חמישתם ישבו על הספסל המוצל כהרגלם בכל יום ויום, בהפסקה המשותפת לבנים ולבנות. מתן הצחיק את כולם ואילן התחרה בו בעוד הבנות צוחקות ללא הפסקה מבדיחותיהם.
רק עדי הייתי שקטה ומופנמת יותר מהרגיל. היא שחררה חיוכים מאולצים לעבר חבריה הצוחקים, אך עיניה נותר רציניות ומהורהרות. בר הבחינה בשתיקתה ושאלה אותה בלחש אם הכל בסדר. עדי הנהנה ללא אומר והמשיכה בשתיקתה.
בר נעצה בה את עיניה הכהות. עדי התפתלה תחת מבטה החודר ועיניה החוקרות. "עדי," אמרה - דרשה בר, "תספרי לי, בבקשה."
עדי משכה בכתפיה, מודעת לעיניהם של האחרים שהסתכלו בה בעניין. "אין מה לספר," ענתה.
"נו, עדי!" נשמע קולה המפציר של ליאת. "הרי, כולנו חברים טובים. את יכולה לסמוך עלינו שלא נספר. מה את מפחדת? מבטיחים שזה לא יוצא מכאן!"
עדי הנהנה בראשה אך עמדה על שלה. "אין מה לספר,"
מתן הישיר אליה מבט, "קדימה, עדי. אומץ."
עדי נאנחה, "אני דואגת. הכל מבולבל לי בראש," הודתה.
חבריה הנהנו מבלי משים, מצפים להמשך דבריה.
"מצד אחד אני שמחה כל-כך, אני ממש מאושרת. אבל מצד שני, אני דואגת. אני מפחדת. מה יהיה אם לא אסתדר איתה? אולי הסיפור "סינדרלה" יחזור על עצמו אצלנו בבית?" היא צחקה בעצב.
"מי זאת 'היא'? עם מי את אמורה להסתדר?" שאל אילן לאחר שתיקה ארוכה.
"מי שתהיה האימא החורגת שלי בעוד חודשיים או שלושה," השיבה וחייכה חיוך שובב לנוכח תדהמתם.
"איך זה קרה? מתי ספרו לכם?" התעשתה ליאת.
עדי סיפרה לחבריה הטובים הכל, עד לפרט האחרון, פורקת את אשר על ליבה. "אבא שלי סיפר לנו אתמול," פתחה.
"עדי? בואי לסלון. אבא אמר שהוא רוצה לדבר איתנו," אמר לה יונתן בפנים חתומות. הפנים של יונתן כמעט תמיד היו חתומות, אלא-אם-כן הוא צחק, כעס או היה עצוב.
"אני באה," אמרה לו באנחה ועזבה את שעורי הבית האין-סופיים שלה.
בסלון כבר ישבו שאר אביה ושני אחיה, כשניצן מכורבלת על ברכיו של דביר.
"אה, עדי," חייך אליה אביחי אביה בהגיעה. הוא נראה מאושר, אך בה-בעת רציני למדי.
"קרה משהו?" שאלה בפליאה.
"בערך," השיב לה האב וחייך שוב.
היא הביטה בו ובאחיה השותקים חליפות. הם משכו בכתפיהם. עדי הבינה כי גם הם לא ידעו מה הסיפור.
"מה קרה?" דרשה לדעת.
האב התרווח על מושבו וחייך אל ילדיו בפעם השלישית.
"אבא!" קפצה ניצן לפתע, שוברת את השתיקה. "תספר לנו כבר!"
"בסדר! תשמעו," פתח, מגביר את סקרנותם. "אני חושב שאנחנו עומדים לעבור דירה."
זעקות מחאה וקריאות שמחה התערבבו אלה באלה, כשארבעת הילדים התפרצו.
"לא! כיף לי כאן! למה לעבור!" אמרה עדי.
"לאן עוברים?" תמהה ניצן, "רחוק? בבקשה לא!"
