קראו לו משה. בעצם, עדיין קוראים לו כך.
שחור עיניים ושחור שיער. עורו כהה גם הוא. כמו אדמה לאחר הגשם. רכה וריחנית.
ידידיו קראו לו "שוקו" או "שוקולד". בשבילם זו הייתה מחמאה. משה לא אהב את זה כל-כך, אבל למי אכפת. העיקר שיש לו חברים, לא?
הילדים שלא אהבו אותו היו מכנים אותו בשמות מעליבים ופוגעים בו: "כושי! אתה סתם כושי! קוף קטן. אתה דומה ל-" אז היו בורחים, מחשש שיביא את אחיו הגדול שירביץ להם.
הם לא ידעו שאין לו פה אח.
הם לא ידעו שהאח שלו נשאר שם, בארץ רחוקה מאוד, כי לא הרשו לו לצאת משם. לא הרשו לו ללכת לארץ ישראל.
משה שמר את כאבו בליבו. הוא היה ילד מתוק ועדין, עם מבטא מצחיק.
הייתה לו גם גומת חן קטנה בלחיו הימנית, שהוסיפה לחיוכו יופי וחן. גם החיוך שלו היה קטן כזה ויפה, מלא שיניים צחורות, שנגדו כל-כך את גוון עורו הזהוב.
הגננת קראה לו מלאך. היא קראה לו כך מאז שראתה דמעות ספורות זולגות על לחייו. דמעות שקופות ונוצצות כפנינים. דמעות יפות המביעות כאב רב כל-כך.
"אוי, משה..." אמרה לו אז, וחבקה אותו.
משה הפנה אליה מבטו. עיניו עצובות. עצובות כל-כך. עצב טהור שנותן רצון לבכות.
"למה?" הוא שאל ללא קול. שפתיו כמו נעו מעצמן.
הגננת נמוכה לא אמרה דבר, רק מחתה את דמעותיו דמויות הפנינים.
"למה הם לעשות לי את זה? למה הם להגיד לי שאני קוף? אני לא קוף! כשהאבא שלי הוא יבוא עוד קצת ימים, הוא להגיד להם להפסיק! הוא להגיד להם שזה לא יפה, נכון?"
הוא דומה מאוד לאבא שלו, ככה אמא אומרת. הוא לא ידע אם זה נכון, כי הוא לא זכר את אבא שלו.
אמרו לו שהוא נהרג. שהאנשים הרעים בארץ ההיא, בכפר ההוא, ירו בו והוא מת תוך יום.
משה לא ידע אם זה אמיתי. בתוך-תוכו, אי שם עמוק בתוך ליבו, הוא קיווה שזה לא נכון. שהתבלבלו עם איש אחר, עם אבא אחר. הוא חלם לא פעם על אביו ועל אחיו הגדול, אברם, שישבו על הספה בבית שלהם, בסלון הקטן, יושבים ומחייכים אליו. משה כבר יודע איך הוא ייצטנף על ברכי אביו, בין זרועותיו הגדולות, ויחוש את ריחו החם. הוא ניחש איך ייתפעל אברם כשיראה שמשה יודע לשחק בקלפים. הוא יודע לשחק "מלחמה", ועוד משחק שהוא לא זוכר איך קןראים לו.
הוא שמח כשחשב איך שיתפעלו כולם למשמע העברית היפה שבפיו. הוא ידע לדבר עברית טוב מאוד, אפילו יותר טוב מאימא! חיוך היה מתפשט על פניו כשחשב על כך.
לצערו של משה, הילדים שהיו פוגעים בו לא אהבו את החיוך הזה, שהיה מופיע בכל פעם שחלם. חיוך יפה שכזה, נעים ורך. הם היו ילדים רעשניים שאהבו להציק לכל אחד, במיוחד למשה.
משה, מצידו, נהג להעניק להם משלו. אם זה בארוחת עשר שכללה כריך ופרי, או צעצוע בו היה משחק.
כשנערכה בביתו מסיבת יום ההולדת שלו, הילדים האלה באו והרסו ובילגנו הכל.
ומשה עמד שם, מביט בהם כששִנאה שכמותה לא חש מעולם פעמה בו. הוא רצה להתנפל עליהם בחמת זעם, אולם עצביו בגדו בו. אימו נעלמה בחדרה, כאובה ועצובה בשביל בנה הקטן, שידע רק סבל בחייו. היא לא ידעה שהיו לו גם ידידים. ואלה התנפלו על האחרים במקום משה, כשהיו בגן ביום למחרת.
משה קרא אליהם להפסיק להכות, להפסיק להשתולל, ובנימין, ילד יפה עם עיניים חומות, שהיה חברו הטוב ביותר, נעץ בו מבט מופתע ושואל. "אבל למה, משה? הילדים האלה פגעו בך. הם הרסו לך את היום הולדת. הם -"
"תפסיקו בבקשה, להרביץ אתם מפסיקים, עכשיו! בבקשה!" התחנן, "אנחנו ואתם להיות חברים טובים, באמת! למה לקרוא לאני כושי?" פנה אל הילדים שפגעו בו, "אני לא להבין למה אתם לפגוע באני! אני, גם אני יהודי! כמו אתם! וגם אני עם אתם בגן ואנחנו בארצישראל, אז למה אנחנו להעליב בכם ואתם להעליב בנו?" ילד שמנמן ונמוך חייך לשמע מבטאו המתגלגל. "יש לך מבטא מצחיק, אתה יודע?" משה חייך אליו והגומה שבה והופיעה. כולם חייכו ביחד איתו וצחקו.
"אז אנחנו להשלים, נכון?"
הילדים הביטו זה בזה והנהנו. "נכון."
"אתה באמת ילד שוקולד." צחק אחד הילדים, וכולם צחקו בעליזות.
משה חייך באושר. כולם יצאו יחד לחצר, לשחק ולהשתובב יחד.
הגננת ראתה אותו יוצא איתם, שמח יותר מאי-פעם.
"מלאך," היא לחשה. "מלאך מתוק. ילד שוקולד שכזה."
תגובהתגובות