דורון הגיע אחרי שמיר שהגיע אחרי נחמן, אבל הוא לא היה האחרון, ועד שהגיעו כולם לאולם הכדורסל- עברו דקות ארוכות. המאמן שלהם, אדם גבוה ושרירי עם שיער כהה שהיה מגולח למשעי, עמד בנחת במקומו כאילו ישד לו את כל הזמן שבעולם. על צוארו תלויה הייתה משרוקית, ובידו אחז בכדורסל חדש.
לאחר שהגיעו כולם, שרק המאמן במשרוקית החדות והפטפוטים הופסקו באחת. "אני המאמן שי, ככה אתם תקראו לי פה. וכשאני עומד פה, אני לא רוצה שום ציוץ בינכם, ברור?" הוא העיף מבט בנערים סביבו, מלמול של הסכמה עבר בינהם, אך הוא לא נראה מסופק. "כשאני שואל שאלה, אני מצפה לתשובה של "כן המאמן שי" או ?"לא המאמן שי". עכשיו אשאל שוב- ה-א-ם ז-ה ב-ר-ו-ר???"
"כן המאמן שי!" נשמעה צעקה אחידה מפיות כולם. המאמן שרק והביט בהם בשביעות רצון. המאמן המשיך ודיבר זמן רב, חוזר על הכללים, מתאר את סדר האימונים והתפריט שעליהם להיצמד אליו לשמירה על כושר ובריאות. בזמן שקולו נשמע והדהד באולם, סקר שמיר את הנערים סביבו, הוא קרא את הפתקים על החולצות שלהם- יוגב, יובל, חליל, צורי, אביעד (כיפה=דוס), שון, נתיב, עמ"י (כיפה=דוס), דייגו, נחמן (מהביתן שלו, הם כבר הכירו- עושה רושם של בחור נחמד),. דורון (שקט ותמהוני), אביחי (כיפה=דוס), ירון, פאר ודקל. שמיר סקר את עמידתם של הבנים, שפת גופם, פניהם, לבושם. הייתה לו תביעת עין חדה, והוא כבר הכיר חצי מהאישיות של הבנים בקבוצתו עוד לפני שהחליפו בינהם אפילו מילת היכרות אחת. בסך הכל היו בקבוצה 16 נערים. בזוית העין קלט שמיר את המאמן מקרב את המשרוקית לפיו, ומייד חזר והסב את תשומת ליבו אל המאמן שי.
"אוקיי, אני רוצה את כולכם יורדים לשלושים, עכשיו!" צעק עליהם המפקד, אה, סליחה- המאמן בקשיחות. כל הנערים הביטו זה בזה משועשעים, אבל מהר מאוד הבינו שזאת לא בדיחה, ונאלצו לרדת לשכיבות שמיכה. יותר משלושים, אם תהיתם, כי בכל פעם שאחת מהם נפל, נאלצו כולם להתחיל מההתחלה...
נחמן היה טוב בשכיבות שמיכה, כך שבסוף ה"אימון הראשוני" שלהם, כמו שכינה זאת המאמן שי, לא הרגיש שהרג את עצמו ממאמץ. בישיבה התיכונית בה למד, היה המורה לספורט ומאמן הכדורסל שלו קשוח כמעט כמו המאמן שי. מצד שני, אם זה נקרא "אימון ראשוני", מה מצפה להם בהמשך..?
שמיר, שהיה מנוי למכון כושר לנוער בהנהלת אימו, הצליח גם הוא לעמוד יפה במשימה המתישה. אבל הוא התקשה להתרגל לקשיחות של המפקד ולפקודות הניתכות עליהם כמו פצצות. לדעתו, המאמן היה קשוח מדי. לפי מה שאמרו לו בבית הספר, המאמנים אמורים להיות סוג של חברים הכי טובים של החניכים במחנה. לשמיר אמנם לא היה חבר הכי טוב אבל היה לו ברור שהיה בוחר חבר בעל רגשות, ולא איזו מכונת עצבים מתקתקת שנהנת לראות אותך סובל.
דורון, לעומתם, היה בין אלו שנפלו. שלוש פעמים הוא השתטח וגם זה במאמצים כבירים לא ליפול ולהמשיך להישען על הידיים כמה שרק אפשר. הוא לא יכל לסבול את המבטים משאר חברי הקבוצה בכל פעם שנפל, כועסים ורוטנים על העצלות שלו, ועל כך שהוא נקבה..דורון התקדם לחדר האוכל בראש מושפל, בועט באבנים בדרך, נושך את שפתיו. זה לא שהוא לא חזק, ידיו של דורון היו חזקות ושרירי=ו מפותחים. פשוט בכל פעם שעלה, הרגיש כאב חד ובלתי נסבל בחזה. הוא לא רצה להאשים או משהו, אבל לאבא היה תחביב לתת לו בעיטות בחזה, והיה לדורון חשש שזה היה קשור איכשהו. 'אולי אני אחזור הביתה' חשב באשמה 'אני רק מעכב את כל הקבוצה, אני לא בכושר, ואמא זקוקה לי!' הוא החליט לפנות למאמן שי מייד ולבקש לחזור הביתה, לפינה הקטנה אך המוכרת. לכן, מייד כשהגיע לחדר האוכל, ניגש דורון אל שולחן הסגל ופנה אל המאמן שי, שפטפט עם המנהל בקלילות. "אמ..ה..המאמן שי..?" דורון פנה אליו בהיסוס. "או,שלום לך..-דורון, איך אני יכול לעזור לך?" המנהל הסתובב לעברו בחיוך רחב.
"זה..זה..זה כלום..אני רק חשבתי ש..אולי..עדיף שאני אחזור הביתה" מלמל דורון, מבטו נעוץ במרצפות.
"לחזור בהביתה?!?" הביטו בו שניהם מופתעים.
"דורון." קרא המאמן שי מהמדבקה שעל חולצתו "אני חושב שיש לך פוטנציאל אדיר, יהיה לנו חבל להפסיד אחד כמוך בקבוצה, מה הדחיפות פתאום? האם אפשרי לחשוב שוב ולסדר את העניין פה?"
דורון התפלא על דברי המאמן "פוטנציאל אדיר?! אבל המאמן, אני נפלתי בשכיבות שמיכה היום שלוש פעמים לפחות, אני לא בכושר, אני מאט את כולם, אני דואג למשפחה שלי, אמא שלי נשארה לבד, אני-אני לא מתאים לפה!"הוא פסק בהתרגשות "אני חושב שהכי טוב לכולם יהיה אם אחזור הביתה."
"בחור צעיר, אני חושב שאתה טועה!" פסק המנהל נחרצות, והמאמן שי הוסיף "אנחנו מתאמנים פה, לא בוחנים. אתה לא חייב להצטיין על היום הראשון, כושר זה דבר נרכש- אתה תשתפר, אני בטוח! בקשר לאימל'ה- יש פה טלפון ציבורי לאלו שאין להם פלאפונים, ויש גם ימי הורים בהמשך לביקורים ופינוקים. אסור לך להסיק מסקנות תוך יום אחד בלבד. אם בעוד שבועיים תרצה לעזוב- אתן לך ללכת ולא אעצור בעדך. אבל ככה? לא מתקבל! חזור למקומך ותאכל משהו, אתה נראה כאילו זה לא יזיק לך." המאמן הפנה לדורון את גבו שוב, לאות שהדיון הסתיים, והכניס לפיו נגיסה מהשניצל על צלחתו. דורון, שהיה רעב במיוחד ? (כתמיד), לקח את ההמלצה, והלך לאכול בשקט.
תגובהתגובות