייך ואמר: "טוב, זאת בהחלט הקלה...".
"אז, מר...?" החל הדרקון.
"סדריק," ענה סדריק.
"מר סדריק," אמר הדרקון וחייך,

פרק עשירי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

בבוקר כשהבטתי במראה וראיתי את בבואת פניי, לא זיהיתי את עצמי.
"פנסים" כחולים סביב העיניים, שפה נפוחה מעבר להיגיון, בליטה מוזרה במקום בו ראשי הוטח בארון... רציתי להסתיר כל סימן כזה, ידעתי שהסימנים הללו יכאיבו גם לאמא וגם למעיין מאוד, הם יכאיבו ויזכירו לאמא סיוטים שהיא מפחדת מהם.
לקחתי את האיפור מהארון במקלחת ועבדתי זמן רב על הסוואת

את הסיפור כתבתי לפני כמה שנים וכעת החלטתי לפרסמו מקווה שתיהנו..

קיץ 66
חדר מצב, הסנאט ברומא:

"ובכן, אז אם אכן היהודים מרדו בי אני רואה שעלי לנקוט ביד קשה" נשמע קולו של קיסר רומא נואם בפני חיילי הלגיון הרומאי.
"אדוני הקיסר, לדעתי צריך קודם לשלוח להם צווי אזהרה" ניסה אחד המפקדים לשכנע את נירון קיסר לנקוט ביד רכה יותר
"ומה בקשר לקנאים", העיר מפקד נוסף "הם מורדים בנו

פרק חמישי
בס"ד, יום רביעי, י"ט כסליו, אמצע כיתה ח'.
ישבתי בחדר בפנימייה, משחקת בפלאפון באצבעותיי, עכשיו סיימתי שיחה עם מעיין בפלאפון, אני שמחה לשמוע שהמצב משתפר.
היא סיפרה לי שהייתה אצל טלי, הן שיחקו וממש נהנו, עד שהיא כמעט שכחה לחזור הביתה בזמן, היא הגיעה הביתה קצת באיחור ואמא כבר הספיקה לשים לה את האוכל על השולחן, אני אוהבת לשמוע ממנה איך הכל משתפר בבית, אני שמחה לשמוע את אמא לפעמים

פרק שני
בס"ד, יום רביעי, כ"ב תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי את אמא, כמעט התפלאתי שלא העירה אותי, אך אז זיהיתי בעיניה את הניצוץ האהוב עליי, הניצוץ ההוא ששוכן בעיניה לעיתים רחוקות מאוד, הוא נתן לי תקווה ליום יפה, התפללתי שמעיין לא תהרוס לאמא את כל המצב רוח, עם העצבים שלה עליי ועל כל העולם. אמא ניסתה לחייך אליי והערכתי אותה על כך, היא הביאה לי שוקו חם והתיישבה על הכיסא לידי.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאתהמתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

הרוח צלפה בפניהם של שני הצעירים שישבו על החול הרך אל מול השקיעה המרהיבה.
"סגרתי בבית חולים" נשמע לפתע קולה של תשורה לאחר כמה דקות של שקט. יאיר הפנה מבטו לעברה. "את רצינית?!" שאל בקול משתומם. תשורה הנהנה, מחבקת את עצמה וממקדת מבטה בנקודה נעלמת באופק. "אני לא מאמין שעשית את זה" קולו של יאיר התייצב. תשורה שתקה. "דברנו על זה כ"כ הרבה פעמים! את בעצמך אמרת שהחלטת לא לעשות את זה!" מרגע לרגע קולו התגבר

בס"ד

"שלום לך!" אמרה המלצרית "מה תרצה להזמין?".
האיש שישב באי - נוחות על כיסא העץ רצה רק דבר אחד, דבר שאולי ישפר את הרגשתו - ספל של כוהל גמדים.
"נקווה שגם טעם הקוהל שווה את המחיר הגבוה..." מלמל האיש לעצמו כשהגיעה ההזמנה.
האיש היה אדם כבן ארבעים, שיערו היה פרוע ואפו סולד. לפי עיניו, שהיו בצבע צהוב - חולני, היה ניתן לראות שלא ישן זמן רב, כנראה בגלל דאגות שעליהם העידו הקמטים הרבים

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

פרק ראשון: גמגום זה לא מגבלה

"קומקום מטומטם תעבוד כבר," אייל צעק בעצבנות בזמן שהוא לחץ שוב ושוב על כפתור ה- on\off.
"על מה כל המהומה?" נשמע קול עייף קורא מאחורי גבו.
אייל הסתובב וראה את בתו שיר עומדת מאחוריו בפיג'מה ומסתכלת עליו במבט שואל.
"הקומקום הזה התקלקל! רק אתמול קניתי אותו, אני אתבע את החנות הזאת ואת החב..."
"תפסיק כבר לתבוע את כל העולם ואשתו! מה נסגר איתך?!"
"אבל

לפני הארוחה, הוכרז שיש משחק -רשות בכדורסל-פתוח חופשי לכל מי שמעוניין. נערים רבים הגיעו, נבחרו קפטנים, נערכה חלוקה לקבוצות, הצופים (ובעיקר הצופות) התיישבו ביציע, והמשחק החל בסגנון חופשי של חניכי "מחנה כשרונות צעירים". באופן טבעי הצטרף שמיר למשחק, אפילו נחמן החליט לנצל את ההזדמנות לפרוק מעט מההתרגשות שאחזה בו,יוצא דופן היה דורון, שעמד לצד החניכים שנבחרו לשפוט במשחק, ושתק. הוא הגניב מבט לעבר הבנות ביציעים,