"כן! סוף-סוף עוברים לבית אחר!" קרא יונתן בשמחה.
"אני לא יודע... אוך, למה לעבור? אבל אם כבר עוברים, אני רוצה שנשאר בסביבה!" קבע דביר.
"לא!" צחק יונתן וקרא: "בואו נעבור למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו ונחייה מחדש!"
"מה פתאום?!" כעסה עדי, "אתה רוצה להרוג אותנו?"
"לא! אני רוצה להישאר בעיר! עם החברות שלי!" ניצן כמעט בכתה.
"יונתן, איזה רעיונות עולים לך בראש? נשארים פה! יש לנו כאן חיים שלמים! אנחנו גרים כאן מאז שנולדנו! אתה רוצה לעזוב הכל?" הפגינה עדי רגש.
דביר הניד בראשו והסתכל על יונתן ברוגזה, בעודו מלטף את תלתליה של ניצן כדי להרגיעה.
אביחי, אביהם, חייך אליהם בסבלנות וחיכה שילדיו יירגעו. כשהשתתקו, אמר להם בשקט: "ילדים, אני רוצה לבקש את רשותכם - "
"לבקש את רשותנו לֶמה?" התפרץ יונתן.
"כן מה, אתה אבא. בדרך כלל זה אנחנו שצריכים לבקש ממך רשות," הוסיפה ניצן.
אביו התאמץ לחייך. ניכר היה בו שהוא נתון בלחץ גדול. "אני רוצה לשאול אתכם אם..." הוא נשם עמוקות. ארבעת הילדים נדרכו.
"אם אתם מסכימים שאתחתן שוב." השלים אביחי את המשפט וחיכה לפיצוץ. להפתעתו הילדים שתקו.
ארבעת ילדיו בהו בו. "תחזור על הכל עכשיו, לאט וברור," ביקש יונתן.
"אני מבקש את רשותכם להינשא מחדש לאישה בשם איילת. אישה מקסימה שבוודאי תהפוך לידידה טובה שלכם," אמר האב בנשימה אחת.
"א... אתה רציני?" שאל דביר לאחר שהרהר בדבריו של אביו.
אביחי הנהן.
"מזל טוב, אבא!" צייצה ניצן וקפצה על אביה.
אחיה הגדולים הביטו בה ובאביהם חליפות.
"אבא, זה משמח אותנו מאוד," אמרה עדי בפנים רציניות, "אבל אנחנו צריכים לפגוש אותה – כלומר-את איילת - לפני ש... טוב, אנחנו רוצים וצריכים לפגוש אותה," השלימה. יונתן ודביר הנהנו לאות הסכמה. פניה העגולים של ניצן הביעו בלבול יותר מתמיד, אך היא לא אמרה דבר והנהנה, מחקה את אחיה הגדולים.
"אל תדאגו, איילת תבוא לכאן בשבוע הבא כדי להכיר אתכם," השיב האב כשפניו קורנות.
מתן שחרר נשיפה ארוכה. "אז מה, ממש קשה לך עם כל המחשבות האלה, מה?"
עדי הנהנה ללא אומר.
"טוב, זה חתיכת סיפור לשמור בלב. אני שמחה שספרת לנו, עדי. ואני גם חושבת שזה עזר לך לפרוק..." אמרה בר והעבירה יד בשיערה של עדי, בתנועה שנראתה כמו ליטוף כמעט בלתי מורגש. אילן הופתע שוב למראה הניגודים באישיותה. ליד חברותיה, בר הייתה החברה הכי טובה בעולם, חמה, מעודדת ואכפתית. בלעדיהן היא הייתה שוב קרה ואדישה לכל. מתן חייך לעברו כאילו קרא את מחשבותיו. "היא השתנתה קצת, מה?" מלמל.
"קצת? אני כמעט לא מכיר אותה!" קרא אילן בלחישה, עד כמה שהדבר אפשרי.
"על מי אתם מדברים?" שאלה ליאת בסקרנות כששמעה את חילופי הדברים ביניהם.
"בטח עליי," חייכה בר ביובש, "הם לא מכירים אותי כשאני כזאת. הם רגילים לראות אותי קרה וסנובית כמו שכולם מחזיקים ממני, נכון!?" קראה במן נימה של שאלה ושחררה פרץ צחוק קצר וחסר חיים.
מתן, שתמיד דיבר בכנות ובישירות ומעולם לא הצטיין בהרבה טאקט - הוא תמיד היה שותק כשלא צריך ולא שותק כשצריך - אמר לה: "אבל בר, תמיד את ככה, קפואה ואדישה, לא? את יודעת, לפעמים זה נראה לי סתם הצגה כל הנחמדות שלך, סתם כי את ליד חברות שלך."
בר תקעה בו מבט רצחני, אך בכל זאת היה בעיניה ניצוץ קלוש של צחוק.
אילן גלגל את עיניו שמיים כמבקש עזרה ממי שיושב שם למעלה.
ליאת הביטה במתן בזעזוע עמוק ובאי אמון. אך עדי הביטה בבר.
היא ראתה בפניה לגלוג, צחוק – לא בדיוק צחוק. מן חיוך מוזר - כעס, ועוד משהו שהיא לא הבינה. אולי זה היה שנאה? לא, זה לא זה. יותר הבעה קרה שכזאת, מנותקת כמעט.
"מתן," אמרה בר בקול שקט, וחבריה רכנו קדימה כדי לשמוע טוב יותר. "אתה לא הכרת אותי, לא מכיר אותי ואם תמשיך כך, בלי לנסות בכלל, בהסתכלות הזאת ובמסקנות ממבט ראשון, אתה לא תכיר אותי ולא תכיר אף אחד אחר באמת."
מתן חייך אליה בשובבות. "שתדעי, בר, יש לנו הרבה דברים משותפים. אבל, את לא הכרת אותי, לא מכירה ולא תכירי אם תמשיכי כך, בהסקת המסקנות ממבט ראשון, בלי לרדת לעומק."
חמישתם פרצו בצחוק.
"אתם יודעים," פתחה ליאת, "גם אותי לא מכירים. כולם מחזיקים ממני הילדה החמודה והעשירה, שלא חסר לה שום דבר ושאוהבת את כולם. אבל אני לא בדיוק כזאת. כשפוגעים בי, אני מחייכת, כדי שלא יראו שנפגעתי, אבל בלב אני רוצה לבכות. הרי, גם לי יש רגשות!"
"כן, גם לך יש רגשות ואופי, שמסתכמים במשפט אחד: ילדה חמודה, חסרת דאגות ועשירה שאוהבת את כולם." צחק מתן.
על פניה של ליאת הופיעו כתמים ורודים-אדומים המעידים על עצבנות וכעס.
"מתן, אולי דיי?" קראה עדי ברוגז, כשראתה את הוויכוח שהיה עלול להתפתח.
"טוב, צודקת." הסכים מתן והשתתק.
הצלצול נשמע, והם החלו לנוע לכיוון הכיתות.
כשהתפצלו, קראו מתן ואילן לבנות: "היי, אל תשכחו, היום אנחנו מסיימים ללמוד באותה שעה. נפגש בשער!"
הבנות הנהנו, נופפו להם לשלום ונבלעו בכיתתן.
* * *
אבא רוצה להתחתן. אבא רוצה להתחתן.
אוי ואבוי. כלומר, זה לא, אבל אולי הוא יישכח את אמא?
זאת אומרת, הוא בטח לא יישכח! אבל זה לא קצת עושה בעיות?
אני מתכוונת, אולי אבא יום אחד ייזכר באימא בצורה חזקה ומוחשית וזה יהיה לו קשה?
כן, אני יודעת שהוא אדם חזק, אבל זה כל-כך מוזר לי.
ואיילת הזאת, איך היא? יש לה ילדים?
אנחנו נסתדר בכלל?
אני מאוד מקווה שכן!
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
תגובהתגובות